פתיחה: נבואת עזריהו בן עודד והתחזקות אסא
פרק טו בדברי הימים ב הוא פרק של התעוררות. אחרי הניצחון הגדול על זרח הכושי יוצא נביא לקראת אסא, ומראה לו את התמונה הגדולה: ההשגחה העליונה נמשכת אחר מעשה התחתונים. מי שדבוק בהשם - השם עמו; מי שעוזב - נעזב ביד המקרה. מתוך הנבואה הזאת אסא מתחזק, מבער את השיקוצים, מחדש את מזבח השם, מקבץ את העם וכורת ברית ושבועה לדרוש את השם. נעבור על הפסוקים כסדרם.
וַעֲזַרְיָהוּ בֶּן־עוֹדֵד הָיְתָה עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים׃
וַיֵּצֵא לִפְנֵי אָסָא וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁמָעוּנִי אָסָא וְכׇל־יְהוּדָה וּבִנְיָמִן יְהֹוָה עִמָּכֶם בִּהְיוֹתְכֶם עִמּוֹ וְאִם־תִּדְרְשֻׁהוּ יִמָּצֵא לָכֶם וְאִם־תַּעַזְבֻהוּ יַעֲזֹב אֶתְכֶם׃
עזריהו בן עודד היה נביא, ורוח אלוקים היתה עליו, ובא לפני אסא ומסר לו נבואה מאת השם. "ה' עמכם בהיותכם עמו" - כאשר אתם עם הקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא נמצא עמכם. אומר המלבי"ם: ההשגחה העליונה נמשכת אחר מעשה התחתונים וכמידתם. אתה עם הקדוש ברוך הוא - "ה' צלך על יד ימינך". אם אתה עמו, הוא עמכם להשגיח עליכם. "ואם תדרשוהו" - להוסיף דרישה בעיון ובשקידה בעבודתו, ואז "ימצא לכם" יותר, וירבה השפע יותר. ולהיפך: "ואם תעזבוהו יעזוב אתכם". הכל תלוי במעשים שלכם, ואת זה הוא יוכיח מיד בפסוקים מפורשים.
"ללא אלהי אמת וללא כהן מורה" - תמונת העבר
וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה׃
נשים לב שקוראים "וללא כֹּהֵן מורה" בדגש, אף שלכאורה אהו"י סמוך: ה-א' של "ללא" סמוכה ל-כ', והיה צריך להפיל את הדגש. אלא שהמילה "וללא" יש עליה טעם מפסיק - תביר - ולכן קוראים "וללא" (הפסק) "כהן מורה". וזה גם הגיוני, שהרי הטעם המחבר היה מחבר את "כהן מורה" למילה שלפניה, וכאן יש הפסק.
הנביא בא להראות להם את המציאות כמו שהיתה עד עכשיו. אמנם יש שרוצים לבאר את הפסוקים האלה על העתיד, וכך משתמע מן החפץ חיים שיש כאן נבואה עתידית, אבל אין זה פשט הכתובים. פשט הכתובים הוא: בואו וראו מה היה בתקופה שלא היו צמודים להשם יתברך, ואיך השתנתה המציאות כאשר חזרו להיות דבוקים בו. "ימים רבים לישראל ללא אלהי אמת" - כדברי המיוחס לרש"י: עד שבאת אתה. עד שהגיע אסא לא היו דבוקים באלוהי אמת. "וללא כהן מורה" - אין הכוונה שלא היו כהנים, שהרי מהיכן פתאום יש עכשיו כהנים? אלא שהכהן לא היה מורה, מפני שאף אחד לא בא לשאול אותו שום דבר תורה.
היה סיפור בזמנו על רב שמינו אותו באיזו עיירה, ואחרי כשנה בא והגיש את התפטרותו. שאלו אותו: למה, משהו לא טוב? אמר להם: זו השאלה הראשונה שנשאלתי עד היום. מה אני, עציץ? באתי לכאן רק כפלקט, אני תמונה? רב בא כדי שישאלו שאלות, כדי שילמדו תורה - ואם אף אחד באמת לא מתעניין, אני מעדיף לחפש מקום שבו מישהו באמת רוצה לדעת וללמוד. זה מה שנאמר כאן: היו כהנים, אבל הם לא היו מורים, כי אף אחד לא התעניין ולא באו לשאול אותם.
הרד"ק מסביר "ללא אלהי אמת" - שהיו בגלות בין עובדי עבודה זרה, וזה נחשב להם כאילו הם עצמם עובדי עבודה זרה. כמו שכתוב "ועבדתם שם אלהים אחרים", ומתרגם אונקלוס שכאשר אתה עובד את עובדי העבודה זרה, כאילו אתה עובד את העבודה זרה עצמה. וזה שכתוב "ועבדתם שם אלהים אחרים עץ ואבן" - וכי נבואה היא שאנחנו נעבוד אותם? אלא כיוון שתעבוד את עובדי הגילולים, כאילו אתה עובד את אלוהותם. שהרי אותו עובד גילולים עובד בעצמו את העבודה זרה, וכשאתה עובד אותו אתה כביכול מאדיר את שם העבודה זרה: הנה, העבודה זרה שלו גברה על אלוהיך, אתה שבוי שלי ואתה עובד אותי ולא אני אותך - סימן שאלוהי חזק יותר. נמצא שאני כביכול נותן כוח לאמונה באותה עבודה זרה. זו הכוונה "ללא אלהי אמת": לא שאין אלוהי אמת, אלא שבזה שאתם עובדים את הגויים עובדי העבודה זרה, אתם כמי שעובדים עבודה זרה. פירוש נוסף מביא הרד"ק: "אלהי אמת" במובן שופטי אמת, כמו "והגישו אדניו אל האלהים", "עד האלהים יבא דבר שניהם" - שהכוונה לדיינים. כלומר, כיוון שאנחנו לפני שופטי הגויים ולא לפני שופטי אמת, אין לנו שופטים על פי תורת ישראל, תורת משה.
שני דרכי ההשגה: הארת השכל והארת התורה
המלבי"ם מסביר שההשגה אפשר להגיע אליה בשתי דרכים. האחת - על ידי הארת השכל, כלומר התעוררות שכלית: שתדרוש את השם, תעיין ותלמד, ועל ידי זה תשיג את האלוקות ותדבק בהשם יתברך מכוח עיון השכל. אפשר להגיע למסקנה על מציאות הבורא כמו שאברהם אבינו הגיע מתוך עיון והתבוננות. הדרך השנייה - הארת התורה: שתלמד מתוך התורה איך עובדים את השם ומה העונש למי שממרה את פיו. לאברהם אבינו עוד לא היתה הארת התורה, היתה לו רק הארת השכל מתוך התבוננות ועיון והעמקה; אבל לנו יש כבר את הארת התורה, התעוררות מתוך מה שכתוב בתורה. וההתעוררות הזאת, אומר המלבי"ם, תהיה או על ידי המורים - שיש רב שילמד אותו מה כתוב בתורה ויעורר אותו - או על ידי שהוא בעצמו ילמד בספר התורה.
ומכאן מבאר המלבי"ם בדרך מקורית: "ללא" הכוונה לאין ולאפס. היה אצלם "אלהי אמת" בבחינת לא, וכן "כהן ומורה" היה אצלם לא, וכן התורה נהייתה אצלם בבחינת לא - וזו הכוונה "אליל", כמו שאומרים "רופאי אליל", רופאי לא, תרופה שאין בה ממש. ואם כן, כל אלה היו אצלם לאין ולאפס: מצד הארת התורה אין לך רב, אין לך כהן מורה, אין לך אלוהי אמת, והתורה עצמה כאפס - ואף מצד הארת השכל אינם דורשים את השם. ובואו וראו שהמצב הנורא הזה נמשך "ימים רבים".
וַיָּשׇׁב בַּצַּר־לוֹ עַל־יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיְבַקְשֻׁהוּ וַיִּמָּצֵא לָהֶם׃
עם ישראל שבים אל השם, והכתוב מדגיש "בצר לו" - שבו מתוך דוחק ומתוך קושי, לא מאהבה אלא מכוח הצרה, וזו מדרגה נמוכה מאוד. ועם כל זה "ויבקשוהו וימצא להם" - השם האיר פניו אליהם כיוון שביקשוהו. ולא אמר להם: עכשיו כשרע לך אתה בא לבקש אותי? עכשיו לא אענה לך. אלא קיבל אותם, אף שזה היה רק בצר להם.
"אין שלום ליוצא ולבא" - כשסרה ההשגחה
וּבָעִתִּים הָהֵם אֵין שָׁלוֹם לַיּוֹצֵא וְלַבָּא כִּי מְהוּמֹת רַבּוֹת עַל כׇּל־יֹשְׁבֵי הָאֲרָצוֹת׃
באותם זמנים שעם ישראל היה "ללא אלהי אמת" - אין שלום ליוצא ולבא. אומר המיוחס לרש"י: כמו שתראה ברחבעם, שעלה עליו שישק מלך מצרים על ירושלים כיוון שמעלו בהשם; וכן אצל אביה ראינו מהומות רבות. כלומר, ראו שבתקופות ההן, שהיו ללא אלוהי אמת וללא כהן מורה, סבלו, היו להם מהומות והיו להם מלחמות. המלבי"ם מבאר: סרה מהם השגחת השם ולכן נעזבו אל המקרה - כשאין הקדוש ברוך הוא משגיח בהם, יד המקרה שולטת בהם. "ליוצא ולבא" - לא למי שיוצא מחוץ למדינה ולא למי שבא לביתו. לא היה שלום למי שבא לביתו, כי מהומות רבות היו על כל יושבי הארצות, בכל ארץ היתה מהומה ליושבים שם: דבר, רעב, חיה רעה. וגם למי שיוצא למדינה אחרת לא היה שלום, ומפני מה?
וְכֻתְּתוּ גוֹי־בְּגוֹי וְעִיר בְּעִיר כִּי־אֱלֹהִים הֲמָמָם בְּכׇל־צָרָה׃
"וכתתו" הוא לשון מלחמה ושבירה, כמו "וכתתו חרבותם לאתים", מלשון כתיתה ושבירה. "גוי בגוי" - מלחמה בין הגויים, כל אומה נלחמת בחברתה; ומצודת דוד מסביר שהכוונה למלחמות יהודה עם ישראל. וכן "ועיר בעיר" - עיר נלחמת בחברתה. "כי אלהים הממם בכל צרה" - השם המם אותם, כיתת אותם ושבר אותם בכל מיני צרה. ולפי זה, מריבוי הצרות, מזה שהצרות היו ממינים שונים, ומזה שהתפשטו בכל הארצות - מוכח שאין זה טבעי, אלא הדבר מאת השם. כשדבר קורה בצורה הנראית טבעית, אין בו אמירה גלויה של כוח עליון, אף שהכל ממנו יתברך; אבל כאשר אתה רואה שזה קורה בצורה לא טבעית - זה צועק יד השם. "אלהים הממם בכל צרה".
"יש שכר לפעלתכם" - שכר על הפעולה ולא רק על התוצאה
וְאַתֶּם חִזְקוּ וְאַל־יִרְפּוּ יְדֵיכֶם כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלַּתְכֶם׃
ואתם, ששבתם אל השם והשם החזיר עליכם את השגחתו - כפי שנאמר "ויבקשוהו וימצא להם" - התחזקו בעבודת השם. "אל ירפו ידיכם" - שלא תתרפינה ידיכם מלהוסיף חיזוק ואומץ, שהמלאכה מלאכה רבה והשכר שכר הרבה.
המלבי"ם מדגיש את ההבדל בין מעשה לפעולה, כדרכו בכמה מקומות: הפעולה היא ההתעסקות בדבר, והמעשה הוא התוצאה. ולכן נאמר כאן "לפעלתכם" ולא "למעשיכם", כי המלאכה אין לה קצבה - אין לומר על אדם "סיים את עבודת השם", אין דבר כזה. לכן לא שייך לקרוא לזה מעשה אלא פעולה. ואתם תקבלו שכר על עצם העיסוק, שהרי "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" - ועל עצם הפעולה אתה מקבל שכר. גם אם אין תוצאה ואין "מעשה", כלומר לא הגעת להשלמת המלאכה - כיוון שלא ניתן להגיע להשלמת המלאכה, אומר הקדוש ברוך הוא: אתה תפעל בידיך, ואני נותן לך על כך שכר מושלם.
וכך אומר החפץ חיים המפורסם על "אנו עמלים והם עמלים": וכי הם עמלים ואינם מקבלים שכר? בוודאי שמקבלים שכר, בהייטק יש משכורת מאוד מכובדת. הרב שטיינמן פעם אמר על כך: שכר, אתה קורא לזה שכר? אדם יצא ממשכורת של יום עבודה עם מיליון דולר, ובא השני ואומר: גם אני קיבלתי, עשרים אגורות. מה זה "גם"? עשרים אגורות קרובות למיליון דולר יותר משקרוב השכר שלהם לשכר הנצחי, שאין ביניהם שום יחס. אבל החפץ חיים ענה שהדגש הוא על "עמלים": אנחנו עמלים ומקבלים שכר על עצם העמל, גם בלי תוצאה. ישבת יום שלם על תוספות ובסוף לא זכית להבין אותו - תקבל על זה שכר. אבל חייט שישב יום שלם על בגד וקלקל את הבד, עוד יצטרך לשלם על הבד; יאמר "כמה עמלתי על זה" - למי זה מעניין? הם עמלים ומקבלים שכר לא על העמל אלא על התוצאה. וזה שנאמר "יש שכר לפעלתכם" - שכר על עצם הפעולה, גם אם אין בה מעשה ואין בה תוצאה. וזה מה שאומר רבי ישראל סלנטר, שאין תפקידנו לעשות אלא לפעול. אנחנו צריכים לפעול; איך יהיה ומה יצא מזה - זה הקדוש ברוך הוא יעשה. אנחנו לא קבלנים של הצלחות, אנחנו צריכים לעשות את הפעולה והשם יעשה הטוב בעיניו.
"והנבואה עדד הנביא" - התחזקותו של אסא
וְכִשְׁמֹעַ אָסָא הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהַנְּבוּאָה עֹדֵד הַנָּבִיא הִתְחַזַּק וַיַּעֲבֵר הַשִּׁקּוּצִים מִכׇּל־אֶרֶץ יְהוּדָה וּבִנְיָמִן וּמִן־הֶעָרִים אֲשֶׁר לָכַד מֵהַר אֶפְרָיִם וַיְחַדֵּשׁ אֶת־מִזְבַּח יְהֹוָה אֲשֶׁר לִפְנֵי אוּלָם יְהֹוָה׃
כשמוע אסא את הדברים הנפלאים שבא הנביא לומר לו לחיזוק - "והנבואה עדד הנביא", לשון תמוהה. הרד"ק מבאר כדרכו שנחסרה כאן מילה, כמו "הארון הברית" שהכוונה "הארון ארון הברית", וכן כאן: "והנבואה נבואת עודד הנביא", שקיצר וכתב מילה אחת במקום שתיים, וכיוצא בזה במקומות אחרים. או אפשרות נוספת: "והנבואה לעודד הנביא", הנבואה שנמסרה לעודד הנביא. אלא שכאן יש תמיהה: בתחילת הפרק נאמר "ועזריהו בן עודד היתה עליו רוח אלהים ויצא לפני אסא ויאמר לו" - ואם זה עזריהו בן עודד, כיצד נעשה כאן פתאום "עודד הנביא"? אלא מבאר הרד"ק שהכוונה "בן עודד הנביא", כמו שמצינו במקומות אחרים שנקרא השם על שם האב אף שמדובר בבן, כמו "חנמאל דדי" שהכוונה בן דודי. ואפשרות נוספת: ייתכן שעודד עצמו התנבא לו בעבר - ואנו מוצאים את עודד בימי אחז - וכאשר שמע אסא את הדברים מעודד ואחר כך שמע אותם מבנו עזריהו בן עודד, התחזקו הדברים בעיניו מאוד, שהנה שמע את אותם דברים גם מן האב וגם מן הבן. ועל ידי זה התחזק, והעביר את השיקוצים מכל ארץ יהודה - כל ענייני העבודה זרה - ומן הערים אשר לכד מהר אפרים, וחידש את מזבח השם אשר לפני אולם השם.
המלבי"ם מסביר שמשמוע הדברים הבין אסא שאומרים לו: התחלת את העבודה, אבל עוד מלאכה רבה לפניך, יש לך עוד הרבה מה להשלים. ואז הלך והתחזק והשלים את מה שלא עשה עד עכשיו. ובביאור "והנבואה עודד הנביא" יש לו רעיון מקורי, ובכוונה כפולה: הפשט - נבואת בן עודד הנביא, כדברי הרד"ק; וההסבר השני - "עודד" במובן של התעודדות והתחזקות, כלומר הנבואה עודדה את הנביא, כמו "ואנחנו קמנו ונתעודד". אסא ראה עד כמה התעודד הנביא והתחזק ברוח הנבואה, ומזה הבין שיש כאן שלמות הנבואה: כאשר אתה רואה שהנביא מוסר את הנבואה בכל כוחו, בכל העידוד והעיזוז, זה מראה שהנבואה היא דבר השם ושיש כאן דברים שיתקיימו מיד. ולכן התחזק - הרי הנביא אמר "חזקו ואל ירפו ידיכם", ומכיוון שראיתי עד כמה הנבואה עודדה את הנביא, אני מבין שיש כאן חיזוק גדול בשבילנו שנלך בדרך הזאת.
ודקדוק נוסף: "ויעבר השקוצים" - עד כה לא ביער אותם אלא רק העביר אותם, ומן הערים אשר לכד לא ביער כלל; ועכשיו הוא מבער אותם מכל ארץ יהודה, וגם מן הערים אשר לכד, שבהן לא ביער עד עתה.
קיבוץ העם וכריתת הברית
וַיִּקְבֹּץ אֶת־כׇּל־יְהוּדָה וּבִנְיָמִן וְהַגָּרִים עִמָּהֶם מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וּמִשִּׁמְעוֹן כִּי־נָפְלוּ עָלָיו מִיִּשְׂרָאֵל לָרֹב בִּרְאֹתָם כִּי־יְהֹוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ׃
אסא מקבץ את כל יהודה ובנימין והגרים עמהם. כזכור, מלכות עשרת השבטים היתה מלכות רשע, ובוודאי היו רבים בתוכם שלא היו מעוניינים בדרך המלך והעדיפו ללכת בדרך השם. כאשר ראו שיש אלוקים ביהודה, שיש שם מלך צדיק, ושהוא מקבל נבואות המחזקות ומעודדות ללכת בדרך השם - הדבר משך אנשים מעשרת השבטים. לכן נאמר שקיבץ לא רק מיהודה ובנימין אלא גם את הגרים עמהם מאפרים ומנשה ומשמעון, כולם מעשרת השבטים, "כי נפלו עליו מישראל לרב" - באו אליו רבים ממלכות שומרון, כיוון שראו כי השם אלוהיו עמו. "נפלו עליו" פירושו נטו עליו, כמו "ותפל מעל הגמל" שהכוונה הטתה עצמה מעל הגמל; והיינו שהטו את עצמם להיות תחת ממשלתו של אסא.
וַיִּקָּבְצוּ יְרוּשָׁלַיִם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִשִׁי לִשְׁנַת חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה לְמַלְכוּת אָסָא׃
וַיִּזְבְּחוּ לַיהֹוָה בַּיּוֹם הַהוּא מִן־הַשָּׁלָל הֵבִיאוּ בָּקָר שְׁבַע מֵאוֹת וְצֹאן שִׁבְעַת אֲלָפִים׃
נקבצים לירושלים בחודש השלישי וזובחים להשם מן השלל שהביאו: בקר שבע מאות וצאן שבעת אלפים, מן השלל שהם שבו, כמו שראינו למעלה בפרק י"ד שהביאו אוהלי מקנה וצאן לרוב. ואל תחשוב שהבקר שבע מאות היה כל שללם, אלא מן השלל הביאו כמות של שבע מאות בקר ושבעת אלפים צאן.
וַיָּבֹאוּ בַבְּרִית לִדְרוֹשׁ אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם בְּכׇל־לְבָבָם וּבְכׇל־נַפְשָׁם׃
מה היתה אותה ברית? מסביר המלבי"ם שדרכם היתה בכריתת ברית לקחת עגל ולכרות אותו לשניים ולעבור בין הבתרים, כמו שראינו אצל אברהם אבינו. והרמז בזה: השניים הכורתים ברית הם כשני חלקים של שלם - זה לכאן וזה לכאן, והם עוברים באמצע, כאילו הם גוף אחד. זו משמעות כריתת ברית בין שניים. וכאן "ויבאו בברית" - ברית לדרוש את השם אלוהי אבותיהם בכל לבבם ובכל נפשם.
וְכֹל אֲשֶׁר לֹא־יִדְרֹשׁ לַיהֹוָה אֱלֹהֵי־יִשְׂרָאֵל יוּמָת לְמִן־קָטֹן וְעַד־גָּדוֹל לְמֵאִישׁ וְעַד־אִשָּׁה׃
וַיִּשָּׁבְעוּ לַיהֹוָה בְּקוֹל גָּדוֹל וּבִתְרוּעָה וּבַחֲצֹצְרוֹת וּבְשׁוֹפָרוֹת׃
המלבי"ם מסביר שעניין כריתת הברית בכריתת העגל בא לומר: כל מי שיטה ויסטה מן הברית - כך יעשה לו, ככרות הזה יומת. וזה מה שנאמר בהמשך "וכל אשר לא ידרש לה' אלהי ישראל יומת למן קטן ועד גדול" - הברית היתה לקיים את העונש למי שיעבור עליה. והשבועה באה בנוסף, כדי שכל אדם יירא מפני השבועה ולא יעבור גם בסתר; שאם חששי הוא רק מן הברית ומן העונש, לא אעשה במקום שרואים אותי, שכן אני מסתכן בנפשי, אבל בסתר לא אכפת לי - לכן הוסיפו שבועה. השבועה היא מה שאדם מחייב בה את עצמו, ולכן נעשתה בקול גדול ובתרועה ובחצוצרות ובשופרות, כדרך שהיו עושים שבועה ברעש גדול, מביאים ספר תורה ומדליקים נרות וכדומה, כדי להטיל אימה.
כפייה בענייני תורה - מתי כן ומתי לא
וכי יש כפייה לחזרה בתשובה? ודאי. אל תיבהל מהביטוי "כפייה". בהלכה יש כפייה דתית, בלי סוף דוגמאות: מי שאינו נותן צדקה - כופין על הצדקה; מי שאינו רוצה לקיים סוכה - מלקין אותו עד שיקיים. לא היה בג"ץ. וכשאין כפייה, ראו מה קורה, השם ירחם, לאיזה מצבים מגיעים, וחס ושלום זה אסונות על הכלל. לכן איננו נבהלים לכפות מי שהולך וקודח לנו בספינה כדי להטביע אותה; כופין אותו שיפסיק לקדוח, שייתן קיום לכולנו. מי שאינו רוצה - שיעזוב, שילך לחוץ לארץ, שיתנתק מן העם היהודי, שיעזוב אותנו; אבל כשהוא חלק מאיתנו, ובתוך הספינה שלנו הוא קודח למטה - מה פתאום? כופין אותו שלא יעשה זאת.
אלא שכל זה בזמן שהכפייה מועילה. בזמנו של חזקיה המלך זה עזר. אבל בזמן שהכפייה אינה מועילה - ראה שכבר בזמנם הפסיקה סנהדרין לקטול: ברגע שהיתה הידרדרות, גמרנו, סנהדרין לא דנה דיני מיתות. כלומר, כל העניין הוא רק במציאות שיש בה תועלת; במציאות שאין בה תועלת, כבר בזמנם הפסיקו להפעיל את אמצעי הכפייה. שאם לא כן, מה תעשה, תהרוג חצי מן העם? ואדרבה, לא רק שלא יקרב, אלא לא יתקבל בהבנה ויגרום לריחוק גדול יותר. לכן אמר רבי חיים מוולוז'ין כבר לפני מאתיים שנה שבדור הזה רק ברכות - וזה בדורו, לפני מאתיים שנה; מה נאמר אנחנו בדורנו? בדור הנביאים ראה איזה נבואות קשות ואיזה מילים חריפות: "שריך סוררים חברי גנבים" - מי מתאר לעצמו שמישהו יעמוד היום ויאמר דבר כזה לציבור? והרי זה מתאר את המציאות שלנו היום ממש.
"בכל לבבם נשבעו ובכל רצונם בקשהו"
וַיִּשְׂמְחוּ כׇל־יְהוּדָה עַל־הַשְּׁבוּעָה כִּי בְכׇל־לְבָבָם נִשְׁבָּעוּ וּבְכׇל־רְצוֹנָם בִּקְשֻׁהוּ וַיִּמָּצֵא לָהֶם וַיָּנַח יְהֹוָה לָהֶם מִסָּבִיב׃
שלא תחשוב שהעניין הזה היה בכפייה - אומר המלבי"ם: "וישמחו", שלא היה על ידי כפייה אלא בשמחה. אין מדובר כאן שרוב העם לא רצה את עבודת השם, אלא להיפך: העם רצו את עבודת השם ושמחו בשבועה הזאת. ראשית, "בכל לבבם נשבעו" - לא כשבועת אדם הנשבע מחמת אונס, שאין פיו וליבו שווים, שבפיו אומר דבר אחד ובליבו חושב אחרת. כאן "בכל לבבם" - שני הלבבות, היצר הטוב והיצר הרע. שנית, "ובכל רצונם בקשהו". ולהבין זאת מבאר המלבי"ם את ההבדל בין רצון לחפץ: חפץ הוא לאיזו תועלת, מתקוות הגמול או מיראת העונש - אני עושה דבר שיש לי חפץ בו, מפני שאני חושב שיענג אותי או שעל ידו איננצל מדבר רע. אבל רצון הוא כשאני רוצה את הדבר הטוב מצד עצמותו, לא מצד התועלת שתהיה לי ולא מצד מה שארוויח. ולכן נאמר כאן "ובכל רצונם בקשהו" - לא מתוך אימה ולא מתוך תקוות גמול, אלא מצד השגת הטוב בעצמותו.
מעכה והמפלצת
וְגַם־מַעֲכָה אֵם אָסָא הַמֶּלֶךְ הֱסִירָהּ מִגְּבִירָה אֲשֶׁר־עָשְׂתָה לָאֲשֵׁרָה מִפְלָצֶת וַיִּכְרֹת אָסָא אֶת־מִפְלַצְתָּהּ וַיָּדֶק וַיִּשְׂרֹף בְּנַחַל קִדְרוֹן׃
אומר הרד"ק: אינה אמו של אסא, אלא מעכה בת אבשלום היתה אם אביו. וגם בספר מלכים שנאמר על אסא "ושם אמו מעכה בת אבשלום", הכוונה לאם אביו. ודרך הלשון לקרוא לאבי אביו "אביו", כמו "אל רעואל אביהן", שבאמת רעואל לא היה אביהן אלא סבן; וכן לאם אביו קוראים "אמו", לסבתא קוראים אמא. ולמה מזכיר אותה ביחס לאסא כאילו היא אמו? אומר הרד"ק: מכיוון שהיתה עובדת עבודה זרה, כמו שכתוב "אשר עשתה לאשרה מפלצת", ועם כל זה אסא עשה הישר בעיני השם ולא נטה אחריה - בא הכתוב להראות את הניגוד, שאינו כאמו. ואפשרות נוספת: ששני הדברים נכונים, שהיתה לו סבתא בשם מעכה בת אבשלום וגם אמא בשם מעכה בת אבשלום, ואין בזה סתירה, שייתכן מאוד שהיו שתי נשים בשם זה, אחת סבתו ואחת אמו.
ומהי אותה מפלצת שעשתה? חז"ל מביאים, וכן המיוחס לרש"י, ש"מפלצת" מלשון "מפליא לצנותא" - מרבה לצנות. שהיא עשתה צלם, ועשתה לו זכרות והיתה נבעלת לו, והיינו מרבה ומגבירה לצנות. ומצודת דוד מסביר למה נקראת מפלצת: אתה רואה שהעבודה זרה נקראת "עצבים", לא רק מפני שעושה את עובדיה עצבים, אלא מפני שהיא מעציבה אותם - עצבים מלשון עצב, שעושה את האדם עצוב: מתפלל וזועק אליה ושום דבר אינו עוזר. וכמו שרמזו במה שנאמר "עצביהם כסף וזהב", שמה שמעציב את האדם הוא הכסף והזהב, והרדיפה אחריהם מביאה אותו לידי עיצבון. וכשם שהעבודה זרה נקראת עצבים על שם שהיא מעציבה, כך נקראת מפלצת - שמפלצת הוא דבר מפחיד, לא רק אצל הילדים. "פלצות בעתתני", "עמודיה יתפלצון" - רואים שזה דבר שגורם לבהלה ולפחד, ולכן נקראת מפלצת, שהיא מביאה רעדה. "וישרף בנחל קדרון" - שרף והשליך את האפר בנחל קדרון, שהרי אפר עבודת כוכבים אסור בהנאה, ולכן היה צריך להשליכו לשם. והמלבי"ם מוסיף בביאור מדוע קראה "אמו" - מפני שהיא גידלה אותו כאמו, וזה נותן טעם למה קראו לה אמו; או כאפשרות הרד"ק, שהיו שתי נשים, מעכה בת אבשלום אמו ומעכה בת אבשלום סבתו. ועוד מדייק המלבי"ם מה שמוסיף כאן הכתוב "וידק וישרף", שבמלכים כתוב רק ששרף, וכאן מבואר שפורר אותה תחילה ואחר כך שרף.
הבמות ולבב אסא השלם
וְהַבָּמוֹת לֹא־סָרוּ מִיִּשְׂרָאֵל רַק לְבַב־אָסָא הָיָה שָׁלֵם כׇּל־יָמָיו׃
מדובר בבמות יחיד, שהיו רגילים להקריב עליהן לשמים. וזה היה מאוד לא פשוט להסיר את הבמות, ורואים שגם בתקופות המלכים הצדיקים, אצל רובם הבמות לא סרו. ומדוע? מפני שכאשר היה אדם צריך להביא נדרים ונדבות ולעלות לירושלים, זה היה יכול לקחת לו שבוע ושבועיים, ולעלות עם כל הנדרים והנדבות להקריב היה מורכב מאוד; והיה לו מזבח מחוץ לביתו והיה מקריב שם. עכשיו, אם הדבר היה אסור מעיקרו, אף אחד לא היה עושה זאת, אבל כיוון שהיתה תקופה שהבמות היו מותרות - עוד לפני בניין בית המקדש - היה קשה מאוד לשרש את ההרגל הזה מן העם, שהרי היה זמן שהדבר היה רצוי. אדם אומר: מה אתה מדבר? עם צדיק פלוני הייתי מקריב בבמה, הוא בא לכאן להקריב. לך תסביר לו שהשם התיר בהתחלה ואחר כך אסר - היה לאנשים קשה לקבל את זה. ולכן אנו רואים שבמשך תקופות ארוכות הבמות לא סרו, אף שזה עוון גדול ומי שמקריב בבמה יש בו חיוב כרת. ואף על פי כן, אומר המלבי"ם, לבב העם לא היה שלם כראוי והבמות לא סרו, אבל לבבו של אסא היה שלם - "רק לבב אסא היה שלם כל ימיו", להבדיל מלבב העם שהמשיך להקריב בבמה. הוא לא הקריב בבמה, ואדרבה, הביא את קודשי אביו וקודשיו לבית השם כדי לחזק את בית השם, וזה ההיפך מאלה שהקריבו בבמות והיו מניחים את קודשיהם בבתי הבמות במקום להביאם לבית השם.
וַיָּבֵא אֶת־קׇדְשֵׁי אָבִיו וְקׇדָשָׁיו בֵּית הָאֱלֹהִים כֶּסֶף וְזָהָב וְכֵלִים׃
כמו שאמרנו: הביא את קודשיו ואת קודשי אביו אל בית האלוקים, ולא הקריב אותם בבמות.
חשבון השנים: "ומלחמה לא היתה עד שנת שלשים וחמש"
וּמִלְחָמָה לֹא הָיָתָה עַד שְׁנַת־שְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ לְמַלְכוּת אָסָא׃
פסוק זה מהווה הקדמה לפסוק הראשון של הפרק הבא, פרק ט"ז - וכבר אמרנו לא פעם שחלוקת הפרקים שבידינו היא נוצרית ואינה חלוקה קדומה של חכמי ישראל. שם נאמר שבשנת שלושים ושש למלכות אסא עלה בעשא מלך ישראל על יהודה, ורק אז היתה מלחמה. אלא שכל המפרשים עומדים על התמיהה הגדולה: בשנת שלושים ושש למלכות אסא כבר מת בעשא, שכן לפי הכרונולוגיה וסדר ימי המלכים המופיע בספר מלכים בעשא כבר מת באותו זמן. ומבארים שהמנייה כאן איננה מזמן שהתחיל אסא למלוך, אלא מעת שהתפלגה מלכות בית דוד - מאז שנתפלגה הממלכה לשבט יהודה ובנימין מול עשרת השבטים. והחשבון: שבע עשרה שנה של ירבעם, שלוש של אביה בנו, ועוד שש עשרה של אסא - הרי שלושים ושש. נמצא שהמניין מתחיל מתחילת מלכות ירבעם, ואז מובן החשבון.
ולפי זה מבאר המלבי"ם גם את מה שנאמר למעלה "ויקבצו ירושלים... לשנת חמש עשרה למלכות אסא": זה היה בזמן מלחמתו עם זרח הכושי, כמו שנאמר "מן השלל הביאו". והיינו, שמלחמת הכושים שנאמר עליה שנת חמש עשרה למלכות אסא, אם תמנה מתחילת התפלגות הממלכה היא שנת שלושים וחמש; ובשנת שלושים ושש היתה המלחמה עם בעשא. ואם תרצה לחשב לפי מלכותו הפרטית של אסא: מלחמת הכושים בשנת החמש עשרה למלכותו, והמלחמה נגד בעשא בשנת השש עשרה למלכותו. ואם תשאל: כיצד נאמר "ומלחמה לא היתה" עד אותו זמן, והרי מלחמת זרח הכושי היתה אז? התשובה: מלחמה קטנה אינה בחשבון, וכשנאמר שלא היתה מלחמה הכוונה שלא היו מלחמות גדולות, אבל מלחמות קטנות כן היו.
לסיכום:
פרק טו מלמד את היסוד הגדול של ההשגחה: "ה' עמכם בהיותכם עמו" - ההשגחה נמשכת אחר מעשי התחתונים וכמידתם. הנביא מראה לאסא את תמונת העבר, ימים רבים ללא אלוהי אמת, ללא כהן מורה וללא תורה, שבהם סרה ההשגחה והעם נעזב אל המקרה - מהומות, מלחמות וכיתות גוי בגוי, עד שהריבוי והחריגות שבצרות מוכיחים ש"אלהים הממם". ומאידך, גם תשובה "בצר לו" נתקבלה: "ויבקשוהו וימצא להם". מכאן הקריאה "ואתם חזקו... כי יש שכר לפעלתכם" - שכר על עצם הפעולה והעמל, גם בלי תוצאה, שאין תפקידנו לעשות אלא לפעול. אסא שומע, מתחזק, מבער את השיקוצים, מחדש את המזבח, מקבץ את העם - ובאים בברית ובשבועה, מתוך שמחה, בכל לבבם ובכל רצונם, לרצות את הטוב מצד עצמו. ואף שהבמות לא סרו מן העם, לבב אסא היה שלם כל ימיו, והוא הביא את קודשיו לבית השם - ועל כן "וינח ה' להם מסביב", ולא היתה מלחמה גדולה עד אותה שנה שבה נפתח הפרק הבא.