פתיחה: חנוכת הבית - האש, הענן והשמחה
פרק ז' בדברי הימים ב' הוא המשכה הישיר של תפילת שלמה. שלמה סיים להאריך בתפילתו ולבקש על כל המצבים שעלולים להיות, שכל מי שיבוא להתפלל בבית הזה תיענה תפילתו - וכעת מגיעה התשובה מן השמים: אש יורדת ואוכלת את הקרבנות, כבוד ה' ממלא את הבית, והעם כורע ומשתחווה. הפרק ממשיך בשבעת ימי חנוכת המזבח ושבעת ימי החג, בשילוח העם, ולבסוף בהתגלות ה' אל שלמה בלילה - תשובה מפורטת לכל בקשה ובקשה שביקש, יחד עם אזהרה חמורה על העתיד.
ירידת האש - ולמה אינה מוזכרת בספר מלכים
וּכְכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וְהָאֵשׁ יָרְדָה מֵהַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל הָעֹלָה וְהַזְּבָחִים וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת־הַבָּיִת׃
עם סיום התפילה ירדה האש ואכלה את העולה והזבחים, וזה היה הסימן הגלוי שתפילת שלמה התקבלה. "וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת־הַבָּיִת" - זה העשן והענן שראינו בפרק הקודם.
המלבי"ם עומד על כך שבספר מלכים לא נזכר כלל עניין ירידת האש. חז"ל אומרים, וכן מופיע בסדר עולם ובספרא ויקרא, שהאש שירדה בימי משה לא נסתלקה ממזבח הנחושת עד שבאו לבית עולמים. נמצא שהאש כבר הייתה מצויה להם ממזבחו של משה, ולא נסתלקה עד שהגיעו לירושלים. אם כן, אין זו ממש אש חדשה מן השמים, אלא אש שקפצה ממזבחו של משה אל המזבח שהקים שלמה בבית המקדש - ולכן ירמיהו בספר מלכים אינו מזכיר זאת. אבל עזרא כאן בדברי הימים כן מזכיר, שכן מעבר האש מן המזבח ההוא אל מזבחו של שלמה הוא עצמו אות מן השמים.
אלא שהמלבי"ם מתפלא על שיטת רבי יוסי בזבחים. בהמשך הפרק נאמר ששלמה "קידש את תוך החצר", ונחלקו בביאורו: יש שאמרו שקידש את החצר עצמה להקריב עליה קרבנות (שהרי רבו הקרבנות ולא הייתה ברירה), ורבי יוסי אומר שבנה מזבח אחר, נוסף על מזבח הנחושת. ואם בתחילה עמד שם מזבחו של משה, כיצד אומר רבי יוסי בסדר עולם שלא נעתקה האש ממזבח הנחושת? הרי לפי דבריו האש בהכרח נעתקה אל המזבח החדש שעשה שלמה.
מיישב המלבי"ם, שהכתובים כאן אינם כתובים כסדר. מה שנאמר בפסוק ז' שקידש את תוך החצר - שלשיטת רבי יוסי הכוונה שבנה מזבח - היה עוד לפני ירידת האש. שאם תאמר שתחילה ירדה האש ורק אחר כך בנה מזבח, לאן עברה האש בינתיים? וכי הלכה אחריו? בהכרח שהמזבח נבנה קודם, ואז עברה האש ממזבחו של משה אל המזבח שבנה שלמה. ומעבר לזה מוסיף המלבי"ם, שכבר כתב בפירושו לספר מלכים שפשטות הכתובים כאן בדברי הימים, שמזבח הנחושת הוא זה שעשה שלמה, מורה כשיטת רבי יהודה בזבחים - ש"קידש את תוך החצר" הוא כפשוטו, שקידש את החצר עצמה להקריב עליה.
וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לָבוֹא אֶל־בֵּית ה' כִּי־מָלֵא כְבוֹד־ה' אֶת־בֵּית ה'׃
הכוהנים לא יכלו להיכנס פנימה, מפני הענן שכבר ראינו בפרק הקודם, שמילא את הבית ומנע מהם את הכניסה.
כריעה על הרצפה - ומדוע הותרה
וְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רֹאִים בְּרֶדֶת הָאֵשׁ וּכְבוֹד ה' עַל־הַבָּיִת וַיִּכְרְעוּ אַפַּיִם אַרְצָה עַל־הָרִצְפָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְהֹדוֹת לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
כלל ישראל רואים את האש יורדת ואת כבוד ה' - הענן החופף על הבית - וכורעים אפיים ארצה. ויש כאן כפילות: "אַפַּיִם אַרְצָה" כבר אומר לארץ, ומה מוסיף "עַל־הָרִצְפָה"?
הרד"ק מבאר שהרצפה היא קרקע הבית, ונקראת רצפה משום שהייתה רצופה באבני שיש. והכתוב מדגיש זאת מפני ששלמה עצמו לא כרע על הרצפה אלא על הכיור - ים של שלמה, מקום גבוה שעמד עליו כדי שכולם יראוהו. לפיכך מציין הכתוב שהעם כרעו על הרצפה, בשונה משלמה שכרע על הכיור.
המלבי"ם מסביר אחרת: הרי אסור להשתחוות על רצפת אבנים אלא במקדש בלבד, כמו שנאמר "וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם". כאן בא הכתוב לומר שמותר היה להם להשתחוות על הרצפה ממש, משום שזה המקום אשר בחר ה'. עד עכשיו עדיין לא ידעו אם תשרה כאן השכינה, ולכן גם להשתחוות היה אסור, ככל מקום שאסור להשתחוות בו על אבן משכית. אבל כיוון שכעת ראו אש יורדת מן השמים וראו את כבוד ה' שוכן כאן - הבינו שזה מקום שאפשר להשתחוות בו, והשתחוו אפיים ארצה על הרצפה.
ריבוי הזבחים וחנוכת הבית
וְהַמֶּלֶךְ וְכׇל־הָעָם זֹבְחִים זֶבַח לִפְנֵי ה'׃
וַיִּזְבַּח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אֶת־זֶבַח הַבָּקָר עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וְצֹאן מֵאָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף וַיַּחְנְכוּ אֶת־בֵּית הָאֱלֹהִים הַמֶּלֶךְ וְכׇל־הָעָם׃
אומר המלבי"ם שפסוקים ד' וה' הם העתקה ממלכים, ואילו פסוק ו' - שכולם עומדים על משמרותם - הוא תוספת של עזרא. ומתוך הכמויות העצומות הללו, עשרים ושניים אלף בקר ומאה ועשרים אלף צאן, מובן מדוע היה צורך לקדש גם את הרצפה: פשוט לא היה מקום להקריב את הכל על גבי המזבח.
"וַיַּחְנְכוּ" - מפרש מצודת ציון: התחלת הדבר לעמוד בה משם והלאה קרויה חינוך בלשון מקרא. זו הגדרת "לחנוך": ההפעלה הראשונה, שמכאן ואילך יפעל הדבר בדרך הזאת. כך חנכו את הכלים, כך חנכו את המשכן, וכך כאן חנכו את המקדש - השימוש הראשון שמכשיר אותו לעמוד בזה מכאן והלאה.
וְהַכֹּהֲנִים עַל־מִשְׁמְרוֹתָם עֹמְדִים וְהַלְוִיִּם בִּכְלֵי־שִׁיר ה' אֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִיד הַמֶּלֶךְ לְהֹדוֹת לַה' כִּי־לְעוֹלָם חַסְדּוֹ בְּהַלֵּל דָּוִיד בְּיָדָם וְהַכֹּהֲנִים מַחְצְרִים נֶגְדָּם וְכׇל־יִשְׂרָאֵל עֹמְדִים׃
"עַל־מִשְׁמְרוֹתָם" - דוד המלך חילק את הכוהנים לעשרים וארבע משמרות, וכל משמרה משרתת בתורה; וכן הלוויים חולקו לעשרים וארבע משמרות, וגם הם עמדו על משמרותם. וכל זה כדי להודות לה' בשיר, בכלי שיר, ולומר "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו".
"בְּהַלֵּל דָּוִיד בְּיָדָם" - כלי השיר שבהם היו אומרים את ההלל וההודיות של דוד היו בידי הלוויים, ובהם היו מהללים. "הלל דוד" הכוונה לשירות ותשבחות שייסד דוד המלך, הם השירים שבספר תהילים. והרד"ק מביא הסבר נוסף: כלי שיר שעשה דוד להלל בהם - אלו נקראים "הלל דוד". "וְהַכֹּהֲנִים מַחְצְרִים נֶגְדָּם" - תפקיד הכוהנים היה לשורר בחצוצרות, כמו שכתוב "וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ", וזה היה חלק מעבודתם.
"ויקדש שלמה את תוך החצר" - מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי
וַיְקַדֵּשׁ שְׁלֹמֹה אֶת־תּוֹךְ הֶחָצֵר אֲשֶׁר לִפְנֵי בֵית־ה' כִּי־עָשָׂה שָׁם הָעֹלוֹת וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים כִּי־מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה לֹא יָכוֹל לְהָכִיל אֶת־הָעֹלָה וְאֶת־הַמִּנְחָה וְאֶת־הַחֲלָבִים׃
המיוחס לרש"י מביא את המחלוקת: רבי יהודה אומר שקידש את רצפת העזרה בקדושת מזבח, כדי להקטיר על הרצפה עצמה, לפי שמזבח הנחושת קטן מהכיל - ראינו כאן כמות של כמאה וארבעים אלף קרבנות, ובהכרח היה צריך לקדש גם את רצפת העזרה להקטיר עליה.
אמר לו רבי יוסי: והלא כבר נאמר "אלף עולות יעלה שלמה על המזבח" שעשה משה, וכשאתה בא לחשבון אמות ומניין עולות, תמצא שמזבחו של שלמה גדול הרבה משל משה. מקום מערכתו של מזבח משה היה אמה על אמה, ומקום מערכתו של שלמה עשרים וארבע על עשרים וארבע - הרי פי 576 משל משה. ואם באמה אחת יכול היה להעלות אלף עולות, ודאי שמזבח כזה יכול להכיל פי כמה וכמה. וכמובן שהכל אמור גם בדרך שלמעלה מן הטבע, שהרי באמה על אמה אי אפשר בטבע להקריב אלף קרבנות. אם כן, מהו "קידש את תוך החצר"? שקבע בו מזבח של אבנים מחובר ברצפה.
והרד"ק מביא ביאור שלישי: יש אומרים שבנה שם מזבח לצורך שעה - לא קידוש החצר עצמה להקרבה, ולא מזבח אבנים קבוע, אלא מזבח זמני.
שבעת ימי החנוכה ושבעת ימי החג - והאכילה ביום הכיפורים
וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֶת־הֶחָג בָּעֵת הַהִיא שִׁבְעַת יָמִים וְכׇל־יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מְאֹד מִלְּבוֹא חֲמָת עַד־נַחַל מִצְרָיִם׃
וַיַּעֲשׂוּ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצָרֶת כִּי חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ עָשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים וְהֶחָג שִׁבְעַת יָמִים׃
בספר מלכים נאמר "שבעת ימים ושבעת ימים", ובא עזרא כאן ומחלק: שבעת הימים הראשונים לא היו חג אלא חנוכת המזבח בלבד, ולכן היו מותרים בעבודת חול - שלא כיום טוב. לפי זה, אומר המלבי"ם, מצד הפסוקים היה אפשר לומר שבאמת התענו ביום הכיפורים, שהרי אותו יום לא היה חג אלא יום חנוכת מזבח. אלא שמקובלנו בחז"ל שאכלו ביום הכיפורים, ויצאה בת קול ואמרה להם שמחול להם הדבר. וזה עצמו נלמד ממה שספר מלכים קורא לזה "חג" - ומשמע שנחשב כיום טוב, שאסור בו להתענות.
גם הרד"ק מביא את דרשת חז"ל שאכלו ביום הכיפורים, שהרי שבעת הימים שקודם חג הסוכות כוללים את יום הכיפורים, והחנוכה נעשתה מתוך שמחה - ושמחה היא בזבחי שלמים, באכילה ושתייה. בהכרח שאכלו ביום הכיפורים, ולא נחשב להם לעוון, ויצאה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנים לחיי העולם הבא.
שילוח העם - שמיני או תשיעי?
וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי שִׁלַּח אֶת־הָעָם לְאׇהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל־הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִיד וְלִשְׁלֹמֹה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ׃
כ"ג בחודש השביעי הוא היום התשיעי לחנוכת הבית, ואילו בספר מלכים כתוב שביום השמיני שילח את העם. שמיני או תשיעי? מיישב המיוחס לרש"י: ביום השמיני נתן להם רשות ללכת לאחר החג, ולמחרת, כשיצא החג, הלכו כולם יחד. נמצא שהיום השמיני הוא יום מתן האישור, והיציאה בפועל הייתה רק למחרת, שהרי בחג עצמו אינם יכולים לצאת.
גם המלבי"ם מיישב מעין זה, על פי חז"ל שאמרו ששמיני עצרת טעון לינה - שצריכים להישאר וללון בירושלים. לפיכך שילח אותם בכ"ב רק מעניין החנוכה, אבל לא ללכת לבתיהם. ודייק: לא נאמר שם שבכ"ב שילחם "לאוהליהם", אלא רק כאן: "וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה... שִׁלַּח אֶת־הָעָם לְאׇהֳלֵיהֶם". בכ"ב אמר להם כביכול: סיימנו את חנוכת המקדש, אתם כבר יכולים ללכת - אבל עדיין לא לאוהליכם, טעון לינה, צריכים אתם לישון כאן בירושלים, ורק למחרת תלכו.
הסבר נוסף מביא המיוחס לרש"י: ביום השמיני נתן רשות ללכת, ושילח את אותם שהיו יושבים בתוך תחום שבת - כל מי שיכול היה ללכת גם ביום טוב, הלך לביתו; ואילו אלו ששכנו מעבר לתחום ולא יכלו לצאת, הלכו רק לאחר יום טוב. ועוד מביא מבראשית רבה, שנטלו ממנו רשות והמתינו שם עוד יום אחד, ונטלו רשות למחרת פעם שנייה, ולכך נאמר ביום כ"ג לחודש. וזה כמו שאמרו חז"ל, שהנפרד מרבו בערב ולא יצא, צריך לבוא ולהיפרד ממנו שנית בבוקר - וכך באו ונפרדו משלמה פעם שנייה.
"שמחים וטובי לב" - על מה שמחו
מפרש המיוחס לרש"י: "הטובה אשר עשה ה' לדויד ולשלמה" - שה' דיבר בפיו ואמר שיבנה שלמה בית לשמו, והנה עתה מילא את ידו: לדוד נתן בן שישב על כיסאו, ולשלמה שזכה בסופו של דבר לבנות את הבית ולהשלים את המלאכה. "וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ" - כמו שכתוב במלכים "לא נפל דבר אחד מכל אשר צוה", שהקב"ה קיים לבניו כל מה שהבטיח. ועוד מביא: "לישראל עמו" - שהיה להם מושל שישבו בביטחון ובהשקט, כמו שכתוב "וישב יהודה וישראל... איש תחת גפנו ותחת תאנתו". על כך הודו ישראל לה', ששם להם מלך חכם שניהלם בהשכל.
וכבר הזכרנו בעבר שהתקופה המעולה ביותר בכל הזמנים של עם ישראל הייתה זו - תקופתו של שלמה. זה היה שיא השלמות, התקופה שבה הגיע עם ישראל לדרגות הגבוהות ביותר של כל ההבטחות הטובות שבתורה. לאחר מכן התחילו לקלקל: עניין בת פרעה כפי שנראה בהמשך, ואחריו הידרדרות כללית, הממלכה מתפלגת, ירבעם עושה עגלים, ומשם החל הדרדור הגדול עד הגלות. אבל בתקופה הזאת נתקיימו בהם כל ההבטחות הטובות שהבטיחה התורה ב"אם בחוקותי תלכו".
"וכל הבא על לב שלמה... הצליח"
וַיְכַל שְׁלֹמֹה אֶת־בֵּית ה' וְאֶת־בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כׇּל־הַבָּא עַל־לֵב שְׁלֹמֹה לַעֲשׂוֹת בְּבֵית־ה' וּבְבֵיתוֹ הִצְלִיחַ׃
שלמה מסיים תחילה את בית ה' ורק אחר כך את בית המלך, כפי שראינו. וההדגשה "ואת כל הבא על לב שלמה... הצליח" - כל מה שעלה על ליבו יצא אל הפועל. והרי בדרך כלל אין זה כך: אדם מתכנן תוכניות, ויש אילוצים - אילוצי תקציב ואילוצי המציאות בשטח. תשאלו כל מי שעסק פעם בבנייה: כאן נוריד את הקיר, כאן נשים כך, ופתאום מתחילים לעבוד ומגלים קיר תומך, וכל התוכניות נגנזות. הכרתי אדם שהורידו קיר בבניין כדי להרחיב בקומה העליונה, והתברר שזה היה קיר תומך; הבניין נכנס לסכנה, הגג התחיל לנטות, הגיע מהנדס, והיה צריך להשקיע הון - כמאה אלף שקלים רק כדי להציב יסודות בתוך הבית ולהעמיד את התקרה. שיפוץ שהיה אמור להסתיים בכמה עשרות אלפי שקלים נגמר בהוצאות שאינן נגמרות, ובסוף גם לא יכלו לעשות את מה שרצו: נשארו להם עמודים תקועים באמצע הבית בצורה מכוערת, היה צריך למתוח קורות, ועוגמת נפש גדולה מאוד.
אצל שלמה - כל מה שתכנן, עשה. לא היה דבר שלא פעל לפי התוכנית. וכנראה מפני ש"סוף מעשה במחשבה תחילה": ראשית, בעיות תקציב לא היו לו; ומעבר לזה, חוכמתו הגדולה הביאה אותו לחשבן כל דבר מראש, ולכן הכין הכל כראוי והוציא את כל תוכניותיו אל הפועל.
המלבי"ם עומד על כך שבמלכים כתוב "ואת כל חשק שלמה אשר חפץ לעשות", וכאן עזרא אינו מזכיר את "חשק שלמה" אלא "כל הבא על לב שלמה". מדוע? משום שעזרא מזכיר בהמשך שבנה בניינים רבים - אותם בניינים הם "חשק שלמה". כאן בא הכתוב להדגיש שהצליח במה שרצה לעשות בשני הבניינים שהיו אצלו העיקר: בית ה' ובית המלך; ואילו שאר "חשק שלמה" יתואר בהמשך.
התגלות ה' בלילה - תשובה על כל בקשה
וַיֵּרָא ה' אֶל־שְׁלֹמֹה בַּלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁמַעְתִּי אֶת־תְּפִלָּתֶךָ וּבָחַרְתִּי בַּמָּקוֹם הַזֶּה לִי לְבֵית זָבַח׃
ה' נגלה לשלמה בחזיון לילה, ובאותה לשון שבה ביקש שלמה - "ואתה תשמע השמים" - משיב לו הקב"ה: "שמעתי את תפילתך". ושימו לב שעל כל מה שביקש, הקב"ה עונה לו אחת לאחת: התפלל על היעצר שמים - "הן אעצור השמים ולא יהיה מטר"; התפלל על רעב וארבה - "והן אצוה על חגב", שהוא ממיני הארבה; התפלל על הדבר - "ואם אשלח דבר בעמי".
אומר המלבי"ם שהמראה הזה וכל תוכנו מוזכרים בספר מלכים, אלא שכאן בפסוקים י"ג-ט"ז יש דברים נוספים שלא הוזכרו שם, ושאר הדברים נאמרו שם בשינויים מועטים. שלמה התפלל על שני עניינים: האחד - שישכין ה' שכינתו בבית המקדש וישמע את המתפללים לפניו; והשני - התמדת מלכות בית דוד. על השראת השכינה עונה לו הקב"ה: "ובחרתי במקום הזה לי לבית זבח" - כאן תשרה שכינה. ועל התפילות הפרטניות, מה יהיה בעת צרות, על כך הוא עונה בפסוקים הבאים.
הֵן אֶעֱצֹר הַשָּׁמַיִם וְלֹא־יִהְיֶה מָטָר וְהֵן־אֲצַוֶּה עַל־חָגָב לֶאֱכוֹל הָאָרֶץ וְאִם־אֲשַׁלַּח דֶּבֶר בְּעַמִּי׃
וְיִכָּנְעוּ עַמִּי אֲשֶׁר נִקְרָא־שְׁמִי עֲלֵיהֶם וְיִתְפַּלְלוּ וִיבַקְשׁוּ פָנַי וְיָשֻׁבוּ מִדַּרְכֵיהֶם הָרָעִים וַאֲנִי אֶשְׁמַע מִן־הַשָּׁמַיִם וְאֶסְלַח לְחַטָּאתָם וְאֶרְפָּא אֶת־אַרְצָם׃
ההדגשה היא "וְיִכָּנְעוּ עַמִּי". אין הקב"ה מסיר את המגפה בכדי. למגפה יש מטרה: לעורר, ולא להתעלל. וכיוון שמטרתה לעורר, צריכה המטרה להיות מושגת - "ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו ויבקשו פני", בבית הזה המיוחד לקבלת התפילות. ובעיקר: "וישובו מדרכיהם הרעים", שכן לא די להתפלל שיסיר ה' את הצרה. אין אדם יכול לבקש שתוסר ממנו הצרה ולהמשיך בדרכיו הנלוזות; עליו לתקן את מעשיו. ואז - "ואני אשמע מן השמים ואסלח לחטאתם וארפא את ארצם". מבאר המלבי"ם: החטא הוא המכה, והתשובה היא הרפואה. החטא הוא המכה את האדם, וכשאדם שב בתשובה - זו הרפואה למכה. "ואסלח לחטאתם", וממילא "ארפא את ארצם".
עַתָּה עֵינַי יִהְיוּ פְתֻחוֹת וְאׇזְנַי קַשֻּׁבוֹת לִתְפִלַּת הַמָּקוֹם הַזֶּה׃
מסביר המלבי"ם: שם תהיה השראת השכינה בתמידות, ולכן שם מקבל ה' את התפילות באוזניים קשובות. וחסדי ה' כי לא תמנו - שגם בכותל המערבי נשבע הקב"ה שלא ייחרב לעולם, ולא זזה משם שכינה מעולם. לכן זהו מקום של השראת שכינה, ובו "עיני פתוחות ואוזני קשובות".
וְעַתָּה בָּחַרְתִּי וְהִקְדַּשְׁתִּי אֶת־הַבַּיִת הַזֶּה לִהְיוֹת־שְׁמִי שָׁם עַד־עוֹלָם וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כׇּל־הַיָּמִים׃
מהו "והיו עיני ולבי שם כל הימים"? מתרגם יונתן: "ותהא שכינתי שריא בה, אם רעותי מתעבדא תמן כל יומייא" - שכינתי תשרה שם כל הימים, ובלבד שרצוני ייעשה שם כל הימים. אך ברגע שלא יעשו שם את רצונו - שהרי כיצד הכניס מנשה צלם להיכל, וכל הקלקולים שהיו במשך הדורות - אין הבטחה שתשרה שם השכינה. ההבטחה מותנית: תהא שכינתי שורה בה רק אם את רצוני יעשו שם כל הימים.
"כיסא מלכותך" ולא "כיסא ממלכתך"
וְאַתָּה אִם־תֵּלֵךְ לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִיד אָבִיךָ וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ וְחֻקַּי וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמוֹר׃
וַהֲקִימוֹתִי אֵת כִּסֵּא מַלְכוּתֶךָ כַּאֲשֶׁר כָּרַתִּי לְדָוִיד אָבִיךָ לֵאמֹר לֹא־יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל׃
בספר מלכים נאמר "כאשר הלך דוד אביך בתום לבב ובישר", ושם ההבטחה היא "והקימותי את כסא ממלכתך על ישראל לעולם, כאשר דברתי על דוד אביך לאמר לא יכרת לך איש מעל כסא ישראל". מבאר המלבי"ם שיש הבדל בין "כיסא מלוכה" - שאתה תמלוך ויהיה לך כיסא, לבין "כיסא ממלכה" - שמדבר על העם שעליו הוא מושל, שממלכתו תהיה על כל ישראל, וזה יהיה לעולם. שהרי גם לרחבעם היה כיסא מלוכה, קטן, של שני שבטים; אבל "ממלכה" פירושה עם גדול שעליו הוא מושל - מלוכה על כלל ישראל לעולם. ועל כך לא כרת ה' ברית לדוד אלא רק דיבר אליו.
עזרא כאן מוסיף עניין אחר: במלכים ההבטחה הגדולה תלויה בהליכה בתום ובישר, שהוא המעשה השלם בלי שום פנייה חיצונית. וכאן מוסיף שגם אם לא יהיה המעשה ברמה כזו של תום ויושר, אלא ישמור מצוות ה' אפילו שלא לשמה - על כל פנים יקים לו ה' את כיסא מלכותו. לכן כאן נאמר רק "ולעשות ככל אשר צויתיך וחקי ומשפטי תשמור", בלי "בתום ובישר": אין כאן הנהגה בדרגה גבוהה, אלא רמה נמוכה יותר של שמירה שלא לשמה, ועל כך אין הבטחה של "כיסא ממלכתך" - ממשלה על כלל ישראל - אלא "כיסא מלכותך" בלבד, מלכות מצומצמת. ומשום כך גם לא נאמר כאן "לעולם", כפי שנאמר במלכים "על ישראל לעולם", שהרי אין כאן שלמות. ועל זה הייתה כריתת ברית - שיהיה מבניו על כל פנים "איש מושל בישראל", גם אם לא תהיה ממשלה כללית על כל העם. וכך אכן ראינו: אף ששלמה התחיל לקלקל בסוף ימיו, רחבעם כן מלך, אבל מלכות חלקית, על שני שבטים בלבד, ועשרת השבטים ניתנו לירבעם.
אזהרת החורבן - "למשל ולשנינה"
וְאִם־תְּשׁוּבוּן אַתֶּם וַעֲזַבְתֶּם חֻקּוֹתַי וּמִצְוֺתַי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם וַהֲלַכְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם׃
וּנְתַשְׁתִּים מֵעַל אַדְמָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם וְאֶת־הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר הִקְדַּשְׁתִּי לִשְׁמִי אַשְׁלִיךְ מֵעַל פָּנָי וְאֶתְּנֶנּוּ לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכׇל־הָעַמִּים׃
"אם תשובון אתם" - אם תשובו מאחרי ה', ותעזבו את חוקותיו ומצוותיו, ותלכו לעבוד אלוהים אחרים ולהשתחוות להם - "ונתשתים מעל אדמתי", עם ישראל יגלו; "ואת הבית הזה... אשליך מעל פני", הבית ייחרב. וזה כתנאי שנאמר בתורה: "ואם לא תשמעו לי... והשימותי את מקדשיכם" - הבית יושם, הבית יושלך.
ולא זו בלבד, אלא "ואתננו למשל ולשנינה בכל העמים". אומר המיוחס לרש"י: כעניין שמושלים משל על מי שאירע לו דבר פגע. וחז"ל דורשים "לשנינה" - ידברו בך, ישננו בך. ומדהים לראות עד כמה התקיים הדבר בעם ישראל בגלות. באירופה היה עיתון שכולו מיועד להיות משל ושנינה לעם היהודי, "דר שטירמר" שמו: קריקטורות, דברים נוטפי ארס, הצגת היהודי כחמדן הרוצה לבלוע את כל העולם, ה"פרוטוקולים של זקני ציון", ומה לא. כל הזמן ישננו בך. וגם במאה העשרים ועד היום - על מה מדברת התקשורת העולמית? ישראל. לא משנה מתי, לא משנה למה, לא משנה באיזה הקשר: תמיד ישראל בכותרות, ולרוב באופן שלילי. זהו "וישננו בך", תמיד ידברו בך.
סיפרתי פעם על השגריר הסיני ששאל שר ישראלי: תגיד לי, כל הזמן שומעים עליכם, מדברים עליכם, אתם כל הזמן בראשי מהדורות החדשות - כמה אתם בכלל? אמר לו: אנחנו, באותם ימים, כחמישה מיליון. אמר לו: מה? חמישה מיליון? שתבין - כשאנחנו עושים מפקד אוכלוסין בסין, חמישה מיליון זה טעות הדגימה. זה פרוור, שכונה בסין. ואתם עושים כזה רעש? וזו הבטחת התורה: ישננו בך, "ובגויים ההם לא תרגיע", תהיה למשל ולשנינה.
ומהו "למשל"? כשרוצים לומר על מישהו: היזהר שלא יקרה לך כמו לזה, מה אתה רוצה לגמור כמו פלוני. האדם נעשה משל שכולם משננים, נותנים אותו כדוגמה לצרה, לאסון, למשהו נורא. זו המציאות הקשה ביותר שאדם יכול להגיע אליה: שאתה נעשה הדוגמה לרע, הדוגמה למה קורה כשאדם מקלקל ואילו מכות הוא חוטף.
"אם תשובון" מול "אם שוב תשובון" - דקדוק המלבי"ם
המלבי"ם מדייק: במלכים נאמר "אם שוב תשובון אתם ובניכם... והכרתי את ישראל... ואת הבית אשלח". שם מדובר שהוא ובניו ישובו מאחרי ה', כלומר בתמידות - וזהו "שוב תשובון". יש למלבי"ם עיקרון שהוא חוזר עליו בכמה מקומות: המקור הבא לפני הפועל מורה על תמידות הפעולה. "תשובון" הוא פועל, פעולה; "שוב" הוא מקור, שם העצם של הפעולה, כמו "שיבה". וכשם שהפעלים "כעסתי, כועס, יכעסון, תכעסו" הם פעולות, ואילו "כעס" הוא הביטוי המופשט - כך כאן. וכלל הוא: כל מקום שהמקור בא לפני הפועל, מורה שהדבר יהיה בהתמדה. "שוב תשובון" - שתשובו מאחרי ה' כל הזמן, ולכן גם העונש שם טוטאלי: יכרית את ישראל לחלוטין, וישלח את הבית לגמרי - חורבן גמור.
אבל כאן נאמר רק "אם תשובון", בלי "שוב" - כלומר לא בצורה המורה על התמדת הפעולה, אלא הוא לבדו ישוב מאת ה'. ולכן גם העונש פחות חמור: "ונתשתים" - ה' ינטוש את ישראל, יעקור את הנטוע ממקומו, אך לא יכרית אותם לגמרי; "ואת הבית הזה... אשליך" - שלא ישגיח עליו להשרות בו שכינתו, אף שלא ייחרב. שם, לעומת זאת, "את הבית אשלח" - שילוח גמור, חורבן מוחלט.
וְהַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר הָיָה עֶלְיוֹן לְכׇל־עֹבֵר עָלָיו יִשֹּׁם וְאָמַר בַּמֶּה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת וְלַבַּיִת הַזֶּה׃
"אשר היה עליון" - כולם הכירו בעליונותו, היה עליון ונפלא בעיני כל עובר; הכל ידעו שלבית הזה מגיעים ומתפללים ונענים, כפי ששלמה ביקש שכל עניין שיבואו ויתפללו עליו, ייענה להם הקב"ה מן השמים. וכעת אותו בית עצמו - "לכל עובר עליו ישום", כל מי שיעבור יראה אותו שומם. ואפשר לפרש "ישום" כעניין "ישום וישרוק": כאדם המשתומם, משמיע שריקה ומניע ראשו - ביטוי לכך שהוא עומד נדהם לגודל הטרגדיה והקטסטרופה.
קידוש השם - על ידך או על גבך
וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת־ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיַּחֲזִיקוּ בֵּאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וַיַּעַבְדוּם עַל־כֵּן הֵבִיא עֲלֵיהֶם אֵת כׇּל־הָרָעָה הַזֹּאת׃
אותם אנשים שיראו את הצרה הגדולה יאמרו: על מה באה הצרה הזאת? על שעזבו את ה' אלוהי אבותיהם שהוציאם מארץ מצרים, והחזיקו באלוהים אחרים והשתחוו להם ועבדום - ולכן באה עליהם הרעה הזאת בצדק.
וזה כפי שהסברנו כמה פעמים בשם הרב דסלר: רצון ה' יתקיים על כל פנים. "כל הנברא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" - כל הבריאה נבראה לקדש שם שמים, ולאדם נתונה הבחירה אם שם שמים יתקדש על ידך או על גבך. אילו היה הבית עליון כראוי, מקום השראת השכינה, שכל הבא ומתפלל תפילתו מתקבלת - כולם היו עומדים נדהמים ואומרים: יש אלוקים בישראל, והיה מתקדש שם שמים. אבל כאשר קלקלנו את דרכינו, מביא הקב"ה עלינו קטסטרופות, ושוב אומרים כולם: יש אלוקים בשמים. שם שמים יתקדש בין כה וכה; בידך לבחור אם יהיה זה על ידך ותזכה בכך, או על גבך ותחטוף סטירות. זה מה שאומר הכתוב: כולם יאמרו "בוא וראה, זה בגלל שעזבו את ה' אלוהיהם" - שם שמים מתקדש בסופו של דבר גם על ידי המעשים האלה, אלא שחבל שהאדם קידש שם שמים וחטף סטירות, במקום לקדש שם שמים ולזכות בזה לחיי העולם הבא.
לסיכום: פרק ז' פותח בשיא: האש יורדת, כבוד ה' ממלא את הבית, העם כורע על הרצפה ומודה "כי לעולם חסדו", ושלמה מקדש את תוך החצר מפני ריבוי הקרבנות. שבעת ימי חנוכת המזבח ושבעת ימי החג מסתיימים בשילוח העם בכ"ג לחודש, שמחים וטובי לב - התקופה המעולה ביותר בתולדות עם ישראל, שבה נתקיימו כל ההבטחות הטובות שבתורה. בחציו השני של הפרק נגלה ה' לשלמה בלילה ומשיב לו על כל בקשותיו: בחירת המקום לבית זבח, עיניים פתוחות ואוזניים קשובות לתפילה, והבטחה שכל צרה תוסר כאשר ייכנעו, יתפללו ובעיקר ישובו מדרכיהם הרעים - שהחטא הוא המכה והתשובה היא הרפואה. אך לצד ההבטחה באה האזהרה: אם יעזבו את ה' - ייעקרו מעל אדמתם, והבית יהיה למשל ולשנינה. ומכאן הלקח הגדול: שם שמים יתקדש בכל מקרה, ובידי האדם לבחור אם יתקדש על ידו ויזכה, או על גבו חלילה.