פתיחה: מלחמת יהושפט - מלחמה שכולה תפילה
פרק כ בדברי הימים ב הוא אחד הפרקים הגדולים של ביטחון בה'. צבאות עצומים עולים על יהודה, ויהושפט המלך אינו פותח בגיוס כוחות ובתחבולות מלחמה, אלא בצום, בקהילה ובתפילה בבית ה'. נלך על סדר הפסוקים ונראה כיצד בנויה תפילתו של יהושפט כמהלך מסודר ומדויק, על פי ביאורו של המלבי"ם, ולצידו דברי הרד"ק, המיוחס לרש"י והמצודות.
מי הם "העמונים"?
וַיְהִי אַחֲרֵי־כֵן בָּאוּ בְנֵי־מוֹאָב וּבְנֵי עַמּוֹן וְעִמָּהֶם מֵהָעַמּוֹנִים עַל־יְהוֹשָׁפָט לַמִּלְחָמָה׃
הכל עומדים תמהים: כבר נאמר "בני עמון", ומהו "וְעִמָּהֶם מֵהָעַמּוֹנִים"? הרד"ק מביא את דרשת חז"ל: בהמשך הפרק אותם אנשים מופיעים בשם "בני שעיר", ויש כאן שינוי שם. ומי הם? עמלקים. העמלקים הללו התחפשו, והם כבר מומחים בתחפושות, כבר היה כן לעולמים, וגם כאן הם באים בדמות עמונים כדי שעם ישראל לא יכירו בהם. מדוע? מפני שהיו תחת יד מלכי יהודה עד שבימי יהורם בן יהושפט פשעו ומרדו. לכן לא רצו להיראות כמורדים במלכות, וכדי להסתיר שהם סרים ממשלתם הלכו והתחפשו כאילו הם אומה אחרת שבאה להילחם.
הרד"ק מביא פירוש נוסף, והוא עומד על דבר מעניין: בשום מקום בתורה ובנביאים אין בני עמון נקראים "עמונים". תמיד הם "בני עמון", ולעולם לא "עמונים". לכן אומר הרד"ק שייתכן שמדובר באומה אחרת לגמרי, הנקראת על שם מקומה. וכן מצאנו בימי עוזיהו: "ויתנו העמונים מנחה לעוזיהו". והוא מציע שהעמונים הם בעצם ה"מעונים", בחילוף אותיות כדרך השמות ההפוכים, כמו כבש וכשב, שלמה ושמלה. שם מקומם "מעון", כמו "ואיש היה במעון ומעשהו בכרמל" בנבל הכרמלי, וכן בשופטים "וצידונים ועמלק ומעון לחצו אתכם", הרי שהייתה אומה הנקראת מעון. וזה, אומר הרד"ק, הפירוש הנכון והאמיתי יותר בעניין.
המלבי"ם מסביר אחרת: בהמשך הפרק הם נקראים יושבי הר שעיר, ובאותה עת ישבו עמונים בהר שעיר. לפי זה מדובר באמת בבני עמון, אלא שהם נחלקים לשתי קבוצות: בני עמון היושבים בעמון, והעמונים היושבים בהר שעיר, ולכן הם נמנים כקבוצה בפני עצמה.
"מעבר לים מארם" - הידיעה שהגיעה למלך
וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּידוּ לִיהוֹשָׁפָט לֵאמֹר בָּא עָלֶיךָ הָמוֹן רָב מֵעֵבֶר לַיָּם מֵאֲרָם וְהִנָּם בְּחַצְצוֹן תָּמָר הִיא עֵין גֶּדִי׃
המלבי"ם תמה: ארם נמצאת בצפון, ואילו העמים הללו באו מדרום ארץ ישראל, כיצד מתיישבים הדברים? אלא שהמגיד לא ידע מי הן האומות הללו וחשב שהם מארם, ולכן כינה אותם "מעבר לים מארם". למעשה, כפי שראינו, לא היו אלה ארמים. בהמשך המלבי"ם עצמו יקשה על פירוש זה ויציע ביאור אחר, אך זהו הביאור שהוא מפרש כאן.
ומהו "מעבר לים"? המצודת דוד מפרש: ים המלח. גם הוא מתקשה ב"מארם", ולכן מסביר שבדרך מהלכם עברו דרך ארם. כלומר לא שהם באו מארם, שהרי לא היו כאן ארמים אלא בני מואב, בני עמון והעמונים, אלא שדרכם עברה בארם. והנה הם כבר בחצצון תמר, היא עין גדי.
צום וקהילה: יהושפט נותן פניו לדרוש לה'
וַיִּרָא וַיִּתֵּן יְהוֹשָׁפָט אֶת־פָּנָיו לִדְרוֹשׁ לַה' וַיִּקְרָא־צוֹם עַל־כׇּל־יְהוּדָה׃
"ויתן יהושפט את פניו" - מפרש המצודת דוד: שם ביטחונו בהשם יתברך.
וַיִּקָּבְצוּ יְהוּדָה לְבַקֵּשׁ מֵה' גַּם מִכׇּל־עָרֵי יְהוּדָה בָּאוּ לְבַקֵּשׁ אֶת־ה'׃
ההתקבצות היא יום תפילה, להתחנן לפני השם יתברך שיציל אותם מן האויבים. ומדוע נאמר שוב "גם מכל ערי יהודה"? אומר המיוחס לרש"י: שלא תאמר שכוונת "ויקבצו יהודה" היא רק ליושבי ירושלים, לכן מוסיף הכתוב שגם מן הערים הרחוקות באו. והמלבי"ם מוסיף שנכללו בזה גם הרי אפרים, שהיו עד אז תחת מלכות יהודה, וגם הם באו.
החצר החדשה - מה נתחדש בה
וַיַּעֲמֹד יְהוֹשָׁפָט בִּקְהַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַיִם בְּבֵית ה' לִפְנֵי הֶחָצֵר הַחֲדָשָׁה׃
יהושפט עומד בתוך הקהל כדי להתפלל לה', בבית ה', לפני החצר החדשה. ומהי החצר החדשה? הרד"ק מפרש כפשוטו: אפשר שהייתה צריכה חיזוק, וחידשו וחיזקו אותה, ולכן נקראה "החצר החדשה", שעברה שיפוץ באותו זמן.
אבל חז"ל דורשים דרשה מפורסמת: שחידשו בה דברים, כלומר חידשו שם הלכה. מה חידשו? אמרו שטבול יום לא ייכנס למחנה לוויה. זו גזרה שחידשו חכמים, שלא הייתה ידועה ומקובלת לנו מן התורה. טבול יום הוא אדם שנטמא וטבל באותו יום, ואינו מותר בתרומה אלא בלילה, שכן רק אז הושלמה טהרתו ב"ובא השמש וטהר", וכל היום עד הלילה הוא נידון כשני לטומאה, ואז יש לו גדר של טבול יום. ועל כך קבעו שאסור לו להיכנס גם למחנה לוויה.
התפילה: שלושה דברים שאינם שייכים כלפי מעלה
וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ הֲלֹא אַתָּה־הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה מוֹשֵׁל בְּכֹל מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וְאֵין עִמְּךָ לְהִתְיַצֵּב׃
המלבי"ם מסביר שיהושפט פונה לה' ואומר: ריבונו של עולם, לא שייך שתעזוב אותנו. לא מחמת חיסרון היכולת, כביכול מוגבלות; לא מחמת שינוי הרצון, שיש יכולת אך כעת אינך רוצה; ולא מחמת חיסרון ידיעה, שיש יכולת ויש רצון, אלא שלא נודע לך שאנחנו בצרה. שלושת הדברים הללו אינם שייכים.
תחילה - חיסרון היכולת. שמא נאמר שמזלן של האומות הללו גובר כעת בשמיים, שכוח השר שלהם התחזק ולכן יש בכוחם להתגבר עלינו, ואין ביכולתך לנצחו? לא ייתכן: "הלא אתה הוא אלוהים בשמיים", אין למעלה ממך, אתה השליט והמושל גם בכל כוחות השמיים, ולא ייתכן שהשר שלהם יתרומם ויתגבר. ואולי מצד עוצמתם בארץ, שהם באים בצבא רב ובחיילים רבים? על כך: "ואתה מושל בכל ממלכות הגויים", ממשלתך גם כאן בארץ, ואתה המושל בכוח שלהם ובכוח שלנו, ואין הצבא החזק פקטור שיכריע את המלחמה. ואולי מצד גבורתם? "ובידך כוח וגבורה" - כל כוח וגבורה שבעולם נמצאים רק בידך. אומר המלבי"ם: אם יש כוח וגבורה בעולם, הם נאצלים ממך, ואין כוח וגבורה בשום דבר שאינו נשפע מאת השם יתברך. כמו שאמרנו בדברי הימים א פרק כט: "ובידך כוח וגבורה ובידך לגדל ולחזק לכל", כלומר כיוון שהכוח והגבורה בידו, אם מישהו מתגדל ומתחזק הרי זה ממנו בלבד. ולפיכך "ואין עמך להתייצב" - לא שייך שמישהו יתייצב נגדך, שהרי אינך צריך אפילו להכניעו: די שתנתק לו את הזרם, שתפסיק להשפיע עליו גבורה, ותם העניין, כי בידך כוח וגבורה.
לא שייך שינוי רצון
הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהֵינוּ הוֹרַשְׁתָּ אֶת־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת מִלִּפְנֵי עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וַתִּתְּנָהּ לְזֶרַע אַבְרָהָם אֹהַבְךָ לְעוֹלָם׃
המיוחס לרש"י מסביר שזו טענה וסיבה מדוע ראוי שתחזיק בידינו את הארץ שנתת לנו: אפילו מלך, ואפילו כל אדם, שנתן מתנה לאוהבו ורואה שבא מישהו לעשוק ממנו את המתנה, מיד מרגיש אחריות לחזק את המתנה ביד המקבל - אני נתתי לו, אל תיקח ממנו. על אחת כמה וכמה אתה, ריבונו של עולם, שנתת לנו את הארץ ירושת עולם, ואתה רואה שבאים לקחתה מאיתנו, בוודאי לא תניח זאת בידם.
המלבי"ם מסביר שכאן שולל יהושפט את שינוי הרצון, שמא כביכול התחרט הקדוש ברוך הוא. שהרי אתה הורשת את יושבי הארץ מלפני עמך ישראל; אילו רצית שיישבו שם אומות העולם, הם היו נשארים שם. ואם הורשת אותם, סימן שאינך רוצה בהם אלא בנו, ואם כן אין ראוי כעת לתת להם להתגבר עלינו. השם אינו משתנה, ואם הורשת גויים מפני ישראל, כל שכן שלא תיטע אותם שם לאחר שכבר גירשתם.
ושמא תאמר: ישראל זכו לכך על פי מעשיהם, וכעת נשתנו מעשיהם ולכן נשתנה הרצון. כביכול, הטענה נכונה היסטורית, אך העובדות השתנו. על כך אומר "ותתנה לזרע אברהם אוהבך": הנתינה לא הייתה מצד מעשיהם של ישראל, שהיינו צדיקים והגונים ולכן קיבלנו, אלא באהבתך לאברהם, והדבר הובטח לו מבלי להשקיף על המעשים, בלי תלות בכך אם מעשינו טובים או לא. אם כן הנתינה היא נתינה עולמית, ואין הרצון משתנה בעקבות המעשים.
ולכאורה הדבר תמוה: הרי מפורש בתורה שאם ישראל ימרדו ויקלקלו, "ואם בחוקותיי תמאסו", תבוא גלות. ומה מקום לטענה שיש הבטחה עולמית לאברהם? התשובה: ההבטחה העולמית לאברהם אכן קיימת והיא ממתינה, וכשתעשו מעשים טובים תשובו, ואם לא, תהיו בגלות. אם כן איזו טענה היא זו? נראה את הפסוק הבא.
לא שייך חיסרון השגחה
וַיֵּשְׁבוּ־בָהּ וַיִּבְנוּ לְךָ בָּהּ מִקְדָּשׁ לְשִׁמְךָ לֵאמֹר׃
כאן באה התשובה: אם תאמר שיש "אם בחוקותיי תמאסו", בא יהושפט ומפרט שאנחנו כן עושים רצון השם, ומשום כך ראוי שתשאיר אותנו כאן ותחזיק בנו ותילחם באויבים, שהרי אין שום סיבה להפר את ההבטחה לאברהם אבינו, ואין זה המצב של "אם בחוקותיי תמאסו": הרי ישבו בה ובנו לך בה מקדש לשמך, ואם כן ראוי שתמשיך להשפיע עלינו גם בשלב הזה.
המלבי"ם מסביר שבפסוק זה עובר יהושפט לשלול את חיסרון ההשגחה. שמא תאמר שהקדוש ברוך הוא אינו משגיח? לא ייתכן, שהרי כשישבו בארץ בנו לך מקדש, והמקדש עניינו שתשכון בתוכם. המקדש הוא הביטוי להשגחה, שהקדוש ברוך הוא משגיח ונמצא איתנו ושוכן עמנו. אם כן אתה משגיח ומושיע, ושמך הגדול מתקדש על ידי המקדש. ומהו "לאמור"? בעת שבנו את המקדש אמרו:
אִם־תָּבוֹא עָלֵינוּ רָעָה חֶרֶב שְׁפוֹט וְדֶבֶר וְרָעָב נַעַמְדָה לִפְנֵי הַבַּיִת הַזֶּה וּלְפָנֶיךָ כִּי שִׁמְךָ בַּבַּיִת הַזֶּה וְנִזְעַק אֵלֶיךָ מִצָּרָתֵנוּ וְתִשְׁמַע וְתוֹשִׁיעַ׃
המיוחס לרש"י, וגם המלבי"ם רומז לכך, מבארים שיהושפט מזכיר כאן את תפילת שלמה בשעה שבנה את הבית. וזהו "ויבנו לך בה מקדש לשמך לאמור": בעת בניין הבית נאמר שכאשר תבוא חרב, תבוא צרה, יבואו אויבים על ישראל, אתה תשמע ותושיע. "ואם ייָנגף עמך", וכל מה שנמנה שם, "וסלחת ונתת לאיש ככל דרכיו". ונעתר לו השם: "ויירא ה' אל שלמה ויאמר לו שמעתי את תפילתך", "ואסלח לחטאתם וארפא את ארצם". ובקשתי עתה: ריבונו של עולם, זכור את אותה הבטחה, תשמע ותושיע אותנו מיד האויבים הקמים עלינו.
המלבי"ם מבין שזה המשך למהלך הקודם: השגחתך לא סרה מאיתנו, ולכן אנו עומדים לפניך, כי שמך בבית הזה. אני עומד להתפלל לפני אלוקים חי וקיים הנמצא כאן ומשרה שכינתו בבית הזה, ואם השגחתך לא סרה מאיתנו בוודאי תושיע אותנו. וברמז: כשם שהבטחת אז לשלמה שהבאים לבית הזה ומתפללים לפניך ייוושעו, כך "ונזעק אליך מצרתנו ותשמע ותושיע".
אין להם עילה למלחמה
וְעַתָּה הִנֵּה בְנֵי־עַמּוֹן וּמוֹאָב וְהַר־שֵׂעִיר אֲשֶׁר לֹא־נָתַתָּה לְיִשְׂרָאֵל לָבוֹא בָהֶם בְּבֹאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם כִּי סָרוּ מֵעֲלֵיהֶם וְלֹא הִשְׁמִידוּם׃
כדאי לקרוא את כל לשון התפילה ברצף, כי רק כך אפשר לחוש את גודל הבקשה והתחינה. כאן טוען יהושפט: אל תאמר שיש לאומות הללו עילה למלחמה, "קזוס בלי", טיעון להכרזת מלחמה. אין להם שום טענה. שהרי כשבאנו ממצרים לא תקפנו אותם: בני עמון, מואב ושעיר - ישראל סרו מעליהם ולא השמידום. אין הם יכולים לטעון שתקפנו אותם ולקחנו את שלהם ושנחזיר להם. השם אמר שארצם שלהם, ומה שכבשנו כבשנו מן הענקים שהשם הוריש מפניהם, ומשם ניתנה לישראל ירושה, אך אנחנו לא תקפנו אותם ישירות. אם כן אין להם סיבה להכריז עלינו מלחמה.
וְהִנֵּה־הֵם גֹּמְלִים עָלֵינוּ לָבוֹא לְגָרְשֵׁנוּ מִיְּרֻשָּׁתְךָ אֲשֶׁר הוֹרַשְׁתָּנוּ׃
"גומלים עלינו" - עושים לנו רעה תחת טובה. אנחנו עשינו עמהם טובה ולא תקפנו אותם, והם עושים עמנו רעה ובאים לגרשנו מירושתנו. על כך אנו מבקשים משפט: ריבונו של עולם, תשפוט מהם ותצילנו מידם. ויש כאן הדגשה: "מירושתך אשר הורשתנו" - אתה בעצמך הורשת אותנו, ומה הם באים לערער על ירושה זו?
"כי עליך עינינו" - בלי אופציות אחרות
אֱלֹהֵינוּ הֲלֹא תִשְׁפׇּט־בָּם כִּי אֵין בָּנוּ כֹּחַ לִפְנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה הַבָּא עָלֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה־נַּעֲשֶׂה כִּי עָלֶיךָ עֵינֵינוּ׃
"הלא תשפוט בם" - אל תאמר שנכין לעצמנו עצה וגבורה למלחמה. גבורה אין לנו, "אין בנו כוח לפני ההמון הרב הזה"; ועצה ותחבולה אין לנו, "ואנחנו לא נדע מה נעשה". אין גבורה ואין תחבולות ואין עצה, ורק אתה יכול להושיע, "כי עליך עינינו".
וכבר דיברנו כמה פעמים בעבר במה שאומר חובות הלבבות, ולמדנו את זה גם בפנים: כשאדם בוטח בקדוש ברוך הוא ובד בבד בוטח בדבר נוסף, אומר לו הקדוש ברוך הוא: לך למי שבטחת בו, הוא יושיע אותך. אבל כשהשם שומע מן האדם "ריבונו של עולם, רק אתה תושיע אותי, אף אחד אינו יכול לעזור לי", אז באמת יש לו לצפות לישועת השם. כשאדם בוטח באיזה דבר גשמי, ואם לא ילך אז "השם יעזור" - הגדרתי זאת פעם כמסחר באופציות: יש אופציה כזאת, ואם לא, יש עוד אופציה, והקדוש ברוך הוא כביכול בסטנד ביי, ממתין שאקרא לו. סמכת עליו? גש אליו, יאמר לך השם. אבל כשאדם אומר: לא, ריבונו של עולם, אני לא מאמין באף אחד, רק בך, רק אתה תעזור לי - במציאות כזאת באמת יש עזר וסיוע. וזה מה שאומר יהושפט: אין בנו כוח לפני ההמון הרב הזה, ואיננו יודעים מה נעשה, כי עליך עינינו, וכיוון שעינינו תלויות רק בך, זו עצמה הסיבה שאתה צריך להושיע אותנו.
הטף, הנשים והבנים
וְכׇל־יְהוּדָה עֹמְדִים לִפְנֵי ה' גַּם־טַפָּם נְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם׃
כיצד הגיעו לשם הטף, הנשים והבנים? מסביר המיוחס לרש"י: כמנהג שגדודים באים על הארץ, שכולם בורחים מעריהם אל ערי המבצר. תחילה פושטים האויבים על הכפרים שמסביב, ולכן ברחו הכל לירושלים שהיא עיר מבצר, והביאו לשם את הנשים ואת הטף, וכולם באו לשם.
לסיכום: פרק כ נפתח בצבאות הבאים על יהודה, בני מואב, בני עמון והעמונים, שנחלקו בהם הפירושים אם היו עמלקים מחופשים, אומה בפני עצמה בשם מעון, או בני עמון היושבים בהר שעיר. יהושפט אינו פונה לתחבולות: הוא נותן פניו לדרוש לה', קורא צום על כל יהודה, ומקבץ את העם בבית ה' לפני החצר החדשה. תפילתו בנויה כמהלך מסודר: אין חיסרון יכולת, שהרי אתה אלוהים בשמיים ובידך כוח וגבורה; אין שינוי רצון, שהרי הורשת את יושבי הארץ ונתת אותה לזרע אברהם אוהבך לעולם, מבלי תלות במעשים; ואין חיסרון השגחה, שהרי בנו לך מקדש ושמך בבית הזה, וכבר הבטחת לשלמה שתשמע ותושיע. ולבסוף הטענה המכרעת: לאויבים אין כל עילה, ולנו אין כוח ואין עצה, "כי עליך עינינו" - וזו עצמה סיבת הישועה.