פתיחה: בין תוכחה לשבח - פרק יט בדברי הימים ב
פרק יט פותח בשובו של יהושפט מן המלחמה בארם, אותה מלחמה שבה נהרג אחאב ושבה היה יהושפט עצמו כפסע מן המוות. הפרק מסביר למפרע מדוע רדפו האויבים דווקא אחריו, ומהי הזכות שעמדה לו להינצל. מיד לאחר מכן עובר הפרק אל עיקר פעולתו של יהושפט: החזרת העם בתשובה והעמדת מערכת משפט מסודרת - סנהדראות בכל עיר ועיר ובית דין גדול בירושלים - ובתוך כך נאמרים כאן מן היסודות החשובים ביותר בדין ובאחריות הדיין.
תוכחת יהוא בן חנני: חטא במעשה וחטא במחשבה
וַיָּשָׁב יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶל בֵּיתוֹ בְּשָׁלוֹם לִירוּשָׁלִָם׃
וַיֵּצֵא אֶל פָּנָיו יֵהוּא בֶן חֲנָנִי הַחֹזֶה וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט הֲלָרָשָׁע לַעְזֹר וּלְשֹׂנְאֵי ה' תֶּאֱהָב וּבָזֹאת עָלֶיךָ קֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה'׃
יהושפט שב אל ביתו בשלום לירושלים - אך לא לגמרי בשלום, שהרי אחאב מת באותה מלחמה. ומיד יוצא לקראתו יהוא בן חנני החוזה בתוכחה. מבאר המלבי"ם שהתוכחה כוללת שני חלקים: חטא בפועל וחטא במחשבה. "הלרשע לעזור" - זה החטא שבמעשה, סייעת לעוברי עבירה; מה לך לצאת ולעזור לרשע כאחאב? "ולשונאי ה' תאהב" - זה החטא שבמחשבה, שכרת עמו ברית ואהבה וקרבה, ואחאב הוא משונאי ה'.
ומדוע צריך הנביא לפרט את שני החלקים? מסביר המלבי"ם: העזרה מצויירת גם בלי אהבה - לפעמים אדם עוזר לזולתו אף שאינו אוהבו, מתוך תועלת כלשהי. ואף על פי כן לרשע אין ראוי לעזור בשום אופן, וזהו "הלרשע לעזור". והאהבה היא דבר שבלב, וגם עליה יש תביעה: אין ראוי לאהוב את שונאי ה', כמו שנאמר "הלוא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי". אולי אין זה "פוליטיקלי קורקט" בימינו, אבל כך כתוב: צריך לשנוא את הרשעים. ואין הכוונה לשנוא את האדם עצמו - את האדם עצמו יש לקוות שיחזור בתשובה - אלא לשנוא ולמאוס את מעשיהם. ואם כן, היה ראוי שתשנא את אחאב והיה ראוי שלא תעזור לו.
"ובזאת עליך קצף מלפני ה'" - יש עליך קטרוג, והיה ראוי שגם אתה תיפול בחרב באותה מלחמה, לא רק אחאב. זהו ההסבר מדוע סבבו האויבים דווקא את יהושפט. באמת היית ראוי למות שם, ואלמלא זעקת אל ה' לא היית ניצל.
"אבל דברים טובים נמצאו עמך" - במקום משפטו שם פועלו
אֲבָל דְּבָרִים טוֹבִים נִמְצְאוּ עִמָּךְ כִּי בִעַרְתָּ הָאֲשֵׁרוֹת מִן הָאָרֶץ וַהֲכִינוֹתָ לְבָבְךָ לִדְרֹשׁ הָאֱלֹהִים׃
מה הזכות שעמדה לו? זהו שנאמר "במקום משפטו שם פועלו": הקדוש ברוך הוא, כשהוא דן את האדם, אינו מזכיר רק את חובותיו אלא מזכיר גם את זכויותיו. וזה בשונה מבשר ודם, שכשיש לו ויכוח עם חברו אינו זוכר לו שום זכות, ובעיניו הלה שלילי במאה אחוז. אצל הקדוש ברוך הוא אין כך. וכמו שמצינו אצל שאול, שמחד גיסא נתבע על עניין נוב עיר הכהנים, ומאידך גיסא נתבעו ישראל על שלא הספידוהו כהלכה - הרי מחד תביעה כלפיו ומאידך הקדוש ברוך הוא תובע את זכותו וכבודו. אצל הקדוש ברוך הוא אין קיזוזים, אלא כל דבר נעשה כפי המגיע לו, כפי המשקל והמידה הראויים.
וכך גם כאן: יש תביעה קשה מאוד נגדך, אומר לו הנביא, אבל יש גם זכות שנזכרה באותה שעה ובכוחה ניצלת. והמלבי"ם מדייק שהזכויות מכוונות כנגד שני חלקי החטא: "כי בערת האשרות מן הארץ" - זה כנגד החטא שבפועל, שעשית מעשה של ביעור עבודה זרה; "והכינות לבבך לדרוש האלהים" - זה כנגד חטא המחשבה, שהכנת את לבך ומחשבותיך לדרוש את האלוקים. ולכן היה בכוח זכויות אלו להצילך משני החטאים - מן העזרה לרשע בפועל ומן האהבה שבלב.
יהושפט יוצא בעם ומשיבם אל ה'
וַיֵּשֶׁב יְהוֹשָׁפָט בִּירוּשָׁלִָם וַיָּשָׁב וַיֵּצֵא בָעָם מִבְּאֵר שֶׁבַע עַד הַר אֶפְרַיִם וַיְשִׁיבֵם אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם׃
מכאן ואילך יושב יהושפט בירושלים ואינו הולך עוד אל חלק ישראל ואל בית אחאב. אחאב אמנם כבר אינו בין החיים, אבל אל מקומו ואל אותה קרבה שוב אינו שב. "וישב ויצא בעם" - כמו שמבאר המצודת דוד, היה הולך מפעם לפעם מבאר שבע ועד הר אפרים כדי להשיבם אל ה', להחזירם בתשובה: במצוות שבין אדם למקום, וכן באמונות ובדעות ובמעשים.
העמדת שופטים: "כי לא לאדם תשפטו כי לה'"
וַיַּעֲמֵד שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת לְעִיר וָעִיר׃
וַיֹּאמֶר אֶל הַשֹּׁפְטִים רְאוּ מָה אַתֶּם עֹשִׂים כִּי לֹא לְאָדָם תִּשְׁפְּטוּ כִּי לַה' וְעִמָּכֶם בִּדְבַר מִשְׁפָּט׃
אחרי שהשיב את העם בעניינים שבין אדם למקום, העמיד שופטים שידונו בענייני בין אדם לחברו. ומהי אזהרתו? "ראו מה אתם עושים" - הסתכלו היטב במעשה המשפט, כלשון המצודת דוד. "כי לא לאדם תשפטו" - אין המשפט כשאר מצוות שאדם מצווה בהן, שיוכל לומר בסופן "השתדלתי, כך נטתה דעתי, ולא במעל יצא המשפט מעוקל". תירוץ כזה אפשר לספר לבן אדם. אבל המשפט הוא לה', והוא יודע מה נעשה בשגגה ומה נעשה במזיד ובכוונה להטות את הדין.
"ועמכם בדבר משפט" - ה' נמצא עמכם בשעת המשפט, והוא יודע תעלומות לב, כמו שנאמר "אלהים נצב בעדת אל". הקדוש ברוך הוא עומד עם הדיינים, ואם כן פחדו לעוות את הדין. וכן מבאר הרד"ק: צריך אתה לירא ממנו כאילו הוא עמך בדבר המשפט. ועוד מוסיף הרד"ק פירוש שני, שהדברים נאמרו כהבטחה טובה וכברכה: ה' יהיה עמכם בדבר המשפט ויסייע בידכם להגיע להכרעות הנכונות שלא תטו מן הדין - אם תהיו יראים ממנו, תהיה לכם סייעתא דשמיא.
והמלבי"ם מבאר שיש כאן שני פנים: "ועמכם ה' בדבר משפט" כמו "בקרב אלהים ישפוט" - הקדוש ברוך הוא נמצא יחד עם השופטים ודן עמהם; ומלבד זאת הקדוש ברוך הוא נמצא גם בין בעלי הדינים, כאילו הוא עצמו הנידון. וכשאתה עושה עוול, אתה עושה עוול כביכול לקודשא בריך הוא בעצמו. וזהו "לא לאדם תשפטו כי לה'" - אתה שופט כביכול את הקדוש ברוך הוא בדין ובמשפט, ואם כן היזהר שלא לעוות משפטו של השם יתברך.
"אין עם ה' אלהינו עולה ומשוא פנים ומקח שוחד"
וְעַתָּה יְהִי פַחַד ה' עֲלֵיכֶם שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ כִּי אֵין עִם ה' אֱלֹהֵינוּ עַוְלָה וּמַשֹּׂא פָנִים וּמִקַּח שֹׁחַד׃
היות והכול ידוע וגלוי לפניו, ראוי שיהיה פחד ה' עליכם. ולכן "שמרו ועשו" - כתורה וכמצווה שציווה ה', כדברי המצודת דוד. "אין עם ה'" פירושו: אין חפץ לה' שיעשו עוול במשפט, שישאו פנים במשפט, שיקחו שוחד.
ומהו "משוא פנים"? מבאר המצודת ציון: אדם שהוא חייב בדין מתבייש ופניו נופלות, כמו שאדם השומע בשורה רעה פניו נופלות, וכמו שנאמר "למה נפלו פניך". ומי שמסביר לו פנים - כאילו נושא את הפנים שנפלו. ואסור לדיין לשאת פנים לאחד מבעלי הדינים: אתה רואה שהוא עומד להתחייב ופניו נופלות, ואתה נושא לו פנים ומרים לו את המורל, מאיר לו פניך ופניו מתרוממות. הדבר אסור, והוא ביטוי לכך שאתה מטה את הדין.
המלבי"ם מוסיף: אחרי שאמרנו שהקדוש ברוך הוא הוא גם הדיין וגם הבעל דין, נמצא שהדן ומעוות את המשפט חוטא בכפליים, ולכן "ועתה יהי פחד ה' עליכם". ומדייק המלבי"ם בלשונות: "שמרו" - לשון שמירה נאמרת תמיד על מצוות לא תעשה, כמו "השמר", "פן", "אל", וכאן היינו לא תיקח שוחד ולא תכיר פנים. "ועשו" - לשון עשייה נאמרת תמיד על קיום מצוות עשה, כמו "בצדק תשפוט עמיתך", שהם מצוות עשה לעשות את הדברים ביושר.
והיות ואתם דנים ונידונים עם ה', כאמור "ועמכם בדבר משפט", הרי אין עמו לא עוולה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד. הטיית המשפט, אומר המלבי"ם, באה באחת משלוש דרכים: או בעוולה, או בנשיאת פנים לאחד מבעלי הדינים, או בלקיחת שוחד - והשוחד הוא לטובת הדיין, מה הוא מרוויח מן העניין. וכל זה לא ייתכן אצל ה': היות והוא כנידון - לא ייתכן משוא פנים כלפי קודשא בריך הוא; והיות והוא הדיין - לא ייתכן מקח שוחד, וכי מה יצא לו מן השוחד שאתה נוטל?
ומוסיף המלבי"ם דיוק נפלא: נשיאות הפנים גורמת לרוב לחטא של "שב ואל תעשה" - הדיין אינו נזקק כלל לדינו של אדם אלים. אומר לתובע: תשמע, אולי לא כדאי להתעמת עמו... הוא נושא לו פנים, אינו רוצה להיכנס עמו לעימותים, אינו רוצה להעמידו לדין, וממילא אין דנים אותו ואין נפרעים ממנו. כנגד זה אומר "ועשו" - לא בשב ואל תעשה תחמוק מן המשפט הזה; אין נוח לך לחייבו, אתה רוצה לשמור עמו על קשרים ונושא לו פנים - אוי ואבוי. אלא לך ועשה והעמידהו לדין בפועל. ואילו מקח השוחד גורם בקום ועשה להטות את הדין, וכנגדו נאמר "שמרו" - היישמר מלקחת שוחד.
סנהדרי גדולה בירושלים
וְגַם בִּירוּשָׁלִַם הֶעֱמִיד יְהוֹשָׁפָט מִן הַלְוִיִּם וְהַכֹּהֲנִים וּמֵרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפַּט ה' וְלָרִיב וַיָּשֻׁבוּ יְרוּשָׁלִָם׃
כשם שהעמיד סנהדרי קטנה בכל עיר ועיר, אומר המלבי"ם, כך העמיד סנהדרי גדולה בירושלים. והיו בה לויים וכהנים כפי הדין שיימצאו כהנים בסנהדרין, שנאמר "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו". "ומראשי האבות" - הכוונה למופלאים שבהם, הראשים שבדיינים, כמו שנאמר "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט".
"למשפט ה' ולריב" - בפירוש הראשון: "משפט ה'" הם הדברים שבין אדם למקום, ו"ריב" הם הריבים שבין אדם לחברו. ואפשרות נוספת מביא המלבי"ם: "משפט ה'" הוא המשפט שבעניין גדול. ולמה נקרא כך? כפי שהסברנו כמה פעמים על פי הרד"ק ועוד, שכל דבר גדול מצרפים אליו את שם ה' כדי להגדילו - "שלהבתיה", "רוח ה' מפוצץ הרים ומשבר סלעים", "מאפליה" לאפלה נוראה, "פחד ה'", "פחד אלהים". ולפי זה "למשפט ה'" היינו המשפטים הגדולים, משפט רב ועצום. ו"לריב" - אלו הספקות שבהם מסתפקים חכמי ישראל. "וישובו ירושלים" - לאחר שבחר אותם מכלל יהודה, שבו עמו לירושלים כדי להושיבם בלשכת הגזית.
הצו לדיינים: יראה, אמונה ולבב שלם
וַיְצַו עֲלֵיהֶם לֵאמֹר כֹּה תַעֲשׂוּן בְּיִרְאַת ה' בֶּאֱמוּנָה וּבְלֵבָב שָׁלֵם׃
הציווי מופנה אל השופטים שבירושלים: כה תעשו את דבר המשפט "ביראת ה'" - שלא תעברו על לא תעשה; "באמונה" - אלו הדברים העיוניים; "ובלבב שלם" - שלא תעשו את הדברים לשם פנייה חיצונית ושלא לשמה, אלא תעשו את המצווה לשמה.
וְכָל רִיב אֲשֶׁר יָבוֹא עֲלֵיכֶם מֵאֲחֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵיהֶם בֵּין דָּם לְדָם בֵּין תּוֹרָה לְמִצְוָה לְחֻקִּים וּלְמִשְׁפָּטִים וְהִזְהַרְתֶּם אֹתָם וְלֹא יֶאְשְׁמוּ לַה' וְהָיָה קֶצֶף עֲלֵיכֶם וְעַל אֲחֵיכֶם כֹּה תַעֲשׂוּן וְלֹא תֶאְשָׁמוּ׃
מזהיר אותם יהושפט: כל ריב שיבוא לפניכם מאחיכם היושבים בעריהם, בכל עניין ועניין. "בין דם לדם" - בדיני רציחה, בין דם מזיד לדם שוגג. "בין תורה למצוה" - בהוראה באחת ממצוות ה' בעניינים שבין אדם למקום. "לחוקים" - אלו המצוות שאין להן טעם. "ולמשפטים" - אלו הדברים שבין אדם לחברו. "והזהרתם אותם" - שיעשו כפי שתורו להם על פי בית דין. "ולא יאשמו לה'" - שאם יעשו לא כדבריכם אלא כרצונם, יהיה קצף עליכם על שלא הזהרתם אותם, וגם על אחיכם יהיה קצף על שעמדו בדעתם ולא שמעו לכם הדיינים. "כה תעשון ולא תאשמו" - עשו כך, ובזה לא יהיה בכם אשם, שהרי עשיתם את שלכם; בין שישמעו ובין שיחדלו, לא תאשמו, כיוון שהוריתם להם כדין.
והמלבי"ם מקביל את הכתוב כאן לפרשת "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין בין נגע לנגע": כנגד "בין נגע לנגע" נאמר כאן "לחוקים", אלו דיני נגעים; "למשפטים" אלו הדינים; "תורה" זה החלק העיוני, ו"מצוה" זה החלק המעשי. וכולל בזה גם תורה שבעל פה, כמו שאמרו חז"ל שהתורה זה מקרא והמצווה זה משנה, שהיא תורה שבעל פה.
"כה תעשון" - גם אתם
ומוסיף המלבי"ם חידוש: "כה תעשון" - גם אתם תעשו כן. לא די שתורו לאחרים, אלא גם אתם בעצמכם קיימו, שלא תהיו בבחינת "נאה דורש ואין נאה מקיים".
בעניין זה מסופר שפעם אמר אדם לחפץ חיים שדיבר שעה או שעתיים ונדמה היה לו שרוב הציבור נרדם ולא הקשיב ולא הועיל. השיב לו: מה אתה סח? מדוע אתה חושב שאין תועלת? שעתיים אנשים לא דיברו לשון הרע, וכי קל הדבר בעיניך? ואומרים שבפעם אחרת אמר דבר נוסף: לפעמים אדם משפיע ולו על אדם אחד בלבד - ואין לך מושג כמה כוח יש בזה. ואפילו אם אותו אדם הוא אתה עצמך. גם זה משהו. לכל הפחות השפעת על עצמך - וזהו ממש מה שאומר הכתוב "כה תעשון", גם אתם תעשו כן.
אמריהו וזבדיהו: שתי רשויות
וְהִנֵּה אֲמַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ עֲלֵיכֶם לְכֹל דְּבַר ה' וּזְבַדְיָהוּ בֶן יִשְׁמָעֵאל הַנָּגִיד לְבֵית יְהוּדָה לְכֹל דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְשֹׁטְרִים הַלְוִיִּם לִפְנֵיכֶם חִזְקוּ וַעֲשׂוּ וִיהִי ה' עִם הַטּוֹב׃
אמריהו, אומר המצודת דוד, ייתכן שהוא עזריהו הנזכר בדברי הימים א פרק ה. הוא הראש עליכם לכל דבר ה' - כל מה שקשה לכם הביאו לפניו. וזבדיהו הנגיד - את פיו תשאלו לכל דבר המלך, בכל מה שנוגע לחוקי הממלכה; ומוסיף המלבי"ם שהוא היה המומחה בכל הנוגע לדבר המלכות. "ושוטרים הלויים לפניכם" - מזומנים לפניכם לכל מה שתצוו אותם, כדי להכריח ולאכוף את העם על דבר המשפט. "חזקו ועשו ויהי ה' עם הטוב" - ה' יהיה עם כל מי שהולך בדרך טובה.
לסיכום: בפרק יט למדנו על תוכחת יהוא בן חנני ליהושפט על שני חלקי חטאו - העזרה לרשע בפועל והאהבה לשונאי ה' שבלב - ועל שתי הזכויות שעמדו לו כנגדם: ביעור האשרות והכנת הלב לדרוש את האלוקים, שכן "במקום משפטו שם פועלו", והקדוש ברוך הוא מזכיר בדינו גם את הזכויות. ראינו את יציאתו של יהושפט בעם להשיבם אל ה', את העמדת השופטים בכל עיר ואת אזהרתו הנוקבת שהמשפט אינו לאדם אלא לה', שהוא הדיין וכביכול גם הנידון, ולפיכך "שמרו" מלקחת שוחד ו"עשו" שלא להיפטר בשב ואל תעשה מלדון את האלים. ראינו את הקמת הסנהדרי גדולה בירושלים ואת הצו לדון ביראת ה', באמונה ובלבב שלם, ולהזהיר את העם כדי שלא יהיה קצף לא על הדיינים ולא על אחיהם. ולבסוף "כה תעשון" - גם הדיינים עצמם מצווים לקיים, שלא להיות נאה דורש ואין נאה מקיים, ואפילו ההשפעה על אדם אחד - ואפילו הוא עצמו - יש בה כוח עצום.