פרק ח בדברי הימים ב פותח שלב חדש בימי שלמה: השלב שאחרי גמר הבנייה. עד עתה עסק הכתוב בבניין בית ה' ובחנוכתו, ומכאן ואילך מתאר עזרא את מפעלי הבנייה והכיבוש של שלמה בכל רחבי ממלכתו, את סדרי העבודה שהעמיד במקדש, ואת הצי שהקים בעציון גבר. נלך על סדר הפסוקים, על פי המיוחס לרש"י, הרד"ק, המצודות ובעיקר על פי המלבי"ם.
וַיְהִי מִקֵּץ עֶשְׂרִים שָׁנָה אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת־בֵּית יְהֹוָה וְאֶת־בֵּיתוֹ׃
אומר המיוחס לרש"י: "מקץ עשרים שנה" מדובר משנגמר בית ה'. שבע שנים בנה את בית ה' ושלוש עשרה שנה את ביתו, סך הכל עשרים שנה, ומקץ עשרים שנה אלו, כשהשלים את כל הבניין, מתחילה הפרשה שלפנינו.
וְהֶעָרִים אֲשֶׁר נָתַן חוּרָם לִשְׁלֹמֹה בָּנָה שְׁלֹמֹה אֹתָם וַיּוֹשֶׁב שָׁם אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
הרד"ק עומד על הקושי: בספר מלכים מסופר ההיפך, ששלמה נתן לחירם עשרים עיר בארץ הגליל, וכתוב שם שלא ישרו בעיניו. וחוץ מזה, במלכים כלל לא מוזכר שחירם נתן לשלמה ערים, אלא רק עצי ארזים ועצי ברושים וזהב. אם כן מהו "הערים אשר נתן חורם לשלמה" (וחורם הוא חירם)? מתרץ הרד"ק: ייתכן שחירם נתן לשלמה ערים בארצו שלו, ושם הושיב שלמה את בני ישראל כדי שיתחזקו באותן ערים, וכנגד זה נתן שלמה לחירם ערים בגליל. הכל היה כדי לחזק את הברית ביניהם, שכל אחד נותן ערים לחברו. במלכים הוזכר מה שנתן שלמה לחירם, ואצלנו מזכיר הכתוב את מה שנתן חירם כנגד זה לשלמה, והיתה כאן חליפין של ערים.
המלבי"ם עומד אף הוא על הקושי, ומיישב בדרך אחרת. במלכים מסופר ששלמה נתן לחירם עשרים עיר בגליל, וחירם יצא לראותן ולא ישרו בעיניו, ואמר לו: "ארץ כבול" נתת לי, ארץ שאינה פורייה. ומדוע נתן לו שלמה את הערים? כדי שיוציא מהן עשרים אלף כור חיטים ועשרים אלף כור שמן שנתן לו שלמה מדי שנה למזונו. טען חירם: הערים הללו אינן נותנות תפוקה כזאת, אי אפשר להוציא מהן את הכמות שהתחייבת. ועל כן בא עזרא ומגלה לנו את ההמשך: חירם החזיר את הערים לשלמה. זהו "הערים אשר נתן חורם לשלמה" - שהחזיר אותן לו.
ואז "בנה שלמה אותם ויושב שם את בני ישראל" - הושיב שם בני ישראל שיעבדו את האדמה, והם שיוציאו את עשרים אלף הכורים לתת לחירם. ובפשטות אפשר לומר ששלמה, החכם מכל אדם, עשה כן בחכמתו: הוא נתן לחירם ערים כאלה שידע מראש שיחזירן לו, וזו היתה התוכנית המקורית - לבנותן ולהושיב בהן בני ישראל שיעבדו את אדמתם ויספקו את התבואה והשמן. וכך לא נצרך לתת מקום שיישבו בו כאלה אשר לא מבני ישראל המה.
וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה חֲמָת צוֹבָה וַיֶּחֱזַק עָלֶיהָ׃
שלמה יוצא עתה לכיבושים נוספים וכובש את חמת צובה. אומר המלבי"ם שיש כאן כמה תוספות שאינן בספר מלכים: שכבש את חמת ובנה שם ערי מסכנות. במלכים הוזכר שבנה את בית חורון התחתון, ובא עזרא ומגלה שבנה אותה פעם שנייה כדי שתהיה עיר מבצר, ובנה עמה גם את בית חורון העליון כעיר מבצר. ולעומת זאת בעניין גזר, שבמלכים מאריך הכתוב בתיאור בנייתה, כאן אין עזרא רואה צורך לחזור על כך, שכבר נתבאר שם בהרחבה.
וַיִּבֶן אֶת־תַּדְמֹר בַּמִּדְבָּר וְאֵת כָּל־עָרֵי הַמִּסְכְּנוֹת אֲשֶׁר בָּנָה בַּחֲמָת׃
בספר מלכים נכתב "תמור" ואנו קוראים "תדמור". תדמור היא העיר שעליה אמרו ביבמות שאין מקבלים גרים מן התרמודים - התרמודים הם יוצאי תדמור. בבראשית רבה בפרשת העקידה, כפי שמביא המיוחס לרש"י, מוזכר שהם עזרו לשונאיהם של ישראל. תדמור עלתה לכותרות בשנים האחרונות, עיר מוכרת בסוריה שהושמדה בקרבות שם. הקדוש ברוך הוא המתין להם אלפיים וחמש מאות שנה, ולבסוף נמחקה העיר.
ומדוע נקראת "תמור"? מלשון תמורה: בתחילה היו עמנו ולאחר מכן היו מתנגדים לנו, המירו את אמונתם. שלמה עשה עמם חסד ובנה להם את הכרך הנקרא תדמור, והיה עליהם לגמול חסד לישראל ולא עשו כן, ולכן נקראו "תמור". וכאן, בדברי הימים, מזכירם הכתוב דווקא בשם תדמור. מדוע? כיוון שספר דברי הימים בא לדבר בשבחה של מלכות בית דוד, ואין זה לכבודו של בית דוד לתאר שהיתה עיר שמרדה בו והמירה את אמונתה בו. לכן קורא לה בשמה המקורי והראוי, תדמור, ולא בשם תמור המבטא את מרידתם.
המצודת דוד מדייק: את תדמור ואת כל ערי המסכנות בנה שלמה רק לאחר שסיים את בניין בית המקדש וביתו. ללמדך שלא רצה להתעסק בשום דבר אחר כל עוד הוא עסוק בבניין הבית: לא במלחמות, לא בכיבושים ולא בבניית ערים. רק משסיים את בניין הבית ואת ביתו התפנה לכל אלה. ו"ערי מסכנות", אומר המצודת ציון, הן ערי אוצרות, ששם היו אוצרותיו של המלך.
וַיִּבֶן אֶת־בֵּית חוֹרוֹן הָעֶלְיוֹן וְאֶת־בֵּית חוֹרוֹן הַתַּחְתּוֹן עָרֵי מָצוֹר חוֹמוֹת דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ׃
ערים אלו עמדו על התחום, ולכן היה צורך לבנותן כערי מצור, כלומר ערי מבצר חזקות, שלא יוכל האויב לחדור דרכן פנימה לארץ ישראל. ומדוע נקראות "ערי מצור"? משום שכדי לכובשן אין דרך אלא לעשות עליהן מצור ולמנוע מהן מאכל ומשתה. לכבוש את העיר עצמה אין אפשרות.
וְאֶת־בַּעֲלָת וְאֵת כָּל־עָרֵי הַמִּסְכְּנוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לִשְׁלֹמֹה וְאֵת כָּל־עָרֵי הָרֶכֶב וְאֵת עָרֵי הַפָּרָשִׁים וְאֵת כָּל־חֵשֶׁק שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר חָשַׁק לִבְנוֹת בִּירוּשָׁלַ͏ִם וּבַלְּבָנוֹן וּבְכֹל אֶרֶץ מֶמְשַׁלְתּוֹ׃
בעלת היא שם של עיר. ערי המסכנות הן ערי האוצרות, וערי הרכב וערי הפרשים הן הערים שבהן היו הרכב והפרשים של שלמה, שהיו רבים ביותר. "ואת כל חשק שלמה" - כל הדברים שבהם חשק לבנות בירושלים ובלבנון ובכל ארץ ממשלתו, וכל אשר עשה הצליח. אגב, מפסוק זה נלקח שמו של המפרש על הש"ס הנקרא "חשק שלמה".
כָּל־הָעָם הַנּוֹתָר מִן־הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר לֹא מִיִּשְׂרָאֵל הֵמָּה׃ מִן־בְּנֵיהֶם אֲשֶׁר נוֹתְרוּ אַחֲרֵיהֶם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא־כִלּוּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלֵם שְׁלֹמֹה לְמַס עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
פסוקים אלו הם למעשה כתב תביעה. התורה הזהירה שאם לא תכלו אותם, יהיו לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם, והם יביאו בסופו של דבר לידי גלות. וכך אכן היה: הם החטיאו את ישראל והביאו לידי גלות. והנה רואים שגם בתקופת שלמה, כשהכוח והעושר בידו והממלכה בשליטה מוחלטת, לא מיגר אותם. ואלו עמים שנאמר בהם "לא תחיה כל נשמה": החתי, האמורי, הפריזי, החוי והיבוסי - שבעת העממים שהיו בארץ. כבר מימי יהושע, בארבע עשרה שנות כיבוש וחלוקה, היה צריך למגרם, ולא עשו זאת, והמחלה הזו ממשיכה ונשארת גם בימי שלמה.
מה עשה שלמה? "ויעלם שלמה למס". כנראה סבר שאם הם כנועים ומעלים מס, שוב אין מה לחשוש מהם - לא יטרידו ולא יפריעו, ולכן השאירם שם, וזאת כנגד ציווי התורה.
וּמִן־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֹא־נָתַן שְׁלֹמֹה לַעֲבָדִים לִמְלַאכְתּוֹ כִּי־הֵמָּה אַנְשֵׁי מִלְחָמָה וְשָׂרֵי שָׁלִישָׁיו וְשָׂרֵי רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו׃
את מלאכת הבניין, כפי שראינו לעיל, עשה שלמה בגרים ולא בבני ישראל, משום שמלאכת הבניין מלאכה מפרכת ביותר. בני ישראל היו אנשי חיל, אנשי מלחמה, שרי הרכב והפרשים. אלו משרות של אמון, ולהן לקח דווקא מבני ישראל, ואילו העבודה בטיט ובלבנים נעשתה על ידי הגרים.
וְאֵלֶּה שָׂרֵי הַנִּצָּבִים אֲשֶׁר־לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם הָרֹדִים בָּעָם׃
המלבי"ם עומד על סתירה למלכים: שם נאמר ששרי הניצבים אשר על המלאכה לשלמה היו חמישים וחמש מאות, וכאן חמישים ומאתיים. להיכן נעלמו שלוש מאות? מיישב המלבי"ם: שם מדובר בשרי הניצבים שעל הגרים, שהיו עשרים וחמישה אלף גרים, ועליהם חמש מאות וחמישים שרים - חמש מאות שרי חמישים, וחמישים שרי חמש מאות. כאן מדובר בשרי הניצבים שהיו ממונים על ישראל, שהרי בזה עוסק הכתוב: "ומן בני ישראל אשר לא נתן שלמה לעבדים למלאכתו". ואם כן אין כאן סתירה כלל: שם שרי הגרים וכאן שרי ישראל.
מבני ישראל היו עשרת אלפים בלבנון תמיד, והם לא היו עבדים אלא משגיחים על עושי המלאכה, ועליהם היו מאתיים וחמישים שרי ניצבים, כמפקדים וממונים, "הרודים בעם". ושים לב לדיוק: כאן לא נאמר "בעם העושים במלאכה" כפי שנאמר במלכים, לפי שבאמת לא עשו מלאכה, אלא רק השגיחו על כריתת העצים.
וְאֶת־בַּת־פַּרְעֹה הֶעֱלָה שְׁלֹמֹה מֵעִיר דָּוִיד לַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה־לָהּ כִּי אָמַר לֹא־תֵשֵׁב אִשָּׁה לִי בְּבֵית דָּוִיד מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל כִּי־קֹדֶשׁ הֵמָּה אֲשֶׁר־בָּאָה אֲלֵיהֶם אֲרוֹן יְהֹוָה׃
שלמה סגר את המילוא ובנה לבת פרעה בית מיוחד, וכאן מגלה לנו הכתוב את הסיבה: לא רצה להשאירה בעיר דוד, "כי קודש המה". עומד הרד"ק על הקושי: הרי ארון ה' לא היה בכל העיר, ומדוע כל הבתים קודש? ומבאר: אף שארון ה' היה באחד הבתים המקודש לו, מכל מקום מחשיב את כל הבתים כמקודשים, כיוון שלשם נכנס הארון, ולכן אמר שלא תשב שם אישה, והלך ובנה לה בית.
ובפרט שידע שלמה שבת פרעה איננה פשוטה כלל, שהרי אנו רואים שהמשיכה לעבוד עבודה זרה גם אחרי שהביאה לירושלים. ודאי שלא היה מעוניין להשאיר אחת כזאת במקום שבו היה ארון ה'. לכן הרחיק אותה משם. ומוסיף הרד"ק: הדבר לא נעשה מיד, אלא ישבה שם שנתיים עד שנגמרה מלאכת הבית, ורק כשנגמר הבית העבירה אליו והוציאה מעיר דוד. כל זמן שהמלאכה נמשכה היתה באמת בירושלים במקום שהיה שם ארון ה'.
ולשון הכתוב "אשר באה אליהם ארון ה'" - לכאורה היה צריך לומר "אשר בא". אומר הרד"ק שאין להתפלא, שכן מצינו שהארון מוזכר לפעמים בלשון נקבה: "וארון האלוקים נלקחה". ואפשר להוסיף בדרך אפשר: במקומות שבהם היה הארון בתוקפו ובמקומו הראוי, בבית המקדש ובמשכן, הוא מוזכר בלשון זכר; וכשהארון נודד, כתוב "וארון האלוקים נלקחה", בלשון נקבה, שלשון נקבה היא תמיד ביטוי של תשישות כוח - "התשתם כוחי כנקבה". גם כאן, "אשר באה אליהם ארון ה'", מדובר במקום זמני עד שיכניסוהו לבית המקדש, ולכן נקט לשון נקבה המבטאת את החולשה כביכול.
המלבי"ם עומד על שינוי הלשון: במלכים נאמר "אך בת פרעה עלתה", וכאן "ואת בת פרעה העלה שלמה". בא עזרא ומגלה ומפרט יותר ממה שמוזכר במלכים: לא מעצמה עלתה, אלא שלמה הוא שהעלה אותה, ועזרא מגלה לנו את הטעם - שלא תהיה במקום שבו ארון ה'.
אָז הֶעֱלָה שְׁלֹמֹה עֹלוֹת לַיהֹוָה עַל מִזְבַּח יְהֹוָה אֲשֶׁר בָּנָה לִפְנֵי הָאוּלָם׃
וּבִדְבַר־יוֹם בְּיוֹם לְהַעֲלוֹת כְּמִצְוַת מֹשֶׁה לַשַּׁבָּתוֹת וְלֶחֳדָשִׁים וְלַמּוֹעֲדוֹת שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת׃
במלכים נאמר ששלמה העלה שלוש פעמים בשנה, ומבאר שם המלבי"ם שקרבנות שלושת הרגלים הוציא שלמה מכיסו - שלוש פעמים בשנה מימן בית המלכות את הוצאות הרגלים. וכאן בא עזרא ומגלה שבשלב הבא קיבל שלמה על עצמו את הוצאות כל הקרבנות: בין עולת התמיד שבכל יום, בין מוספי שבת, בין ראשי חודשים ובין הרגלים.
ולכאורה יש בזה קושי: הרי קרבנות הציבור צריכים לקרוב מממונם של כלל ישראל, ולצורך זה אספו את מחצית השקל, כדי שיהיה לכל אחד חלק בקרבן. ואם שלמה קיבל על עצמו את כל ההוצאות, הרי היה זה אמור לצאת מממון כלל ישראל. אלא שאפשר לומר שממון המלכות נחשב כממונם של כלל ישראל. כל המגבלה היא שלא יבוא איזה נדבן פרטי ויאמר: אני לוקח על עצמי את כל הוצאות קרבן התמיד לשנה שלמה. על זה אומרים לו: אין זה שלך, קרבן התמיד נועד לכלל, וצריך שלכל אחד יהיה בו חלק. אבל ממון בית המלוכה אינו ממון פרטי. אמנם היו מלכים שהתבלבלו וחשבו שזהו ממונם הפרטי - עד היום שומעים על הפיכות שבהן אנשים יוצאים עם מזוודות של מיליארדים מכספי הממלכה, מה שלא הספיקו להעביר בערוצים סודיים - אבל בדרך הרגיל כולנו יודעים שממון המלוכה הוא ממון של הכלל. ומשום כך יכול להיות שזהו ההסבר: הקרבנות קרבו מממון הכלל, שממון המלוכה הוא ממונם של כלל ישראל.
וַיַּעֲמֵד כְּמִשְׁפַּט דָּוִיד־אָבִיו אֶת־מַחְלְקוֹת הַכֹּהֲנִים עַל־עֲבֹדָתָם וְהַלְוִיִּם עַל־מִשְׁמְרוֹתָם לְהַלֵּל וּלְשָׁרֵת נֶגֶד הַכֹּהֲנִים לִדְבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ וְהַשֹּׁעֲרִים בְּמַחְלְקוֹתָם לְשַׁעַר וָשָׁעַר כִּי כֵן מִצְוַת דָּוִיד אִישׁ־הָאֱלֹהִים׃
שלמה העמיד את מחלקות הכהנים כפי שהעמידן דוד אביו, כפי שראינו לעיל שדוד חילק את המשמרות, וכל משמר עבד בזמנו. "להלל ולשרת" - השירה היתה חלק מן השירות שבמקדש. ומה פירוש שהלויים שרים "נגד הכהנים"? "נגד" כאן פירושו ממול: בשעה שהכהנים עובדים על המזבח, הלויים שרים מולם בעת הקרבת הקרבן. "לדבר יום ביומו" - שבכל יום יש שיר משלו, שיר של יום, ועליהם לשורר בכל יום את השיר הקבוע לאותו יום. והשוערים הם שומרי השערים, שאף זה מתפקיד הלויים שנחלקו למשוררים ולשוערים, ודוד המלך מינה שוערים לכל שער ושער, כמו שראינו בפירוט הנרחב בדברי הימים א'.
וְלֹא סָרוּ מִצְוַת הַמֶּלֶךְ עַל־הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְכָל־דָּבָר וְלָאֹצָרוֹת׃
אומר הרד"ק שכאילו חסרה כאן מ' השימוש, וכוונת הכתוב: ולא סרו ממצוות המלך - ממה שציווה המלך על הכהנים והלויים לכל דבר, וגם לעניין ההנהגה באוצרות, כפי שציווה כך עשו. והמלבי"ם מבאר ש"לא סרו" הוא מלשון סורר ומורה, כלומר לא מרו את מצוותו, ומה שאמר עשו בדיוק.
וַתִּכֹּן כָּל־מְלֶאכֶת שְׁלֹמֹה עַד־הַיּוֹם מוּסַד בֵּית־יְהֹוָה וְעַד־כְּלֹתוֹ שָׁלֵם בֵּית יְהֹוָה׃
המיוחס לרש"י מסביר: מיום היווסדו עד כלותו - מה שאנו קוראים "מן המסד ועד הטפחות". גם כאן אומר הרד"ק שכאילו חסרה מ' השימוש, וכאילו צריך לקרוא "עד היום ממוסד בית ה' ועד כלותו", כלומר מיום היווסדו עד כלותו היתה כל המלאכה כהוגן וכראוי.
המלבי"ם מבאר: המלאכה שעשה עד שהניח את היסוד, עליה נאמר "ותיכון כל מלאכת שלמה עד היום" - שהכינו את כל הנצרך למלאכה. והמלאכה שעשה עד שסיים, על זה נאמר "שלם בית ה'", שהשלים את הבית. וכמו שמוזכר גם במלכים "ושילם את הבית", כלומר השלימו: כשם שבנה את הבית כך גם השלים אותו בכך שנתן את כל צורכי הבית, וכפי שראינו לעיל שמימן גם את הקרבנות. זהו "ושילם את הבית" - השלים גם את כל עניינו, לא רק את הבנייה אלא גם את ההפעלה השוטפת על ידי הקרבנות שמימן במלואם.
אָז הָלַךְ שְׁלֹמֹה לְעֶצְיוֹן־גֶּבֶר וְאֶל־אֵילוֹת עַל־שְׂפַת הַיָּם בְּאֶרֶץ אֱדוֹם׃
היו שם ערים בעציון גבר ובאילות, ושלמה לקח את הערים הללו ועשה שם "אוני", כלומר אוניות. לשם כך הלך וכבש את המקומות האלה, כדי שיהיה לו מהם צי אוניות.
וַיִּשְׁלַח־לוֹ חוּרָם בְּיַד־עֲבָדָיו אֳנִיּוֹת וַעֲבָדִים יוֹדְעֵי יָם וַיָּבֹאוּ עִם־עַבְדֵי שְׁלֹמֹה אוֹפִירָה וַיִּקְחוּ מִשָּׁם אַרְבַּע־מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים כִּכַּר זָהָב וַיָּבִיאוּ אֶל־הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה׃
חירם שולח לו ביד עבדיו אוניות וגם אנשים שיודעים להפעילן, "עבדים יודעי ים", שהרי הדבר צריך מומחיות. והם הולכים לאופיר, מקום שהיו בו מחצבי זהב גדולים ביותר, ולוקחים משם ארבע מאות וחמישים ככר זהב ומביאים אל המלך שלמה.
גם הרד"ק וגם המלבי"ם עומדים כאן על כך שבספר מלכים נאמר ארבע מאות ועשרים ככר. אפשר היה לומר בדרך צחות שעד ימי עזרא, בתנאי אינפלציה, כבר נעשה מזה ארבע מאות וחמישים. אלא שביתר רצינות שניהם הולכים בכיוון אחד: שלושים הככר היו כדי הוצאות הדרך. נמצא שכאן מדובר בברוטו וכאן בנטו: הברוטו היה ארבע מאות וחמישים, אך שלושים ככר ירדו להוצאות הדרך ולשכר העבדים, ולכן במלכים מזכיר ארבע מאות ועשרים בלבד, שאת השלושים אינו מונה.
בפרק ח ראינו את שלמה לאחר עשרים שנות בנייה: את חליפי הערים עם חירם ואת יישוב בני ישראל בהן, את כיבוש חמת צובה ובניית תדמור, בית חורון ושאר ערי המבצר והמסכנות - וכל זה רק לאחר שהשלים את בית ה' ואת ביתו, שלא רצה להתעסק בדבר אחר בעוד המקדש נבנה. ראינו את התביעה על השארת שבעת העממים בארץ, את חלוקת התפקידים בין ישראל לגרים, את הרחקת בת פרעה ממקום שנכנס אליו ארון ה', את הקרבנות שמימן שלמה מממון המלכות, את העמדת מחלקות הכהנים, הלויים והשוערים כמצוות דוד, ולבסוף את הצי שהקים בעציון גבר ואת הזהב שהובא מאופיר. הכל בבחינת "ותיכון כל מלאכת שלמה" - לא רק בניית הבית, אלא גם השלמתו והפעלתו כראוי.