בחלק זה של הפרק אנו עוברים לתיאור עושרו של שלמה המלך: משקל הזהב שהגיע אליו מדי שנה, הצינות והמגינים שעשה, כיסא השן הגדול, כלי הזהב, אניות תרשיש, ולבסוף סיכום מלכותו ופטירתו. חלק מן הדברים כבר נתבארו באריכות בספר מלכים, ולכן גם המלבי"ם עצמו קיצר כאן במקומות שבהם הדברים חוזרים על עצמם, ואנו נלך בעקבותיו ונעסוק בעיקר בדברים החדשים.
וַיְהִי מִשְׁקַל הַזָּהָב אֲשֶׁר בָּא לִשְׁלֹמֹה בְּשָׁנָה אֶחָת שֵׁשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ כִּכְּרֵי זָהָב׃
זהו הזהב שבא לו מאופיר.
לְבַד מֵאַנְשֵׁי הַתָּרִים וְהַסֹּחֲרִים מְבִיאִים וְכׇל מַלְכֵי עֲרַב וּפַחוֹת הָאָרֶץ מְבִיאִים זָהָב וָכֶסֶף לִשְׁלֹמֹה׃
"התרים" הם, כדברי הרד"ק, הסוחרים הקטנים מעטי הסחורה, שמחפשים הרבה על המקח ועל הממכר. כיוון שעסקם מועט הם כל הזמן הולכים ותרים אחר קנייה זולה, אחר עסקה משתלמת, ועל שם כך נקראו "תרים". "הסוחרים" לעומתם הם הסוחרים הגדולים. גם אלה וגם אלה היו מביאים לשלמה כסף וזהב מכל העולם. "מלכי ערב" הכוונה מלכי המערב, ו"פחות הארץ" הם השרים החשובים, מלשון פחה, שם המופיע הרבה גם בעזרא ונחמיה, וכלשון הכתוב "הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ" - האחשדרפנים והפחות, השרים החשובים שבארץ.
וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מָאתַיִם צִנָּה זָהָב שָׁחוּט שֵׁשׁ מֵאוֹת זָהָב שָׁחוּט יַעֲלֶה עַל הַצִּנָּה הָאֶחָת׃
מאתיים צינה, היינו מאתיים מגינים, אלא שהצינה מקיפה את האוחז בה משלושה צדדים, כלשון הכתוב "כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ" - היא עוטרת את האדם, בשונה מן המגן שהוא רק מלפנים. "זהב שחוט" הוא זהב רך ונוח להירקע, שמרוב חשיבותו ניטווה כחוט דק. על כל צינה עלו שש מאות זהובים.
וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת מָגִנִּים זָהָב שָׁחוּט שְׁלֹשׁ מֵאוֹת זָהָב יַעֲלֶה עַל הַמָּגֵן הָאֶחָת וַיִּתְּנֵם הַמֶּלֶךְ בְּבֵית יַעַר הַלְּבָנוֹן׃
כאן מדובר במגינים קטנים יותר, ועל כן די היה בשלוש מאות זהובים לכל מגן, לעומת שש מאות לצינה - שכן הצינה עוטרת משלושה צדדים והמגן הוא רק מלפנים, ולכן היה קטן יותר באופן טבעי. את כולם הניח בבית יער הלבנון. המיוחס לרש"י מבאר שבית גדול בנה שלמה בירושלים, ומריבוי עצי הלבנון הגדולים נקרא כך, כמו שכתוב "וַיִּבֶן אֶת בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן עַל אַרְבָּעָה טוּרֵי אַרְזִים", ושם נתן את המגינים - וזה שכתוב "וַתַּבֵּט בַּיּוֹם הַהוּא אֶל נֶשֶׁק בֵּית הַיָּעַר", אלו המגינים שבבית יער הלבנון. ובסופו של דבר לקח את כולם שישק. המצודת דוד מפרש שהיה זה בית גדול שבנה ביער הלבנון, ולפיכך נקרא כך על שם מקומו, בעוד שלמיוחס לרש"י נקרא כך על שם עצי הלבנון.
וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּסֵּא שֵׁן גָּדוֹל וַיְצַפֵּהוּ זָהָב טָהוֹר׃
כיסא שן - עשוי משן של פיל, מן ה"שנהבים" שנזכרים בהמשך הפרק.
וְשֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּא וְכֶבֶשׁ בַּזָּהָב לַכִּסֵּא מׇאֳחָזִים וְיָדוֹת מִזֶּה וּמִזֶּה עַל מְקוֹם הַשָּׁבֶת וּשְׁנַיִם אֲרָיוֹת עֹמְדִים אֵצֶל הַיָּדוֹת׃
שש מעלות לכיסא - שש מדרגות היו לעלות אליו. אין לדמיין כאן כיסא רגיל של אדם, אלא בימה גדולה מאוד. לפני המעלות היה כבש עשוי זהב, ובו היו עולים אל הכיסא. "ידות מזה ומזה על מקום השבת" - כעין מקלות מימין ומשמאל, מקום שבו סומך היושב את זרועותיו על צידי הכיסא. ושני אריות של זהב עמדו אצל הידות.
וּשְׁנֵים עָשָׂר אֲרָיוֹת עֹמְדִים שָׁם עַל שֵׁשׁ הַמַּעֲלוֹת מִזֶּה וּמִזֶּה לֹא נַעֲשָׂה כֵן לְכׇל מַמְלָכָה׃
שנים עשר אריות של זהב עמדו על שש המעלות, שישה מכאן ושישה מכאן. את פרטי הכיסא ומעלותיו כבר פירטנו כשלמדנו את ספר מלכים, ושם הבאנו מן התרגום השני על מגילת אסתר תיאור נרחב מאוד של הכיסא ושל ה"פירוטכניקה" המיוחדת שהייתה בו. שם מובא שפרעה נכה רצה לקחת את הכיסא אליו, וכשעלה עליו הכה אותו אחד האריות, לפי שלא ידע את הקוד של הכיסא, ומכאן נעשה נכה. וזה מה שהביא בסופו של דבר את אחשוורוש לבנות לעצמו כיסא דומה בשושן, שכן את הכיסא המקורי לא היה יכול להביא. הוא הביא אומנים שיעשו לו משהו דומה, ולאחר מכן כשרצו להסיעו היה חשש שיתפרק, ולכן העביר את מלכותו לשושן - הכול בגלל כיסאו של שלמה.
וְכֹל כְּלֵי מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה זָהָב וְכֹל כְּלֵי בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן זָהָב סָגוּר אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה׃
כשהמלך עשיר הוא יכול להרשות לעצמו כלים של זהב. מי שפחות - עושה מכסף, פחות מזה - מנחושת, והעני עושה מברזל ומפח. אצל שלמה הכול היה זהב, וזו דרך המלכות לעשות בעשירות הגדולה ביותר, ומטעם זה גם כלי בית המקדש היו עשויים זהב. "זהב סגור" הוא הזהב היקר ביותר, ואמרו חז"ל שכאשר אדם פותח את חנותו למכור זהב זה - כל האחרים סוגרים, שהיום אין להם מכירות, שהרי פלוני מוכר זהב סגור.
"אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה" - הכסף איבד את ערכו, שכן את הכול עשו מזהב ורק מן הדברים היוקרתיים ביותר. חתן לא היה קונה לכלתו פמוטים של כסף - מה זה כסף? כאילו קנה לה של ברזל. וכבר אמרתי בדרך צחות כשלמדנו בספר מלכים: ילד מבקש מאביו כסף, והאב עונה לו "אין כסף". בימי שלמה לא היה תירוץ כזה - אין כסף נחשב למאומה.
כִּי אֳנִיּוֹת לַמֶּלֶךְ הֹלְכוֹת תַּרְשִׁישׁ עִם עַבְדֵי חוּרָם אַחַת לְשָׁלוֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹאנָה אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ נֹשְׂאוֹת זָהָב וָכֶסֶף שֶׁנְהַבִּים וְקוֹפִים וְתוּכִּיִּים׃
כאן נותן הכתוב את הטעם מדוע לא נחשב הכסף למאומה: אניות קבועות היו למלך הולכות תרשיש עם עבדי חורם, ואחת לשלוש שנים היו באות עמוסות זהב וכסף. "שנהבים" הם שיני הפיל, "קופים" כפשוטו, ו"תוכיים" אינם התוכי שבימינו אלא טווסים, כדברי התרגום; והמצודת ציון מגדירם עופות יפי הנוצה בחילוף הגוונים, הקרויים טווס.
יש כאן מלבי"ם, אמנם הוא נמצא במלכים א פרק י פסוק כ"ב, אך מאחר שהוא נוגע לענייננו נביאהו כאן. המלבי"ם מביא את דברי האברבנאל - הרי"א, רבי יצחק אברבנאל - שסבר כי תרשיש היא העיר קרתגה שבצפון אפריקה, על יד הים התיכון. ומתוך כך הרבה לתמוה: כיצד הלכו אניות מעציון גבר שעל שפת ים סוף אל תרשיש, והרי רצועת המדבר של ארץ סואץ מפרידה ביניהם? בזמנם עדיין לא הייתה תעלה המחברת את הימים, ואם כן אין מעבר מים סוף אל הים התיכון. לכן נדחק לומר ש"אניות תרשיש" נקראו כך על שם צורתן ודגמן של האניות ההולכות תרשיש, ולא על שם היעד.
אלא שנשאר לו קשה הפסוק אצלנו בדברי הימים: "וַיְחַבְּרֵהוּ עִמּוֹ לַעֲשׂוֹת אֳנִיּוֹת לָלֶכֶת תַּרְשִׁישׁ וַיַּעֲשׂוּ אֳנִיּוֹת בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר" - כתוב במפורש "ללכת תרשיש", שהאניות הלכו לתרשיש ממש, ולא שהן "אניות תרשיש" בדגמן. והפליאה הזאת מילאה את לבו לומר שעזרא הסופר טעה, שכתב ביהושפט שעשה אניות תרשיש ללכת אופירה, לפי שהבין שאניות תרשיש הן ההולכות לתרשיש, ובאמת אינן אלא אניות בדגם תרשיש. עד כאן דבריו.
אבל המלבי"ם, כאיש האמונה הגדול, אומר: חלילה לנו מן הדעת הזאת שנאמר שכותב דברי הימים טעה. עזרא הסופר חי תקופה לא ארוכה אחרי הזמן שעליו מדובר, ואנו חיים אלפי שנים אחריו - ונאמר שהוא טעה? כנראה שהוא הבין טוב מאיתנו מה היה שם, ואם כתב תרשיש - לתרשיש הלכו. ואם איננו יודעים, מוטב שנישאר בקושיא, אבל לומר שעזרא הסופר טעה - זאת המלבי"ם ודאי אינו מקבל.
ולכן מהלך אחר יש למלבי"ם: תרשיש אינה שם האניות ולא דגמן. וכמו שכתב בפירושו לישעיה פרק כ"ג, תרשיש היא העיר טרזיס, לא קרתגה שבצפון אפריקה, אלא ספרד הקדומה שהייתה רוכלת הצוריים. הצוריים שבאו לספרד כינו אותה בשם אוספניה על שם השפנים שנמצאו שם לרוב, ומצאו כסף מזוקק על פני הארץ הרבה מאוד, עד שעשו ממנו את כל כליהם וגם את חישוקי ספינותיהם וּוָוֵיהן - שהרי הצורים ספנים גדולים היו. ובנו להם שם עיר מושב ורוכלת העמים, מקום מרכזי שממקומות רבים מגיעים אליו, וקראו לה טרזוס. והעיר הזאת יושבת על מבואות ים האטלנטי הוא ים אוקיינוס, וידוע שים סוף נכנס לים אוקיינוס. ולפי זה האניות שבנה בעציון גבר יכלו ללכת בין אופיר לתרשיש.
ולמעלה מתואר ששלח משם אופירה, וחירם שלח את עבדיו עם עבדי שלמה, שעבדי שלמה היו העיקר במהלך, ומשם הביאו זהב ולא כסף שאינו נמצא באופיר. שכן, אומר המלבי"ם, בארצות החמות יש זהב ובארצות הקרות יש כסף. וזה מעניין ומתאים מאוד: מרוסיה מביאים כסף, ומאפריקה מביאים זהב. הארצות החמות - הזהב, שהוא צהוב כשמש; הארצות הקרות - הכסף, שהוא לבן ככפור וכשלג.
ומסכם המלבי"ם: וחלילה שיבוא בכתובים דבר מכחיש המציאות. ואין זה המקום היחיד שבו הוא חולק בכל תוקף על האברבנאל. אף שהמלבי"ם מרבה להשתמש בפירושו של האברבנאל, במקומות שבהם הדברים מנוגדים להשקפת חז"ל, או כמו כאן שיש בהם ביקורת כביכול על כותב הספר כאילו עזרא לא הבין נכון - אין המלבי"ם חוסך שבטו ממנו. כך ראינו גם בהקשר לדוד המלך וחטאו, שהאברבנאל הרבה לטפול אשמה על דוד, ופירט סדרה של קושיות על מעשיו, והמלבי"ם יישב אותן אחת לאחת כדי להוכיח את דברי חז"ל "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה". אני חושב שמן הזכויות של המלבי"ם, כשיגיע למעלה אחרי מאה ועשרים, שדוד המלך יבוא להקביל את פניו על שהצילו משיניו של האברבנאל. כך שגם כאן אנו רואים את המלבי"ם כאיש אמונה שדברי חז"ל נר לרגליו.
וַיִּגְדַּל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מִכֹּל מַלְכֵי הָאָרֶץ לְעֹשֶׁר וְחׇכְמָה׃
לקיים מה שנאמר לו: "אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ אֶתֶּן לָךְ, גַּם כָּבוֹד גַּם עֹשֶׁר".
וְכֹל מַלְכֵי הָאָרֶץ מְבַקְשִׁים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה לִשְׁמֹעַ אֶת חׇכְמָתוֹ אֲשֶׁר נָתַן הָאֱלֹהִים בְּלִבּוֹ׃
וזה לקיים את שנאמר לו "נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא יִהְיֶה" - וכולם באים לשמוע את חכמתו.
וְהֵם מְבִיאִים אִישׁ מִנְחָתוֹ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂלָמוֹת נֵשֶׁק וּבְשָׂמִים סוּסִים וּפְרָדִים דְּבַר שָׁנָה בְּשָׁנָה׃
הם באו לשמוע את חכמתו, ובעילה זו הביאו גם מנחה לשלמה, שאין כבוד לבוא לפני המלך ריקם, כמו שכתוב "וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם", ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא. וכל זה "דבר שנה בשנה" - פעם בשנה היו מגיעים, וכל אחד מביא מנחה גדולה.
וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבַּעַת אֲלָפִים אֻרְיוֹת סוּסִים וּמַרְכָּבוֹת וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים וַיַּנִּיחֵם בְּעָרֵי הָרֶכֶב וְעִם הַמֶּלֶךְ בִּירוּשָׁלָ͏ִם׃
כאן כתוב ארבעת אלפים, ובספר מלכים כתוב ארבעים אלף, וכבר עמדנו על כך. חז"ל אמרו ארבעים אלף אצטבלאות ובכל אחת ארבעת אלפים סוסים, אלא שלמעשה זה יוצר קושי גדול, שהרי מגיעים לכמות אסטרונומית - מאה ושישים מיליון סוסים, שהם מכסים את כל ארץ ישראל, וזה נשמע גוזמה. לכן נראה יותר ביאורו של המלבי"ם: היו לשלמה ארבעת אלפים אורוות, ובכל אורווה עשרה סוסים, הרי בסך הכול ארבעים אלף. ובזה מתיישבים שני החשבונות: ארבעת אלפים מדבר על האורוות הגדולות, וארבעים אלף על מספר הסוסים - שאף הם נקראים אורוות, במובן של חדרים, אורווה לסוס אחד, ואילו האורווה הגדולה מכילה עשרה חדרים.
וַיְהִי מוֹשֵׁל בְּכׇל הַמְּלָכִים מִן הַנָּהָר וְעַד אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם׃
בספר מלכים כתוב "מן הנהר ארץ פלשתים", ובא עזרא ומפרש: מן הנהר - נהר פרת, ועד ארץ פלשתים.
וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלַ͏ִם כָּאֲבָנִים וְאֵת הָאֲרָזִים נָתַן כַּשִּׁקְמִים אֲשֶׁר בַּשְּׁפֵלָה לָרֹב׃
אומר המצודת דוד: הניחם ברחוב העיר כאבנים. ואם תשאל, מי ישאיר כסף מונח ברחוב העיר? מבאר המצודת דוד: "ובעבור כי היו רבי המשקל לא היה מהאפשר לשאתם ולגונבם" - מדובר בגושים גדולים וכבדי משקל. היום היה מישהו בא עם טרקטורון ואוסף, אבל בזמנם לסחוב דבר כזה היה מסובך, ולכן לא יכלו לשאת ולגנוב אותם. והארזים נתן כשקמים - השקמה היא מין אילן תאנים המצוי לרוב בשפלה, וכמותו נתן ארזים בירושלים.
וּמוֹצִיאִים סוּסִים מִמִּצְרַיִם לִשְׁלֹמֹה וּמִכׇּל הָאֲרָצוֹת׃
מצרים הייתה מרכז הסוסים, ומשם היו מוציאים סוסים להביא לשלמה, וכן מכל הארצות. ובזה עבר על מה שהתורה מזהירה: "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים".
וּשְׁאָר דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרוֹנִים הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל דִּבְרֵי נָתָן הַנָּבִיא וְעַל נְבוּאַת אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי וּבַחֲזוֹת יֶעְדּוֹ הַחֹזֶה עַל יָרׇבְעָם בֶּן נְבָט׃
"הראשונים והאחרונים" - מה שעשה בתחילת ימיו ומה שעשה בסוף ימיו. וייתכן מאוד שהדגיש זאת מפני ששונה היה מצבו בראשונים מבאחרונים: בראשונים עדיין הלך בדרכי ה', ובאחרונים רואים שנשיו הטו את לבבו, ולכן קוראם "אחרונים", שהיו שונים מן הראשונים. "על דברי נתן הנביא" - כמו שכתוב "וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל נָתָן", עד "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ", מה שמסר הקב"ה ביד נתן שיהיה בן ועל ידו ייבנה הבית. "ועל נבואת אחיה השילוני" - שהרי הוא קרע את הממלכה ונתנה לירבעם בן נבט.
והמלבי"ם עומד כאן על דקדוק מעניין. במלכים כתוב "וְיֶתֶר דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה... כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה", ואצלנו כתוב "ושאר דברי שלמה". מה ההבדל בין "יתר" ל"שאר", ולכאורה היינו הך? אלא שכבר ביאר המלבי"ם בכמה מקומות: "נותר" הוא תמיד דבר שנותר מאליו, ואילו "נשאר" הוא דבר שהשאירוהו בכוונה. אדם אומר "את זה תשאיר", ואינו אומר "את זה תותיר"; מה שלא לקחתי - זה נותר.
לפי זה, במלכים מדובר על דברים שאין להם צורך להיכתב בכתבי הקודש, דברי החולין של שלמה, ענייני ממלכתו וכדומה, שהם כתובים בספר דברי הימים הפרטי שלו - שהרי למלכים היו ספרי אוטוביוגרפיה שבהם כתבו את כל אשר עבר עליהם. דברים אלה נקראים "יתר", כלומר מיותרים, שאין הכרח לדעת מה בדיוק היה במלכותו. אבל כאן הכתוב בא לדבר על הדברים הקדושים שכתב שלמה, מעין שיר השירים ומעין קהלת, ואותם עשו הנביאים לספרים מיוחדים - ולכן קורא להם "שאר": אותם דברים שהשאיר ולא הכניסם כחלק מקהלת או משיר השירים. "שאר" פירושו דבר חשוב שהושאר בכוונת תחילה. וזה מתאים מאוד למה שנמנה כאן: דברי נתן הנביא, נבואת אחיה השילוני, ויעדו - הוא עידו - החוזה על ירבעם בן נבט שחזה את מפלתו; כל אלה דברים של קדושה. הכתוב מרמז אפוא לכתבי הקודש שהשאיר שלמה, שנמצאים במקומות נוספים.
וַיִּמְלֹךְ שְׁלֹמֹה בִירוּשָׁלַ͏ִם עַל כׇּל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה׃
מהו הדגש "על כל ישראל ארבעים שנה"? אומר הרד"ק: לפי שדוד המלך לא מלך על כל ישראל ארבעים שנה. אף שכתוב שמלך ארבעים שנה, הרי בחברון מלך שבע שנים על יהודה בלבד, ונמצא שלא היו לו ארבעים שנה מלאות על כל ישראל. כנגד זה אומר לך הכתוב: תדע, שלמה מלך בירושלים על כל ישראל ארבעים שנה.
וַיִּשְׁכַּב שְׁלֹמֹה עִם אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּעִיר דָּוִיד אָבִיו וַיִּמְלֹךְ רְחַבְעָם בְּנוֹ תַּחְתָּיו׃
שימו לב: "וישכב שלמה" - ואין מזכירים "המלך", אף שבפסוק כ"ז נאמר "ויתן המלך את הכסף". וזה כפי שהסברנו כבר, שאין התואר "המלך" מופיע במי שכבר נפטר, שאין שלטון ביום המוות. ואם כן מופיע "המלך", עליך להתבונן האם אכן מת. ולכן אצל פרעה כתוב "וַיָּמׇת מֶלֶךְ מִצְרַיִם", ואמרו חז"ל מלמד שנצטרע. ולמה לא נוציא מקרא מידי פשוטו, והרי כתוב שמת? אלא כיוון שכתוב "מלך", ואי אפשר שייקרא מלך ביום מותו - מי שמת אינו נקרא מלך - אות היא שעדיין חי, ובהכרח ה"מיתה" היא אחד מן הדברים השקולים כמיתה.
פרק זה חותם את פרשת שלמה בתיאור שיא עושרו וגדולתו: הזהב שזרם אליו מאופיר ומכל מלכי ערב ופחות הארץ, הצינות והמגינים בבית יער הלבנון, כיסא השן שאין כמותו לכל ממלכה, כלי הזהב שעד שלא נחשב הכסף למאומה, ואניות תרשיש - שבהן למדנו מן המלבי"ם עיקר גדול, שחלילה לומר שכותב הכתובים טעה, ומוטב להישאר בקושיא מלערער על דברי עזרא הסופר. ראינו את קיום הבטחת ה' לשלמה בעושר ובחכמה, את הדקדוק שבין "יתר" ל"שאר" המלמד על כתבי הקודש שהשאיר, ולבסוף את סיום ארבעים שנות מלכותו על כל ישראל ופטירתו, שבה נשמט התואר "המלך" - שאין שלטון ביום המוות.