ספר דברי הימים ב, פרק ט. הפרק הזה נלמד על ידינו בהרחבה בספר מלכים: שם הארכנו במפגש שהיה לשלמה עם מלכת שבא, בחידות שחדה לו ובתשובותיו, בדברי המדרשים המפרטים את כל הדין ודברים והדו־שיח שביניהם, וכן בעניין המובא בחז"ל שנתעברה ממנו. כדרכנו כאן בדברי הימים איננו חוזרים על הדברים; מי שירצה הרחבה יעיין שם, ואנו נעמוד רק על השינויים ועל מה שמתחדש כאן.
וּמַלְכַּת־שְׁבָא שָׁמְעָה אֶת־שֵׁמַע שְׁלֹמֹה וַתָּבוֹא לְנַסּוֹת אֶת־שְׁלֹמֹה בְחִידוֹת בִּירוּשָׁלַיִם בְּחַיִל כָּבֵד מְאֹד וּגְמַלִּים נֹשְׂאִים בְּשָׂמִים וְזָהָב לָרֹב וְאֶבֶן יְקָרָה, וַתָּבוֹא אֶל־שְׁלֹמֹה וַתְּדַבֵּר עִמּוֹ אֵת כָּל־אֲשֶׁר הָיָה עִם־לְבָבָהּ.
מלכת שבא שמעה את גדולתו של שלמה, ורצתה לנסותו בחידות כדי לראות האם מה ששמעה מחכמתו אמת או לא. באיזו צורה שמעה, ועניין תרנגול הבר וכדומה - כל זה הארכנו במקומו בספר מלכים. "לנסות בחידות" הוא כלשון הכתוב אצל שמשון "אחודה נא לכם חידה": לשאול אותו דברים סתומים וקשים, כדי לבחון האם מה שאמרו לה על חכמת שלמה נכון.
"וַתְּדַבֵּר עִמּוֹ אֵת כָּל־אֲשֶׁר הָיָה עִם־לְבָבָהּ" - מבאר המצודת דוד: כל מה שהסתירה מכל אדם ושמרה בלבבה, את הכל גילתה לשלמה. בזמננו אין צורך בכך, המשטרה כבר יודעת הכל; אבל בזמנם, כל אשר היה עם לבבה היה אך ורק בלבבה, ולכן היתה צריכה לספר זאת לשלמה כדי שעוד מישהו יידע.
וַיַּגֶּד־לָהּ שְׁלֹמֹה אֶת־כָּל־דְּבָרֶיהָ, וְלֹא־נֶעְלַם דָּבָר מִשְּׁלֹמֹה אֲשֶׁר לֹא הִגִּיד לָהּ.
שלמה הגיד לה את כל דבריה, ולא נעלם ממנו דבר מכל אשר שאלה שלא השיב לה עליו. וכיוון שראתה שעל הכל ענה לה - הודתה על השמועה ואמרה שאמת מה שאמרו על חכמת שלמה.
וַתֵּרֶא מַלְכַּת־שְׁבָא אֵת חָכְמַת שְׁלֹמֹה וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה. וּמַאֲכַל שֻׁלְחָנוֹ וּמוֹשַׁב עֲבָדָיו וּמַעֲמַד מְשָׁרְתָיו וּמַלְבּוּשֵׁיהֶם וּמַשְׁקָיו וּמַלְבּוּשֵׁיהֶם וַעֲלִיָּתוֹ אֲשֶׁר יַעֲלֶה בֵּית ה', וְלֹא־הָיָה עוֹד בָּהּ רוּחַ.
היא ראתה את החכמה האדירה של שלמה, ואת הבית אשר בנה - שהיה עשוי בחכמה גדולה. "ומאכל שולחנו" - אומר המיוחס לרש"י: ברבורים ומיני מעדנים העולים על שולחנו לרוב. "ומושב עבדיו" - שכל אחד מהם הכיר את מקומו בשעה שישבו על השולחן ורואי פני המלך תדיר, ולא היה אדם רשאי לשבת במקום חברו כל ימי חייו; היו להם מקומות מסודרים וקבועים. "ומעמד משרתיו" - כל אחד החזיק במעמדו ובשירותו ולא שינה את תפקידו. "ומלבושיהם" - לא הלבוש שלבשו היום לבשו מחר, אלא בכל זמן היו להם מלבושים בהתאמה, לפי התפקיד ולפי הזמן. "ומשקיו" - רוב משקיו. "ועליתו" - המסילות והעליות שבהן היה עולה מביתו לבית ה'.
מלכת שבא היתה סבורה שארצה היא מקום החכמה, ושכל החכמים נמצאים אצלה. שהרי במזרח יש חכמה רבה, חכמת המזרח, ולכן היתה בטוחה שהחכמה נמצאת אצלם. ולמה חכמתם גדולה? אומר המיוחס לרש"י: לפי שמסתכלים במזלות - היו בקיאים במהלכי השמים, בענייני הכוכבים והמזלות. ועל כך נאמר אצל שלמה "ותרב חכמת שלמה מכל חכמת בני קדם" - קדם היינו המזרח, שחכמתו רבתה מכל חכמת המזרח.
לפיכך, גם אם מצאת איזו חכמה עתיקה של זקן סיני - חכמת שלמה רבתה מכל חכמתם של כל אלה שבמזרח. וכן "מכל חכמת מצרים", שבמצרים היו חכמים גדולים, חרטומים, אשפים ומכשפים, וחכמתו רבתה גם מכל חכמי מצרים. ונאמר עוד "וחכם היה בטייר" - כלומר בעופות, שהעופות נקראים "טייר" בלשון ערבי, וכלשון הכתוב "ובעל הכנפים יגיד דבר". חכמה היתה לשלמה בעצים ובדקלים ובעופות, כמו שמצינו בגמרא על רב עיליש שהיה בקי בשפת העופות - היה שומע ויודע מה הם אומרים ורומזים בציוציהם. כך היה שלמה בקי בכל החכמות, וביניהן גם חכמה זו.
וַתֹּאמֶר אֶל־הַמֶּלֶךְ: אֱמֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּאַרְצִי עַל־דְּבָרֶיךָ וְעַל־חָכְמָתֶךָ. וְלֹא־הֶאֱמַנְתִּי לְדִבְרֵיהֶם עַד אֲשֶׁר־בָּאתִי וַתִּרְאֶינָה עֵינַי, וְהִנֵּה לֹא הֻגַּד־לִי חֲצִי מַרְבִּית חָכְמָתֶךָ, יָסַפְתָּ עַל־הַשְּׁמוּעָה אֲשֶׁר שָׁמָעְתִּי.
מה שאמרו לי - חשבתי שהגזימו, ולא האמנתי לדבריהם, עד שבאתי וראו עיני. ואז אני מגלה שלא אמרו לי את הכל: לא הוגד לי אף חצי ריבוי חכמתך, ועוד "יספת על השמועה" - החכמה שבך נוספת הרבה מעבר למה שנאמר לי. המלבי"ם מציין שבמלכים הלשון "והנה לא הוגד לי החצי, הוספת חכמה וטוב", ובא ראב"ע והסביר שהכוונה: לא הוגד לי חצי החכמה והטוב אשר הוספת על השמועה.
אַשְׁרֵי אֲנָשֶׁיךָ וְאַשְׁרֵי עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה הָעֹמְדִים לְפָנֶיךָ תָּמִיד וְשֹׁמְעִים אֶת־חָכְמָתֶךָ.
מי שנמצא בסמיכות לחכם - אשריו, שהוא שומע ממנו תמיד דברי חכמה ויכול תמיד להתבשם מחכמתו. אשריהם אלה השומעים תמיד את דברי חכמתך.
יְהִי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּרוּךְ אֲשֶׁר חָפֵץ בְּךָ לְתִתְּךָ עַל־כִּסְאוֹ לְמֶלֶךְ לַה' אֱלֹהֶיךָ, בְּאַהֲבַת אֱלֹהֶיךָ אֶת־יִשְׂרָאֵל לְהַעֲמִידוֹ לְעוֹלָם, וַיִּתֶּנְךָ עֲלֵיהֶם לְמֶלֶךְ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּצְדָקָה.
מה שהקדוש ברוך הוא העמיד אותך על העם, אין ספק שהוא מפני שה' אוהב את ישראל; שאם לא כן, למה העמיד מלך חכם כזה על העם הזה? ועל כורחך - מתוך שהוא אוהב אותם. והיות והכיסא הזה הוא כיסא ה', המלך עצמו מיוחס כביכול למלכות ה'. ולכן נאמר "באהבת אלוהיך את ישראל להעמידו לעולם" - מתוך אהבתו רצה שיעמדו לעולם. ובאיזו דרך? בכך ששם להם מלך העושה צדקה ומשפט. "מלך במשפט יעמיד ארץ" - כאשר הארץ עומדת על המשפט, הארץ קיימת; כאשר אין משפט, זה תוהו ובוהו, זה מבול. המשפט הוא היסוד והבסיס להכל.
מכאן אנו רואים שגם באומות העולם יכולות להיות הרבה עבירות והקדוש ברוך הוא אינו משמיד. מתי הוא משמיד? כשאין משפט. כך היה בדור המבול, כך בסדום, וכך בנינווה: בכל המקומות הללו היה גזל, היה חמס, אין משפט - ואז הקדוש ברוך הוא משמיד. כלומר אין קיום אף לאומות. אבל אם עוברים הרבה עבירות, אפילו עבירות של עריות - מצרים היתה מרכז הזימה, ערוות הארץ, "כמעשה ארץ מצרים לא תעשו" - ואף על פי כן ה' לא השמיד אותם. ואולם מקום שאין בו משפט, אין יושר ואין צדק - מקום כזה אינו יכול להתקיים, שאם אין משפט "איש את רעהו חיים בלעו".
לכן אחת משבע מצוות בני נח היא להעמיד שופטים. ובמה ישפטו? על פי חוקיהם. אך העיקר שיהיה חוק. אמרנו פעם: גם אם החוק אינו ישר לגמרי - ואין הכוונה לחוק סדומי - מכל מקום ברגע שיש חוק המקום מסודר. הבאנו דוגמה את עיראק: ראו מה היה בעיראק בתקופת סדאם ומה המצב היום. וכן סוריה: מה היה בתקופת אסד האב ומה היום. אתה יכול לומר שזו היתה מלכות רשעה, מושחתת, ושהיו שם רציחות המוניות - נכון, אבל המקום היה מסודר, היתה ממלכה. והיום - פלנגות; כל יום מתפוצצות מכוניות תופת, כל יום רוצחים, פלגים משסעים, כל אחד הורג את חברו. לא שעינינו צרה, אבל על כל פנים אתה מבין שכדי לקיים מקום צריך שיהיה מושתת על משפט, גם אם המשפט אינו ישר לגמרי. "אלמלא מוראה של מלכות" - כדברי חז"ל, איש את רעהו חיים בלעו. ולכן, אם ה' רוצה "להעמידו לעולם", להעמיד את עם ישראל לעולם - במה שייך הדבר? רק כאשר נתן עליהם מלך העושה צדקה ומשפט. כשיש צדקה ומשפט - יש קיום לעולם.
וַתִּתֵּן לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב וּבְשָׂמִים לָרֹב מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה, וְלֹא הָיָה כַּבֹּשֶׂם הַהוּא אֲשֶׁר־נָתְנָה מַלְכַּת־שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה.
נתנה לו מאה ועשרים כיכר זהב, וכן מיני בשמים לרוב, שבזמנם נחשבו דבר יקר המציאות ויקר ערך. הבשמים היו נמכרים במחירים גבוהים מאוד; האפרסמון נחשב לשמן יקר עד מאוד - ואין זה האפרסמון שלנו, אלא סוג של בושם מיוחד. היום אין למיני הבשמים כמעט ערך עובר לסוחר, למעט מיני בשמים בפרפומריה, ואין להם אותו ערך שהיה להם בזמנם. "ולא היה כבושם ההוא" - שלא היה ריבוי של בשמים כאותו בושם שנתנה, וגם לא היה ריבוי כזה של מינים: גם ריבוי כמות וגם ריבוי מינים כאלה לא היה עד אז.
וְגַם־עַבְדֵי חוּרָם וְעַבְדֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר־הֵבִיאוּ זָהָב מֵאוֹפִיר, הֵבִיאוּ עֲצֵי אַלְגּוּמִּים וְאֶבֶן יְקָרָה.
עבדי חורם ועבדי שלמה שהביאו זהב מאופיר, הביאו גם עצי אלגומים. במקום אחד נאמר "אלמוגים" ובמקום אחר "אלגומים", ומהו הנכון? אומר המיוחס לרש"י: "אלגומים" שמם, ונקראו "אלמוגים" לפי שהיה מתמוגג ונכפף מרוב רכיכותו, כמו כוסות הנכפפים מתוך חשיבותם. יש הרוצים לומר שאלו הם האלמוגים הנמצאים בים, ולכאורה יש מקום לחבר זאת, שהרי הכתוב מדבר על האוניות שהביאו זהב מאופיר, וכיוון שמדובר במה שהובא באוניות, ייתכן שגם האלמוגים הובאו בהן. והגמרא מביאה כיצד היו מוציאים את האלמוגים מן הים: היו ממלאים אונייה באבנים, האונייה היתה שוקעת, קושרים חבלים לעצי האלמוגים שבתחתית הים, ואז מתחילים להוציא את האבנים - האונייה היתה מתרוממת, ועמה מתרוממים אותם עצי אלמוגים. אך בפשטות, ממה שנראה מן המפרשים, מדובר בסוג של עצים משובחים ומיוחדים.
וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ אֶת־עֲצֵי הָאַלְגּוּמִּים מְסִלּוֹת לְבֵית־ה' וּלְבֵית הַמֶּלֶךְ, וְכִנֹּרוֹת וּנְבָלִים לַשָּׁרִים, וְלֹא־נִרְאוּ כָהֵם לְפָנִים בְּאֶרֶץ יְהוּדָה.
"מסילות לבית ה'" - מדרגות. בספר מלכים כתוב "מסעד", שהיו עושים לעולים בדרך מעלות ומדרגות. יש אומרים ש"מסעד" ו"מסילה" עניין אחד הם: המסעד הוא בדרך כלל הדבר שבו תופסים בשעת העלייה, ויש אומרים שאין חילוק ביניהם, והכוונה למקום שעליו פוסעים ועולים. הרד"ק מבאר את "מסעד לבית ה'" - שהיו סמיכות התקרות, כלומר עשה מהם עמודים שסמכו את התקרות והתקרות עמדו עליהם. ואין זו המעזיבה, שהמעזיבה היא החלק העליון: היו עושים תקרה מעץ, וכדי להבטיח איטום היו שמים מעזיבה, סוג של טיט שסוגר ואוטם שלא ייכנסו מים. וכאן מדובר בסמוכות, בעמודים שהחזיקו את התקרות. וגם המלבי"ם מסביר ש"מסעד" הוא דבר שיסעד אותו בדרכו על המסילות, מעין מעקות שבהם הוא נתמך בעלותו במסילות.
"וכינורות ונבלים לשרים" - על אילו שרים מדובר? ביאור אחד: בני לוי שהיו משוררים בכלי שיר, ולהם עשה כינורות מאותם עצי אלגומים מיוחדים. ולעומת זאת מביא המיוחס לרש"י בשם רבי אליעזר, שהכוונה לשרים המשוררים לטייל לפני המלך - היינו לתענוגו של המלך. היתה לו תזמורת; לכל המלכים היתה תזמורת פרטית שניגנה לפניהם. ועל זה נאמר "ויהי שירו חמישה ואלף", שמדובר בשירות של חול שעשה לשורר, לתענוג.
במשתה שעשה אחשוורוש - שם לא היו כלי נגינה, והרבה מן המפרשים עומדים על כך: הכל היה שם, ורק כלי הנגינה הוציא. נאמרו על כך ביאורים רבים, ומי שירצה ישמע בשיעורים שמסרנו על מגילת אסתר. ביאור אחד אומַר לכם, וכמדומני שהוא מדברי החיד"א: לא היתה תזמורת, מכיוון שבתזמורת לכל אחד יש את הטעם שלו, הסגנון שלו והמנגינות שלו. מה יביא? מנגינות פרסיות? יש המעדיפים מנגינות מדיות. כל מנגינה שיביא - ייתכן שלאחד תמצא חן ולאחר לא. ומגמת המלך במשתה היתה "לעשות כרצון איש ואיש". בדברי מאכל ומשתה אפשר לתת לכל אחד כראוי לו, אבל תזמורת עובדת ופועלת לכולם: יש מי שהתזמורת צורמת לו, ואחר מתענג עליה. ולכן לא רצה דבר שלאחד יהיה ממנו סבל ולאחר לא. יש לזה עוד טעמים, ונסתפק בזה.
וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה נָתַן לְמַלְכַּת־שְׁבָא אֶת־כָּל־חֶפְצָהּ אֲשֶׁר שָׁאָלָה מִלְּבַד אֲשֶׁר־הֵבִיאָה אֶל־הַמֶּלֶךְ, וַתַּהֲפֹךְ וַתֵּלֶךְ לְאַרְצָהּ הִיא וַעֲבָדֶיהָ.
שימו לב שיש כאן קושי בפסוק: נתן לה את כל חפצה אשר שאלה "מלבד אשר הביאה אל המלך". מי מתבטא כך? אפשר לומר שנתן לה את כל אשר שאלה חוץ ממה שנתן לה קודם לכן, חוץ ממה שהעניק לה מעבר לזה - אבל לומר שנתן לה את כל אשר שאלה חוץ ממה שהיא הביאה לו? זה לכאורה ביטוי שאינו נכון, ואין זו צורת התנסחות. הרד"ק מציין שבספר מלכים נאמר "מלבד אשר נתן לה כיד המלך שלמה", וזה נשמע מיושב: חוץ ממה שנתן לה כיד המלך, נתן לה גם את כל חפצה.
לכן מבאר הרד"ק כאן: "מלבד אשר הביאה אל המלך" - מלבד מה שנתן לה מעצמו כנגד מה שהיא הביאה לו. יש בגמרא מושג של חשש "גומלין", שאם מישהו נתן לך דבר אתה צריך להחזיר לו; וכך גם הלכה במשלוח מנות, וכן בסבלונות ובמתנות שנותנים לחתונה. כשמישהו נותן לך דבר, אתה צריך לתת לו כנגדו, שכך הוא המקובל. אם כן, מלבד מה שהיא נתנה לו ושכנגדו היה עליו להחזיר לה כמקובל - מלבד זה נתן לה גם מעצמו את כל חפצה אשר שאלה, דברים מעבר למה שהתחייב להשיב לה.
ועוד מוסיף הרד"ק, שנתן לה כיד המלך מן הדברים הנמצאים בארץ ישראל ואינם נמצאים בארצה, כיוון שהדברים האלה נדירים אצלה. וייתכן גם לפרש ש"כל חפצה אשר שאלה" היינו מה ששאלה מחידות ומדברי חכמות: הרי שאלה אותו דברי חכמה וחידות, ועל הכל נתן לה תשובה. וכפי שמסביר הרד"ק, כך מבאר גם המלבי"ם את העניין של "מלבד אשר הביאה אל המלך".
וחז"ל דורשים את "כל חפצה אשר שאלה" - שנתעברה ממנו. ויש שמביאים ראיה לדבר עד היום: שבכוש ובחבש השמות "שלמה" ו"דוד" הם שמות מצויים - "מבצע שלמה", האתיופים. כלומר בכוש מקובל מאוד השם שלמה, מפני שכנראה היה שם מלך שהיה צאצא של שלמה, כמו שנאמר בעניין מלכת שבא "את כל אשר שאלה", ולכן הם ממשיכים וקוראים בשמות הללו.
פרק ט פותח בביקור מלכת שבא, שבאה לנסות את שלמה בחידות וגילתה שלא הוגד לה אף חצי מריבוי חכמתו - חכמה הגדולה מחכמת בני קדם, מחכמת מצרים ומכל החכמות. מברכתה אנו למדים שני יסודות: אשרי העומדים תמיד לפני חכם ושומעים את חכמתו, ושקיומו של עם - ואף של אומות העולם - תלוי במלך העושה משפט וצדקה, שבלא משפט אין קיום לעולם. משם עובר הכתוב לתיאור עושרו של שלמה: הזהב, הבשמים היקרים, עצי האלגומים שמהם עשה מסילות לבית ה' וכינורות ונבלים לשרים, והמתנות שהשיב למלכת שבא כיד המלך - הכל להורות שגדל שלמה מכל מלכי הארץ לעושר ולחכמה.