פתיחה: מלכותו של יהושפט
פרק י"ז בדברי הימים ב' פותח את תקופת מלכותו של יהושפט בן אסא. זהו פרק של בנייה: בנייה צבאית, בנייה כלכלית, ומעל הכול - בנייה רוחנית. יהושפט אינו מסתפק בכך שהוא עצמו הולך בדרכי ה', אלא הוא דואג שכל העם ידע את דבר ה', ושולח שרים, לוויים וכוהנים לסובב בערי יהודה וללמד תורה. ואכן הפרק מראה לנו בבירור את הכלל החוזר לאורך הספר כולו: כאשר המלך הולך בדרכי ה', יש לו הצלחה.
ויתחזק על ישראל
וַיִּמְלֹךְ יְהוֹשָׁפָט בְּנוֹ תַּחְתָּיו וַיִּתְחַזֵּק עַל־יִשְׂרָאֵל׃
מה פירוש "ויתחזק על ישראל"? אסא אביו היה ירא מבעשא, ולא הצליח להחזיק באותם מקומות שכבש ממלכות אפרים. לעומתו, יהושפט בנו כבר מתחזק ואוחז בהם.
וַיִּתֶּן־חַיִל בְּכׇל־עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת וַיִּתֵּן נְצִיבִים בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבְעָרֵי אֶפְרַיִם אֲשֶׁר לָכַד אָסָא אָבִיו׃
בערי יהודה הבצורות הוא נותן חיל, כדי לשמור עליהן ולחזק אותן; ובשאר ערי יהודה ובערי אפרים הוא ממנה נציבים, כלומר אנשים הממונים מטעמו.
"בדרכי דויד אביו הראשונים" - שלוש הבנות
וַיְהִי יְהֹוָה עִם־יְהוֹשָׁפָט כִּי הָלַךְ בְּדַרְכֵי דָּוִיד אָבִיו הָרִאשֹׁנִים וְלֹא דָרַשׁ לַבְּעָלִים׃
כִּי לֵאלֹהֵי אָבִיו דָּרָשׁ וּבְמִצְוֺתָיו הָלָךְ וְלֹא כְּמַעֲשֵׂה יִשְׂרָאֵל׃
ה' היה עם יהושפט, ואנחנו רואים זאת לכל אורך הדרך. כיוון שהלך בדרכי דויד אביו הראשונים ולא דרש לבעלים - ה' עמו. ועוד מדגיש הכתוב: "כי לאלהי אביו דרש ובמצותיו הלך ולא כמעשה ישראל", כלומר לא כמעשה מלכי ישראל. אלא שיש להבין: מהו "בדרכי דויד אביו הראשונים"?
הרד"ק מסביר הסבר אחד: דרכי דויד הראשונים, עוד לפני שחטא. שהרי באחרונות היה כבר חטא - מעשה בת שבע, מניין ישראל - ואלו הן דרכי דויד האחרונות. לכן מדגיש הכתוב שהלך בדרכי דויד הראשונים, קודם שחטא.
אפשרות נוספת ברד"ק: "הראשונים" הוא כנגד שאר מלכי יהודה. יש מלכי יהודה אחרונים, ויש דויד שהיה ממלכי יהודה הראשונים. כלומר הלך בדרכי המלכים הראשונים ולא באחרונים, שכן באחרונה היו חוטאים: שלמה לעת זקנתו נשיו הטו את לבבו; רחבעם - "וכחזקתו עזב את תורת ה'"; אביה, כמו שראינו לפי המדרש, קלקל בסופו; ואסא חטא באחרונה - נשען על מלך ארם, וגם בחוליו לא דרש את ה' כי אם ברופאים. בכל אחד מהם היו חסרונות באחרונה, ולכן נאמר "כדרכי המלכים הראשונים", לא כאחרונים.
המלבי"ם: צדקות יחסית מול צדקות אמיתית
המלבי"ם מסביר כאן הסבר מעניין מאוד. הצדקות משוערת לפי ערך הדור. כשאומרים על אדם "צדיק", פעמים רבות זה ביחס למשהו. אדם שנמצא בחברה גרועה מאוד - אומרים עליו צדיק, ביחס לחברה שבה הוא נמצא. אבל תביא אותו למקום של בני תורה, למקום של אנשים יראים, ואולי אפילו רשע ייחשב לידם. הביטוי "צדיק" הוא לעיתים ביטוי יחסי.
אומר המלבי"ם: בזמנם, כל מי שלא עבד עבודה זרה כמלכי ישראל - היו אומרים עליו שהלך בדרכי דויד. שהרי מלכי ישראל כולם עובדי עבודה זרה, וממילא מי שאינו עובד עבודה זרה נקרא באופן יחסי "הולך בדרכי דויד", אף שהוא רחוק מאוד מאוד מלהיות צדיק. מעין מה שדורשים בנח לגנאי, שלפי ערך דורו נחשב לצדיק. על כן בא הכתוב ומדגיש: "בדרכי דויד אביו הראשונים" - כפי ערך דויד הראשון ממש, לא בהערכה יחסית לדור האחרון, אלא לפי ערך דויד באמת. הרי שמדובר בדרגה גבוהה של צדקות.
"ולא דרש לבעלים" - לא כמפלט אחרון
שואל המלבי"ם: מה מוסיף הכתוב ב"ולא דרש לבעלים"? הרי כבר נאמר שהלך בדרכי דויד אביו, ואין זה פשיטא? אלא שלא תאמר שהיה פוסח על שתי הסעיפים, ורק לאחר שניסה ללכת אחר הבעלים וראה שאין מהם תוצאות החליט ללכת אחר ה'. כבר ראינו דברים כאלה: מלך שבתחילה הלך בדרכים נלוזות, וכשראה שאין זה עולה בידו - בלית ברירה דבק בה'. כאן אומר לך הכתוב: לא דרש לבעלים מעולם. הוא לא בא אל הקדוש ברוך הוא כמפלט אחרון, אלא מעיקרא הלך בדרכי דויד אביו הראשונים, ומעיקרא לא דרש לבעלים כלל.
ועוד: "ולא כמעשה ישראל" - שמלכי ישראל רבים מהם היו עובדים בשיתוף, גם את ה' וגם את הבעלים. ואילו יהושפט "לאלהי אביו דרש ובמצותיו הלך", בלא שיתוף כלל.
מלוכה וממלכה
וַיָּכֶן יְהֹוָה אֶת־הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ וַיִּתְּנוּ כׇל־יְהוּדָה מִנְחָה לִיהוֹשָׁפָט וַיְהִי־לוֹ עֹשֶׁר־וְכָבוֹד לָרֹב׃
גם כאן אנו רואים: כאשר הוא הולך בדרכי דויד אביו, הוא זוכה שה' מכין את הממלכה בידו, וכל יהודה נותנים לו מנחה, והדבר מביא לו עושר וכבוד לרוב.
מדייק המלבי"ם: הכתוב אומר "ממלכה" ולא "מלוכה", וזה ההבדל שהוא מזכיר בכמה מקומות. כשיש מלוכה - אתה המולך, אתה אוחז בשרביט, אבל אין זה בטוח שהעם אתך; ייתכן שהעם אנוסים, ייתכן שהם בלית ברירה. אבל "ויכן ה' את הממלכה בידו" פירושו שגם כל העם היו בידו. וכשם שהוא היה בעשירות, כך גם העם היו בעשירות, ועל ידי זה יכלו כולם לתת מנחה ליהושפט - שהרי כשהם עשירים יש להם ממה לתת - ומזה "ויהי לו עשר וכבוד לרב".
"ויגבה לבו בדרכי ה'" - הצלחה שמוסיפה יראה
וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי יְהֹוָה וְעוֹד הֵסִיר אֶת־הַבָּמוֹת וְאֶת־הָאֲשֵׁרִים מִיהוּדָה׃
שלא תחשוב לומר שגבה לבו בעושרו. פעמים רבות ראינו שכאשר המלך התחיל להעשיר - עזב את ה', התחיל להתגאות, גבה לבו. כאן אומר לך הכתוב: גם אחרי העושר "ויגבה לבו בדרכי ה'" - כל גבהות לבו הייתה דווקא בדרכי ה'. ככל שהוסיף הצלחה, כך הוסיף יראת ה'. והראיה: בשלב הבא הוא מסיר את הבמות ואת האשרים מיהודה. אתה רואה שהוא הולך ומוסיף פעולות של יראת שמים, בשונה ממה שראינו לעיל, שלפעמים מצבו הכלכלי של המלך משתפר, וכבר אינו רואה צורך להידבק בה' משום שהוא מרגיש מצליח, ואדרבה - עוד מקלקל.
והסרת הבמות אינה דבר פשוט כלל, כפי שדיברנו כמה וכמה פעמים. לכל אורך ההיסטוריה אנו קוראים "רק הבמות לא סרו", גם בזמן המלכים הצדיקים - "עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות". הסיבה היא שקשה היה מאוד לעקור את הבמות: העם הורגלו בהן עוד מהזמן שהבמות היו מותרות, וקשה ליצור מצב חדש שבו העם נוטש אותן. ובפרט שהעם מרגיש: אני מקריב בזה קורבן לה', מה אני עושה בזה, עובד עבודה זרה? הם אינם מבינים - או מעדיפים שלא להבין - שיש בזה כרת משום שחוטי חוץ. ונוח היה להם: אם עליו להביא קורבן, נדרים ונדבות, לך ועלה לירושלים - זה עשוי לקחת שבוע; ואילו כאן הוא מקריב בחצר ביתו בצורה הקלה והפשוטה ביותר. כאן אנו רואים שיהושפט הצליח להתמודד גם עם הנגע הזה, והסיר את הבמות ואת האשרים מיהודה.
שליחת מלמדי התורה בערי יהודה
וּבִשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמׇלְכוֹ שָׁלַח לְשָׂרָיו לְבֶן־חַיִל וּלְעֹבַדְיָה וְלִזְכַרְיָה וְלִנְתַנְאֵל וּלְמִיכָיָהוּ לְלַמֵּד בְּעָרֵי יְהוּדָה׃
בשנת שלוש למלכו הוא שולח את שריו. הפשט בפסוק הוא ש"בן חיל" הוא שם השר: בן חיל, עובדיה, זכריה, נתנאל, מיכיהו. המיוחס לרש"י מביא שיש מפרשים ש"לבן חיל" היינו לכל שר שהוא בן חיל, אבל דוחה זאת: אם כך היה צריך להיות כתוב "שלח לשריו לבן חיל לעובדיה ולזכריה", ומדוע נאמר "ולעובדיה" בוי"ו? הוי"ו מוכיחה ש"בן חיל" הוא שם של אדם - שלח לבן חיל ולעובדיה. וכך אומר הרד"ק בפשטות, שבן חיל היה שם של אדם.
הוא שלח אותם ללמד בערי יהודה, ללמד תורה ולהורות את בני ישראל. ומדגיש המלבי"ם: אין הכוונה רק למצוות שכליות, אלא "ועמהם ספר תורת ה'" (פסוק ט') - ללמדם גם את ספר תורת ה'. שכן המצוות השכליות קל יחסית לקבל: לא תגנוב, לא תרצח, לא תנאף; אבל המצוות השמעיות, שהן הקשות יותר לקבלה - שאדם שומע ועושה כמצוות ה', כשעטנז ודומיו - גם אותן שלח ללמדם, שיסובבו בכל הערים וילמדו את העם מקטון ועד גדול.
הלוויים והכוהנים - נושאי התורה בעם
וְעִמָּהֶם הַלְוִיִּם שְׁמַעְיָהוּ וּנְתַנְיָהוּ וּזְבַדְיָהוּ וַעֲשָׂהאֵל וּשְׁמִירָמוֹת וִיהוֹנָתָן וַאֲדֹנִיָּהוּ וְטוֹבִיָּהוּ וְטוֹב אֲדוֹנִיָּה הַלְוִיִּם וְעִמָּהֶם אֱלִישָׁמָע וִיהוֹרָם הַכֹּהֲנִים׃
יחד עם השרים הוא שולח את הלוויים, ועמם גם כוהנים. ומדוע? שהרי נאמר "ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים", ונאמר "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא". הכוהנים והלוויים לא היו עסוקים במלאכה; שבט לוי היה שבט האברכים, שבט בני התורה. אין להם מלאכה ואין להם שדות לעבד - הם ישבו בבית ה' או במקומותיהם ועסקו בתורה, ולכן תפקידם היה ללמד תורה.
ומשום כך נצטווה האדם לשמור על קשר עם הכוהן. באיזו דרך? את התרומות אתה צריך להביא לכוהן. ואם אינך מביא לכוהן את תרומותיך - תצטרך להביא לו דבר אחר, כמו שאומר המדרש: מי שאינו בא אל הכוהן להביא תרומותיו, סופו שיצטרך להביא אליו את אשתו - אישה סוטה, שיצטרך להשקותה, השם ירחם. וכבר דיברנו על כך בדרשות לפרשיות: אין זה עונש, אלא שהכוהן אינו דמות בעיניך. כלומר עניין הרוחניות בביתך אינו כלום, אין לך מה להביא תרומות לכוהן, אינך יוצר קשר עם הרבנים ועם אנשי הרוח - אל תתפלא אם תגיע לדרדור כזה, שגם את אשתך תצטרך בסופו של דבר להשקות מי סוטה.
מה למדנו מכאן? שהתורה רוצה שיהיה לך קשר רציף עם הכוהן. הקשר הרציף עם הכוהן דואג לכך שיהיה לך קשר עם דמויות רוחניות. הכוהן והלוי הם הדמויות הרוחניות שבעם, הם עוסקי התורה, הם מלמדי התורה לעם, ועל ידם העם מחכימים בתורה ויודעים כולם את דבר ה'. ולכן יהושפט שולח את כל אלה שהוזכרו - הלוויים והכוהנים, מלמדי התורה לעם.
למה נשלחו גם השרים?
ומדוע היה צריך לשלוח גם את שריו - את בן חיל, עובדיה וזכריה - אם ממילא הוא שולח כוהנים ולוויים שהם מלמדי התורה לעם? מסביר המיוחס לרש"י: השרים הלכו עמם כדי שלא ימרו את פיהם, ולהכריח את העם לשמוע להם, שישמרו ויעשו כמצוות השופטים. כמו שנאמר "שופטים ושוטרים תתן לך": שופטים - לשפוט את העם, ושוטרים - המוציאים לפועל, אלה שמכריחים לקיים את צו השופט. גם כאן לא די בכך שיבואו כוהנים וילמדו, אלא צריך גם מי שיכפה את העם לבוא וללמוד. "נעץ חרב בבית המדרש", כמו שראינו בתקופת חזקיהו. לפעמים צריך לכפות את העם שיבוא ללמוד תורה, וצריך גם לדאוג שיקיימו את כל מה שלמדו, ובדרך הזאת חיזקו את העם ברוחניות.
ועוד דיוק: "לוי" הוא שם השבט, וכל כוהן הוא לוי. כשכתוב "ועמהם הלוים - שמעיהו ונתניהו וזבדיהו" וכו', הכוונה ללוויים שבשבט לוי; וכשכתוב "ועמהם אלישמע ויהורם הכהנים", הכוונה לכוהנים שבשבט לוי. הכתוב מזכיר לך את שני הסוגים שבשבט לוי: לקח גם מן הלוויים וגם מן הכוהנים.
וַיְלַמְּדוּ בִּיהוּדָה וְעִמָּהֶם סֵפֶר תּוֹרַת יְהֹוָה וַיָּסֹבּוּ בְּכׇל־עָרֵי יְהוּדָה וַיְלַמְּדוּ בָּעָם׃
הביאו עמם ספר תורת ה' ולימדו את העם, כמו שאמרנו - לא רק את המצוות השכליות אלא גם את השמעיות.
פחד ה' על הממלכות - בזכות התורה
וַיְהִי פַּחַד יְהֹוָה עַל כׇּל־מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר סְבִיבוֹת יְהוּדָה וְלֹא נִלְחֲמוּ עִם־יְהוֹשָׁפָט׃
שוב אנו רואים את חסד ה': בעקבות דבקותו של יהושפט בה', ובזכות שלמדו תורה, מטיל הקדוש ברוך הוא את אימתו ופחדו על כל הממלכות והארצות שסביב.
הדבר מזכיר את מה שטען בן גוריון לחזון איש: "אם תהיה מלחמה, מה אתם - עם הגמרות תצאו להילחם? חייבים צבא". ומספרים שפעם נשמעו יריות בשבת ליד ביתו של החזון איש, ונבהל ושלח לשאול מה זה. הרגיעו אותו ואמרו לו: אל תדאג, אלה מכוחותינו, עורכים כאן אימונים. אמר להם: תאמינו לי, כשמתאמנים בשבת אני דואג יותר מכוחותינו מאשר מכוחות האויב, כי חילול שבת מסוכן לנו הרבה יותר ממפגע. אם לא יהיה חילול שבת - לא יהיו גם מפגעים.
ועל אותה טענה - "מה, אתם תצאו להילחם עם הגמרות?" - השיב לו החזון איש במשל המפורסם. אדם נסע בעגלה, ובשלב מסוים החלו אוזניו לקפוא. לא היה רגיל בשלג, ואמר לעגלון: מה אעשה, האוזניים מתחילות לקפוא. אמר לו העגלון: קח שלג ושפשף בהן, וזה יגרום להן להפשיר. לקח וניסה, ואכן הועיל. אמר לו העגלון: דע לך, אם לא כן - האוזניים קופאות ועלולות להישבר כשניצל, השם ירחם, אתה עלול לאבד את האוזן. חזר האיש הביתה בהתפעלות ובשמחה ואמר לאשתו: אל תשאלי איזה נס היה לי. שאלה: איזה נס? סיפר לה: האוזניים התחילו לקפוא, לקחתי שלג ושפשפתי. אמרה לו: נו, ואיפה הנס? אמר לה: אני אראה לך שלא היה שלג, תארי לך שזה היה יום שטוף שמש - עם מה הייתי משפשף את האוזניים?
אמר לו החזון איש: הבן, אתה הבאת לכאן את הקיפאון. אתה הערטלת את כל ילדי ישראל מתורה וממצוות, לקחת את כל עדות המזרח ורצחת אותם - כל אלה שהגיעו לכאן פשוט רצחת אותם, גרוע מן השואה. זה מה שעשית לעם ישראל, הבאת לכאן קיפאון נורא, ואחר כך אתה אומר: נו, עכשיו צריך נשק, עכשיו צריך מלחמות. אבל אילו היית הולך לפי המערכת של התורה - "ויהי פחד ה' על כל ממלכות הארצות אשר סביבות יהודה ולא נלחמו עם יהושפט". יהושפט הולך בדרך ה', ואין מלחמות. "ונתתי שלום בארץ וחרב לא תעבר בארצכם" - אפילו חרב של שלום. אלא מה, הבאת לכאן את כל הקיפאון הנורא, ואז אתה אומר שעכשיו חייבים צבא? לא. בואו ננהיג את העם לפי הדרך שהתורה מתווה, ואז תראה: "ונתתי שלום בארץ, וחרב לא תעבר בארצכם".
מנחה מן הפלשתים ומן הערביים
וּמִן־פְּלִשְׁתִּים מְבִיאִים לִיהוֹשָׁפָט מִנְחָה וְכֶסֶף מַשָּׂא גַּם הָעַרְבִיאִים מְבִיאִים לוֹ צֹאן אֵילִים שִׁבְעַת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת וּתְיָשִׁים שִׁבְעַת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת׃
זה חידוש עצום. הפלשתים הצרו לנו לכל אורך הדורות, ושום דבר לא הועיל עמם - כמה מכות, כמה מבצעים, תמיד היה סבב חדש, מאבקים בלתי מסתיימים. וכאן אומר לך הכתוב שהפלשתים מביאים ליהושפט מנחה. מי יכול לתאר לעצמו דבר כזה? מנחה - ולא דינמיט, אלא דברים חיוביים; מנחה וכסף משא, כלומר משאות של כסף.
ומדייק הרד"ק: כתוב "מביאים" ולא "הביאו", ולשון הווה מלמדת שהיו מביאים תמיד, בכל שנה ושנה באופן קבוע. ו"הערביאים" כאן הוא שם אומה: חוץ מן הפלשתים, גם הערביים היו מביאים לו צאן אילים שבעת אלפים ושבע מאות ותיישים כמותם - מנחה תמידית שהיו מעלים לו.
בירניות וערי מסכנות
וַיְהִי יְהוֹשָׁפָט הֹלֵךְ וְגָדֵל עַד־לְמָעְלָה וַיִּבֶן בִּיהוּדָה בִּירָנִיּוֹת וְעָרֵי מִסְכְּנוֹת׃
"הולך וגדל עד למעלה" - למעלה גבוהה ורמה. "בירניות" הוא מלשון בירה, כדרך שאומרים מלשון רחם - רחמניות, ומלשון קדם - קדמוניות; והכוונה לערי מבצר. "ערי מסכנות" הן ערי אוצרות, שבהן היו מניחים את התבואה, את היין ואת הדגן.
וּמְלָאכָה רַבָּה הָיָה לוֹ בְּעָרֵי יְהוּדָה וְאַנְשֵׁי מִלְחָמָה גִּבּוֹרֵי חַיִל בִּירוּשָׁלָ͏ִם׃
"מלאכה רבה היה לו בערי יהודה" - היו לו אומנים רבים שהיו עושי מלאכתו. ומדייק המלבי"ם: המלך החלש בונה את הבניינים ואת ערי המסכנות קרוב לעיר המלוכה, כדי שגם אם יחדור האויב לא יצליח להגיע אליהן ולתקוף מיד, ואת אנשי החיל הוא מעמיד בערי הגבול, כדי שהגבולות יהיו שמורים ולא יוכלו האויבים להיכנס. כאן אנו רואים שיהושפט עושה להיפך: את הבניינים הוא בונה בערי יהודה, כלומר בחוץ ולא בפנים, ושם הייתה לו מלאכה רבה - ענייני תבואה ואומנים - שכן אינו חושש מן האויבים; ואילו אנשי החיל היו בירושלים ולא בגבולות כמקובל. הדבר מראה על העוצמה שהייתה לו, שלא היה חת מפני האויבים, ולכן יכול היה להרשות לעצמו להעמיד את החיילים בתוך העיר ולא מחוצה לה.
מפקד הצבא: שלושה בתי אב ביהודה ושניים בבנימין
וְאֵלֶּה פְקֻדָּתָם לְבֵית אֲבוֹתֵיהֶם לִיהוּדָה שָׂרֵי אֲלָפִים עַדְנָה הַשָּׂר וְעִמּוֹ גִּבּוֹרֵי חַיִל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אָלֶף׃
"פקודתם" - מספרם לבית אבותיהם. השרים שהיו ממונים על קבוצות האלפים נקראו שרי אלפים. אומר המלבי"ם: ביהודה היו שלושה בתי אבות - פרץ, זרח ושלה - וכנגדם היו להם שלושה ראשים.
וְעַל־יָדוֹ יְהוֹחָנָן הַשָּׂר וְעִמּוֹ מָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים אָלֶף׃
וְעַל־יָדוֹ עֲמַסְיָה בֶן־זִכְרִי הַמִּתְנַדֵּב לַיהֹוָה וְעִמּוֹ מָאתַיִם אֶלֶף גִּבּוֹר חָיִל׃
"ועל ידו" - כלומר סמוך לו. כל אלה הם מיהודה, מחולקים לשלושה כנגד שלושת בתי האבות: פרץ, זרח ושלה.
וּמִן־בִּנְיָמִן גִּבּוֹר חַיִל אֶלְיָדָע וְעִמּוֹ נֹשְׁקֵי־קֶשֶׁת וּמָגֵן מָאתַיִם אָלֶף׃
וְעַל־יָדוֹ יְהוֹזָבָד וְעִמּוֹ מֵאָה־וּשְׁמוֹנִים אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא׃
"נושקי קשת ומגן" - מזוינים בקשתות ובמגינים. "חלוצי צבא" - אנשים המזוינים כדי לצאת בצבא המלחמה.
אֵלֶּה הַמְשָׁרְתִים אֶת־הַמֶּלֶךְ מִלְּבַד אֲשֶׁר־נָתַן הַמֶּלֶךְ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר בְּכׇל־יְהוּדָה׃
"המשרתים את המלך" - הנמצאים אצלו בקביעות, מלבד אלה שהעמיד המלך בערי המבצר ובכל יהודה.
לסיכום:
פרק י"ז מציג את יהושפט כמלך שהלך בדרכי דויד אביו הראשונים ממש - לא צדקות יחסית לדור, אלא צדקות אמיתית: לא דרש לבעלים מעולם, ולא עבד בשיתוף כמלכי ישראל. משום כך "ויכן ה' את הממלכה בידו" - גם העם היו עמו, וגם הם היו בעושר, ומכאן העושר והכבוד לרוב. וכשבאה ההצלחה לא גבה לבו בעושרו אלא "בדרכי ה'", והוסיף והסיר את הבמות ואת האשרים - דבר שרוב המלכים לא הצליחו בו. שיאו של הפרק הוא מפעל החינוך: שרים, לוויים וכוהנים מסובבים בכל ערי יהודה עם ספר תורת ה' ומלמדים את העם, גם את המצוות השמעיות, והשרים עמם כדי שהדברים יתקיימו בפועל. והתוצאה מיידית: "ויהי פחד ה' על כל ממלכות הארצות" - אין מלחמות, ואפילו הפלשתים מביאים מנחה בקביעות. זהו הלקח הגדול של הפרק: כשמנהיגים את העם לפי דרכה של תורה, מתקיים "ונתתי שלום בארץ וחרב לא תעבור בארצכם".