פרק י בדברי הימים ב מתאר את ראשית מלכותו של רחבעם בן שלמה, ממשיך שושלת המלוכה. הפרק מספר כיצד ביקש רחבעם להמשיך את המלוכה על כלל ישראל בדרכי דוד ושלמה אביו, אך בסופו של דבר נחתכה ממנו המלוכה. וזה היה חלק מן הגזירה הקדומה: אם שלמה יסטה מן הדרך, תיקרע הממלכה. שכן לשלמה עצמו הובטח "אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם" - המלוכה שלו מובטחת; אבל בנו הקם אחריו כבר אין המלוכה מובטחת לו. וזה בדיוק מה שקורה כאן: רחבעם מאבד עשרה שבטים.
וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם שְׁכֶמָה כִּי שְׁכֶם בָּאוּ כָל יִשְׂרָאֵל לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ׃
רחבעם הולך לשכם, כיוון שלשם באו כל ישראל להמליך אותו. ושכם היא מקומו של ירבעם - ירבעם היה אפרתי, ושכם בחלקו של אפרים. כאן כבר נרמזת תחילת הבעיה: ירבעם כבר מרד בשלמה ונאלץ לברוח למצרים מפני איום על חייו, וכעת רחבעם הולך להמליך את עצמו דווקא במגרש הביתי של ירבעם. זו הייתה תחילת הפורענות, וכדברי המיוחס לרש"י - סיבה מאת ה' לקיים את דברו לקרוע את הממלכה.
ומדוע נאספו דווקא שם? מבאר המצודת דוד שזו הייתה תביעה מאת העם: הם לא רצו שההמלכה תיערך במגרש הביתי שלו, "בחושבם אשר בירושלים בהיות מקומו יתחזק למלוך מבלי למלאות שאלתם". בירושלים ירגיש חזק ולא ימלא את בקשתם, ולכן הזמינו אותו אליהם לשכם. הם באו לכתוב עמו מעין חוזה בנוגע למלוכה - המלוכה איננה אוטומטית, אלא מותנית בתנאים.
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וְהוּא בְמִצְרַיִם אֲשֶׁר בָּרַח מִפְּנֵי שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ וַיָּשָׁב יָרָבְעָם מִמִּצְרָיִם׃
"ויהי כשמוע" - מסביר המיוחס לרש"י שהכוונה עוד קודם לכן: עוד קודם שמע שבאים להמליך את רחבעם בשכם, ואז שב ממצרים. והמלבי"ם מדייק: בספר מלכים כתוב "וישב ירבעם במצרים" - כלומר בתחילה נשאר יושב שם ולא חזר מעצמו, עד שקראו לו. וכאן עזרא מוסיף שאחרי שקראו לו לשוב - שב ממצרים. ואז אמרו לו שילך בראשם אל רחבעם, שיהיה הדובר שלהם מולו, כיוון שראו שיש בו תוקף וכוח, והרי חכם גדול היה: כל חכמי ישראל היו לפניו כעשבי השדה, "שמלה חדשה" - תורה חדשה שיצאה מאיתו. אמרו לו: אתה ההגון לנהל את המשא ומתן מול רחבעם בן שלמה.
וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ לוֹ וַיָּבֹא יָרָבְעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל וַיְדַבְּרוּ אֶל רְחַבְעָם לֵאמֹר׃
אומר המיוחס לרש"י: כל זה בא להודיענו את רצונו של מלך מלכי המלכים, שאפילו ירבעם עצמו בא להמליך את רחבעם - והקב"ה הסב את העם לירבעם. כלומר ירבעם בא לעשות תנאים כדי לקבל את מלכותו של רחבעם, לא בא מראש על מנת למלוך; זו לא הייתה המגמה. ותראה כיצד הייתה סיבה מאת ה' להסב את המלכות אליו.
אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ וְעַתָּה הָקֵל מֵעֲבוֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ׃
מסביר המיוחס לרש"י: לשלמה היה שולחן גדול, עושר אדיר וטורח גדול. היה צריך אנשים שיפרנסו את ארמון המלוכה הגדול, שיפרנסו את כל העבדים שאותם שלח לכל מיני מקומות בעולם - בקיצור, הוצאות מרובות. וכמו שכתוב במלכים "ויעל המלך שלמה מס": אף שהכסף היה רב, עדיין נצרך מס מאת העם. הדבר הזה הוא שהקשה את העול - כדי לכלכל את ביתו הגדול וכדי לכלכל את הסוסים, שגם היא הוצאה כדברי המצודת דוד. וזו בחינת עול ממש, כעול שמשימים על הבהמה - כך היה עול המיסוי עליהם.
אבל עתה, אומרים לו העם: אתה אינך בגודל מעלת אביך. לא מגיעים אליך מכל קצווי ארץ לשמוע חכמתך, אין לך את כל מה שהיה לאביך - ואם כן אפשר לצמצם את הממלכה. אין צורך בעשירות כה גדולה שצריך לחפש כיצד לממן אותה. צמצם את ריבוי אנשי ביתך, ואנו נוכל לשלם מיסים קטנים יותר.
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים וְשׁוּבוּ אֵלָי וַיֵּלֶךְ הָעָם׃
אומר להם: ברצוני להתייעץ, בעוד שלושה ימים תחזרו.
וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם אֶת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הָיוּ עֹמְדִים לִפְנֵי שְׁלֹמֹה אָבִיו בִּהְיֹתוֹ חַי לֵאמֹר אֵיךְ אַתֶּם נוֹעָצִים לְהָשִׁיב לָעָם הַזֶּה דָּבָר׃
"נועצים" פירושו כמו "יועצים", אומר המיוחס לרש"י, כמו "יודעים" ו"נודעים". והרד"ק כאן בלשון תמוהה: "איך אתם נועצים - איך אתם בעצמכם לתת לי עצה". ובאמת הלשון מתבארת מדבריו בספר מלכים: "איך אתם נועצים בעצמכם איש באחיו לתת לי עצה". כלומר: תדונו ביניכם, תשבו כמעין פורום משותף ותשקלו מה כדאי, ואת המסקנה שתגיעו אליה הגישו לי.
ושימו לב את מי לקח: "אשר היו עומדים לפני שלמה אביו" - יועציו של החכם מכל אדם. ואל תחשוב שמדובר ביועצי זקנתו, כשכבר לא שלט בעניינים; לכך נאמר "בהיותו חי" - כשהיה עדיין בכוחו הם היו יועציו. אלו החכמים שבחכמים, ואותם לקח שיתייעצו ביניהם ויגישו לו את המסקנות.
וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו לֵאמֹר אִם תִּהְיֶה לְטוֹב לְהָעָם הַזֶּה וּרְצִיתָם וְדִבַּרְתָּ אֲלֵהֶם דְּבָרִים טוֹבִים וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים כָּל הַיָּמִים׃
"תהיה לטוב להעם הזה" - תהיה איתם איש טוב, תדבר אליהם רכות. "ורציתם" - תדבר אליהם דברי ריצוי ופיוס. ואז יהיו לך לעבדים לעולם, ותהיה מלך ככל אשר תאווה נפשך. המלבי"ם מרחיב שם בביאור הדברים, ומי שירצה יעיין; ועיקר העצה הוא: בתחילה הורד את הראש, עד שתבסס את מלכותך, ואחרי שתתבסס תעשה מה שתרצה. זו עצה חכמה מאוד.
וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ וַיִּוָּעַץ אֶת הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ הָעֹמְדִים לְפָנָיו׃
עצת הזקנים לא מצאה חן בעיניו, כי לא מצא חן בעיניו להוריד את הראש. הזקנים לא התקשו לומר לו "השפל את עצמך" - בעיניהם הוא עדיין צעיר. אבל הילדים אשר גדלו איתו, העומדים לפניו, לא היה להם נעים לומר למלך שהם גדלו איתו שיוריד את הראש - והם מדברים כדרך שילד מדבר.
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מָה אַתֶּם נוֹעָצִים וְנָשִׁיב דָּבָר אֶת הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלַי לֵאמֹר הָקֵל מִן הָעֹל אֲשֶׁר נָתַן אָבִיךָ עָלֵינוּ׃
וַיְדַבְּרוּ אִתּוֹ הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לָעָם אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ לֵאמֹר אָבִיךָ הִכְבִּיד אֶת עֻלֵּנוּ וְאַתָּה הָקֵל מֵעָלֵינוּ כֹּה תֹּאמַר אֲלֵהֶם קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי׃
"קטני עבה ממתני אבי" - אצבעי הקטנה עבה ממותניו של אבי; ו"מותני" לשון רבים, כלומר עבה משתי מותניו. לכאורה נשמע כביזיון כלפי האב, אך המלבי"ם מבאר נפלא: "קטני עבה מכוח מותני אבי" - אבא שלי התחיל בקטן, ואילו אני מתחיל כבר בעוצמות אדירות. אני בנו של שלמה שמשל בכל העולם, אני אדם מוכר, אני מקבל ממלכה מתוקנת; זה אינו דוד שנרדף כל ימיו, אלא שלמה שהייתה לו ממלכה אדירה. ואם כן, הכוח ה"חלש" שלי נובע מכוח אדיר וחזק של מותני אבי, ולכן אין לי מה לחשוש ממי שלא יקבל את מלכותי - אני בא עם כוח רב מאחוריי.
וְעַתָּה אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי בָּעַקְרַבִּים׃
זו עצה מסוגן של אותן שיטות הנהגה: כמו מורה שנכנס לכיתה ביום הראשון ושובר שולחן, כדי ליצור רתיעה ומתוך כך יהיה הכל קל יותר אחר כך. כך אמרו לו הילדים: בוא אליהם בשיא הכוח, אמור להם שמה שאבי עשה לכם עד כאן היה קייטנה, ומכאן תתחילו לסבול כמו שצריך. "אבי ייסר אתכם בשוטים" - שוט הוא ענף שהורידו ממנו את העלים ואינו שורט; "ואני בעקרבים" - שוט עם קוצים המייסר. כלומר: דעו שיש לכם לדאוג הרבה יותר מכפי שהיה בתקופת שלמה.
וַיָּבֹא יָרָבְעָם וְכָל הָעָם אֶל רְחַבְעָם בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר שׁוּבוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי׃
עד כה היו אלה דברי הנערים אל רחבעם; עדיין לא אמר את הדברים בפועל. כעת בא העם לשמוע את התשובה.
וַיַּעֲנֵם הַמֶּלֶךְ קָשָׁה וַיַּעֲזֹב הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם אֵת עֲצַת הַזְּקֵנִים׃
וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם כַּעֲצַת הַיְלָדִים לֵאמֹר אַכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם וַאֲנִי אֹסִיף עָלָיו אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי בָּעַקְרַבִּים׃
"אכביד את עולכם ואני אוסיף עליו" - לכאורה אינו מובן: אם הוא עצמו מכביד, על מה הוא מוסיף? באמת תמה הרד"ק: היה לו לומר "אבי הכביד את עולכם ואני אוסיף עליו". ומיישב שחסר כאן משפט קישור, והכוונה: אכביד את עולכם כאשר הכביד אבי, ואני אוסיף עליו עוד מעבר למה שעשה אבי. ואפשרות נוספת: "אכביד" הוא כמו בה"א, "הכביד" - כלומר אבי הכביד את העול עליכם; ואז מוסב הדבר על האב ולא עליו.
וְלֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם כִּי הָיְתָה נְסִבָּה מֵעִם הָאֱלֹהִים לְמַעַן הָקִים ה' אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֲחִיָּהוּ הַשִּׁלוֹנִי אֶל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט׃
כאן עזרא מוציא את רחבעם פיקח יותר מכפי שהיינו חושבים. כשאנו קוראים את הדברים נדמה לנו שזו סכלות גמורה וחוסר דעת: כיצד אפשר לומר דבר כזה? ועוד, כשעומדים מולך זקנים ונערים - למי תשמע? ובפרט שההיגיון עצמו אומר כדברי הזקנים: לך עמם ברכות ובמישור, ותוך כדי כך משוך אותם ובסס לאט לאט את מלכותך, ואז תוסיף כל פעם עוד קצת ועוד קצת, עד שיהיה לך שלטון מלא. מדוע לנהוג אחרת?
על כך אומר לך הכתוב: אל תחפש כאן היגיון. "הייתה נסיבה מעם האלוהים למען הקים את דברו". כביכול נשללה מרחבעם הבחירה החופשית. לא מחמת גודל סכלותו לא שמע אל העם, אלא מפני שה' רצה שירבעם בן נבט ימלוך, ולכן נעשה הדבר בצורה הזאת שקיבל את עצת הצעירים נגד כל היגיון - כדי שיפסיד את עשרת השבטים ויתקיים מה שנאמר "קרוע אקרע את הממלכה מעליך".
ומביא המיוחס לרש"י: זהו שנאמר "לא יסור שבט מיהודה" - ועד מתי? "עד כי יבוא שילה", עד אשר יבוא יהודה לשילה להמליך את רחבעם, "ולו יקהת עמים" - יקהת היינו אסיפת עמים, שם ייאספו להמליכו ושם יאבד את עשרת השבטים. ואם תשאל: הרי לא באו לשילה אלא לשכם? מתרץ הרב: שכם עיר קטנה סמוכה לשילה, ומביא לכך ראיות מן המקראות. ואם כן עד מתי תהיה לו המלוכה? עד שיבוא לשילה, שהיא סמוכה לשכם - ושם תמה המלוכה.
וְכָל יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ לָהֶם וַיָּשִׁיבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִיד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִיד וַיֵּלֶךְ כָּל יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו׃
כל ישראל רואים שהמלך אינו שומע להם, ומשיבים: מה לנו חלק בדוד? למה שנעזוב את אוהלינו ונלך אחריו? אין לנו שום חלק באוהלו - ילך כל אחד לאוהלו. "ראה ביתך דוד" מוסב על "ולא נחלה בבן ישי": אין לנו בו נחלה אלא בבית המקדש שבירושלים, ששם אנו זובחים ונראים בשלוש רגלים; ראה ביתך דוד - איננו צריכים שהמקום יהיה לך לבדך. כך מפרש המיוחס לרש"י בפירושו הראשון, אך מיד מוסיף: "וכל זה לא נראה לי", שהרי בשלב הזה לא ראינו שמרדו בבית המקדש. הם לא מאסו בבית המקדש אלא בדוד וברחבעם. אלא "ראה ביתך דוד" - אי אפשנו לא בך ולא בבית המקדש שלך.
וכבר הסברנו בעבר שכאשר רצו לדבר בביטוי מזלזל, לא היו מזכירים את שמו של אדם אלא את שם אביו. מעולם לא קרא שאול לדוד בשמו אלא "בן ישי", תמיד "בן ישי". מה פירוש "בן ישי"? בן בלי שם; מצד עצמו אין לו שום מעלה, ורק משום שאביו ישי היה "נכנס באוכלוסה ויוצא באוכלוסה" יש לו משהו. לכן גם כאן: "מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי". ובעניין הכפילות שבפסוק וכן בביאור "ראה ביתך דוד" עמדנו כבר על פי המלבי"ם, ולא ניכנס לכך שוב; ולפי הפשט הדברים הם: אתה רחבעם הבא מדוד - התנהג בהנהגת ביתך, אך אל תנהיג את ביתנו. אין אנו זקוקים לך, לנו יהיה מלך אחר.
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ עֲלֵיהֶם רְחַבְעָם׃
מלך הוא על ערי יהודה, שהוא שבטו.
וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם אֶת הֲדֹרָם אֲשֶׁר עַל הַמַּס וַיִּרְגְּמוּ בוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶבֶן וַיָּמֹת וְהַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם הִתְאַמֵּץ לַעֲלוֹת בַּמֶּרְכָּבָה לָנוּס יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
גם כאן נהג רחבעם במהלך חסר היגיון: הוא שולח לגבות את המס. אתה רואה שהעם ממורמר, והאם יש דבר גרוע יותר מאשר להטיל על עם ממורמר גזירות נוספות ולתבוע ממנו את המס? ודאי שבשלב הזה היה צריך לרצות אותם. אלא שגם זה, כפי שאמרנו, היה נסיבה מאת ה' כדי שבסופו של דבר תתפלג המלכות. הלכו ורצחו את גובה המס, והמלך רחבעם עצמו נמלט בעור שיניו - "התאמץ לעלות במרכבה לנוס ירושלים". בכך נחתכה המלוכה: הם כבר מרדו בו, אינם משלמים לו מיסים, והוא עצמו נמלט מפניהם.
וַיִּפְשְׁעוּ יִשְׂרָאֵל בְּבֵית דָּוִיד עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
"ויפשעו" מלשון מרדות: מרדו בבית דוד עד היום הזה, והכוונה עד גלות הארץ - שכן מלכות שומרון, היא עשרת השבטים, המשיכה במרדה כנגד בית דוד עד שגלתה מן הארץ.
רחבעם בא להמליך את עצמו בשכם, מגרשו הביתי של ירבעם, והעם מציב לו תנאי: הקל מעול המיסים הכבד של שלמה. הזקנים, יועציו של החכם מכל אדם, מייעצים לו להוריד את הראש ולדבר רכות עד שתתבסס מלכותו; הילדים שגדלו עמו, שלא נעים להם לומר לו להשפיל את עצמו, מייעצים להפחיד ולהכביד. רחבעם בחר בעצת הילדים נגד כל היגיון, ולא במקרה: "כי הייתה נסיבה מעם האלוהים למען הקים ה' את דברו" ביד אחיהו השילוני. משם והלאה הכל מתגלגל - העם פורש, גובה המס נרגם, המלך נמלט לירושלים, ועשרת השבטים פושעים בבית דוד עד גלותם מן הארץ. הפרק כולו מלמד שכאשר גזר ה' דבר, אף שיקול דעת של מלך וחכמת יועצים אינם מעכבים את קיום דברו.