פתיחה: מלכות אסא - שקט מבפנים ומבחוץ
פרק י"ד בדברי הימים ב' פותח את תקופת מלכותו של אסא מלך יהודה. הפרק בנוי משני חלקים: בראשונה מתואר מפעל הביעור של העבודה הזרה מן הארץ והשקט שזכה לו אסא בעקבותיו, ובשניה מתוארת המלחמה הגדולה מול זרח הכושי - מלחמה שהוכרעה כולה בידי שמים. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורי המלבי"ם.
הטוב והישר - שני מישורים
וַיַּעַשׂ אָסָא הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהָיו׃
"הטוב" - בדברים שבין אדם למקום. "והישר" - בדברים שבין אדם לחברו. שתי המערכות היו שלמות אצלו.
מזבחות, במות, מצבות ואשרים
וַיָּסַר אֶת־מִזְבְּחוֹת הַנֵּכָר וְהַבָּמוֹת וַיְשַׁבֵּר אֶת־הַמַּצֵּבוֹת וַיְגַדַּע אֶת־הָאֲשֵׁרִים׃
המלבי"ם מבחין בין סוגי המתקנים. המזבחות היו מקומות שהקריבו עליהם קרבנות רבים באופן קבוע, ובדרך כלל היו במקום מרכזי לרבים. הבמות היו יותר לצורך היחידים ולפי שעה - אדם היה בונה לו במה בחצרו. שניהם, המזבחות והבמות, היו עשויים מאבנים רבות שבנו מהן את המזבח ועל גביו הקריבו.
לעומתם המצבה עשויה מאבן אחת, ולא היו מקריבים עליה אלא מנסכים שמן על ראשה, כמו שראינו אצל יעקב אבינו. המצבה היתה אהובה בימי האבות, ולאחר מכן שנאה הקדוש ברוך הוא, מפני שהגויים עשו אותה לעבודה זרה שלהם.
את המצבות ואת אילני האשרה היה דרכם להעמיד לפני המזבח. באמצעות אילני האשרה היו מושכים את הכוחות הרוחניים, שכן הכוחות הרוחניים היו מתלבשים בעצים, וכך היו מושכים אותם שיבואו וישרו על הקרבן. וזה שכתוב "לא תיטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך" - הרי שבסמיכות למזבח היו נוטעים את האשרה. ומיד לאחר מכן: "ולא תקים לך מצבה". לפי המלבי"ם, את האשרה ואת המצבה עשו שניהם בסמיכות למזבח: על המצבה נתנו שמן, והאשרה נועדה לקבל את הכוחות הרוחניים שישרו על הקרבן.
שלמות העבודה: עיון ומעשה, כתב ובעל פה
וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה לִדְרוֹשׁ אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וְלַעֲשׂוֹת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה׃
רבי יוסף קרא מדייק: לא כמו עשרת השבטים שדרשו לאלהים אחרים ואת אלהי אבותיהם לא דרשו - כאן מצווה אסא את כל השבט לדרוש את ה' אלהי אבותיהם.
והמלבי"ם מבאר: "לדרוש" - זהו החלק העיוני. "ולעשות" - זהו החלק המעשי, קיום המצוות. "התורה" - תורה שבכתב, "והמצוה" - תורה שבעל פה. נמצא שהוא מצווה אותם על שלמות העבודה כולה: עיון ומעשה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
החמנים - עובדי השמש
וַיָּסַר מִכׇּל־עָרֵי יְהוּדָה אֶת־הַבָּמוֹת וְאֶת־הַחַמָּנִים וַתִּשְׁקֹט הַמַּמְלָכָה לְפָנָיו׃
"הבמות" - אלו הבמות שעליהן כל אדם היה מקריב בביתו. "החמנים" - עבודה זרה שהיתה עשויה בצורת חמה. עובדי החמנים הם אנשים שעבדו לשמש, כמו שראינו שהיו יוצאים מבית המקדש "אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה" - פניהם למזרח, כדי להקביל את פני השמש העולה בזריחתה, כמי שהולך להקביל פני מלך.
מכאן נלמד למעשה: המתפלל בנץ לא יתפלל מול חלון פתוח אל מול השמש, שכן זה נראה כעובדי חמנים - כמי שהולך להקביל פני השמש ומשתחווה לה באמצע שמונה עשרה. יתפלל כנגד וילון או מול הקיר, אך לא יעמוד מול השמש ויתפלל כנגדה, שזו דרכם של עובדי החמנים.
שלושה דברים המחרידים מלך בתחילת מלכותו
"ותשקוט הממלכה לפניו" - במה בא הדבר לידי ביטוי? אומר המלבי"ם: מלך בתחילת מלכותו מתמודד עם שלושה עניינים.
הראשון - מתנגדים לו בדבר המלוכה. כמו שראינו אצל רחבעם, שירבעם התנגד לו והקים ממלכה לעומתית. גם אביה נצרך להתמודד עם זה, שכן הממלכה עברה אליו מן האחים. אצל אסא לעומת זאת "ותשקוט הממלכה לפניו" - לא היו לו כיסי מרד המתעוררים מתוך ממלכתו. ירבעם כבר לא עצר כוח, ובית אביו הסכימו על מלכותו שהוא הבכור, וממילא לא נצרך להתמודד עם כוחות שבאו לבטל מלכותו.
וַיִּבֶן עָרֵי מְצוּרָה בִּיהוּדָה כִּי־שָׁקְטָה הָאָרֶץ וְאֵין־עִמּוֹ מִלְחָמָה בַּשָּׁנִים הָאֵלֶּה כִּי־הֵנִיחַ יְהֹוָה לוֹ׃
"ערי מצורה" הן ערי מבצר, ערים שאם יעשו עלינו מצור אפשר להתבצר בהן. וכאן העניין השני: מלך שיש לו מורדים בתוך מלכותו אינו יכול לבנות ערי מצורה ולהכביד את עולו על העם, שהרי לבנייה דרושים פועלים - כמו שראינו שאפילו שלמה הטיל מס, ואנשים נדרשו להקדיש חלק מזמנם ולבוא לעבוד אצלו. אצל אסא לא היתה שום בעיה להעביד את העם: הארץ שקטה, והבנייה לא גרמה לתסיסה פנימית של "עכשיו הוא בא לשעבד אותנו". העם היו עמו בשלום, לא היו לו מורדים מתוך מלכותו, ולכן יכול היה לבנות ערי מצורה.
העניין השלישי - מלך בתחילת מלכותו, פעמים רבות קמים עליו כוחות מבחוץ להילחם בו, מפני שהם רואים שהוא עדיין רך ורק זה נמשח למלך, ואומרים: אפשר להתמודד כנגדו. על כך נאמר "ואין עמו מלחמה" - לא נלחמו בו מן החוץ. ואם תאמר, אולי התקופה עצמה היתה תקופה שקטה? על כך מדייק הכתוב "בשנים האלה" - דווקא בשנים ההן היו שנות מלחמה, ואף על פי כן לא היתה לו מלחמה. וזה נגד הטבע. והתשובה נתונה בסיפא: "כי הניח ה' לו". אל תחשוב שזה מצד הטבע, מצד הטבע היו אלו שנות מלחמות. אלא מפני שעשה את הטוב והישר בעיני ה' והסיר את מזבחות הנכר, הניח לו ה' ולא נתן לאויבים לקרב אל ממלכתו.
"דרשנו... דרשנו" - השתדלות טבעית ועבודה בלי גבול
וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה נִבְנֶה אֶת־הֶעָרִים הָאֵלֶּה וְנָסֵב חוֹמָה וּמִגְדָּלִים דְּלָתַיִם וּבְרִיחִים עוֹדֶנּוּ הָאָרֶץ לְפָנֵינוּ כִּי דָרַשְׁנוּ אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ דָּרַשְׁנוּ וַיָּנַח־לָנוּ מִסָּבִיב וַיִּבְנוּ וַיַּצְלִיחוּ׃
אסא אומר ליהודה: מי יודע מה ילד יום? המנוחה שלנו אינה מחויבת מצד הזמן, ואדרבה - מצד הזמן זו היתה עת חירום, תקופת מלחמות, ואף על פי כן יש לנו שקט. זהו נס, ולא בכל יום מתרחש נס; אין לסמוך על נס לאורך זמן. לכן מוטב שנשתדל באמצעים טבעיים, שתהיה לנו התחזקות גם בדרך הטבע.
ואין בזה שמץ של מרידה בה', שהרי אדם צריך לעשות פעולות גם בדרך טבעית. מלך היה מכין צבא, ודוד עם כל בטחונו בה' לא אמר "אשב בצד וה' ילחם מלחמתי", אלא "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". צריך לעשות השתדלות טבעית. לכן אומר אסא: נבנה בעוד הארץ לפנינו, כל עוד יש לנו את האפשרות והשקט הזה, שהוא שקט ניסי.
ומדוע הכפילות "כי דרשנו את ה' אלהינו דרשנו" - די היה בפעם אחת? מבאר המלבי"ם: לדרישת ה' אין תכלית ואין קץ, אין גבול כמה יש לאדם לדרוש את ה'. עבודת ה' היא עבודה בדרגות בלי מגבלה ובלי קץ. וככל שהוספנו לדרוש את ה', כך הוסיף לנו ה' מנוחה. "דרשנו... דרשנו" - ולכן "וינח לנו מסביב", בהתאמה מדויקת למידת הדרישה.
חילו של אסא
וַיְהִי לְאָסָא חַיִל נֹשֵׂא צִנָּה וָרֹמַח מִיהוּדָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּמִבִּנְיָמִן נֹשְׂאֵי מָגֵן וְדֹרְכֵי קֶשֶׁת מָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים אָלֶף כׇּל־אֵלֶּה גִּבּוֹרֵי חָיִל׃
"דורכי קשת" - כבר הסברנו כמה פעמים שדרכם היתה לדרוך את הקשת ברגל: מניחים את הרגל על עץ הקשת ומושכים בכל הכוח את המיתר בידיים, ועל ידי כן יורה למרחוק. "צינה" היא מגן בפני החרב, והיו לו גם רמחים וגם מגינים, והמגן מגן בפני הקשת.
זרח הכושי יוצא למלחמה
וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם זֶרַח הַכּוּשִׁי בְּחַיִל אֶלֶף אֲלָפִים וּמַרְכָּבוֹת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיָּבֹא עַד־מָרֵשָׁה׃
וַיֵּצֵא אָסָא לְפָנָיו וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה בְּגֵיא צְפַתָה לְמָרֵשָׁה׃
"גיא צפתה למרשה" - מבאר המצודת דוד: בעמק הנראה ונשקף למי שעומד במרשה. זרח הכושי הוא מלך שבא להילחם על מנת לכבוש, ויוצא בחיל של אלף אלפים - מיליון איש - ושלוש מאות מרכבות. חיל אדיר.
תפילת אסא
וַיִּקְרָא אָסָא אֶל־יְהֹוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמַר יְהֹוָה אֵין־עִמְּךָ לַעְזֹר בֵּין רַב לְאֵין כֹּחַ עׇזְרֵנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ כִּי־עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ וּבְשִׁמְךָ בָאנוּ עַל־הֶהָמוֹן הַזֶּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אַתָּה אַל־יַעְצֹר עִמְּךָ אֱנוֹשׁ׃
לכאורה נראה שהלשון כאן אינה מסודרת, וניתן היה להבין זאת כדברי אדם הנמצא בלחץ גדול. אבל ודאי שאין זו הכוונה, אלא יש כאן סדר שעלינו להבינו, ולשם כך אנו זקוקים למפרשים.
מבאר המלבי"ם: עזרתו של בשר ודם היא בכוח מוגבל. לכן כשאני בא לעזור למי שכבר יש לו כוח עצמי, הדבר קל הרבה יותר - אני בא עם כוח, גם לו יש כוח, ומני ומיניה נצליח להתגבר. אבל אצל הקדוש ברוך הוא הכוח בלתי בעל תכלית, כלומר בלתי מוגבל, ואין הוא זקוק לכך שהנעזר יסייע לו. הוא יכול להושיע גם כשהנעזר חדל אונים לגמרי. וזהו "ה' אין עמך לעזור" - אינך צריך כוח נוסף שיסייע עמך לעזור, "בין רב לאין כוח" - אין שום הבדל אם הנעזר רב כוח או אין בו כוח. כשאני בא לעזור, חשוב לי לדעת אם למקבל העזרה יש כוח, שכן אם אין לו כוח כלל אולי מה שאתן לו לא יועיל. אצל הקדוש ברוך הוא אין הבדל, כי אין עוד מישהו שעוזר עמו - הכל בא מכוחו, אתה הוא העוזר לבדך.
שני טעמי הבקשה
ומכאן אסא מבקש מצד שני עניינים. הראשון - מצידנו: "עזרנו ה' אלהינו כי עליך נשענו". וכמו שאומר חובת הלבבות, שהקדוש ברוך הוא עוזר ומסייע למי שבוטח בו. מי שבוטח בה' - ה' מסייע בידו; ומי שאינו בוטח בו, אומר לו ה': לך והיעזר והישען על מי שבטחת בו. אתה חושב שהצבא יעזור לך? לך אליו. אתה חושב שאני אעזור לך? בוא אליי - ואז אני לוקח אחריות. אבל אם אתה סומך על כיפת ברזל או על כל מיני הבלים, אומר ה' "יקומו ויעזרוכם, יהי עליכם סתרה" - גש אליו שיסייע בידך. וכאן אסא אומר: אנחנו בך בוטחים, ולכן ראוי שתשפיע את כל כוחך להגן עלינו.
הערה בלשון: "נשענו" - הנו"ן דגושה, והדגש בא במקום כפל הנו"ן. שהרי "נשען" היא מילה בפני עצמה והנו"ן שלה נו"ן עצמית, והנו"ן של "נו" היא נו"ן נוספת של ההטיה, ולפי זה היה צריך לומר "נשעננו". אלא שכשמדגישים את הנו"ן, אפשר לכתוב "נשענו" והקריאה נשמעת כאילו נאמר "נשעננו".
הדבר השני - מצד שמו יתברך: "ובשמך באנו על ההמון הזה ה' אלהינו". מצד שמך הגדול, היות ואנו בוטחים בך, ראוי שתראה לנו נפלאות ויתקדש שמך. ולכן אומרים "ה' אלהינו אתה" - אנו מבקשים שאתה לבדך תעשה הכל, ועל ידי כן יהיה ניכר שהקדוש ברוך הוא קרוב לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת, ויראו הכל שמי שבוטח בה' יש לו עזר וסיוע.
"אל יעצור עמך אנוש" - שלושה ביאורים
לפי המלבי"ם: "אל יעצור עמך אנוש" - אין הכוונה רק שאין מי שיסייע בידך, שהרי זה כבר נאמר ברישא "ה' אין עמך לעזור". אלא כאן אסא מבקש שבפועל תעשה את הדברים אתה לבדך, ולא יהיה בזה כוח אנושי כלל - שכן רק כך יהיה ניכר שהכל ממנו יתברך. שאם יעצור עמו אנוש, יאמרו הבריות: היו כאן אנשים גיבורים, חדורי מוטיבציה, שנלחמו בכל כוחם - ויהיה למי לחלק קרדיטים. ואסא מבקש שהקרדיט יהיה רק לו יתברך. עליך נשענו ובשמך באנו, ואם כן ראוי והגון שאתה תעשה הכל ויתקדש שמך, ולא ייטול עוד מישהו את השבח על ניצחון המלחמה.
הרד"ק מבאר "יעצור" מלשון יורש עצר: אל ימלוך עמך בן אנוש - הכל יהיה ממך. ולפי דרכו אפשר לפרש גם על הבאים להילחם בנו: לא יהיה שום "יורש עצר" שיוכל לנו וינצח אותנו. ולמה נקרא יורש עצר בשם זה? מפני שתפקידו להיות העוצר בעם, להגביל אותם - "אל תעוטו אל השלל" - שיהיו כנועים לדבר המלך. וזה מה ששאול לא עשה, וזו היתה התביעה כנגדו, שכן זהו תפקיד המלך. והסבר נוסף: "אל יעצור" מלשון עצירת כוח - אל יאגור אנוש כוח כנגדך.
המפלה: ה' נגף והם רק רדפו
וַיִּגֹּף יְהֹוָה אֶת־הַכּוּשִׁים לִפְנֵי אָסָא וְלִפְנֵי יְהוּדָה וַיָּנֻסוּ הַכּוּשִׁים׃
כמו שביקש כך היה: ה' נגף את הכושים לפני אסא מבלי מלחמה כלל.
וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וְהָעָם אֲשֶׁר־עִמּוֹ עַד־לִגְרָר וַיִּפֹּל מִכּוּשִׁים לְאֵין לָהֶם מִחְיָה כִּי־נִשְׁבְּרוּ לִפְנֵי־יְהֹוָה וְלִפְנֵי מַחֲנֵהוּ וַיִּשְׂאוּ שָׁלָל הַרְבֵּה מְאֹד׃
אחרי המפלה מה נשאר להם? רק לרדוף. וזה שכתוב אצל אסא "וירדפם" - הוא אומר: איני נלחם, אני רק רודף. "לאין להם מחיה" - מבאר המלבי"ם שניטלה מהם החיות, והטעם: "כי נשברו לפני ה'" - כבר קודם לכן נשברו לפני ה', ולא היה בהם כוח ומחיה. ולכן נשאו שלל הרבה מאוד ולקחו מהם את כל שללם, שהרי לא היה מי שיעמוד כנגדם. ועוד: כשאתה עסוק בהכנעת האויב אתה פחות פנוי לאסוף שלל, שכן אתה עסוק בעצם המלחמה; אבל כאן לא היו עסוקים במלחמה כלל, שהרי האויב נפל מעצמו. וכמו שאומרים חז"ל: לפני ה' נשברו ולא לפני אסא - הוא רק רדף, והקדוש ברוך הוא בעצמו עשה. ממילא לא נותר להם אלא ליטול את השלל.
שלל מול ביזה
וַיַּכּוּ אֵת כׇּל־הֶעָרִים סְבִיבוֹת גְּרָר כִּי־הָיָה פַחַד־יְהֹוָה עֲלֵיהֶם וַיָּבֹזּוּ אֶת־כׇּל־הֶעָרִים כִּי־בִזָּה רַבָּה הָיְתָה בָהֶם׃
המלבי"ם עומד על שינוי הלשון: קודם נאמר "וישאו שלל הרבה מאוד", וכאן "ויבוזו את כל הערים כי בזה רבה היתה בהם". מה ההבדל בין שלל לבזה? כבר ביאר המלבי"ם בישעיהו פרק ח' ש"שלל" הוא מה שנשאר מעצמו: כאשר הבעלים נפלו במלחמה, כל מה שנותר שם נופל כשלל בידי הכובש. וכאן השלל היה לאין מספר ולא נצרכו לביזה, שהיא חמיסה ובזיזה בכוח. הכל נפל כפרי בשל - הכושים הניחו את שללם ומתו, ולא נותר אלא לאסוף.
לעומת זאת הערים סביבות גרר, שהיו פלשתים, לא נפלו על ידי ה', ושם היה צריך להכות - ולכן "ויכו את כל הערים סביבות גרר". "כי היה פחד ה' עליהם" - הפחד שכבר היה עליהם קודם לכן יצר אצלם הכנעה, וזה הועיל שיוכלו להכותם, מה שלא יכלו כנגד הכושים, ששם הקדוש ברוך הוא בעצמו עשה את כל המלחמה. ושם דווקא נאמר "ויבוזו", מפני שכאשר נלחמים, אין האויב מוותר בקלות על שללו ועל הונו, ואתה צריך לבזוז וליטול ממנו בכוח; ולא נפל להם הדבר לשלל מאליו, מה שאין כן אצל הכושים שנפלו ומתו מעצמם, שכל שנותר שם היה להם לשלל.
שבי - בדבר שיש בו רוח חיים
וְגַם־אׇהֳלֵי מִקְנֶה הִכּוּ וַיִּשְׁבּוּ צֹאן לָרֹב וּגְמַלִּים וַיָּשֻׁבוּ יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
"וגם אהלי מקנה הכו" - אין הכוונה שהכו את האוהלים, אלא שהכו את אנשי אהלי המקנה, אלו הערביים שהיו רועים שם. "וישבו צאן לרוב וגמלים" - לשון שבי, ומבאר המלבי"ם שהשבי הוא ביטוי על דבר שיש בו רוח חיים. בדבר שיש בו רוח חיים, בין אדם בין בהמה, אין הכתוב אומר "בזה" ולא "שלל" אלא "שבי".
לסיכום: אסא עשה את הטוב והישר, ביער את המזבחות, הבמות, המצבות, האשרים והחמנים, וציווה את יהודה על שלמות העבודה בעיון ובמעשה, בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה. בזכות זה זכה לשלושה דברים שאין מלך זוכה להם בתחילת מלכותו: אין מתנגדים למלכותו, יכולת לבנות ערי מצורה בלי תסיסה, ושקט מן החוץ בשנים שהיו מטבען שנות מלחמה - "כי הניח ה' לו". ועם כל זה לא סמך על הנס, אלא השתדל בדרך הטבע ובנה ובנה והצליח, מתוך הכרה ש"דרשנו... דרשנו" - שאין קץ לדרישת ה', וכפי מידת הדרישה כך מידת המנוחה. וכשיצא נגדו זרח הכושי במיליון איש, התפלל אסא שהכל ייעשה בידי שמים לבדן, שלא ייטול אנוש חלק בשבח, וכך היה: ה' נגף את הכושים, ולאסא לא נותר אלא לרדוף, לאסוף שלל, ולשוב לירושלים.