פתיחה: עלייתו ונפילתו של רחבעם
פרק י"ב בדברי הימים ב' הוא פרק החתימה של מלכות רחבעם. הפרק פותח בנקודת השיא של מלכותו - "כהכין מלכות רחבעם וכחזקתו" - ודווקא משם מתחילה הנפילה. מן החוזק מגיעה עזיבת התורה, מיד אחריה מגיעה עליית שישק מלך מצרים, ומתוך המכה מגיעה הכניעה והתשובה. הפרק כולו הוא שיעור בהבנת יחסו של הקדוש ברוך הוא לבית דוד: לא השחתה אלא רפואה, לא חימה אלא אף שנועד לתקן.
פסוק א': עבודה שיש בה פנייה חיצונית
וַיְהִי כְּהָכִין מַלְכוּת רְחַבְעָם וּכְחֶזְקָתוֹ עָזַב אֶת־תּוֹרַת יְהֹוָה וְכָל־יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ׃
אומר המלבי"ם: העובד את השם מאהבה, בלי שום פנייה חיצונית, רק לשם השם - לא ימוש מעבודתו בשום אופן. אבל העובד את השם לתכליות חיצוניות ולכוונות אחרות, יעזוב את השם בשעה שייפסקו אותם עניינים שבעבורם עבד. שכן אם אדם עובד לשם תכלית אחרת, ברגע שהתכלית בטלה - בטלה האהבה ובטלה העבודה. אדם שעובד את השם בשביל הכבוד, ברגע שלא נותנים לו כבוד - הוא נוטש בבעיטה. עובד בשביל השררה, אין שררה - נגמר. עובד בשביל הממון, הורידו אותו מהתפקיד והוא כבר לא מקבל משכורת - נגמר. אבל מי שעובד מאהבה, בלי פנייה חיצונית, רק לשם שמים - הוא לא ימוש מעבודת השם לעולם.
ובזה מבאר המלבי"ם את רחבעם: הוא עבד את הקדוש ברוך הוא בעבור תכלית. מה הייתה מטרתו? שעל ידי כך תתחזק מלכותו כנגד ירבעם, שירבעם עובד עבודה זרה. "בואו אליי - אני ממשיך מלכות בית דוד, אצלי בית המקדש, אצלי יש חופש עבודה ופולחן להשם יתברך", וכך אנשים נמשכו אליו. אבל ברגע שמלכותו התחזקה, ברגע שבנה ערים בצורות וכבר לא פחד ממלכות ירבעם, הוא הרגיש שאינו זקוק עוד לאותם אנשים ואינו צריך להיות כפוף להשם יתברך - ואז "עזב את תורת השם".
"וכל ישראל עמו" - העם עבדו את הקדוש ברוך הוא בעקבות המלך, וברגע שהמלך עוזב, גם הם עוזבים אחריו. את זה ראינו לכל אורך הדורות: כמעט תמיד כשהמלכים היו צדיקים - העם הלכו בדרך השם, וכשהמלכים היו רשעים - העם לא הלכו בדרך השם. היו מקרים בודדים שבהם המלך היה בדרגה אחת והדור בדרגה אחרת, כמו שראינו אצל צדקיהו, וכמו שכתוב על יאשיהו שאין דורו דומה יפה. אבל ברוב המקרים העם נמשכו אחרי המלכים ועשו כדבריהם.
פסוק ב': העונש שאינו מאחר לבוא
וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם עָלָה שִׁישַׁק מֶלֶךְ־מִצְרַיִם עַל־יְרוּשָׁלָ͏ִם כִּי מָעֲלוּ בַּיהֹוָה׃
המלבי"ם מודיע לנו שכאן מתקיים מה שהבטיח הקדוש ברוך הוא לדוד. למדנו את זה בהרחבה בשמואל ב' פרק ז': "אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן, אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט אנשים... וחסדי לא יסור ממנו". אמר לו הקדוש ברוך הוא: הבן היוצא מחלציך יהיה לי לבן, וכשיעווה דרכו אוכיח אותו בשבט אנשים - כלומר, הוא יחטוף מכות, והמכות יהיו כדי ליישר אותו, אבל לעולם לא אביא אותו למצב שאזנח אותו לגמרי.
וזה ההבדל מירבעם: אצל ירבעם לא הענישו השם עד שנתמלאה סאתו, ואז באה כליה, ולא נשאר לו משתין בקיר. אבל לצאצאי דוד אמר הקדוש ברוך הוא: לא כן יהיה. כשהם סוטים מן הדרך הם חוטפים סטירות כדי לחזור לדרך, ואינני נותן להם להידרדר עד כליה ועד שלא יישאר מהם מאומה.
ולכן ראה כמה מיידי הדבר אצל רחבעם: ראינו לעיל "ויחזקו את מלכות יהודה ויאמצו את רחבעם בן שלמה לשנים שלוש, כי הלכו בדרך דוד ושלמה לשנים שלוש" - שלוש שנים הלכו בדרך דוד ושלמה, נמצא שהסטייה הייתה בשנה הרביעית. וכאן: "ויהי בשנה החמישית למלך רחבעם עלה שישק". סטו ברביעית, ומיד בחמישית מגיע שישק. לכן דייק הכתוב "כי מעלו בה'" ולא אמר "כי חטאו" - שהשם לא המתין עד שירבו החטאים, אלא מיד כשמעלו הוכיחם. ואז נמצא שלא הועיל לו כל מה שקיבץ עם רב מישראל: היית בטוח שעכשיו יש לך כוח לחזק את ממלכתך ואינך זקוק להשם - בוא ונראה אותך מתמודד עם שישק.
פסוקים ג'-ד': קריסת קו הביצורים
בְּאֶלֶף וּמָאתַיִם רֶכֶב וּבְשִׁשִּׁים אֶלֶף פָּרָשִׁים וְאֵין מִסְפָּר לָעָם אֲשֶׁר־בָּאוּ עִמּוֹ מִמִּצְרַיִם לוּבִים סֻכִּיִּים וְכוּשִׁים׃ וַיִּלְכֹּד אֶת־עָרֵי הַמְּצֻרוֹת אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיָּבֹא עַד־יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
מדובר בעם אדיר: אלף ומאתיים רכב ושישים אלף פרשים, ומלבד הרכב והפרשים יש גם חיל רגלי - "ואין מספר לעם אשר באו עמו ממצרים". ומי הם? לובים - מארץ לוב, סוכיים - מסוכות, וכושיים - מארץ כוש.
"וילכוד את ערי המצורות אשר ליהודה" - זו קריסת קו הביצורים. רחבעם בנה לעצמו ערי מצורות וחשב שהן יהוו את קו החסם והבלם הראשון, נתן להן רמחים, מגן וצינה ודאג להן לאוכל - ובסופו של דבר הכול קרס. אומר לו הקדוש ברוך הוא: הנה אלה הערים שעליהן בנית, ושישק עובר בהן בהליכה ומגיע עד ירושלים. מה שבטחת בו - ראה שאיננו שווה. לא היית צריך לבטוח על כוחי ועוצם ידי.
פסוק ה': תוכחת שמעיה הנביא
וּשְׁמַעְיָה הַנָּבִיא בָּא אֶל־רְחַבְעָם וְשָׂרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר־נֶאֶסְפוּ אֶל־יְרוּשָׁלַ͏ִם מִפְּנֵי שִׁישָׁק וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה־אָמַר יְהֹוָה אַתֶּם עֲזַבְתֶּם אֹתִי וְאַף־אֲנִי עָזַבְתִּי אֶתְכֶם בְּיַד־שִׁישָׁק׃
הנביא מראה להם שהקדוש ברוך הוא נוהג עמם כאב עם בנו. האב המייסר את בנו אינו מייסר אותו בדרך אכזריות, אלא אומר לו שכל מה שהוא עושה הוא כדי ליישר אותו ולתקן אותו. כך גם כאן: דעו לכם שאין זה מקרה - בואו של שישק הוא תוצאה ישירה של עזיבת השם.
פסוקים ו'-ז': הכניעה, ומה בין אף לחימה
וַיִּכָּנְעוּ שָׂרֵי־יִשְׂרָאֵל וְהַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ צַדִּיק יְהֹוָה׃ וּבִרְאוֹת יְהֹוָה כִּי נִכְנָעוּ הָיָה דְבַר־יְהֹוָה אֶל־שְׁמַעְיָה לֵאמֹר נִכְנְעוּ לֹא אַשְׁחִיתֵם וְנָתַתִּי לָהֶם כִּמְעַט לִפְלֵיטָה וְלֹא־תִתַּךְ חֲמָתִי בִּירוּשָׁלַ͏ִם בְּיַד־שִׁישָׁק׃
כאן אנו רואים את מעלתם: מיד שבו בתשובה, לא המשיכו למרוד ולא התעקשו. אצל ירבעם נשלח נביא, ובמקום לשוב בתשובה הוא אמר "תפסוהו", ידו התייבשה, ואחר כך המשיך והקטיר כמקדם. אצל רחבעם לא כן: ברגע שבאה התוכחה, שינה את דרכו, נכנע והודה שנענש בצדק על חטאיו - "צדיק ה'".
על "נכנעו לא אשחיתם" מבאר המלבי"ם שיש הבדל בין עונש הבא בדרך השחתה, כדי להינקם, לבין עונש הבא בדרך רפואה, כדי לתקן ולהחזיר את האדם אל דרך הטוב. ומקביל לזה ההבדל שבין "אף" ל"חימה": האף הוא הקצף והכעס הניכר בחוץ, "עלה עשן באפו" - את האף רואים, האף מתאדם ומתחילים לצאת ממנו אדים, זהו כעס הניכר באופן חיצוני. החימה לעומת זאת היא השנאה שבלב.
דוגמה לדבר אצל אחשוורוש: "ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו". הקצף הוא החיצוני - כמו קצף על פני המים; "חמתו בערה בו" - זו החימה הפנימית. וכפי שביארנו בביאורנו על מגילת אסתר על פי המלבי"ם, היו בכעסו של אחשוורוש שני עניינים: הנגלה והנסתר. גם תוכניותיו הנסתרות נסתרו במה שעשתה ושתי, ואת החלק הזה לא הרשה לעצמו להראות כלפי חוץ מחמת בושה, ולכן עיקר הכעס היה בפנים - "וחמתו בערה בו". למדנו שהחימה היא בעירה פנימית, והקצף והאף הם בעירה חיצונית.
מכאן: העונש הבא בדרך השחתה בא על ידי חימה ושנאה שבלב, ואילו העונש הבא בדרך רפואה הוא אף חיצוני למראית העין - כמו האב המעניש את בנו, שהוא "כעס הפנים ולא כעס הלב". הוא צריך להראות לו פנים זועמות, שאם לא כן יאמר הבן "עשיתי ולא קרה כלום" וימתח את החבל עוד. ולכן דרוש כעס חיצוני. כשמדובר בעונש שנועד להשחית - הוא בא מתוך חימה פנימית; וכשמדובר בעונש שנועד רק להרתיע כדי לרפא - זהו כעס למראית העין.
וזה בדיוק מה שנאמר כאן: אחרי שנכנעו אומר השם "לא אשחיתם" - זה לא יהיה בדרך השחתה אלא בדרך רפואה. ראשית, "ונתתי להם כמעט לפליטה": אילו היה בדרך השחתה היה משחית את כולם, אבל כאן יישארו מהם לפליטה. ו"כמעט" כאן אין פירושו כמו בלשוננו היום "כמעט וכך קרה", אלא "כמו מעט". כמו שנאמר "כמעט אויביהם אכניע" - מי שאינו מבין לשון הקודש חושב שדוד אומר "כמעט הכנעתי אותם ולא הצלחתי", ואינו מבין על מה הוא משורר. אלא הכוונה: כאילו היו מעטים, הכנעתי אותם באופן מיידי. כך גם כאן: "ונתתי להם כמו מעט שיהיה להם לפליטה" - לא במובן של זמן. שנית, "ולא תיתך חמתי בירושלים ביד שישק" - שהעונש לא יבוא מצד החימה הפנימית, שהיא המכלה ובאה בדרך נקמה, אלא רק מצד האף, הכעס שנועד לתקן.
פסוק ח': "וידעו עבודתי ועבודת ממלכות הארצות"
כִּי יִהְיוּ־לוֹ לַעֲבָדִים וְיֵדְעוּ עֲבוֹדָתִי וַעֲבוֹדַת מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת׃
כיצד יתבטא אותו "אף" שנועד לתקן? בכך שיהיו לשישק לעבדים. ומבאר המלבי"ם: מתוך שיהיו לו לעבדים, ידעו את ההבדל שבין עבודתי לבין עבודת ממלכות הארצות. אז תבין ותאמר: כמה טיפש הייתי, הייתה לי הזדמנות לעבוד את השם, והנה עכשיו אני נאלץ לעבוד את שישק ואת ממלכות הארצות. ואז תאמר: "טוב לי אצל אישי הראשון" - טוב לי לשוב אל הקדוש ברוך הוא, ששם עבודתו קלה. שהרי כאשר אנו סוטים מן הדרך, מבטיחה התורה שתחת עבודת השם "ועבדת את אויביך" במצור ובמצוק. ומתוך שידעו את ההבדל, לא ימשיכו בדרך הזאת ולא יחזרו לקלקל.
פסוקים ט'-י': מגיני הזהב ומגיני הנחושת
וַיַּעַל שִׁישַׁק מֶלֶךְ־מִצְרַיִם עַל־יְרוּשָׁלַ͏ִם וַיִּקַּח אֶת־אֹצְרוֹת בֵּית־יְהֹוָה וְאֶת־אֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ אֶת־הַכֹּל לָקָח וַיִּקַּח אֶת־מָגִנֵּי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה׃ וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם תַּחְתֵּיהֶם מָגִנֵּי נְחֹשֶׁת וְהִפְקִיד עַל־יַד שָׂרֵי הָרָצִים הַשֹּׁמְרִים פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ׃
שישק לוקח הכול: את אוצרות בית השם ואת אוצרות בית המלך, ובכללם מגיני הזהב - אותם שש מאות מגיני זהב שעשה שלמה, כפי שראינו לעיל. ומכיוון שלרחבעם כבר אין עושר כזה ואינו יכול להרשות לעצמו לעשות מגיני זהב, הוא עושה תחתיהם מגיני נחושת, שהנחושת מתכת זולה בהרבה. והוא מפקיד אותם ביד שרי הרצים השומרים פתח בית המלך; הוא לא עשה אותם לצורך ממשי, שהרי לא השתמש בהם ביציאה למלחמה, אלא רק שיהיו מופקדים ביד הרצים.
פסוק י"א: לשם מה נשאו את המגינים
וַיְהִי מִדֵּי־בוֹא הַמֶּלֶךְ בֵּית יְהֹוָה בָּאוּ הָרָצִים וּנְשָׂאוּם וֶהֱשִׁבוּם אֶל־תָּא הָרָצִים׃
הדבר דומה לשטיח אדום הנפרס לכבוד, או לחצוצרות המבשרות על בוא המלך: מדי בוא המלך אל בית השם היו הרצים באים ונושאים את מגיני הנחושת לפניו, ואחר כך מחזירים אותם אל מקומם - "והשיבום אל תא הרצים".
המיוחס לרש"י מסביר שהמלך לקח את המגינים מבית יער הלבנון, הפקידם אצל שרי הרצים, ואחר כך השיבם אל תא הרצים - כלומר אל מקומם. זהו ביאור אחד, שבא ליישב בין מה שמצאנו "בית יער הלבנון" לבין מה שכתוב כאן "תא הרצים". ועוד הסבר מביא בשם מורו: כיוון שרחבעם דאג ממלך מצרים וממלך ישראל, לכן היו עושים אותם תמיד לפניו, כלומר קרוב אליו, ולא במקומות מרוחקים, שבהם חשש יותר שתבוא מלחמה כנגדו וייטלו אותם מלפניו.
והמלבי"ם מבאר: כשהמלך מגיע אל בית השם להתפלל הוא אינו זקוק לשמירה ולהגנה, ואף על פי כן היו הרצים באים ונושאים את המגינים לפניו - למה? "למען ייכנע לבבו בלכתו בית השם, שנזכר כי תחת הזהב הביא נחושת בחטאתו, ונכנע לבו". המגמה הייתה שייכנע: שיזכור בכל פעם שתחת הזהב הביא נחושת, וזה בגלל מעשיו ובגלל שקלקל את דרכיו. וכך הדבר יהיה לו תמיד למזכרת עוון, ועל ידי כן יעשה תשובה.
פסוק י"ב: ההכנעה השנייה
וּבְהִכָּנְעוֹ שָׁב מִמֶּנּוּ אַף־יְהֹוָה וְלֹא לְהַשְׁחִית לְכָלָה וְגַם בִּיהוּדָה הָיָה דְּבָרִים טוֹבִים׃
המיוחס לרש"י עומד כאן על קושי: לכאורה עניין זה היה צריך להיכתב לעיל. כבר בפסוק ו' נאמר "ויכנעו שרי ישראל והמלך", ובפסוק ז' "ובראות ה' כי נכנעו... לא אשחיתם", ואחר כך "ויעל שישק" - ושם היה מקומו של "ובהיכנעו שב ממנו אף ה'". מדוע רק אחרי כל סיפור המגינים חוזר הכתוב לעניין ההכנעה? ומתרץ המיוחס לרש"י: הכתוב הפסיק בינתיים לצורך "ויעש תחתיהם מגיני נחושת" - מששישק לקח את מגיני הזהב, סיפר הכתוב שרחבעם עשה תחתיהם מגיני נחושת ושהיו מוציאים אותם לקראתו בבואו לבית השם, ומשסיים את העניין חזר לעניין הראשון. "ולא להשחית לכלה" - שהשם לא השחיתו בכיליון גמור. "וגם ביהודה היה דברים טובים" - היו בהם דברים טובים וישרים והגונים, וכפי שאומר המצודת דוד, שהיה בכוחם להגן עליהם, וזו הייתה סיבה נוספת שלא עשה עמם כלה.
גם המלבי"ם מרגיש בקושי, ומבאר באופן אחר: "בהיכנעו" - על ידי הכניעה, אך לא הכניעה שראינו לעיל בשעה שעלה שישק, אלא הכניעה שבפסוק הקודם: שהיה דואג תמיד שיוציאו לפניו את מגיני הנחושת בלכתו לבית השם, כדי שהדבר יעורר אותו לכניעה. זו הכניעה שעליה מדובר כאן - מה שעשה לעצמו למזכרת עוון, "הנה ראה מה קלקלת". ובעקבות הכניעה הזאת נוספה עליו חמלה מאת השם.
ומדייק המלבי"ם: הכניעה הראשונה, בשעה שעלה שישק, לא הועילה לגמרי שישוב אף השם ממנו ושלא ייענש כלל. החימה - הכעס הפנימי - סרה ממנו, אבל האף - הכעס החיצוני - נשאר, ולכן היו עבדים לשישק. אבל כעת, שכניעתו הייתה אמיתית ובאה על ידי פעולה מתמדת, שבכל פעם היה מוציא את המגינים כדי להזכיר לעצמו - זה גרם לכך ש"גם ביהודה היה דברים טובים" ו"ויתחזק המלך רחבעם בירושלים וימלוך", ששישק סר ממנו לגמרי. בסופו של דבר הצליח להסיר מעליו את הגזירה לחלוטין.
ומהו "ולא להשחית לכלה"? אומר המלבי"ם חידוש גדול: לפעמים שב חרון אף השם מן האדם דווקא כדי להשחית. כאשר אדם מרבה לחטוא ומקשה את עורפו, הקדוש ברוך הוא מסיר ממנו את אפו - והאף מציין תמיד את העונש, כפי שאמרנו - כדי שיוסיף לחטוא, כדי שתתמלא סאתו, וכדי שיושחת עד כלה. ובא הכתוב לומר לך שכאן לא כן היה: "שב ממנו אף ה' ולא להשחית לכלה" - אל תחשוב שזו הסרת אף כדרך הרשעים, שהשם משיב מהם אפו כדי שיגדילו עבירות ויכלו. כאן שב האף לגמרי, מפני שהמלך נכנע, ומפני שגם בעם היו דברים טובים שבעקבותיהם נושעו.
פסוק י"ג: התחזקות שנייה ומלכות עצמאית
וַיִּתְחַזֵּק הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם בִּירוּשָׁלַ͏ִם וַיִּמְלֹךְ כִּי בֶן־אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה רְחַבְעָם בְּמָלְכוֹ וּשְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלַ͏ִם הָעִיר אֲשֶׁר־בָּחַר יְהֹוָה לָשׂוּם אֶת־שְׁמוֹ שָׁם מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְשֵׁם אִמּוֹ נַעֲמָה הָעַמֹּנִית׃
אומר המלבי"ם: "ויתחזק" - חיזוק נוסף על מה שראינו לעיל, כלומר התחזק שנית. ו"וימלוך" - והרי כבר מלך קודם? אלא שעכשיו הוא מולך לבדו, כי קודם היה מלך אך עבד לשישק, ומעתה הוא מולך בפני עצמו. אף שעברו כבר חמש שנים ממלכותו, מודיע הכתוב ששבע עשרה שנה מלך - מלכותו התקיימה ונמשכה שבע עשרה שנה. וגם זכות ירושלים עמדה לו, וזהו שאומר "מלך בירושלים העיר אשר בחר ה'" - שזכותה הועילה לו.
פסוק י"ד: "כי לא הכין לבו"
וַיַּעַשׂ הָרָע כִּי לֹא הֵכִין לִבּוֹ לִדְרוֹשׁ אֶת־יְהֹוָה׃
הדבר מקושר לסיום הפסוק הקודם, "ושם אמו נעמה העמונית". אומר המצודת דוד: בעבור שהייתה אמו בת עובדי כוכבים ומזלות ולימדה אותו לעשות הרע. וכמאמר חז"ל: "זרוק חוטרא לאווירא, אעיקריה קאי" - קח מקל וזרוק אותו לאוויר, והוא ייפול לנקודה שממנה יצא. מהיכן באה תולדה זו? מאמו נעמה העמונית, ותולדותיהן כיוצא בהן. לכן אל תתפלא שהוא ממשיך בקלקולו. ועוד: "כי לא הכין לבו" - הוא לא חקר ולא השכיל לדרוש את השם, אלא סמך על מה שלימדה אותו אמו, ולכן ראית להיכן הגיע.
והמלבי"ם מוסיף: אף שראינו שעל ידי הכניעה התחזק במלכותו, אי אפשר לומר שהיה כדוד המלך, שהרי "ויעש הרע". אבל מאידך גיסא, חטאו אינו נחשב כמזיד אלא כשגגה - "כי לא הכין לבו לדרוש את השם". אילו היה מכין לבו לדרוש את השם, לא היה נופל בזה, וכל כישלונותיו נבעו מכך שלא הכין לבו. לא נאמר עליו שהלך ועשה את הרע להכעיס, כמו שמצאנו אצל מלכים אחרים, כגון מנשה שעשה רע על מנת להכעיס. אצל רחבעם נאמר רק "ויעש הרע כי לא הכין לבו לדרוש את ה'" - הרי שנידון כשוגג ומתרשל, ואיננו דנים אותו כמי שחטא במזיד על מנת להרשיע. ולכן חס השם על ירושלים, והשאירו במלכותו ולא נטל ממנו את המלוכה.
פסוק ט"ו: ספרי הנביאים שאבדו
וְדִבְרֵי רְחַבְעָם הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרוֹנִים הֲלֹא־הֵם כְּתוּבִים בְּדִבְרֵי שְׁמַעְיָה הַנָּבִיא וְעִדּוֹ הַחֹזֶה לְהִתְיַחֵשׂ וּמִלְחֲמוֹת רְחַבְעָם וְיָרָבְעָם כָּל־הַיָּמִים׃
אומר המלבי"ם: "הראשונים" - קודם שחטא, "והאחרונים" - אחר שחטא. ומהם "דברי שמעיה הנביא"? כותב המיוחס לרש"י שכל נביא ונביא היה כותב ספר של מה שהתנבא, וזו הנבואה של שמעיה שראינו כאן, שהוכיח את רחבעם. וכן מצאנו "ויתר דברי אביה ודרכיו ודבריו כתובים במדרש הנביא עדו" - היו כותבים "מדרש", כלומר את נבואותיהם. הספרים האלה אינם קיימים היום ואין לנו אותם; מה שקיים הוא מה שכתבו ישעיה וירמיה וכיוצא בהם, אבל את מדרש הנביא עדו וכן את דברי שמעיה אין לנו.
ומהו "להתייחש"? הרד"ק מסביר שדברי שמעיה ועדו הנביאים עסקו בדברי המלכים ובייחוסיהם, ובהם מוזכר עניין הייחוס. "ומלחמות רחבעם וירבעם כל הימים" - שבתחילה ראינו שרחבעם לא נלחם בירבעם, אך אחר כך חזר להילחם עמו כל הימים עד מותו, כדברי המצודת דוד, ולכן מזכיר כאן את מלחמותיהם. אמנם בתחילה מנע אותו הנביא, אבל אחר כך חזר להילחם, ועוד נראה את כמות ההרוגים שהייתה - דבר מבהיל - כך שלמעשה המניעה לא הועילה לאורך זמן. והמלבי"ם מבאר "להתייחש": שעדו כתב את ספר הייחוס של בית דוד, וכן כתב את המלחמות שבין רחבעם וירבעם כל הימים, ואת שאר הדברים כתב שמעיה הנביא.
פסוק ט"ז: חתימת מלכות רחבעם
וַיִּשְׁכַּב רְחַבְעָם עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִיד וַיִּמְלֹךְ אֲבִיָּה בְנוֹ תַּחְתָּיו׃
רחבעם נפטר ונקבר בקברי המלכים, בקברי דוד אביו, ואביה בנו מולך תחתיו - ובו יעסוק הפרק הבא.
לסיכום:
פרק י"ב מלמדנו שעבודת השם שיש בה פנייה חיצונית אינה מחזיקה מעמד: כשהתחזקה מלכות רחבעם ושוב לא היה זקוק לתכלית שלשמה עבד - עזב את תורת השם, וכל ישראל עמו. התגובה הגיעה מיד, בשנה החמישית, שכן בבית דוד אין ממתינים לסאה מלאה אלא מייסרים "בשבט אנשים" כדי ליישר. ערי המצורות קרסו, שישק נטל את הכול, ומגיני הזהב הוחלפו בנחושת. אך כאן בא הלקח הגדול: הכניעה הראשונה הסירה את החימה אך לא את האף, ורק הכניעה המתמדת - אותם מגיני נחושת שהוצאו לפניו בכל בואו לבית השם כמזכרת עוון - הסירה את האף לגמרי. חטאו של רחבעם נידון כשגגה ולא כמזיד, "כי לא הכין לבו לדרוש את ה'", ולכן חס השם על ירושלים והותירו במלכותו שבע עשרה שנה, עד שישכב עם אבותיו וימלוך אביה בנו תחתיו.