פרק טז הוא המשכו הישיר של הפרק הקודם, אך בסימן הפוך. הפרק הקודם נפתח בדברי עידוד ובנבואה של עזריהו בן עודד, וראינו בעקבותיה התחזקות גדולה אצל אסא. כאן, לעומת זאת, מגיע נביא ואומר לאסא דברים קשים שאינם נעימים לשמיעה, ואנו רואים כיצד המלך מגיב להם. הפרק מספר על מלחמת בעשא, על השכרת מלך ארם, על תוכחת חנני הרואה, על חוליו של אסא ועל מיתתו.
בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וָשֵׁשׁ לְמַלְכוּת אָסָא עָלָה בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל יְהוּדָה וַיִּבֶן אֶת הָרָמָה לְבִלְתִּי תֵּת יוֹצֵא וָבָא לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה׃
כפי שאמרנו, "שנת שלושים ושש למלכות אסא" אינה שנת השלושים ושש לאסא עצמו, אלא השנה השש עשרה למלכותו - שנה אחת אחרי מלחמת הכושים - והמנין הוא לשלושים ושש שנים מתחילת התפלגות הממלכה. באותה שנה עלה בעשא מלך ישראל על יהודה ובנה את הרמה.
ומדוע בנה בעשא את הרמה? כפי שראינו לעיל בפרק טו פסוק ט, רבים מבני עמו, ממלכות ישראל, הלכו והצטרפו למלכות יהודה - מה שנקרא עריקים. הדבר לא מצא חן בעיניו, ולכן רצה בעשא לעכב את עמו שלא יערקו למלכות יהודה. לשם כך בנה את הרמה, כדי לסגור את הגבולות שלא יהיה "יוצא ובא" לכיוון מלכות יהודה.
וַיֹּצֵא אָסָא כֶּסֶף וְזָהָב מֵאֹצְרוֹת בֵּית יְהֹוָה וּבֵית הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח אֶל בֶּן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם הַיּוֹשֵׁב בְּדַרְמֶשֶׂק לֵאמֹר׃ בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין אָבִי וּבֵין אָבִיךָ הִנֵּה שָׁלַחְתִּי לְךָ כֶּסֶף וְזָהָב לֵךְ הָפֵר בְּרִיתְךָ אֶת בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְיַעֲלֶה מֵעָלָי׃
אסא מוציא כסף וזהב מאוצרות בית ה' ומבית המלך, ושולח אל בן הדד מלך ארם היושב בדמשק ("דרמשק" היינו דמשק). מסביר המלבי"ם: מלשון הכתוב אתה מבין שלבעשא הייתה התקשרות עם בן הדד כדי להילחם כנגד אסא. בעשא גייס אותו כשכיר חרב שיבוא ויסייע לו, וכרתו ביניהם ברית - כמו שהיה בימי אחז, שהתחברו ארם ואפרים כנגד יהודה. אל תתפלא אם אתה רואה חלק מעם ישראל הולכים ומתחברים לגויים כדי להכות חלק אחר מעם ישראל.
כנגד זה הולך אסא ומנסה לגייס אליו את בן הדד מלך דמשק, ולשכנעו שעדיף וכדאי לו להיות עמו. הטיעון הראשון: "ברית ביני וביניך ובין אבי ובין אביך" - אם אתה מתחבר לבעשא מחמת הברית שכרת עמו, הרי גם בינינו יש ברית, וברית זו חזקה יותר, שכן היא מוקדמת יותר, והיא כבר "בין אבי ובין אביך". אביו של בעשא היה הדיוט, ואילו אבי היה מלך, ולו הייתה ברית עם אביך מקדמת דנא.
הטיעון השני: ואם תאמר שבעשא הבטיח לך כסף וזהב הרבה - "הנה שלחתי לך כסף וזהב", גם אני שולח לך כסף וזהב, והכסף שלי ריחו אינו פחות טוב ומוצלח מכספו.
והטיעון השלישי, הכי משכנע: אני עושה לך חיים קלים יותר. בעשא שילם לך כדי שתבוא ותילחם יחד עמו נגדי, ואני איני דורש זאת ממך כלל. אני נותן לך כסף שתישאר בבית. מדוע הלך בעשא לשלם לך? כי הוא יודע שלבדו אינו יכול כנגדנו והוא חייב אותך. אבל אם בעשא יבוא לבדו - אני בוודאי יכול כנגדו. לכן איני צריך שתבוא לעזור לי, דיי לי בכך שתהיה ניטרלי; אני משלם לך שתישאר בבית, רק אל תעזור לצרי. וממילא "ויעלה מעלי", שכן בעשא לבדו לא יערב ליבו ולא יעז לצאת כנגדי.
וַיִּשְׁמַע בֶּן הֲדַד אֶל הַמֶּלֶךְ אָסָא וַיִּשְׁלַח אֶת שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר לוֹ אֶל עָרֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּ אֶת עִיּוֹן וְאֶת דָּן וְאֵת אָבֵל מָיִם וְאֵת כָּל מִסְכְּנוֹת עָרֵי נַפְתָּלִי׃
אומר המלבי"ם: דייק הכתוב "וישלח את שרי החיילים" - ולא את החיילים עצמם, לפי שהחיל של מלך ארם היה כבר שם, שהרי מתחילה בא לעזור לבעשא. הוא שלח רק את שרי החיילים, שהפנו את הכוחות כעת כנגד בעשא. אף שאסא לא דרש ממנו להילחם אלא רק לשבת בבית, כיוון שקיבל תשלום רצה כנראה לתת את התמורה במלואה, ולכן עוד הכה את בעשא ואת אנשיו, ואת עיון, דן, אבל מים וכל מסכנות ערי נפתלי. "מסכנות" היינו ערי אוצרות שבהן היו שמים את התבואה והיין והדגן.
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ בַּעְשָׁא וַיֶּחְדַּל מִבְּנוֹת אֶת הָרָמָה וַיַּשְׁבֵּת אֶת מְלַאכְתּוֹ׃
כששמע בעשא, הפסיק לבנות את הרמה שנועדה ליצור חיץ שלא יערקו אנשיו לכיוון יהודה. ולא רק את בניית הרמה הפסיק, אלא גם את שאר המלאכות שעשה כנגד מלך יהודה - "וישבת את מלאכתו". ובספר מלכים כתוב "וישב בתרצה", כלומר לא עשה עוד שום דבר; "וישב" לשון ישיבה ונחת, שנח ולא פעל פעולות כנגד אסא מלך יהודה.
וְאָסָא הַמֶּלֶךְ לָקַח אֶת כָּל יְהוּדָה וַיִּשְׂאוּ אֶת אַבְנֵי הָרָמָה וְאֶת עֵצֶיהָ אֲשֶׁר בָּנָה בַּעְשָׁא וַיִּבֶן בָּהֶם אֶת גֶּבַע וְאֶת הַמִּצְפָּה׃
מסביר המלבי"ם: אסא בנה מבצרים באותם מקומות כדי לעצור בעד האויב, והרמה הייתה סמוכה לשם. נמצא שבעשא עוד עשה לאסא חיים קלים, שכן הוא זה שסיפק לו את חומרי הבנייה: הוא רצה לבנות חיץ לעצמו, ובסוף עזב את הבנייה, ואסא לקח את כל יהודה, נשאו את אבני הרמה ואת עציה, ובנה בהם את גבע ואת המצפה.
וּבָעֵת הַהִיא בָּא חֲנָנִי הָרֹאֶה אֶל אָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּהִשָּׁעֶנְךָ עַל מֶלֶךְ אֲרָם וְלֹא נִשְׁעַנְתָּ עַל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן נִמְלַט חֵיל מֶלֶךְ אֲרָם מִיָּדֶךָ׃
"הרואה" היינו הנביא, ותכף נבין מדוע נקרא כאן דווקא "רואה" ולא "נביא". וכך הוא אומר לאסא: מה שבאו חיל ארם עליך יחד עם בעשא, מאת ה' היה, כדי למסור אותם בידך. הקדוש ברוך הוא רצה לתת לך הון רב, ולכן הביא את שתי החילות הללו שיבואו להילחם כנגדך, כדי שתילחם בהם ויהיה לך הון רב משללם. אילו נשענת על ה' היית כובש גם את חיל ארם, ועל ידי שנשענת על עזרת צר - נמלט מידך. נמצא שהפסדת פעמיים: ראשית, הוצאת הון רב כדי לשכור את מלך ארם; ושנית, לא הרווחת כלום. ואילו היית נשען על ה', היו מלך ארם ובעשא באים כנגדך, היית מנצח אותם, והיה לך עוד הון רב מן השלל.
הֲלֹא הַכּוּשִׁים וְהַלּוּבִים הָיוּ לְחַיִל לָרֹב לְרֶכֶב וּלְפָרָשִׁים לְהַרְבֵּה מְאֹד וּבְהִשָּׁעֶנְךָ עַל יְהֹוָה נְתָנָם בְּיָדֶךָ׃
הנה יש לך דוגמה חיה מן ההיסטוריה שלך עצמך. מסביר המלבי"ם שכאן בא הנביא לומר לו: ממה פחדת? אם מפני שהם שני מלכים - הרי גם במלחמת זרח הכושי היו שני מלכים, הכושים והלובים, שני עמים גדולים. ואם תאמר מפני שיש לו חיל רב - הרי גם שם היו "לחיל לרוב". וכן בעניין הרכב והפרשים - "להרבה מאוד". שם נשענת על ה' והוא מסר אותם בידך; אם כן מה היה לך לדאוג? גם כאן היה לך להישען על ה', וה' היה מוסר אותם בידך.
כִּי יְהֹוָה עֵינָיו מְשֹׁטְטוֹת בְּכָל הָאָרֶץ לְהִתְחַזֵּק עִם לְבָבָם שָׁלֵם אֵלָיו נִסְכַּלְתָּ עַל זֹאת כִּי מֵעַתָּה יֵשׁ עִמְּךָ מִלְחָמוֹת׃
ואם תשאל מדוע הביא ה' עליך את שני המלכים - התשובה היא שזו השגחה מאת ה', "עיניו משוטטות בכל הארץ". ראשית, כדי לנסות אותך אם לבבך שלם אליו. ושנית, שאילו היה לבבך שלם אליו, היה הוא מחזק אותך להפיל לפניך את אותם גויים גדולים - וזה "להתחזק עם לבבם שלם", שלבבם השלם הוא הגורם להם להתחזק כנגד האומות. "נסכלת על זאת" - שלא הבנת זאת ונהגת בסכלות. עד עתה לא היו לך מלחמות, כיוון שה' לא הביא אותם למלחמה אלא כדי להפילם תחתיך; מעתה עזב אותך ה' ביד הטבע, ותראה שיהיו לך מלחמות ותצטרך לסיוע של זרוע בשר שיסייע בידך. ואילו היית נשען על ה', היה הקדוש ברוך הוא מציל אותך מידם, נותן לך את כל ממונם, ולא היו לך מלחמות עוד.
וַיִּכְעַס אָסָא אֶל הָרֹאֶה וַיִּתְּנֵהוּ בֵּית הַמַּהְפֶּכֶת כִּי בְזַעַף עִמּוֹ עַל זֹאת וַיְרַצֵּץ אָסָא מִן הָעָם בָּעֵת הַהִיא׃
שואל המלבי"ם: מדוע כעס אסא, והרי יש כאן נבואה מאת ה'? ותשובתו: דייק הכתוב "ויכעס אסא אל הרואה". הנביא לא אמר לו את הדברים בדרך נבואה ובשם ה', אלא רק בדרך תוכחה מצד השכל והאמונה; הוא בא אליו כמוכיח, כמגיד שבא לומר דברי מוסר. ויש הבדל בין "רואה" ל"חוזה": החוזה צופה בחזון עניינים אלוהיים, והרואה מביט כפי השכל וראות החושים - כמו שביאר המלבי"ם עצמו בישעיהו פרק ל.
ומוסיף המלבי"ם: אילו היה אומר לו את הדברים בדרך נחת ובדרך כבוד, היה אסא מקבל את הדברים ולא היה כועס. ומדוע כעס? "כי בזעף עמו על זאת" - שאמר לו את הדברים בזעף, כמי שבא לצעוק על המלך ולגעור בו. ולא זו בלבד, אלא שאסף אף חלק מן העם אשר עמו, כביכול שיהיו כמתנגדים למלך. הוא לא הסתפק בכך שהוא עצמו אומר למלך דברי תוכחה, אלא בא עם קבוצה גדולה של אנשים, והקים למלך מעין אופוזיציה.
וזה פירוש "וירצץ אסא מן העם": לא מצא חן בעיני אסא שיש כאן התעוררות של מרד כנגדו, ולכן לא רק שהעניש את הנביא עצמו ונתן אותו ב"בית המהפכת" - שהוא בית הסוהר - אלא גם ריצץ מן העם שהביעו התנגדות אליו.
וְהִנֵּה דִּבְרֵי אָסָא הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים הִנָּם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר הַמְּלָכִים לִיהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל׃
עניינו של אסא הוזכר גם בדברי הימים של מלכי ישראל, כיוון שהיו לו מלחמות גם כנגד מלכי ישראל. ומהם "דברי אסא הראשונים והאחרונים"? אומר המלבי"ם: הראשונים - קודם העניין הזה, שהיה צדיק; והאחרונים - שמעדו אשוריו קצת, כלומר שנחלש במקצת. ומדוע מדגיש המלבי"ם "קצת"? מפני שראינו לעיל בפרק טו פסוק יז "והבמות לא סרו מישראל, רק לבב אסא היה שלם כל ימיו", ואם כן אי אפשר לומר חלילה שאסא הרשיע. לכן אומר המלבי"ם שמעדו אשוריו קצת - שלא עמד במדרגת הביטחון הנדרשת ממנו.
וַיֶּחֱלֶא אָסָא בִּשְׁנַת שְׁלוֹשִׁים וָתֵשַׁע לְמַלְכוּתוֹ בְּרַגְלָיו עַד לְמַעְלָה חָלְיוֹ וְגַם בְּחָלְיוֹ לֹא דָרַשׁ אֶת יְהֹוָה כִּי בָּרֹפְאִים׃
אסא חלה בשנת שלושים ותשע למלכותו ברגליו. הגמרא אומרת שאחזו פודגרא, שהיא מחלת הרגליים. ומניין? כך אומרים "כדורגל" באנגלית - "פוטבול": "בול" כדור, "פוט" רגל. המחלה הזאת מתחילה מן הרגליים ועולה למעלה עד המוח, וזה שאומר הכתוב "ברגליו עד למעלה חוליו" - מן הרגליים עלה החולי לחלקי הגוף העליונים.
"וגם בחוליו לא דרש את ה' כי ברופאים" - כלומר, בוא וראה שגם בזה חטא, ומעין החטא הקודם שלו. מה היה חטאו הקודם? שלא סמך על ה' אלא על אמצעים טבעיים. וכך גם כאן: לא דרש את ה' כי ברופאים, וזה מראה שלא היה ביטחונו שלם.
בעניין זה הארכנו בשיחה שלמה בפני עצמה - האם מותר לאדם לדרוש ברופאים או לא. הרמב"ן כותב "מה לרופאים בבית יראי ה'", ומוכיח מכאן, מאסא, שדרישה ברופאים אינה הדבר הנכון, ושאדם צריך שיהיה לו ביטחון בה'. מותר לדרוש ברופאים, שהרי "ורפא ירפא" - זה אומר שמותר, אבל לא כך ראוי, אלא ראוי שאדם יבטח בה'. ומצד שני אנו רואים גדולי קדושים וצדיקים שכן דרשו ברופאים: הסטייפלר, החזון איש ועוד - כל גדולי ישראל דרשו ברופאים. האם יש בזה איסור או שמדובר בדרגות? הרב דסלר גם הוא האריך בעניין זה, ואנו רק צריכים לדעת שלפי מדרגתנו חובתנו לדרוש ברופאים.
אלא שמי שידקדק יראה: כתוב כאן "לא דרש את ה' כי ברופאים" - התביעה אינה על כך שדרש ברופאים, אלא על כך שלא דרש את ה'. וזה מסר גדול. אדם שאינו מרגיש טוב - מה הוא עושה? לוקח כדור. המהלך הזה שגוי. דבר ראשון, כשאדם אינו מרגיש טוב עליו לומר: ריבונו של עולם, תשלח לי רפואה. המחלה ממך והרפואה ממך, שלח לי רפואה. וכיוון שה' ציווה לעשות השתדלות, לכן אני גם לוקח כדור. אבל אצל האדם זה הולך הפוך: קודם כל הוא לוקח כדור, ואם נרגע - ריבונו של עולם, לא הטרחתי אותך, הסתדרתי לבד. ואם לא נרגע, אז מתחילים, וכשאומרים לו שרק ה' יכול לעזור לו - פתאום הוא נזכר שיש בורא עולם. מהלך זה שגוי. המהלך הנכון הוא לפנות ראשית כל לה', וגם לעשות השתדלות ולפנות לרופא, אבל התביעה כאן הייתה "לא דרש את ה' כי ברופאים".
וַיִּשְׁכַּב אָסָא עִם אֲבֹתָיו וַיָּמָת בִּשְׁנַת אַרְבָּעִים וְאַחַת לְמָלְכוֹ׃ וַיִּקְבְּרֻהוּ בְקִבְרֹתָיו אֲשֶׁר כָּרָה לוֹ בְּעִיר דָּוִיד וַיַּשְׁכִּיבֻהוּ בַּמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר מִלֵּא בְּשָׂמִים וּזְנִים מְרֻקָּחִים בְּמִרְקַחַת מַעֲשֶׂה וַיִּשְׂרְפוּ לוֹ שְׂרֵפָה גְּדוֹלָה עַד לִמְאֹד׃
אסא שוכב עם אבותיו ומת בשנת ארבעים ואחת למלכותו. קוברים אותו בקברים שכרה לו בעיר דוד, ומשכיבים אותו במשכב שמלא בשמים "וזנים מרוקחים" - היינו ומינים מרוקחים, מלשון "למינו" שתרגומו "לזנוהי".
"וישרפו לו שריפה גדולה עד למאוד" - הסבר אחד: שריפה של הבשמים והמרקחות. הסבר אחר: שהיו רגילים לשרוף על המלכים, כלומר לשרוף את בגדי המלך כדי שאף אחד לא ישתמש בהם, שאין זה כבוד למלך שאחר ישתמש בבגדיו, וזו השריפה שהייתה גדולה עד למאוד. ורבנו בחיי רוצה להסביר שהמדובר כאן הוא מעין חניטה: מה שכתוב באבותינו שחנטו אותם הרופאים, היינו במיני בשמים, כאותם מיני הבשמים שנזכרו כאן אצל אסא.
פרק טז מציג את שקיעתו של מלך צדיק. אסא, שזכה לנצח את חיל הכושים העצום בהישענו על ה', נבהל מפני בעשא ומלך ארם, הוציא הון רב מאוצרות בית ה' ומבית המלך כדי לשכור את בן הדד, והפסיד פעמיים: את כספו ואת השלל שהיה יכול לקבל. חנני הרואה בא ומוכיחו שהכול היה השגחה, ש"עיני ה' משוטטות בכל הארץ להתחזק עם לבבם שלם אליו", ואסא כעס עליו ונתנו בבית המהפכת - לפי המלבי"ם, מפני שהדברים נאמרו בזעף ומתוך אסיפת עם כנגד המלך. ולבסוף, גם בחוליו "לא דרש את ה' כי ברופאים", חטא מעין חטאו הראשון של חוסר ביטחון. ולנו נשאר המסר: לא שנמנע מהשתדלות ומרופאים, אלא שסדר הדברים יהיה נכון - קודם לפנות לריבונו של עולם, ואחר כך לעשות את ההשתדלות הטבעית שנצטווינו בה.