פרק י"ג בדברי הימים ב' עוסק כולו במלכותו הקצרה של אביה בן רחבעם, ובעיקרו של דבר במלחמה הגדולה שניהל כנגד ירבעם בן נבט. בספר מלכים המלחמה הזו נזכרת בקצרה בלבד, וכאן, כדברי המלבי"ם, הכתוב מתאר אותה באריכות: את נאום התוכחה הגדול שנשא אביה מעל הר צמריים, את מהלך הקרב, ואת הניצחון המופלא שבא לא בכוח ובחיל אלא מפני שנשענו על ה'. נלך על סדר הפסוקים.
בִּשְׁנַת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ יָרׇבְעָם וַיִּמְלֹךְ אֲבִיָּה עַל־יְהוּדָה׃
הרד"ק מתקשה: רחבעם וירבעם החלו למלוך באותו זמן עצמו, ורחבעם מלך שבע עשרה שנה. אם כן, ברגע שנפסקה מלכות רחבעם, ירבעם היה בשנת שבע עשרה למלכותו, וממילא בנו של רחבעם היה צריך למלוך בשנת שבע עשרה ולא בשנת שמונה עשרה. מדוע אפוא נתעכב שנה אחת? מיישב הרד"ק: רחבעם נכנס מעט גם לתוך השנה השמונה עשרה, ואותן שנים שלא השלים אינן נמנות לו, אך נמנות לירבעם כמשפט. משל למה הדבר דומה: אדם בן שלוש עשרה שנה ויום אחד כבר נקרא שנכנס לשנת הארבע עשרה. כך גם כאן, כיוון שנכנס מעט בשנה השמונה עשרה, מונה הכתוב שמונה עשרה שנה.
שָׁלוֹשׁ שָׁנִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִַם וְשֵׁם אִמּוֹ מִיכָיָהוּ בַת־אוּרִיאֵל מִן־גִּבְעָה וּמִלְחָמָה הָיְתָה בֵּין אֲבִיָּה וּבֵין יָרׇבְעָם׃
המיוחס לרש"י מדייק שאפילו שלוש שנים שלמות לא היו לו. שהרי בספר מלכים נאמר שבשנת עשרים לירבעם מלך ישראל מלך אסא מלך יהודה - ואסא הוא הבא אחרי אביה. אם אביה החל בשנת שמונה עשרה והבא אחריו כבר מולך בשנת עשרים, למדת שאף שלוש שנים שלמות לא השלים.
מי היא מיכיהו בת אוריאל? בספר מלכים מבואר שהכוונה למעכה בת אבשלום. היו לה שני שמות, וגם לאביה שני שמות: אבשלום ואוריאל. אין להתפלא על כך, שהרי מצינו אדם המוזכר בכמה שמות, פעם בשם זה ופעם בשם זה. אלא שהמלבי"ם מבאר יותר: השם המקורי היה מעכה, ואת השם מיכיהו נתנו לה לאחר שנעשתה גבירה, ובעקבות זאת שינו גם את שם אביה לשבח - אוריאל, שם שיש בו אל.
ודוגמאות לכך רבות: כאשר אדם היה מקבל שררה ומינוי היו משנים את שמו לשם של שבח. אצל יוסף - "ויקרא שמו צפנת פענח". אצל מרים ויוכבד - שינו את שמותיהן לשפרה ופועה. וכן אצל דניאל וחבריו, מישאל ועזריה, שנתנו להם שמות כבלטשאצר. כך היה דרכם: הנותן מינוי משנה את השם. גם בדורנו, כאשר הוקמה הממשלה כאן, ביקש בן גוריון שישנו את השמות לשמות עבריים. על כל פנים, כיוון שנעשתה גבירה שינו את שמה ממעכה למיכיהו, ואת שם אביה מאבשלום לאוריאל.
וַיֶּאְסֹר אֲבִיָּה אֶת־הַמִּלְחָמָה בְּחַיִל גִּבּוֹרֵי מִלְחָמָה אַרְבַּע־מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ בָּחוּר וְיָרׇבְעָם עָרַךְ עִמּוֹ מִלְחָמָה בִּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ בָּחוּר גִּבּוֹר חָיִל׃
המצודת דוד מבאר שראש המלחמה נקרא "אוסר", שהוא מעמיד את אנשי המלחמה וקושר אותם באזהרות ובציוויים בענייני המלחמה. תמיד תמצא את הביטוי "מי יאסור המלחמה", ולשון אסירה כאן היא לשון קשירה - קשירה בציוויים ובאזהרות.
המלבי"ם אצלנו אינו מבאר את המילה, אך בספר הכרמל - מעין מילון שבו מרוכזים ביאורי המלבי"ם למילים מכל ספריו לפי סדר אלפביתי - הוא מבחין בערך "אסר" בין אסירה לקשירה. "אסר" מציין תמיד שהנאסר נאסר בהכרח ושלא ברצונו, ומתנגד לאוסרו, כמו "ויאסרוהו בנחושתיים". והוא משתתף עם הפועל "יסר" ביו"ד - "יסור יסרני יה" - המורה על אסירת הנפש בהכרח, וייסורים הרבה פעמים הם ייסורי נפש. ומשם בא הפועל גם לענייני המלחמה: "מי יאסור המלחמה" - הוא שר הצבא האוסרם בהכרח בפקודתו, שלא ברצונם. אלו יוצאים למלחמה מכוח פקודה, ולכן נקרא הדבר אסירה.
בהבנה פשוטה הייתי מבין שהכוונה כמו "ויאסור את רכבו" שנאמר אצל יוסף - "אסר מרכבתו", שהוא לשון קשירה ממש, שהיו קושרים את הסוסים אל הרכב. וכיוון שחלק מפעולת ההכנה למלחמה הוא קשירת הסוסים אל הרכב, נקראת ההכנה לקרב "אסירת המלחמה".
וַיָּקׇם אֲבִיָּה מֵעַל לְהַר צְמָרַיִם אֲשֶׁר בְּהַר אֶפְרָיִם וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי יָרׇבְעָם וְכׇל־יִשְׂרָאֵל׃
אביה הלך להילחם כנגד ירבעם בתוך המחוז של ירבעם עצמו, בהר אפרים. אין זה שהוא עומד מנגד, אלא כבר נכנס אליו פנימה. "צמריים" הוא מקום גבוה, כמבואר במצודת ציון מלשון "צמרת הארז", הסעיף העולה למעלה מכולם - מה שאנו קוראים היום צמרת. ומעל אותו מקום גבוה נשא אביה שיחת מוסר חריפה.
הֲלֹא לָכֶם לָדַעַת כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל־יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם לוֹ וּלְבָנָיו בְּרִית מֶלַח׃
אביה, בנו של רחבעם בן שלמה, ממשיך שושלת בית דוד, ופותח בדבר שכולם יודעים. מבאר המלבי"ם שיש כאן שלושה יסודות המורים על שורש חזק ביותר למלכות בית דוד. האחד - היא מאת ה'; דוד קיבל את המלכות מאת ה'. השני - היא ניתנה לו ולבניו. השלישי - ברית מלח: כשם שהמלח אינו נפסד לעולם, ואין אדם אומר שהמלח התקלקל, כך המלכות לא תיפסק אפילו אם בניו יחטאו. וכמו שנאמר: אם יעזבו בניו תורתי - אייסרם, אבל "וחסדי לא אפיר מעמו". לעומת זאת ירבעם בן נבט, כשעזב את דרך ה', ניתן לו להידרדר עד שהושחת וכלה, ולא נשאר לו משתין בקיר. אצל בית דוד מובטח שאם יחטאו - ייסרם ולא יכלם.
וַיָּקׇם יָרׇבְעָם בֶּן־נְבָט עֶבֶד שְׁלֹמֹה בֶן־דָּוִיד וַיִּמְרֹד עַל־אֲדֹנָיו׃
וַיִּקָּבְצוּ עָלָיו אֲנָשִׁים רֵקִים בְּנֵי בְלִיַּעַל וַיִּתְאַמְּצוּ עַל־רְחַבְעָם בֶּן־שְׁלֹמֹה וּרְחַבְעָם הָיָה נַעַר וְרַךְ־לֵבָב וְלֹא הִתְחַזַּק לִפְנֵיהֶם׃
לאחר שמנה את חוזק מלכות בית דוד, מונה אביה את נקודות החולשה של מלכות ירבעם. המלבי"ם מסביר שהתחלת מלכותו של ירבעם הייתה כשורש מארץ ציה. ראשית - עבד שמרד באדוניו, וביזיון גדול הוא שקם עבד על אדוניו כדי למלוך. שנית - האנשים שהתקבצו אליו לא היו אנשי מעלה אלא אנשים רקים בני בליעל.
שלישית - "ויתאמצו". המלבי"ם מחלק בין חיזוק לאימוץ: האימוץ הוא בלב, והחיזוק הוא בפועל. אדם מאמץ את לבו ואחר כך מחזק בפועל את אחיזתו ואת פעולת מלחמתו. וזהו שאמר להם: מעולם לא התחזקתם עלינו במלחמה ממש, אלא רק התאמצתם בלבבכם והעזתם פנים כנגדנו. אילו הייתם נלחמים באמת - אבא שלי היה כובש אתכם והיה יכול לכם. אלא שהוא היה "נער ורך לבב" ולא עשה פעולות בפועל להתחזק לפניהם, ומשום כך לא נבחן מעולם כוחכם כנגדנו.
ומהו "נער"? שואל הרד"ק: והרי בן ארבעים ואחת שנה היה במולכו. אלא כנער שלא היה אמיץ לב להילחם; עדיין לא הורגל במלחמות והיה כנער מבלי אומץ לב לצאת ולהילחם. ומעניין שאביה אינו מזכיר כלל שהנביא הוא שמנע את רחבעם מלצאת למלחמה. הוא קצת מה שנקרא משפץ את ההיסטוריה, ותולה את הדבר בכך שאביו עדיין לא התחזק במלכותו לצאת למלחמה.
וְעַתָּה אַתֶּם אֹמְרִים לְהִתְחַזֵּק לִפְנֵי מַמְלֶכֶת יְהֹוָה בְּיַד בְּנֵי דָוִיד וְאַתֶּם הָמוֹן רָב וְעִמָּכֶם עֶגְלֵי זָהָב אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יָרׇבְעָם לֵאלֹהִים׃
עכשיו אתם אומרים להתחזק - בפועל, במלחמה - כנגד ממלכת ה' שביד בני דוד, כשה' עמנו. ועל מה תישענו? אם תאמרו: על ריבוי העם, שהרי אתם עשרה שבטים ואנו שניים ומחצה - הרי אתם "המון רב". "המון" הוא תמיד לשון רעש והמיה, וגם לשון של אי-סדר; יש רעש והמולה, אבל אין צבא מסודר. אינכם ממלכה של אנשי חיל עם צבא ערוך.
ואם תאמרו שתישענו על סייעתא דשמיא, שהרי לה' המלחמה - הלוא עמכם עגלי זהב, שהיא עבודה זרה, ועזבתם את ה'. ואם תטענו: איננו עוזבים את ה', אלא עובדים אותו דרך עגלי הזהב, כאמצעי, כדרך שאמרו על העגל שבמדבר שעיקרו לעבוד את ה' - על זה אמר הכתוב "אשר עשה לכם ירבעם לאלוהים". אין העגל אצלכם אמצעי אלא תכלית; לאלוהים עשאו לכם.
הֲלֹא הִדַּחְתֶּם אֶת־כֹּהֲנֵי יְהֹוָה אֶת־בְּנֵי אַהֲרֹן וְהַלְוִיִּם וַתַּעֲשׂוּ לָכֶם כֹּהֲנִים כְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת כׇּל־הַבָּא לְמַלֵּא יָדוֹ בְּפַר בֶּן־בָּקָר וְאֵילִם שִׁבְעָה וְהָיָה כֹהֵן לְלֹא אֱלֹהִים׃
ראשית מצד העובדים: הרי הדחתם את כוהני ה', את בני אהרן והלויים. אם באמת רצונכם לעבוד את ה' - קחו את כוהניו. מדוע הדחתם את כוהניו והבאתם אנשים אחרים? משום שאין רצונכם באמת לעבוד את ה'.
שנית מצד העבודה עצמה: "כל הבא למלא ידו בפר בן בקר ואילים שבעה". אצלנו יש עבודה מסודרת מאת ה' - כבש, עז, פר, לכל קורבן דינו, זה נקבה וזה זכר, פרשיות שלמות בתורה מה כל קורבן ועל מה הוא מכפר. אם באמת הכול נועד לעבוד את ה', הביאו את הקורבנות הכתובים בתורה. עצם זה שהמצאתם קורבנות אחרים מוכיח שאין זו עבודת ה' אלא עבודה חדשה שהמצאתם, עבודת העגל.
שלישית מצד הנעבד: "והיה כוהן ללא אלוהים" - אין כאן אלוהים כלל, אלא את העגל עצמו אתם עובדים, ואין עליו רוח ה'. נמצא שכל זה מוכיח שאין העגל כלי לעבודת ה' אלא תחליף לאלוהות. ואם אלוקים אתנו - מה סיכוייכם כנגדנו?
המיוחס לרש"י מבאר "ותעשו לכם כוהנים כעמי הארצות" - כמו הגויים; וכל מי שרצה להיות כוהן היה מביא פר בן בקר ואילים שבעה והיה כוהן. במילים פשוטות: קונים את הכהונה בכסף. תביא פר ושבעה אילים, יעשו שם חגיגה גדולה, ותהיה גם אתה כוהן. כל המשלם מקבל את הכהונה.
וַאֲנַחְנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְלֹא עֲזַבְנֻהוּ וְכֹהֲנִים מְשָׁרְתִים לַיהֹוָה בְּנֵי אַהֲרֹן וְהַלְוִיִּם בַּמְלָאכֶת׃
המלבי"ם מראה שאביה עונה כנגד שלושת הדברים בדיוק. מצד הנעבד - "ואנחנו ה' אלוהינו ולא עזבנוהו". מצד העובדים - "וכוהנים משרתים לה' בני אהרן", אותם שאמר הקדוש ברוך הוא שישרתו, "והלויים במלאכת" - שוערים ומשוררים.
וּמַקְטִרִים לַיהֹוָה עֹלוֹת בַּבֹּקֶר־בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב־בָּעֶרֶב וּקְטֹרֶת־סַמִּים וּמַעֲרֶכֶת לֶחֶם עַל־הַשֻּׁלְחָן הַטָּהוֹר וּמְנוֹרַת הַזָּהָב וְנֵרֹתֶיהָ לְבָעֵר בָּעֶרֶב בָּעֶרֶב כִּי־שֹׁמְרִים אֲנַחְנוּ אֶת־מִשְׁמֶרֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְאַתֶּם עֲזַבְתֶּם אֹתוֹ׃
וזה כנגד הצד השלישי - מצד העבודה עצמה: אצלנו הכול בדיוק כמו שכתוב בתורה ובספר. עולות בבוקר ובערב, קטורת סמים, מערכת לחם, מנורת הזהב ונרותיה. שומרים אנחנו את משמרת ה' אלוהינו - ואתם עזבתם אותו.
וְהִנֵּה עִמָּנוּ בָרֹאשׁ הָאֱלֹהִים וְכֹהֲנָיו וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה לְהָרִיעַ עֲלֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַל־תִּלָּחֲמוּ עִם־יְהֹוָה אֱלֹהֵי־אֲבֹתֵיכֶם כִּי־לֹא תַצְלִיחוּ׃
עם מי נמצא הקדוש ברוך הוא - עם העובדים אותו, או עם אלה שהלכו לעבוד את העגלים? לפי שלושת הדברים שנתבארו, הם ההולכים עמנו בראש. האחד - האלוקים, שהרי אנו מקטירים לה'. השני - כוהניו, אותם כוהנים העובדים את ה' נמצאים אתנו. השלישי - חצוצרות התרועה, שבהן היינו מריעים בשעת העבודה, לאות ששמרנו את העבודה כראוי ככל אשר ציווה ה'. ומבאר המלבי"ם ש"להריע עליכם" היינו תרועת ניצחון: מאחר שבידינו כל הקלפים המנצחים, מלחמתכם היא כנגד ה', ואנו בוודאי נריע עליכם תרועת ניצחון.
אגב, כתוב שהכוהן המשוח מלחמה היה אומר דברי כיבושין לצבא היוצא לקרב: אין אתם נלחמים מלחמתכם אלא מלחמת ה', ומי שהולך בכוונה למסור נפשו על ה' - הקדוש ברוך הוא מצילו. דברי חיזוק. וזה בדיוק מה שאנו רואים כאן. ואיני יודע עד כמה נועדו הדברים לשכנע את העם שכנגד, את עמו של ירבעם, כמו שנועדו לתת חוזק ואומץ לב לעמו של אביה, שיהיו בטוחים בכוחם ויילחמו בכוח רב.
וְיָרׇבְעָם הֵסֵב אֶת־הַמַּאְרָב לָבוֹא מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּהְיוּ לִפְנֵי יְהוּדָה וְהַמַּאְרָב מֵאַחֲרֵיהֶם׃
ירבעם הסתיר אנשים במארב. זו הייתה דרך ידועה מאוד בזמנם - מלחמה בתנועת מלקחיים: קבוצה אחת מלפנים וקבוצה אחת מאחור. "ויהיו" - ירבעם והעם אשר אתו באו מלפנים, והמארב מאחור, ובכך רצו להבטיח את ניצחונם.
וַיִּפְנוּ יְהוּדָה וְהִנֵּה לָהֶם הַמִּלְחָמָה פָּנִים וְאָחוֹר וַיִּצְעֲקוּ לַיהֹוָה וְהַכֹּהֲנִים מַחְצְרִים בַּחֲצֹצְרוֹת׃
אנשי יהודה פונים וקולטים שיש כוח גם מאחוריהם; "המלחמה" היינו אנשי המלחמה, שהיו מלפנים ומאחור. ואז נעשו שלושה דברים: צעקו לה', הכוהנים החצרו בחצוצרות, ואיש יהודה הריעו.
וַיָּרִיעוּ אִישׁ יְהוּדָה וַיְהִי בְּהָרִיעַ אִישׁ יְהוּדָה וְהָאֱלֹהִים נָגַף אֶת־יָרׇבְעָם וְכׇל־יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אֲבִיָּה וִיהוּדָה׃
הייתה כאן זעקה ותרועה לה' - ואז ה' הושיעם.
וַיָּנוּסוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי יְהוּדָה וַיִּתְּנֵם אֱלֹהִים בְּיָדָם׃
וַיַּכּוּ בָהֶם אֲבִיָּה וְעַמּוֹ מַכָּה רַבָּה וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים מִיִּשְׂרָאֵל חֲמֵשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ בָּחוּר׃
לא להאמין מה שכתוב כאן: חצי מיליון יהודים מתו, כשיהודים הורגים יהודים. וכבר היה כן לעולמים - ראינו מאות אלפים שמתו בעניין פילגש בגבעה. המסתכל בהיסטוריה רואה שהייתה עקובה מדם. בעניין הזה אפשר לומר שאכשור דרא: ברוך ה' היום יש הרבה יותר רגישות לחיי אדם מאשר בזמנם. בזמנם המלכים היו מורידים ראש על כל דבר קטן, גוזרים מיתה, ולא הייתה להם בעיה להשמיד כפרים שלמים ומקומות שלמים, כמו נוב עיר הכוהנים במחי יד. היום ברוך ה' יש הרבה יותר קדושת חיים - לא שזה משכנע את פוטין באוקראינה, אבל על כל פנים המציאות השתנתה מעט.
מהי "מכה רבה"? לפי הפשט אומר הרד"ק שהכוונה לחמש מאות האלף. אלא שהדבר אומר דורשני: אם המספר נאמר מיד אחר כך, אני כבר יודע לבד שחמש מאות אלף זה המון, ולמה צריך להקדים "מכה רבה"?
דורשים חז"ל: למה נאמר "מכה רבה"? כלומר יתר על הריגתם, שלא יהיו נשותיהם ראויות להינשא. אמר רבי אבא בר כהנא: שהעביר הכרת פניהם, הדא הוא דכתיב "הכרת פניהם ענתה בם" - זה החוטם; שחתך מהם את חוטמם. במילים פשוטות: יצר מצב שנשותיהם לא תוכלנה להינשא ותישארנה עגונות, שכן ריטש את פניהם ולא ניתן היה לזהותם. אז לא היה אפשר לזהות בצילומי נשך של שיניים וכיוצא בזה, ולא בדיסקית ולא בשום דבר; וברגע שאין דמות פניו ואין עדים המעידים שפלוני מת - אי אפשר להשיא את אשתו. ורבי אמי אמר: שהושיב עליהם שלושה ימים עד שנתקלקלה צורתם, הדא הוא דכתיב "עצמו לי אלמנותיו מחול ימים" - נתרבו האלמנות מחול ימים. "הושיב עליהם שלושה ימים" היינו שלא נתן לקוברם שלושה ימים, ובכך נתעוותה דמות פרצופם ולא ניתן היה לזהותם.
ולא ברור מה מקום היה לעשות כן, והאם הדבר הגון או לא. בפשטות אין זה מעשה הגון, מה שעשו בעניין הזה. בהמשך נראה "ויגפהו ה' וימות", ונזכיר שיש דורשים שה' נגף את אביהו - אך לא ראיתי שיובא הטעם בגלל המעשה הזה. ומה היה העניין שנשותיהם לא תינשאנה? לכאורה מעשה שאינו ראוי, אלא אם כן נועד להרתיע לפעם הבאה שלא יבואו ויעשו כן, או כדי למעטם מפריה ורביה שלא ירבו הרשעים. אלא שגם זה תמוה בעיניי: וכי הם שמרו על מוסד הנישואין? הרי עובדי עבודה זרה הם. אם כי ייתכן שעל עניין אשת איש ואיסור להינשא לאישה נשואה הקפידו אף הגויים, ואפשר שגם הם הקפידו בכך. וצריך תלמוד.
וַיִּכָּנְעוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא וַיֶּאֶמְצוּ בְּנֵי יְהוּדָה כִּי נִשְׁעֲנוּ עַל־יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם׃
"ויכנעו" - בוא וראה שלא בכוחם ניצחו, לא בחיל ולא בכוח. ישראל נכנעו מכוח זה שה' הכניעם. אל תחשוב שבכוחך ובגבורתך. וכן "ויאמצו בני יהודה" - מדוע התאמצו? לא בכוחם, אלא "כי נשענו על ה' אלוהי אבותיהם".
וַיִּרְדֹּף אֲבִיָּה אַחֲרֵי יָרׇבְעָם וַיִּלְכֹּד מִמֶּנּוּ עָרִים אֶת־בֵּית־אֵל וְאֶת־בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת־יְשָׁנָה וְאֶת־בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת־עֶפְרַיִן וּבְנֹתֶיהָ׃
"בנותיה" הכוונה לכפריה - הכפרים הנמצאים סביבותיה, מה שאנו קוראים היום שכונות לוויין. ואגב, זהו גם מה שנאמר "תגלנה בנות יהודה" - אין הכוונה לבנותיו של יהודה אלא לערי הלוויין שבסביבות ערי יהודה.
וְלֹא־עָצַר כֹּחַ־יָרׇבְעָם עוֹד בִּימֵי אֲבִיָּהוּ וַיִּגְּפֵהוּ יְהֹוָה וַיָּמֹת׃
"ולא עצר כוח" - שלא היה בו כוח לבוא ולהילחם שנית. ובהבנה פשוטה "ויגפהו ה'" מוסב על ירבעם. אלא שהדברים מוקשים מבחינת הכרונולוגיה: אביה מלך שלוש שנים, והחל בשנת שמונה עשרה לירבעם; ואסא בנו מלך בשנת עשרים לירבעם. נמצא שירבעם מלך עשרים ושתיים שנה וחי עוד בימי אסא. כיצד אפוא נאמר כאן בתקופת אביה שנגפו ה' ומת?
שני מהלכים בדבר. המהלך הראשון, והוא הפשטי יותר: "ויגפהו ה'" - נגפו אך לא מת מיד; באותה מגפה חלה את חוליו עד שמת לבסוף, בתום עשרים ושתיים שנות מלכותו. אין "ויגפהו וימות" מלמד על מיתה מיידית.
המהלך השני הוא דרשת חז"ל שמביא הרד"ק בשם בראשית רבה וסדר עולם, שמפרשים "ויגפהו ה' וימות" על אביה: ולא עצר כוח ירבעם עוד בימי אביהו, וה' נגף את אביהו ומת. וזה טעון הבנה, שהרי "ויגפהו" הוא לשון מיתת מגפה, שהיא בעוון כלשהו, והחוטא כאן כפשוטו של מקרא הוא ירבעם ולא אביה.
על כן הביאו חז"ל חטאים שהיו בו באביה. עוון אחד: שלקח את בית אל ולא ביער ממנה עבודה זרה. בבית אל היה אחד מן העגלים, ואביה שלכד את בית אל היה צריך לבער את העגל ולא עשה כן.
ועוד דרש מביא הרד"ק, וכתב עליו שהוא רחוק: "ויגפהו ה'" - עד שאתה סבור שהוא ירבעם, אינו אלא אביה, ולא נגף אלא על שביזה את ירבעם ברבים, הדא הוא דכתיב "ועמכם עגלי זהב" וגו'. הדרש הזה קשה להבנה, שהרי אדרבה, יש לבזות עוברי עבירה. אנשים אלו עובדי עבודה זרה היו, ומה שאמר להם היה שיחת חיזוק ודברי מוסר: אתם רשעים, הקמתם עבודה זרה, עזבתם את ה', הקדוש ברוך הוא אתנו, אל תילחמו כנגדנו. איזה פגם יש בזה? וכי מי שמבזה עובד עבודה זרה על עבודתו נאמר עליו שפגע בו? לכן כתב הרד"ק שיש בו דרש והוא רחוק.
המלבי"ם מביא שחז"ל ביארו שה' נגף את אביה על שלא ביטל את העגלים, אך לפי הפשט - והמלבי"ם אמון יותר על הפשט - הכתוב מורה שהדבר חוזר על ירבעם: משעה זו נעשה חולה עד שהגיע למותו. והגם שחי עוד לאחר אביה, היה מנוגף במחלה רעה.
וַיִּתְחַזֵּק אֲבִיָּהוּ וַיִּשָּׂא־לוֹ נָשִׁים אַרְבַּע עֶשְׂרֵה וַיּוֹלֶד עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם בָּנִים וְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה בָּנוֹת׃
אומר המלבי"ם: בוא וראה שאביה עוד התחזק ונשא נשים עד שהיו לו ארבע עשרה. וזהו מה שראינו לעיל בפרק י"א "וישאל המון נשים", לפי הפירוש השני שהסברנו שם שהוא חוזר על אביה. ולפי הפירוש ש"ויגפהו ה' וימות" מוסב על ירבעם, הדברים נפלאים מאוד - זה לעומת זה: ה' נגף את ירבעם, ומאידך גיסא אביהו התחזק. אבל לפי הפירוש שמוסב על אביהו, תמוה כיצד מיד אחר כך נאמר "ויתחזק אביהו וישא לו נשים ארבע עשרה". אלא אם כן נאמר שאין מוקדם ומאוחר, ושמת בעוון המלחמה על שלקח את בית אל, אך עד שמת התחזק ונשא ארבע עשרה נשים. ועדיין, מצד מהלך הכתובים הפסוק הזה אינו במקומו אם נסביר ש"ויגפהו" מוסב על מיתת אביהו.
ובעניין הטענה על התנהגותו של אביה כלפי ירבעם ואנשיו יש לזכור: רשעים - מורידין ואין מעלין. ראית אחד מהם ליד בור, מורידין ואין מעלין; זו הלכה מפורשת בשולחן ערוך, ולא רק דברי מוסר. לא ליישם את זה כמובן למעשה, אבל זו ההלכה, ומדובר בעובדי עבודה זרה. מי שלא רצה ברשע עבר לרחבעם, וכבר ראינו שרבים עברו אליו. אם כן ייתכן מאוד שהיה כאן עניין שלא להרבות עושי רשעה. ובסופו של דבר, היכן הם היום? ה' הכחיד אותם ואינם. יש מחלוקת בחז"ל אם עשרת השבטים עתידים לחזור או לא, אבל היכן הם היום? בטורה בורה? איננו יודעים היכן הם נמצאים.
וְיֶתֶר דִּבְרֵי אֲבִיָּה וּדְרָכָיו וּדְבָרָיו כְּתוּבִים בְּמִדְרַשׁ הַנָּבִיא עִדּוֹ׃
מהו "מדרש הנביא עדו"? הרד"ק מסביר שנקרא ספר מדרש לפי שהיה נדרש תמיד לראות שם ענייני המלכים - קראו לו מדרש משום שמתוכו היו דורשים ושואלים ומתעניינים בענייני המלכים; ולא במובן שאנו רגילים בו, של דרשות חז"ל על פסוקי התורה.
המלבי"ם מוסיף: בספר מלכים נאמר שדברי אביה וכל אשר עשה כתובים בספר דברי הימים, והכוונה לספר מלחמותיו. אין מדובר בדברי הימים א' וב' שבידינו, אלא כל מלך היה כותב לו ספר דברי הימים - האוטוביוגרפיה שלו, בדרך כלל משופצת מאוד, כל מלך כפי עניינו. ואילו עזרא כאן מוסר לנו שהדרכים והדברים של המלך כתובים במדרש עדו, שהוא ספר אחר.
וַיִּשְׁכַּב אֲבִיָּה עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בְּעִיר דָּוִיד וַיִּמְלֹךְ אָסָא בְנוֹ תַּחְתָּיו בְּיָמָיו שָׁקְטָה הָאָרֶץ עֶשֶׂר שָׁנִים׃
"שקטה הארץ" - במובן שלא היו מלחמות במשך עשר שנים.