פתיחה: רחבעם לאחר פילוג הממלכה
פרק י"א בדברי הימים ב' ממשיך את סיפור פילוג הממלכה. כזכור, בעקבות הפילוג נהה חלק נכבד מן העם אחרי ירבעם, ורחבעם - בנו של שלמה - מתקשה לקבל את המצב. אביו מלך בכל העולם, ואילו הוא מאבד בבת אחת את חלק הארי של העם, עשרה שבטים. מתוך כך הוא יוצא למלחמה כדי להשיב לעצמו את הממלכה. הפרק מתאר את מהלכיו: את ההימנעות מן המלחמה בעקבות נבואת שמעיהו, את ביצור הערים, את התחזקותו מצד העם בעקבות בואם של הכהנים והלויים, ולבסוף את ענייני נשיו ובניו וקביעת היורש.
"להשיב את הממלכה" - ממלכה ולא מלוכה
וַיָּבֹא רְחַבְעָם יְרוּשָׁלַ͏ִם וַיַּקְהֵל אֶת־בֵּית יְהוּדָה וּבִנְיָמִן מֵאָה וּשְׁמוֹנִים אֶלֶף בָּחוּר עֹשֵׂה מִלְחָמָה לְהִלָּחֵם עִם־יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב אֶת־הַמַּמְלָכָה לִרְחַבְעָם׃
המלבי"ם מדייק: כאן נאמר "להשיב את הממלכה", ואילו במקום המקביל מוזכרת "המלוכה". וכבר ביאר המלבי"ם במלכים א' פרק י"ב שיש הבדל בין השניים. "מלוכה" היא מצד המלך עצמו, כמו שנאמר על שלמה "ותיכון מלכותו מאוד" - שלמה מלך ולא הייתה לו שום בעיה. "ממלכה" היא מצד המדינה: האם מקבלים אותו? האם הוא רצוי בעיני העם? כך גם כאן: מצד המלוכה רחבעם מולך, אלא שחסר לו העם - עשרה שבטים הלכו אחרי ירבעם. לפיכך הוא יוצא להשיב לעצמו את הממלכה, לא את המלוכה; למלוך הוא מולך, ורק רוצה שגם העם יקבלו את מלכותו.
נבואת שמעיהו: "לא תעלו ולא תלחמו עם אחיכם"
וַיְהִי דְּבַר־יְהֹוָה אֶל־שְׁמַעְיָהוּ אִישׁ־הָאֱלֹהִים לֵאמֹר׃ אֱמֹר אֶל־רְחַבְעָם בֶּן־שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶל כׇּל־יִשְׂרָאֵל בִּיהוּדָה וּבִנְיָמִן לֵאמֹר׃
שמעיהו נשלח אל רחבעם כדי להניא אותו מלפתוח במלחמה. הנבואה מופנית אל רחבעם ואל "כל ישראל ביהודה ובנימין", מפני שהתוכנית להילחם באה מצידם - מצד יהודה ובנימין, שהם מלכותו של רחבעם.
כֹּה אָמַר יְהֹוָה לֹא־תַעֲלוּ וְלֹא־תִלָּחֲמוּ עִם־אֲחֵיכֶם שׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ כִּי מֵאִתִּי נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה וַיִּשְׁמְעוּ אֶת־דִּבְרֵי יְהֹוָה וַיָּשֻׁבוּ מִלֶּכֶת אֶל־יָרׇבְעָם׃
הדגש הוא "עם אחיכם": הלא בני איש אחד אתם, וכי תלכו ותהרגו איש באחיו? "לא תעלו" - אל תעלו על עריהם; "ולא תלחמו" - אל תזמינו אותם גם עליכם למלחמה. אלו שתי אפשרויות, וכנגד שתיהן הוא מזהיר. "שובו איש לביתו" - אל תעמדו חלוצים ומוכנים כמי שערוך למתקפה, שאם יבואו להתקיף נתגונן מיד, שכן אין חשש שהם יבואו למלחמה כנגדכם. ובעקבות הדברים: "וישובו מלכת אל ירבעם" - זה כנגד "לא תעלו", שהם שבו מללכת. ובמלכים כתוב "וישובו ללכת", וזה כנגד "שובו איש לביתו", שכל אחד שב ללכת לאוהלו.
בניית ערי המצור
וַיֵּשֶׁב רְחַבְעָם בִּירוּשָׁלָ͏ִם וַיִּבֶן עָרִים לְמָצוֹר בִּיהוּדָה׃
רחבעם יושב בירושלים ובונה סביבו ערים ביהודה. המיוחס לרש"י מסביר שעשה סביבן מים, כמנהג בוני הטירות שהיו עושים מסביב מכשולים של מים, מעין בריכה המקיפה את המקום, כדי שמי שירצה לתקוף ייתקל במחסום. וראיה לדבר מן הפסוק בישעיה: "אני קרתי ושתיתי מים ואחריב בכף פעמי כל יאורי מצור" - הרי שעושים יאור למצור, תעלה המקיפה ומעכבת את מי שירצה לכבוש את הארמון או את העיר.
המלבי"ם מסביר: כשם שבספר מלכים מסופר כיצד ירבעם מחפש כל מיני תוכניות לחזק את מלכותו, כך בא הכתוב כאן לספר שגם רחבעם תכנן תוכניות מה לעשות עם העם המועט שנשאר עמו כנגד ירבעם. אלא שיש הבדל: ירבעם היה צריך לבנות את שכם ולעשותה עיר מלכות, שהרי הוא מתחיל מלכות חדשה. רחבעם לעומתו אינו צריך לבנות את ירושלים - ירושלים בנויה, "כעיר שחוברה לה יחדיו", עוד מימי אביו וסבו. אלא שמפני שהוא ירא מירבעם, שבידו עשרה שבטים, ולך תדע איזה שיגעון ייכנס בו מחר, הלך ובנה ערים למצור שיהוו הגנה אם ירצו לתקוף אותו מכיוון מלכות ירבעם.
וַיִּבֶן אֶת־בֵּית־לֶחֶם וְאֶת־עֵיטָם וְאֶת־תְּקוֹעַ׃ וְאֶת־בֵּית־צוּר וְאֶת־שׂוֹכוֹ וְאֶת־עֲדֻלָּם׃ וְאֶת־גַּת וְאֶת־מָרֵשָׁה וְאֶת־זִיף׃ וְאֶת־אֲדוֹרַיִם וְאֶת־לָכִישׁ וְאֶת־עֲזֵקָה׃ וְאֶת־צׇרְעָה וְאֶת־אַיָּלוֹן וְאֶת־חֶבְרוֹן אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וּבְבִנְיָמִן עָרֵי מְצֻרוֹת׃
"ערי מצורות" - כל הערים הללו היו ערי מבצר, מלשון מצור. חיזק אותן ועשה מהן ערים שיוכלו להוות חסם בפני מי שיבוא לתקוף.
וַיְחַזֵּק אֶת־הַמְּצוּרוֹת וַיִּתֵּן בָּהֶם נְגִידִים וְאֹצְרוֹת מַאֲכָל וְשֶׁמֶן וָיָיִן׃
המצודת דוד מבאר ש"ויחזק" פירושו שחיזק אותן בכל עת. שלושה דברים עשה: נתן בהן נגידים - שרים ומנהיגים שיהיו אחראים על הערים ויקפידו שיתוחזקו כראוי, שלא יגיע מצב שבו לא יוכלו עוד לשמש ערי הגנה; ונתן בהן אוצרות מאכל ושמן ויין, כדי שבשעת מצור יוכלו להתקיים.
וּבְכׇל־עִיר וָעִיר צִנּוֹת וּרְמָחִים וַיְחַזְּקֵם לְהַרְבֵּה מְאֹד וַיְהִי־לוֹ יְהוּדָה וּבִנְיָמִן׃
"צינות" מלשון מגן וצינה. וכבר הסברנו בעבר שההבדל בין מגן לצינה הוא שהמגן מלפנים והצינה משלושה צדדים, וכמו שנאמר "כצינה רצון תעטרנו" - שהצינה עוטרת את האדם, וכן "צינה וסוחרה אמיתו", מלשון סחור סחור, שהצינה מגינה על האדם משלושה צדדים. "ורמחים" - מעין חניתות. וכל זה כדי שבכל עיר ועיר יוכלו להתגונן בשעת מתקפה, והן שיהוו את קו האש הראשון שלא יגיע האויב לירושלים. לכן בנה את ערי יהודה כמערך מגננה ראשוני כנגד מי שיבקש לתקוף את ירושלים.
המלבי"ם מוסיף ש"בכל עיר ועיר" בא מעבר למה שנאמר קודם על הערים הבצורות: לא רק בערי המצורות, אלא גם בכל עיר ועיר הניח כלי נשק כדי שיוכלו להתכונן ליום קרב. ומכאן הכתוב עובר לתאר כיצד התחזק גם מצד העם: "ויהי לו יהודה ובנימין" - כולם היו שלו. ומיד נראה שאצל ירבעם אי אפשר היה לומר כן; אף שמלך על עשרה שבטים, לא כולם קיבלו את מלכותו.
הכהנים והלויים עוזבים את ירבעם
וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֲשֶׁר בְּכׇל־יִשְׂרָאֵל הִתְיַצְּבוּ עָלָיו מִכׇּל־גְּבוּלָם׃
כאן מספר לך הכתוב כיצד הכהנים והלויים באים לחזק את מלכות רחבעם. הרי לנו דוגמה: חלק מאנשי ירבעם, מעשרת השבטים, נוטשים אותו ועוברים לקבל את מלכות רחבעם. ומיד מתואר הטעם:
כִּי־עָזְבוּ הַלְוִיִּם אֶת־מִגְרְשֵׁיהֶם וַאֲחֻזָּתָם וַיֵּלְכוּ לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלָ͏ִם כִּי־הִזְנִיחָם יָרׇבְעָם וּבָנָיו מִכַּהֵן לַיהֹוָה׃
ארבעים ושמונה ערים היו ללויים, והם עזבו את עריהם ומגרשיהם שבכל ארצו של ירבעם, כלומר בכל שטח עשרת השבטים, והלכו ליהודה ולירושלים. והסיבה: "כי הזניחם ירבעם ובניו מכהן לה'" - שמנע אותם מלכהן לה'. ירבעם הציב פרוסדאות, משמרות שמנעו מן העם לעלות לרגל. החשש שלו היה שאם יעלו לרגל, הרי הוא כמלך מלכי ישראל אינו יכול לשבת בעזרה - שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד - ואילו רחבעם בן שלמה יושב, ויאמרו העם: כנראה שזה המלך האמיתי והשני אינו אלא בובה; זה יושב וזה עומד. ואם יישב, יהרגו אותו, שהרי היושב בעזרה חייב מיתה. לכן העדיף למנוע מהם לעלות לרגל.
וכבר הסברנו שם על פי המלבי"ם שבתחילה חשב ירבעם שאם ימנע מהם את העלייה לרגל העם יהיה רגוע יותר, שהרי העלייה לרגל היא טרחה. בשלב הבא הבין שהעם מחפש עבודת ה', שהעם מחפש רוחניות, ואמר: אם כך, נמצא להם תחליף - וזה היה עניין העגלים.
וַיַּעֲמֶד־לוֹ כֹּהֲנִים לַבָּמוֹת וְלַשְּׂעִירִים וְלָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה׃
תחילה הזניח ירבעם את הכהנים מלכהן, ולכן לא הייתה להם ברירה אלא לעזוב את מלכותו וללכת למלכות רחבעם. ואחר כך העמיד לו כהנים לבמות ולשעירים ולעגלים אשר עשה - כהנים, ושימו לב, ולא מבני אהרן. משום שחיפש כאלה שיעבדו את הבמות בלי שיהיו לו בעיות איתם. אם ייקח כהנים מבני אהרן, אלה עבדו בבית המקדש, ויהיו לו צרות איתם - כנראה חשש שהם דוסים מדי. לכן לקח כהנים מסוג אחר, כאלה שכבר מחכים הרבה זמן להיות כהנים, ונתן להם לעבוד לבמות ולשעירים. והשעירים הם השדים, הנגלים בדמות שעירים, וקרויים כך מפני שהם מלאים שערות.
"הנותנים את לבבם לבקש את ה'"
וְאַחֲרֵיהֶם מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל הַנֹּתְנִים אֶת־לְבָבָם לְבַקֵּשׁ אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּאוּ יְרוּשָׁלַ͏ִם לִזְבּוֹחַ לַיהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם׃
לא רק הכהנים עזבו את מלכות ירבעם, מלכות שומרון, ועברו למלכות יהודה ובנימין, אלא אחריהם נמשכו גם מכל שבטי ישראל אותם "הנותנים את לבבם לבקש את ה'", שביקשו להגיע לירושלים ולזבוח לה'. הרי שירבעם לא הצליח להשתלט על כל עשרת השבטים, ורבים מהם נטשו אותו ועברו למלכות רחבעם.
וַיְחַזְּקוּ אֶת־מַלְכוּת יְהוּדָה וַיְאַמְּצוּ אֶת־רְחַבְעָם בֶּן־שְׁלֹמֹה לְשָׁנִים שָׁלוֹשׁ כִּי הָלְכוּ בְּדֶרֶךְ דָּוִיד וּשְׁלֹמֹה לְשָׁנִים שָׁלוֹשׁ׃
כל אלה חיזקו את מלכותו של רחבעם עד שנעשתה ממלכתו ממלכה חזקה ברוב עם, וגם אימצו אותו כנגד ירבעם. "ויאמצו" מלמד על אומץ הלב, שחיזקו את לבו: עד עתה היה ירא מירבעם, ועכשיו הוא רואה עם רב ממלכות שומרון מגיע אליו. נמצא שמה שעשה ירבעם - שהחזיק את מלכותו על ידי העגלים כתחליף - לא די שלא חיזק אותו, אלא עוד החליש אותו, שהרי אנשים רבים ראו זאת ומאסו בדבר, והלכו דווקא והתחברו לרחבעם בן שלמה.
וכל זה נמשך שלוש שנים בלבד. בשלוש השנים הראשונות עוד הלכו בדרך מלכות בית דוד, ותכף נראה כיצד בסופו של דבר גם מלכות בית דוד נחלשה. "כי הלכו בדרך דויד ושלמה לשנים שלוש" - רק שלוש שנים הלכה המלכות והתחזקה בדרכו של דוד, שבאים למלכות רחבעם כדי לעבוד את ה', ומואסים בדרכו של ירבעם. וודאי אין הכוונה לכל עשרת השבטים, אלא לאותם אנשים שנתווספו לכהנים והלכו. לא נאמר כמה היו, אך זו הייתה קבוצה שהלכה וחיזקה את מלכות רחבעם.
נשות רחבעם
וַיִּקַּח־לוֹ רְחַבְעָם אִשָּׁה אֶת־מָחֲלַת בַּת־יְרִימוֹת בֶּן־דָּוִיד אֲבִיהַיִל בַּת־אֱלִיאָב בֶּן־יִשָׁי׃
הרד"ק אומר שחסרה כאן וי"ו, וכך יש לקרוא: "את מחלת בת ירימות בן דוד ואביהיל בת אליאב בן ישי", שאם לא כן נשמע כאילו מדובר בשם אחד. כלומר לקח את מחלת בת ירימות לאישה, ואחר כך לקח גם את אביהיל בת אליאב. ירימות אינו מוזכר ברשימת בני דוד; ייתכן שהוא אחד מן המוזכרים שם ושהיו לו שני שמות, אך על כל פנים בשם זה אינו מוזכר.
המיוחס לרש"י מביא כאן ביאור מעניין. אצל שמואל מצאנו שכאשר ראה את אליאב אמר "אך נגד ה' משיחו", והיה בטוח שהוא הראוי למלוכה. ומה הביא אותו לטעות? מפני שראה ברוח קודשו שמאליאב תצא מלכות - שהרי אביהיל בת אליאב בן ישי היא זו שהופכת להיות מלכה ומתחתנת עם רחבעם ובניה מלכים. לכן סבר: אם ממנו יוצאת מלוכה, כנראה שהוא המיועד למלך. אלא שהטעות נבעה ממה שלמדנו שם: כששאול חיפש את האתונות ושאל "איה הרואה", ענה לו "אנוכי הרואה", ולשון זו משתמעת כגאווה. היה לו לומר: מה תבקש, במה אוכל לעזור לך. אמר לו הקדוש ברוך הוא: סופך שאינך רואה. וכאן זו הייתה הטעות - שראה דבר שהטעה אותו.
וַתֵּלֶד לוֹ בָּנִים אֶת־יְעוּשׁ וְאֶת־שְׁמַרְיָה וְאֶת־זָהַם׃
הרד"ק שואל: "ותלד לו" - מי ילדה? הרי הוזכרו כאן שתי נשים. ומשיב: אחת מהן, מפני שהאחרת נפטרה ולא היו לו ממנה בנים. המלבי"ם מסביר שרחבעם רצה להותיר יורש עצר ברור, כדי שלא תתעורר מלחמה בין בניו. לכן לקח תחילה אישה מזרע דוד, שיהיה הבכור המולך מזרע דוד משני הצדדים: מצד האב, רחבעם בן שלמה בן דוד, וגם מצד האם. אלא שמחלת בת ירימות בן דוד לא ילדה לו, ולכן נאלץ לקחת את אביהיל בת אליאב בן ישי, שאינה נצר ישיר למלוכה, שהרי אליאב אחיו של המלך ולא בנו, בעוד ירימות הוא בן דוד. משום כך הייתה למחלת עדיפות, אך כיוון שלא ילדה - לקח את בת אליאב והיא ילדה לו.
ומעניין זה למדנו יסוד: היום כל אדמו"ר מתחיל יודע שאם רוצים למנוע מלחמות ובלגן במשפחה - ממנים את כל הבנים לאדמו"רים. יש לו חמישה בנים: זה בפתח תקווה, זה בירושלים, זה במקום אחר, ומקומות לא חסר. כשנותנים לאחד בלבד, מתחילים אחר כך ויכוחים: מי אמר ולמה דווקא הוא ראוי, ומכאן מחלוקות. רחבעם חשש בדיוק מזה, ולכן רצה להשאיר יורש עצר שיהיה בו גילוי ברור מצד האב שהוא הממשיך, ובד בבד דאג לשאר הבנים שיקבלו משרות, כפי שנראה בהמשך.
וְאַחֲרֶיהָ לָקַח אֶת־מַעֲכָה בַּת־אַבְשָׁלוֹם וַתֵּלֶד לוֹ אֶת־אֲבִיָּה וְאֶת־עַתַּי וְאֶת־זִיזָא וְאֶת־שְׁלֹמִית׃
מעכה הייתה בת הדיוט, ולא היה ראוי שהיא תהיה הגבירה.
וַיֶּאֱהַב רְחַבְעָם אֶת־מַעֲכָה בַת־אַבְשָׁלוֹם מִכׇּל־נָשָׁיו וּפִילַגְשָׁיו כִּי נָשִׁים שְׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה נָשָׂא וּפִילַגְשִׁים שִׁשִּׁים וַיּוֹלֶד עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה בָּנִים וְשִׁשִּׁים בָּנוֹת׃
מפני שאהב את מעכה מכל נשיו ופילגשיו - והרי היו לו נשים ופילגשים ובנים ובנות רבים - רצה שדווקא היא תהיה הגבירה. ואף שאין לה שררה מצד משפחתה, אין דם כחול בעורקיה ואינה מיוחסת, אף על פי כן אותה אהב מכולן ולכן ביקש להעמידה כגבירה.
העמדת אביה ליורש
וַיַּעֲמֵד לָרֹאשׁ רְחַבְעָם אֶת־אֲבִיָּה בֶן־מַעֲכָה לְנָגִיד בְּאֶחָיו כִּי לְהַמְלִיכוֹ׃
רצה להמליכו עוד בחייו. את אביה בן מעכה העמיד לראש ונתן לו את משפט הבכורה: הוא יהיה ראש הבית, ומחמת זה נגיד באחיו כמושל, והמטרה - כדי להמליכו לאחר מכן. וכך תהיה המלכות לא אצל בני אביהיל אלא אצל בן מעכה. שהרי באופן טבעי בני אביהיל קודמים, שהיא הראשונה והמיוחסת, ומעכה בת הדיוט; ואף על פי כן מתוך אהבתו אליה רצה שדווקא בנה ימלוך.
וַיָּבֶן וַיִּפְרֹץ מִכׇּל־בָּנָיו לְכׇל־אַרְצוֹת יְהוּדָה וּבִנְיָמִן לְכֹל עָרֵי הַמְּצֻרוֹת וַיִּתֵּן לָהֶם הַמָּזוֹן לָרֹב וַיִּשְׁאַל הֲמוֹן נָשִׁים׃
הרד"ק מבאר: "ויבן" - הבין בדבר ופחד ממרד. מה עשה? פרץ את כל בניו ופיזר אותם בכל ארצות יהודה ובנימין, כדי שהמלכות תתחזק בידו, ונתן להם מזון לרוב כדי שלא יהיו תלויים בעם. "וישאל המון נשים" - לפי הרד"ק הכוונה לבניו, כדי להרבות את זרעו, שהרי לעצמו כבר נאמר שנשא שמונה עשרה נשים ושישים פילגשים, ואם כן ההמון נשים אינו אלא לצורך בניו.
לחלק לכולם ולמנוע מחלוקת
המלבי"ם מסביר שרחבעם חשש שיתר הבנים יעמדו כנגד אביה. כל עוד הוא חי הוא מיישר את ההדורים, אבל לאחר מותו עלולה לפרוץ מלחמת עולם. לכן פיזר את בניו לכל ארצות יהודה ובנימין ונתן לכל אחד שררה על ארץ מיוחדת - כל אחד קיבל משרה, כל אחד קיבל ממשלה מסוימת. וזה מה שאמרו חז"ל שלא ישנה אדם בנו בין הבנים, ו"לא תהווי בעבורי אחסנתא" - אל תסלק את הבן מן הנחלה, מפני שדבר זה גורם למחלוקת גדולה מאוד. דאג שכל אחד יקבל את חלקו, שלכל אחד יהיה משהו, ובכך תמנע מרמור. אבל אם אחד סולק לחלוטין - הוא יעשה אחר כך צרות לכולם. למה לך? הדבר גרוע מאוד ויביא למחלוקות ומריבות. לכן מחד גיסא נתן לאחד את המלוכה, ומאידך גיסא דאג שכל השאר יהיו רגועים בכך שגם להם תהיה שררה.
בזמנו סיפרו על הלפרין, שכאשר חילק את רכושו כתב צוואה ובה פירט מה יקבל כל אחד, ולכל אחד נתן חלק. והוסיף תנאי: מי שיערער על הצוואה או יגיש תביעה או כל דבר - בעצם המעשה הראשון שיעשה, מיד מאבד את חלקו בצוואה. ובכך הבטיח שקט תעשייתי: אף אחד לא חולק, אף אחד לא מערער, אף אחד לא מגיש משפט. עד היום יש משפטים על ירושות, ואילו שם אין שום דבר, מפני שדאג למצב שבו כל אחד מקבל, ומי שיפצה פה - מנקה את עצמו מיד.
הכרתי יהודי מבוגר מפתח תקווה שהיה מגיע אלינו למדרשה במשך שנים. הוא היה ערירי, לא התחתן ולא היו לו ילדים, ומי שטיפלה בו הייתה אחותו. היו לו מריבות קשות מאוד עם האחיינים שלו. וסיפרה האחות, שתוך ימי השבעה בא האחיין לשאול אותה: תגידי, הוא השאיר צוואה? על הדוד שלו, שכל הזמן רב איתו ועשה לו את המוות בחיים - תוך השבעה בא לשאול. השם ירחם. בקיצור, אלו צרות של עורכי דין, שעושים מזה הרבה פרנסה.
הרב שטיינמן תמיד היה אומר: מי שמוותר לא מפסיד. כל אלה שנכנסים לוויכוחים ולמריבות אינסופיות - מה שמגיע לך תקבל, מה שנגזר עליך משמיים תקבל; ומה נשאר? הדם הרע, הוויכוחים, המריבות, הריצות והבריאות. אתה רץ לעורך דין, הולך למשפט, עוד ישיבה ועוד דיון - איפה הבריאות של האדם? בגיל כזה כדאי להיכנס לכל זה? לכן האדם בר הדעת יאמר לעצמו: אני עושה השתדלות, ומה שנגמר נגמר; מה שמגיע לי - הקדוש ברוך הוא ידאג לי.
ביאור המלבי"ם: "ויבן" מוסב על אביה
כך גם הפקיד רחבעם את בניו על ערי המצורות ונתן להם מזון לרוב. אלא שהמלבי"ם מסביר את הפסוק באופן נוסף: "וישאל המון נשים" מוסב על אביה. "ויבן" - אביה הבין שהמלוכה נמסרה לו, "ויפרוץ מכל בניו" - הוא פרץ יותר מכל בניו של רחבעם, כלומר אביה התגבר על כולם; "לכל ארצות יהודה" - שהתגבר בכל ארצות יהודה והכין מזון לרוב. ואין הכוונה, כפי שהסברנו קודם, שרחבעם פיזר את בניו לכל ארצות יהודה, אלא שאביה עצמו עשה כן.
ובזה דאג אביה להעמיד עובדות בשטח: אני המולך. שהרי אם בחיי האב לא ניכר הדבר - ראינו מה עלה לרחבעם עצמו: בחיי שלמה לא הייתה ניכרת מלכות רחבעם, וכשניסה לתפוס את המלוכה לאחר פטירת שלמה, כבר היה מאוחר מדי. לכן אביה, עוד בחיי רחבעם אביו, הולך ותופס את המלוכה בחוזק ובעוצמה, שיהיה ברור לכולם מיהו המלך ומי נותן כאן את הטון, וראו הכול שהוא יהיה המולך. ומיד "וישאל המון נשים", כיוון שידע שהוא ימלוך, ודרך המלך לשאת נשים רבות; נמצא שגם נשיאת הנשים הרבות הייתה חלק מהשלטת מלכותו והוכחתה.
לסיכום: פרק י"א מתאר את התייצבות מלכות רחבעם לאחר הפילוג: הוא יוצא להשיב את הממלכה - את קבלת העם, לא את עצם המלוכה - ונמנע מן המלחמה בעקבות נבואת שמעיהו, "כי מאתי נהיה הדבר הזה". משם הוא פונה לביצור: ערי מצור, נגידים, אוצרות מזון, צינות ורמחים בכל עיר ועיר. במקביל מתחזקת מלכותו מצד העם, כשהכהנים והלויים נוטשים את ירבעם שהזניחם מכהן לה', ואחריהם כל נותני הלב לבקש את ה' - ומתברר שהעגלים שנועדו לחזק את ירבעם רק החלישוהו. שלוש שנים בלבד החזיקה ההליכה בדרך דוד ושלמה. לבסוף מתוארים נשיו ובניו והעמדת אביה בן מעכה ליורש, ומתוך כך למדנו את היסוד הגדול של מניעת מחלוקת בנחלה: לדאוג שכל אחד יקבל את חלקו, ולזכור ש"מי שמוותר לא מפסיד" - מה שנגזר משמיים יגיע ממילא.