פתיחה: מיכיהו בן ימלא לפני שני המלכים
אנו ממשיכים בפרק י"ח, במעמד הגדול שבגורן פתח שער שומרון: אחאב מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה יושבים איש על כסאו, ארבע מאות נביאים מתנבאים לפניהם פה אחד להצלחה, ומיכיהו בן ימלא - הנביא היחיד שאחאב שונא, כי "איננו מתנבא עלי לטובה" - מובא אל המלך. מכאן ואילך נלך על סדר הפסוקים.
"עֲלוּ וְהַצְלִיחוּ" - נבואה או לעג?
וַיָּבֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֵלָיו מִיכָה הֲנֵלֵךְ אֶל־רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם־אֶחְדָּל וַיֹּאמֶר עֲלוּ וְהַצְלִיחוּ וְיִנָּתְנוּ בְּיֶדְכֶם׃ (יד)
זוהי כביכול הנבואה הראשונה שאומר מיכיהו: עלו והצליחו, יינתנו בידכם. הכל טוב, אפשר להמשיך. אלא שתכף נראה שאין זו נבואה כלל.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַמֶּלֶךְ עַד־כַּמֶּה פְעָמִים אֲנִי מַשְׁבִּיעֶךָ אֲשֶׁר לֹא־תְדַבֵּר אֵלַי רַק־אֱמֶת בְּשֵׁם יְהֹוָה׃ (טו)
אחאב מבין מיד שאין כאן דבר ה'. הוא אומר לו: לא פעם ולא פעמיים אני חוזר ומשביע אותך שתאמר לי רק אמת בשם ה'. מנין ידע שאין אלו דברי אמת? מפני שהנביא לא אמר "כה אמר ה'", ולא הזכיר שום לשון של נבואה. מי שמוסר דבר ה' - מזכיר זאת. משמע שמיכיהו דיבר כאן או בדרך לעג והיתול - אתה רוצה לשמוע דברים טובים? קח ברכה והצלחה - או לכל היותר בדרך של ברכה בעלמא, כעין "מי שברך", ולא כמוסר נבואה.
"כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין־לָהֶן רֹעֶה"
וַיֹּאמֶר רָאִיתִי אֶת־כׇּל־יִשְׂרָאֵל נְפוֹצִים עַל־הֶהָרִים כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין־לָהֶן רֹעֶה וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לֹא־אֲדֹנִים לָאֵלֶּה יָשׁוּבוּ אִישׁ־לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם׃ (טז)
עתה, משהושבע, מוסר מיכיהו את מה שנמסר לו באמת: ראיתי בנבואה את כל ישראל נפוצים על ההרים כצאן אשר אין להן רועה. "צאן אשר אין להן רועה" - משמע שהנפגע יהיה הרועה עצמו. "לֹא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה" - במילים פשוטות: המלך מת. ואילו כלל ישראל - "ישובו איש לביתו בשלום". מדוע "נפוצים על ההרים"? כי דרך הבורחים הייתה לברוח להרים, שהרי הרודף עם רכב וסוסים אינו בא לחפש אותך בהרים. כך מצינו בדוד שברח מפני שאול להרים, וכך "והנשארים הֶרָה נָסוּ". ורמות גלעד עצמה מקום של הרים וגבעות היא.
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל אֶל־יְהוֹשָׁפָט הֲלֹא אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ לֹא־יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם־לְרָע׃ (יז)
אומר אחאב ליהושפט: הוא אשר אמרתי לך. הרי הזהרתי אותך שהאיש הזה מתנבא עלי רק רעות - הנה אתה רואה.
"רָאִיתִי אֶת־יְהֹוָה יוֹשֵׁב עַל־כִּסְאוֹ"
וַיֹּאמֶר לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר־יְהֹוָה רָאִיתִי אֶת־יְהֹוָה יוֹשֵׁב עַל־כִּסְאוֹ וְכׇל־צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמְדִים עַל־יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ׃ (יח)
מבאר המצודת דוד: היות ואתה חושד בי שאני מתנבא מדעתי, אפרוס לפניך את כל השתלשלות הדברים כפי שהיו, ומתוך כך תבין שהאמת איתי. "על ימינו ושמאלו" - מיימינים ומשמאילים, מלמדי זכות ומלמדי חובה.
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה מִי יְפַתֶּה אֶת־אַחְאָב מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמוֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר זֶה אֹמֵר כָּכָה וְזֶה אֹמֵר כָּכָה׃ (יט)
במלכים נכתב "זה אומר בכה וזה אומר בכה", וכאן "ככה". והעניין: לאחאב כבר מגיעה מיתה. על כל רשעתו - שלא הניח תלם ותלם בארץ ישראל שלא העמיד בו עבודה זרה, הסית והדיח את ישראל לעבודה זרה, נשא את איזבל בת אתבעל מלך צידונים שרדפה את נביאי ה', ולבסוף רצח את נבות היזרעאלי וירש את כרמו. הרזומה שלו מלא. לכן שואל הקדוש ברוך הוא: מי יפתה את אחאב שיעלה וייפול ברמות גלעד, וכל אחד מצבא השמים מציע הצעה משלו. ומדגיש המצודת דוד: כל הדברים הללו נאמרו דרך משל, לסבר את האוזן בדרך מנהגי בני אדם.
רוחו של נבות היזרעאלי
וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי יְהֹוָה וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָיו בַּמָּה׃ (כ)
מפורסמים דברי חז"ל שזו רוחו של נבות היזרעאלי. אותו נבות שתפרו לו תיק כדי להמיתו ולרשת את כרמו - הוא הבא עתה להיפרע מאחאב.
הבאתי במשנת הגלגולים סיפורים רבים על מצבים שבהם המת תובע לדין אדם שעודנו חי כאן. בזמנו של החזון איש נפטר אדם, ותקופה קצרה לאחר מכן נפטר בנו, אותו בן שהיה ידוע כמי שמירר את חיי אביו ממש. אמר החזון איש: אביו תבע אותו לדין בשמים. אין אנו יודעים מה מתרחש שם, אבל החזון איש ידע.
והבאתי שם עוד מעשה: רשע גדול אחד מת, ובחור ישיבה שראה את גופתו מוטלת נתן לו מעין מכה קלה על אפו דרך זלזול, וכולם צחקו. לאחר מכן החל הנפטר לבוא אליו בחלום ולאיים שיתכונן לעלות לשמים, שכן הוא רוצה לתבעו לדין תורה על הביזיון. היה זה בזמנו של המהרש"א. העמידו בית דין, הזמינו את הנפטר לדין, שמו מחיצה וקראו לנשמתו. טען הנפטר שהוא צדיק. אמרו לו: כיצד צדיק, והלא רשע גדול היית? השיב שפעם אחת הציל משפחה יהודית מטביעה, ויש לו על כך זכויות גדולות בשמים, ואילו הבחור ביזה אדם בעל זכויות. אמר לו הרב: נכון, יש לך זכות, אבל עשית עוונות רבים מאוד, רשע גדול היית בימי חייך. היצר הרע אינו מבין כיצד חמק מידו אדם שכל ימיו עמל עליו, ופתאום הוא נפטר מן הדין בשל הצלת משפחה אחת. לכן השטן מסית אותך עתה לתבוע את בחור הישיבה ולגרום למותו - וכך "יצא זה בזה": הזכות שהצלת נפשות תתקזז בחוב של המתת בן הישיבה, ואז יתבעו ממך את כל עוונותיך. אם יש בך דעת - הנח לו. והניח לו, ומאותה שעה לא הופיעה הנשמה עוד. הרי שעשו כאן דין בארץ, ושוב לא בא. וכן הבאתי שם עוד מעשים מן הרב פתייה ומסוג זה, שהנפטר מבקש להיפרע ממי שחב בחייו. וכך גם כאן: רוח נבות מבקשת להיפרע מאחאב.
"רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כׇּל־נְבִיאָיו"
וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי לְרוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כׇּל־נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם־תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה־כֵן׃ (כא)
אם תמה אתה מהיכן הנבואה המתוזמרת והמתוזמנת הזאת של ארבע מאות נביאים האומרים כולם אותו דבר בדיוק - זו רוחו של נבות שנעשתה רוח שקר בפי נביאיך. אגב, מכאן למד המיוחס לרש"י שהיו נביאי אמת, שהרי לא התנבאו אלא מה שישים ה' בפיהם. וכבר דיברנו שאין מכאן הוכחה כלל, ואדרבה - מכאן ראיה כדברי שאר המפרשים: הקדוש ברוך הוא שלח באופן חד־פעמי את רוח נבות להיות רוח שקר בפיהם, כדי שכולם יאמרו אמירה אחת ויצליחו לשכנע את אחאב. אבל בעצם מהותם הם נביאי שקר, ארבע מאות נביאי הבעל, כפי שהדברים מוכרחים לשיטת שאר המפרשים.
"תפתה וגם תוכל" - לפעמים אדם מפתה ואינו מצליח לשכנע. אומר לו הקדוש ברוך הוא: לא רק שתפתה, אלא גם תצליח בזה, ובאמת יקבל את הדברים ויעלה רמות גלעד.
וחז"ל דורשים: מהו "צא ועשה כן"? "דּוֹבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי". אמר לו הקדוש ברוך הוא: אם רצונך לעשות כן - צא ממחיצתי, שהרי אתה עומד להיות רוח שקר, ורוח שקר אינה יוצאת מלפני הקדוש ברוך הוא. ונורא למתבונן: גודל יצר הנקמה שהיה לנבות היזרעאלי אף שם למעלה, היה חזק יותר מן הרצון להיות במחיצתו של הקדוש ברוך הוא. עד כמה חש אדם צורך להיפרע ממי שעשה לו רעה.
וְעַתָּה הִנֵּה נָתַן יְהֹוָה רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה וַיהֹוָה דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה׃ (כב)
כלומר: ראה שהכל בהשגחה. כל מה שראית שכולם עומדים לימינך - רוח שקר היא, ואל תחשוב שיש כאן נבואה.
סטירתו של צדקיהו בן כנענה
וַיִּגַּשׁ צִדְקִיָּהוּ בֶן־כְּנַעֲנָה וַיַּךְ אֶת־מִיכָיְהוּ עַל־הַלֶּחִי וַיֹּאמֶר אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ עָבַר רוּחַ־יְהֹוָה מֵאִתִּי לְדַבֵּר אֹתָךְ׃ (כג)
צדקיהו בן כנענה, שעד עתה הוא שקיבל את כל הפוקוס ואת ה"פריים טיים" במהדורות, עם קרני הברזל שעשה לעצמו, והלך ושכנע שיש לו נבואה - "באלה תנגח את ארם" - פתאום בא אדם וטורף לו את כל הקלפים. לכן הוא סוטר לו על לחיו וטוען: רוח ה' הייתה אצלי, ואם כן כיצד עזבה אותי ועברה אליך? נביא האמת הוא אני, ודבריך שקר.
וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ הִנְּךָ רֹאֶה בַּיּוֹם הַהוּא אֲשֶׁר תָּבוֹא חֶדֶר בְּחֶדֶר לְהֵחָבֵא׃ (כד)
עונה לו מיכיהו: התוצאות יוכיחו. ביום המלחמה תראה את הדברים בעיניך, ותצטרך להתחבא חדר בחדר כדי שלא יהרגוך על שאתה הוא שגרמת לאחאב לצאת למלחמה. אתה היית הגורם המכשיל, ולכן תברח ותסתתר שלא ייפרעו ממך על העצה שנסתיימה במפלה.
"לֶחֶם לַחַץ וּמַיִם לַחַץ"
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל קְחוּ אֶת־מִיכָיְהוּ וַהֲשִׁיבֻהוּ אֶל־אָמוֹן שַׂר־הָעִיר וְאֶל־יוֹאָשׁ בֶּן־הַמֶּלֶךְ׃ (כה)
וַאֲמַרְתֶּם כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ שִׂימוּ זֶה בֵּית הַכֶּלֶא וְהַאֲכִלֻהוּ לֶחֶם לַחַץ וּמַיִם לַחַץ עַד שׁוּבִי בְשָׁלוֹם׃ (כו)
אמון שר העיר היה ממונה, בין השאר, על בית הכלא, ואחאב מצווה למסרו לידו ולידי יואש בן המלך ולכלאו. ומהו "והשיבוהו", לשון חזרה? מבאר המיוחס לרש"י שייתכן שכבר בעבר כלאוהו על נבואות לא נעימות, ולכן "השיבוהו". ואפשרות נוספת: כך דרך המקראות, ואין הכרח שהיה שם קודם, כמו "יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה" - שאין הכוונה שהיו שם וישובו, אלא שיבואו לשם. אף כאן: הביאוהו אל בית הכלא.
"לחם לחץ ומים לחץ" - היות שאין מדובר באסיר פלסטיני, אל תתנו לו לסיים אוניברסיטה, אלא את המינימום ההכרחי בדוחק, רק כדי להחיות את נפשו. ומביא המיוחס לרש"י דומה לזה בישעיה: "לחם צר ומים לחץ", שפירושו בצמצום. ויש אומרים בדרך צחות: לחם צר ומים לחץ - באגט וסודה.
וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ אִם־שׁוֹב תָּשׁוּב בְּשָׁלוֹם לֹא־דִבֶּר יְהֹוָה בִּי וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ עַמִּים כֻּלָּם׃ (כז)
אומר מיכיהו: אם אכן תשוב בשלום, שלא כדבריי, סימן שלא ה' דיבר בי ואני בדיתי מלבי. "שמעו עמים כולם" - אין הכוונה לעמי האזור, אלא לשבטים. ומנין שעמים הם שבטים? "עַמִּים הַר יִקְרָאוּ", וכן בכמה מקומות. כלומר: כל השבטים כולם יהיו עדים - אם ישוב המלך מן המלחמה, דעו שאני נביא שקר.
אחאב מתחפש
וַיַּעַל מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ־יְהוּדָה אֶל־רָמֹת גִּלְעָד׃ (כח)
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל־יְהוֹשָׁפָט הִתְחַפֵּשׂ וָבוֹא בַמִּלְחָמָה וְאַתָּה לְבַשׁ בְּגָדֶיךָ וַיִּתְחַפֵּשׂ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ בַּמִּלְחָמָה׃ (כט)
אחאב אינו מתרשם יתר על המידה מן הנבואה, ומחליט לצאת למלחמה כדברי ארבע מאות נביאי הבעל. ולכאורה משתמע שהוא אומר ליהושפט להתחפש, אבל אין זה פשט הכתוב. הפשט: אני אתחפש ואבוא במלחמה, אני מעוניין לשנות את בגדיי כדי שאנשי ארם לא יכירוני; ואתה, יהושפט, אין לך צורך בכך - שהרי אין הם מחפשים אותך, ואף אם יכירוך אין חשש, כי הנבואה הרעה נאמרה עלי ולא עליך. לכן "ואתה לבש בגדיך", בגדי מלכות.
אומר המצודת דוד: אף שלא האמין לדברי הנביא והכניסו לכלא, מכל מקום חשש לדבריו. ולעניות דעתי קושיה מעיקרא ליתא - הוא האמין היטב היטב. אלא שהדברים לא נעמו לאוזניו. תמיד איימו על הנביאים, לא מפני שלא האמינו להם, אלא להיפך: דווקא משום שהאמינו להם ידעו כמה כוח יש בדבריהם להסית את העם כנגד המלך. המלך עובד עבודה זרה, יש נבואות כנגדו, והוא רואה בכך כוח תעמולתי. לכן משתיקים את הנביא בבית הכלא - לא מחוסר אמונה אלא מתוך אמונה. אחאב יודע היטב מה שווים נביאיו שלו: יש לו רזומה ארוך איתם, הוא מכיר את סיפורם, יודע שהם נביאי בעל והבל, ושנביא אמת אחד שווה כנגד כולם. וראיה: אצל יהורם בן אחאב - מי בא לספר לו את גדולות אלישע? גיחזי. ויהורם שומע בשקיקה את כל הניסים והנפלאות שעשה אלישע. הם ידעו והכירו מי הם נביאי האמת ומה כוחם. אלא שלא נעים להם, ולכן משתיקים.
שני טעמים להתחפשות - ומה הועיל בה
המלבי"ם בספר מלכים (א' כ"ב) מבאר: התחפש כדי שלא יכירוהו וילחמו בו. מדוע חשש? שמא יש למלך ארם מרגלים ששמעו את שנמסר כאן בנבואה - וכפי שהזכיר גם המיוחס לרש"י - ואז יחפשו את הקודקוד. למה להם להילחם באלפי חיילים? הרוג את הראש והשאר ינוסו. הרי כאן ניתנה להם, כביכול, הסיסטמה של המלחמה: כיצד פותרים אותה בקלות. והכינוס הזה היה בשער העיר, לא במקום נסתר, ולכן חשש שמא הגיעו הדברים לאוזניהם - וכך אכן היה, כפי שנראה מיד.
טעם שני: הוא חשש מדברי הנביא עצמו, שהרי הנביא אמר שהוא בסכנה. אלא שהדבר מפליא: מה תועיל התחפושת? הנביא אמר שתמות - וכי בשינוי בגדים לא תגיע אליך הנבואה? הקדוש ברוך הוא יודע לזהות אותך גם בבגדים אחרים. כמו אותו אחד, ג'קי, שהתפלל והתפלל שיזכה בפיס, עד שאמרו בשמים: די, יותר מדי רעש הוא עושה, תנו לו. קנה מה שאפשר, נהנה, ונשאר לו כסף ולא ידע מה לעשות בו. הסתכל בראי והחליט לעשות "שיפוץ פנים" - ניתוח פלסטי. יצא מבית החולים כשאיש אינו מזהה אותו, ומיד עבר רכב ביעף ודרס אותו. עלה למעלה וטען: ריבונו של עולם, מה הצדק? אחרי כל מה שנתת לי, פתאום לקחת אותי? הסתכל עליו מלאך המוות ואמר: מי זה, ג'קי? ואללה, לא זיהיתי אותך. אז מה אתה חושב, שמשמים לא יודעים מי אתה?
אבל תשמעו ביאור נפלא מאוד של המלבי"ם, ויסוד זה כבר דיברנו בו והזכרנוהו גם במשנת החלומות, ויסודותיו בגמרא. הגמרא מביאה שאישה קיללה אחד מן החכמים ואמרה לו "תתהפיך כורסייך", כלומר שתמות - שכן כשאדם מת כופים את המיטה. ואותו חכם ציווה להפוך את כיסאו, וכך עשו. ומה העניין? שכאשר ניתנת לדברים התגשמות כלשהי, ולו בצד מה, שוב אין הם צריכים להתקיים כמות שהם: הרי אמרה "תתהפך כורסייך" - הנה התהפך.
והבאתי במשנת החלומות בשם החתם סופר על אדם שראה בחלומו שנעקרה דלת ביתו, וידוע בפתרון החלומות שמשמעות הדבר שאשתו תמות. אמרו לו שיעקור בעצמו את הדלת ויוציאה, ואותו עיקרון: נתן התגשמות לדברים בצד מה - הנה נעקרה הדלת - ובזה בא רוע החלום לידי מימוש. ויש לזה מקורות אף מן התורה: פרעה אמר "רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם", וכיצד התבטלה הגזרה? בדם מילה - הייתה כאן רעה כלשהי של דם, וכבר קיבלנו את הדם שהיינו צריכים לקבל. וכן מצרים ראו שמושיען של ישראל לוקה במים, ונתקיים הדבר בכך שמשה הושלך ליאור, או בכך שלקה במים על ידי מי מריבה שהכה בסלע ולא נכנס לארץ. כלומר הדבר התקיים בצורה כלשהי, ושוב לא הוצרכנו לקבל את המנה הגדושה, אלא די היה במשהו בדומה לה.
כך גם כאן. הנביא אמר "לֹא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה" - אין להם מלך. מה עושה אחאב? מחליף את בגדיו ואינו נראה כמלך. הרי אין להם מלך, הוא לבוש כאחד האדם וכביכול ירד ממלכותו - ובכך התגשמו דברי הנביא, ושוב לא תצטרך הנבואה הרעה להתקיים בפועל.
הוראות הפתיחה באש של מלך ארם
וּמֶלֶךְ אֲרָם צִוָּה אֶת־שָׂרֵי הָרֶכֶב אֲשֶׁר־לוֹ לֵאמֹר לֹא תִּלָּחֲמוּ אֶת־הַקָּטֹן אֶת־הַגָּדוֹל כִּי אִם־אֶת־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ׃ (ל)
מכאן רואים, אומר המלבי"ם, שהדברים אכן הגיעו לאוזני מלך ארם. אלו הן הוראות הפתיחה באש שלו: רק כנגד מלך ישראל לבדו.
וַיְהִי כִּרְאוֹת שָׂרֵי הָרֶכֶב אֶת־יְהוֹשָׁפָט וְהֵמָּה אָמְרוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא וַיָּסֹבּוּ עָלָיו לְהִלָּחֵם וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט וַיהֹוָה עֲזָרוֹ וַיְסִיתֵם אֱלֹהִים מִמֶּנּוּ׃ (לא)
המודיעין שלהם לא היה שלם: הם ידעו שיש להרוג את מלך ישראל לבדו, אך לא ידעו שהוא עומד להתחפש. וכשראו את יהושפט בלבוש מלכות - "מלך ביופיו תחזינה עיניך" - אמרו: הנה המלך, אחריו יש לרדוף. שהרי מסביב לא נראתה דמות מלך, כי אחאב התחפש, והיחיד הניכר כמלך היה יהושפט.
"ויזעק יהושפט" - למי זעק? המצודת דוד מפרש שזעק לאנשיו שיבואו לעזרתו, ובא הכתוב לומר שלא אנשיו עזרוהו אלא ה' עזרו, והוא שהסיתם להרפות ממנו. אך המלבי"ם מדגייק שבמלכים לא נאמר "וה' עזרו", וזו תוספת של עזרא כאן בדברי הימים - ומכאן שהזעקה הייתה זעקת תפילה. ומה הייתה העזרה? שלא הרגוהו מיד, וכיוון שהמתינו, תוך כדי כך הכירוהו וזיהו שאין זה אחאב אלא יהושפט מלך יהודה, וה' הסיתם ממנו לבל יהרגוהו.
וכאן צריך לזכור את מה שביאר המלבי"ם לעיל בהבדל שבין "להסית" ל"לפתות": הסתה היא תמיד בדבר שמשתלם לך, שהמסית מראה לך במה כדאי לך הדבר. כשם שאחאב "ויסיתהו" את יהושפט לעלות לרמות גלעד - במה? בסעודה שעשה לו, שיצר לו טעם של כדאיות. אף כאן אומר המלבי"ם: מה הייתה ההסתה שהסיתם ה' בדבר שכדאי להם? שהיתה להם עם יהושפט ברית עד אותו יום, ואף שעכשיו הוא נלחם כנגדם, אמרו: כדאי לנו להניח לו, שהרי ברית לנו עמו.
וַיְהִי כִּרְאוֹת שָׂרֵי הָרֶכֶב כִּי לֹא־הָיָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיָּשׁוּבוּ מֵאַחֲרָיו׃ (לב)
"וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ"
וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ וַיַּךְ אֶת־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן וַיֹּאמֶר לָרַכָּב הֲפֹךְ יָדְךָ וְהוֹצֵאתַנִי מִן־הַמַּחֲנֶה כִּי הׇחֳלֵיתִי׃ (לג)
המיוחס לרש"י כותב שיש לומר שישראל היה המורה בקשת, ונתכוון לירות במחנה ארם, ולפי תומו הכה את מלך ישראל. ומכאן ראיה נוספת שהמיוחס לרש"י אינו רש"י - וכפי שאמרתי, אין צורך בהוכחות רבות, כל מי שקורא בו מעט רואה זאת - ובפרט כאן, שהרי רש"י עצמו כותב במלכים ב' פרק ה' על "וְנַעֲמָן שַׂר־צְבָא... כִּי־בוֹ נָתַן יְהֹוָה תְּשׁוּעָה לַאֲרָם", שהוא משך בקשת לתומו והרג את אחאב, והוא מביא זאת ממדרש. נמצא שההורג את אחאב לא היה איש ישראל אלא נעמן, ואם כן דברי המיוחס לרש"י כאן אין להם מקור בחז"ל, והם אף היפך דברי רש"י עצמו.
ומהו "בין הדבקים ובין השריון"? מבאר המצודת דוד: השריון היה עשוי ברזל כעין לבוש, ובו נקבים, ודבוקים בו קליפין כעין קשקשים, כמו שנאמר "וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ", והם עשויים לסתום את נקבי השריון שלא ייכנס בהם חץ, והם הקרויים "דבקים" על שם שהם דבוקים בשריון. במילים פשוטות: אפשר היה לעשות שריון כמקשה אחת של מתכת, אלא שהוא מקשה מאוד על התנועה. לכן היו עושים רשת עבה הצמודה לגוף, ועליה תלויים קשקשים כמין מטבעות רבות מסודרות. כך, כשהלוחם מתכופף - הבגד משתנה עמו ואינו בלוק של מתכת; וכשמכים בו או יורים בו חץ - הפגיעה בקשקשים, והם בולמים, ואינה חודרת פנימה. וכאן בא הכתוב לומר שהחץ נכנס בדיוק בין אחד הקשקשים לבין השריון, ודרך הנקב נדחף בגופו - דבר שאינו אמור לקרות בדרך הטבע, להראותך שהדבר מאת ה'.
"הפוך ידך" - אמר לרכָּב, הוא נוהג המרכבה, שיסוב לאחור ויוציאהו מן המחנה "כי החליתי". שים לב שאינו מגלה לו שנפצע אלא אומר "חליתי", ולא רצה להבעית את העם: שאם יבינו שהמלך נפגע לא ימשיכו להילחם, והוא רצה שימשיכו.
וַתַּעַל הַמִּלְחָמָה בַּיּוֹם הַהוּא וּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הָיָה מַעֲמִיד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם עַד־הָעָרֶב וַיָּמׇת לְעֵת בּוֹא הַשָּׁמֶשׁ׃ (לד)
"ותעל המלחמה" - התחזקה והתקדמה, מערכה מול מערכה. "היה מעמיד במרכבה" - החזיק עצמו ועמד במרכבה, כדי שישראל לא יבינו שהוכה ויברחו, שכן "תחילת נפילה - ניסה", כדברי חז"ל. ולבסוף הסתלקה המלחמה ולא הוזק איש מישראל, כי אם מלך ישראל לבדו - בדיוק כדברי הנביא: "לא אדונים לאלה, ישובו איש לביתו בשלום". ואם תשאל מדוע נאמר "בשלום" ולא "לשלום", מבאר המיוחס לרש"י: "לשלום" משמעו לשלמות, וכאן הרי אחאב נהרג, ואין זו שיבה לשלמות, ולכן נאמר "בשלום".
לסיכום:
בפרק זה ראינו כיצד מיכיהו בן ימלא עומד לבדו מול ארבע מאות נביאים: תחילה בלעג - "עלו והצליחו" בלי "כה אמר ה'", ואחר כך, משהושבע, בנבואת אמת - "כצאן אשר אין להן רועה", "לא אדונים לאלה". הוא חושף את מקור האחדות המופלאה של נביאי הבעל: רוח נבות היזרעאלי שנעשתה רוח שקר בפיהם, וגודל יצר נקמתה שהעדיף לצאת ממחיצת הקדוש ברוך הוא. אחאב, שהאמין היטב לנבואה אלא שלא ערבה לאוזניו, משתיק את הנביא בבית הכלא ומנסה להתחכם על ידי התחפשות - שאולי אף נתנה מעין התגשמות חלקית לנבואת "לא אדונים לאלה". בסופו של דבר החץ שנמשך "לתומו" מצא את הפרצה היחידה בין הדבקים ובין השריון, אחאב עמד במרכבתו עד הערב ומת עם בוא השמש, וכל ישראל שבו איש לביתו בשלום - להראות שאין עצה ואין תבונה נגד ה', ושדבר נביא אמת אחד עומד לעד כנגד ארבע מאות נביאי שקר.