פרק ו' בדברי הימים ב' פותח את תפילתו הגדולה של שלמה המלך בחנוכת הבית. למעשה התפילה היא כמעט העתק של מה שכבר למדנו בספר מלכים, ולכן המלבי"ם ממעט כאן מאוד בביאורים - דרכו שאינו כופל את דבריו במקום שהכתוב חוזר על עצמו. המלבי"ם עצמו כותב: כל הפרק הזה הועתק ממלכים, ושם פירשתי הכל באורך ואין לכפול הדברים; רק בפסוק ה' הוסיף לפרש מה שקיצר שם, "לא בחרתי בעיר" ו"ואבחר בדויד". לפיכך נלך כאן בפרק - ארבעים ושניים פסוקים - עם שאר המפרשים, ונעמוד על הנקודות שהמלבי"ם כן מתייחס אליהן.
אָז אָמַר שְׁלֹמֹה: יְהֹוָה אָמַר לִשְׁכּוֹן בָּעֲרָפֶל׃
המיוחס לרש"י מסביר: כיוון שהבית התמלא עשן בשעת החנוכה, כמו שראינו בפרק הקודם, אמר שלמה - עכשיו אני יודע שהשכינה שרויה בו. שכן דרכו של הקדוש ברוך הוא להשרות שכינתו מתוך ערפל, כמו שנאמר "ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוהים", וכמו שנאמר "כי בענן אראה על הכפורת". אם אני רואה כאן ענן וערפל - סימן שהשכינה שרויה בבית שבניתי לשמו.
מכאן למדנו בעבר מוסר נפלא בשם בעל התניא. כשראה העם את הערפל נאמר "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק", והיחיד שניגש אל הערפל היה משה. כשאדם רואה ערפל ונסוג ועומד מרחוק - שידע שהייתה כאן הזדמנות גדולה להשיג השגות והוא לא השיג. משה היה מוכן לגשת דווקא אל הערפל, ולכן השיג את מה שהשיג.
וזו מטפורה למציאות שלנו. כשיש קשיים והתמודדויות תמיד יש כאלה שנסוגים - קשה לו, אז הוא לוקח צעד לאחור. ויש כאלה שאומרים: דווקא אם קשה, סימן שכאן רצון השם, סימן שכאן צריך להתאמץ ולהשקיע יותר. "אשר שם האלוהים" - איפה הקדוש ברוך הוא נמצא? דווקא במקום שקשה, דווקא במקום שהראות לקויה. כשהכול נפלא ורואים חסדים גלויים, אין חוכמה להיות מאמין; החוכמה היא להאמין כשאתה רואה ערפל. וזה רמוז גם כאן: "ה' אמר לשכון בערפל" - המקומות שבהם משיגים אלוקות הם אלה שבהם אדם יודע שיש ערפל ובכל זאת נכנס.
וַאֲנִי בָּנִיתִי בֵית־זְבֻל לָךְ וּמָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים׃
"בית זבול" - מדור לך, ריבונו של עולם. "ומכון לשבתך עולמים" - שילה, נוב וגבעון לא היו "עולמים", משום שלא היו המקום הנבחר, כלשון הכתוב "אל המקום אשר יבחר ה'". רק המקום הזה הוא המקום הנבחר. כאן עקד אברהם אבינו את יצחק, וכאן קרא למקום "ה' יראה" - שבאותו הר ייראה ה' לדורות. וכאשר ראה דוד את המלאך מעל המקום הזה, וירדה אש מן השמיים, ידע שזהו המקום הראוי לבית ה', ואמר: זה בית האלוקים וזה מזבח לעולה לישראל. זהו "מכון לשבתך עולמים".
וַיַּסֵּב הַמֶּלֶךְ אֶת־פָּנָיו וַיְבָרֶךְ אֵת כׇּל־קְהַל יִשְׂרָאֵל וְכׇל־קְהַל יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד׃
הוא מברך את כל קהל ישראל, והברכה תפורט בהמשך. "וכל קהל ישראל עומד" - שהרי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, ולכן כולם עומדים.
וַיֹּאמֶר: בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּפִיו אֵת דָּוִיד אָבִי וּבְיָדָיו מִלֵּא לֵאמֹר׃
"אשר דיבר בפיו" - שהבטיח לו שייתן לו בן שיבנה לו בית. "ובידיו מילא" - והנה אנו רואים עתה שקיים את דברו הטוב, ובכוחו השלים את מה שאמר.
מִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת־עַמִּי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא־בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם, וְלֹא־בָחַרְתִּי בְאִישׁ לִהְיוֹת נָגִיד עַל־עַמִּי יִשְׂרָאֵל׃
גם את הדברים הללו אמר הקדוש ברוך הוא לדוד: מן היום שהוצאתי את ישראל ממצרים לא נבחר מקום קבוע למקדש. המשכן נדד - שילה, נוב, גבעון - אך מקום קבוע לא נבחר. וכעת, רק עכשיו, בחר הקדוש ברוך הוא במקום הזה בירושלים.
וָאֶבְחַר בִּירוּשָׁלַ͏ִם לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם, וָאֶבְחַר בְּדָוִיד לִהְיוֹת עַל־עַמִּי יִשְׂרָאֵל׃
אחרי שלא בחרתי בעיר עד עתה - עכשיו בחרתי בירושלים; ואחרי שלא בחרתי באיש עד עתה - עכשיו בחרתי בדוד להיות על עמי ישראל.
וַיְהִי עִם־לְבַב דָּוִיד אָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־דָּוִיד אָבִי: יַעַן אֲשֶׁר הָיָה עִם־לְבָבְךָ לִבְנוֹת בַּיִת לִשְׁמִי, הֱטִיבוֹתָ כִּי הָיָה עִם־לְבָבֶךָ׃
שלא יחשוב אדם: אם הקדוש ברוך הוא בחר בדוד, מדוע התעצל בבניין הבית? על כך בא הכתוב ומלמד שדוד כבר שאף מעצמו לבנות בית לשם ה', ולא התעצל כלל - אלא שהשם מנע ממנו. והקדוש ברוך הוא אומר לו: השאיפה והרצון שלך קדושים וטובים בעיניי, "הטיבות כי היה עם לבבך". גם אני מעוניין בבית הזה ובוחר בו, והרצון הזה הוא רצון נכון, ותהיה לך זכות אם תכין את כל הנצרך לבניין.
רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת, כִּי בִנְךָ הַיּוֹצֵא מֵחֲלָצֶיךָ הוּא־יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי׃
אתה תכין את כל ההכנות, אבל את עצם הבנייה לא תבנה אתה. וכבר הסברנו בעבר את טעם הדבר על פי המלבי"ם בארצות החיים: הבית צריך להיבנות "לשמי", לשם שמיים בלבד. דוד המלך היו לו מלחמות מסביב, היה לו מצב כלכלי לא פשוט בחלק נכבד מימיו, והיו לו צרות מן האויבים. וכיוון שברגע שיהיה בית מקדש יהיה שלום מן האויבים ויהיה שפע כלכלי - יש חשש שיתגנב אצלו משהו דק מן הדק גם של תועלת עצמית: שיהיה לנו שקט ושיהיה לנו שפע. לכן חוזר הביטוי "לשמי" פעמים רבות: אתה לא תבנה בית לשמי, בנך יבנה בית לשמי. וכך גם "ועשו לי מקדש" - לי, לשמי, "ויקחו לי תרומה" - לי, לשמי; הכול צריך להיות לשמה. ודווקא היוצא מחלציך, שיהיה איש שלום ויהיה שקט בימיו, יוכל לבנות בית לשמי בלי חשש של תועלת עצמית.
וַיָּקֶם יְהֹוָה אֶת־דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֵּר, וָאָקוּם תַּחַת דָּוִיד אָבִי וָאֵשֵׁב עַל־כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה, וָאֶבְנֶה הַבַּיִת לְשֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
השם הקים את דברו: כמו שהבטיח "בנך אשר יקום אחריך" - הנה קיים, ואני יושב תחת דוד אבי על כיסאו. ומה שאמר שאני אבנה את הבית - גם זאת קיים וסייע בידי לבנות את הבית לשם ה' אלוהי ישראל.
וָאָשִׂים שָׁם אֶת־הָאָרוֹן אֲשֶׁר־שָׁם בְּרִית יְהֹוָה אֲשֶׁר כָּרַת עִם־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
במקום הזה שמתי את הארון, שבתוכו ברית ה' - הלוחות. "ברית" היא החוזה שבינינו לבין הקדוש ברוך הוא, שהעביר אותנו בברית; והלוחות המהווים את ההסכם הזה מונחים בתוך הארון.
וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי מִזְבַּח יְהֹוָה נֶגֶד כׇּל־קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו׃
כִּי־עָשָׂה שְׁלֹמֹה כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וַיִּתְּנֵהוּ בְּתוֹךְ הָעֲזָרָה, חָמֵשׁ אַמּוֹת אׇרְכּוֹ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רׇחְבּוֹ וְאַמּוֹת שָׁלוֹשׁ קוֹמָתוֹ, וַיַּעֲמֹד עָלָיו וַיִּבְרַךְ עַל־בִּרְכָּיו נֶגֶד כׇּל־קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו הַשָּׁמָיְמָה׃
לכאורה פסוק הכיור נראה תקוע באמצע התפילה, ומה עניינו כאן? אלא שהכתוב בא לתאר את המקום שבו עמד שלמה. שלמה היה צריך לעמוד במקום גבוה כדי שכולם יראו וישמעו אותו, ולכן מתאר לנו הכתוב שעשה כיור נחושת חמש אמות אורך, חמש אמות רוחב ושלוש אמות קומה, שיכול היה לעמוד עליו, ועל ידי כן ראו ושמעו אותו כל ישראל. זה מוסב על מה שנאמר קודם "נגד כל קהל ישראל" - כיצד היה גבוה מכולם? משום שעלה על הכיור. וכיוון שהכתוב הפסיק בעניין הכיור, הוא חוזר ושונה "נגד כל קהל ישראל ויפרוש כפיו", אף שכבר אמר זאת בפסוק הקודם.
ושימו לב: כל תפילתו של שלמה הייתה בכריעה - "ויברך על ברכיו", כורע על ברכיו ונושא ידיו השמימה. וזה מראה את מעלתו, שהרי המלך משהתחיל לכרוע שוב אינו זוקף. ומדוע? משום שככל שאדם הוא בעל שררה גדול יותר, הוא זקוק להכנעה גדולה יותר. שאם לא כן, אנו יודעים מה קורה כשהשררה עולה לאדם לראש - היסטוריה עקובה מדם. לכן המלך נדרש להכנעה גדולה הרבה יותר מכל אדם, ושלמה המלך בעת תפילתו כורע על ברכיו, לאות הכנעה ושפלות לפני השם יתברך.
וַיֹּאמַר: יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֵין־כָּמוֹךָ אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לַעֲבָדֶיךָ הַהֹלְכִים לְפָנֶיךָ בְּכׇל־לִבָּם׃
אין כמוך באלוהים - שאתה שומר את הברית ואת החסד, שאתה גוזר מן השמיים לתת לאוהביך, ומצניע וגונז את הברית והחסד כדי לקיים את ההבטחה בארץ. כך מבאר המיוחס לרש"י את לשון "שומר": צפון ושמור אצלך לתת למי שהובטח לו. למי? "לעבדיך ההולכים לפניך בכל לבם" - כמו דוד אבי שהלך לפניך בכל ליבו, ואתה שמרת לו את ההבטחה וקיימת אותה עתה, שנתת לו בן וזכה הבן להקים את בית המקדש כפי שהבטחת.
אֲשֶׁר שָׁמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ דָּוִיד אָבִי אֵת אֲשֶׁר־דִּבַּרְתָּ לוֹ, וַתְּדַבֵּר בְּפִיךָ וּבְיָדְךָ מִלֵּאתָ כַּיּוֹם הַזֶּה׃
שמרת לדוד את ההבטחה שאני אבנה את הבית; וכמו שדיברת כך גם מילאת בכוח ידך כפי שאנו רואים היום - הוצאת את הדברים אל הפועל.
וְעַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹר לְעַבְדְּךָ דָוִיד אָבִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לּוֹ לֵאמֹר: לֹא־יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מִלְּפָנַי יוֹשֵׁב עַל־כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל, רַק אִם־יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת־דַּרְכָּם לָלֶכֶת בְּתוֹרָתִי כַּאֲשֶׁר הָלַכְתָּ לְפָנָי׃
שלמה מבקש שתישמר גם ההבטחה ההיא שהובטחה לדוד, שאם זרעו יהיה צדיק לא תיפסק מהם המלוכה. וכפי שהסביר המלבי"ם לעיל, ההבטחה לדוד הייתה שבנו ימלוך אחריו ויהי מה - גם אם יעשה בעיות, "והוכחתיו בשבט אנשים", אך בסופו של דבר יישאר מלך. אבל לשאר המלכים אחריו אין הבטחה כזו: אם יהיו ראויים יישארו במלכותם, ואם לא - יאבדו אותה. ואכן הממלכה לא התפלגה בימי שלמה, אף שהקדוש ברוך הוא הקים לו שטנים כרזון בן אלידע, כי יש הבטחה שהממלכה תתקיים ביד בנך ויהי מה - יחטוף סטירות, אך המלכות לא תילקח ממנו. ואילו רחבעם בן שלמה כבר אין לו הבטחה כזו, ולכן רוב הממלכה ניטלה ממנו ונשארו בידו שני שבטים בלבד, ועשרת השבטים עברו לירבעם.
וְעַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֵאָמֵן דְּבָרְךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לְעַבְדְּךָ לְדָוִיד׃
"יאמן דברך" - שהדבר יתקיים, שייקרא הבית שבניתי בית ה'. "יאמן" הוא מלשון האמנה וקיום; אמן מלשון אמת - לאמת דבר הוא לאמן דבר, שהדבר יהיה אמיתי ונכון. כמו שאנו עונים אמן על ברכה, כלומר אמת: אני מאמת את מה ששמעתי - "שהכל נהיה בדברו" - אמן, אמת. אף כאן: יאמתו דבריך אשר דיברת לעבדך לדוד.
כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם עַל־הָאָרֶץ? הִנֵּה שָׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי־הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי׃
הפסוק נאמר בלשון תמיהה: האם אפשר שיאמין אדם שאלוקים יושב עמו על הארץ? "את האדם" פירושו עם האדם, כמו "את יעקב איש וביתו באו". והרי שמיים ושמי השמיים לא יכלכלוך. אלא, כפי שמבאר המיוחס לרש"י, מחמת החסד שגמלת לדוד אבי צמצמת את שכינתך כאן בין בדי הארון. ולמה בניתי את הבית? כדי להתפלל לפני האלוקים, שהשם יפנה בו אל תפילותינו.
גם הרד"ק מבאר שהה"א בפתח היא ה"א התמיהה: האמת היא שיישב אלוקים עם האדם על הארץ? אין זה ייתכן להאמין, שהרי השם יתברך מתעלה על הכול ואין מקום שיכיל אותו. ומוסיף הרד"ק את מה שכבר למדנו בהרחבה בנפש החיים: אתה מקום העולם ואין העולם מקומך. הנפש החיים פותח בשאלה מדוע נקרא הקדוש ברוך הוא "המקום" - "יכוון את לבו אל המקום ברוך הוא". והתשובה: לא כמו שטועים לחשוב שהשם נמצא בעולם, אלא להפך - העולם נמצא בהשם. הקדוש ברוך הוא הוא הכול, וכל מה שיש בעולם כולו הוא הקדוש ברוך הוא; וכשרצה לברוא עולם היה צריך לצמצם את אורו כדי שיהיה מקום לעולם. נמצא שהעולם נמצא בהשם, ולא שיש עולם והשם הוא אחד הדיירים בו.
ולפי זה, אומר הרד"ק, בא שלמה לומר שהבית הזה אינו אלא כמשל: שיהיה רצונך וכבודך נמצא בבית הזה לשמוע אל התפילה שיתפללו במקום הזה. ואף שבכל מקום רצונו של הקדוש ברוך הוא לשמוע אל מי שיצעק אליו בלב שלם, מבקש שלמה שהמקום הזה, מחמת הזכות והמעלה המיוחדת שבו, יהיה כמלאך מליץ על המתפלל. ומיהו המליץ? המקום עצמו - קדושת המקום, שיש בכוחה לסייע שתפילתך ובקשתך תתקיימנה; ותשמע אל כל מי שמתפלל בבית הזה יותר ממי שמתפלל במקום אחר.
המלבי"ם עומד על השינוי בין נוסח דברי הימים "ישב אלוהים את האדם על הארץ" לנוסח מלכים "ישב אלוהים על הארץ", ומבאר שעזרא תיקן כאן את הלשון: "את האדם" - עם האדם, שישכון בין בני האדם. וחוץ מזה אומר המלבי"ם, שביתר הדברים מכאן עד סוף פסוק מ' אין אלא שינויים קטנים לתיקון הלשון, "וכבר ביארתי כל התפילה הזאת בפירוש ספר מלכים די באר, והקורא ידרוש פירושו משם". דרכנו כאן ללמוד את המלבי"ם במקומו, כלומר את השינויים שעליהם הוא עומד, ומי שירצה את הביאור המלא יחזור וילמד בספר מלכים.
וּפָנִיתָ אֶל־תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל־תְּחִנָּתוֹ יְהֹוָה אֱלֹהָי, לִשְׁמֹעַ אֶל־הָרִנָּה וְאֶל־הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ׃
שלמה מבקש: ריבונו של עולם, פנה אל תפילתי - שהרי אני מתפלל על עיקר כוונתו של הבית הזה, ובמה ייקרא בית ה', באיזו נקודה יש יתרון למי שבא להתפלל כאן על פני המתפלל בכל מקום אחר.
לִהְיוֹת עֵינֶיךָ פְתֻחוֹת אֶל־הַבַּיִת הַזֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה, אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ לָשׂוּם שִׁמְךָ שָׁם, לִשְׁמוֹעַ אֶל־הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה׃
בקשתו היא שכל זמן שיתפללו כאן, יהיו עיניך פתוחות אל הבית הזה. "אל המקום הזה" - מקום המקדש, ששם שורה השכינה, וכל המתפלל כאן - תשמע אל תפילתו.
וְשָׁמַעְתָּ אֶל־תַּחֲנוּנֵי עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה, וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִמְּקוֹם שִׁבְתְּךָ מִן־הַשָּׁמַיִם, וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ׃
כשם שאני מתפלל שתשמע את תפילתי, כך אני מבקש שתשמע את תפילתם של כל עמך ישראל. ושלא נחשוב שכוונתו שתרד לכאן לשמוע את התפילה, לכן אומר: "ואתה תשמע ממקום שבתך מן השמיים". המקום הזה יהיה רק כממוצע בינך לבין תפילתם של ישראל - השם שומע מן השמיים, אלא שהמקום הזה יהיה הצינור שדרכו עוברות התפילות, ועל ידי כן תתקבלנה ברחמים. ואף אם המתפלל אינו הגון ואינו ראוי שתישמע תפילתו - גם תסלח לו: "ושמעת וסלחת".
פרק זה פותח את תפילת שלמה בחנוכת הבית, ורובו מקביל לספר מלכים ולכן המלבי"ם מקצר בו. למדנו שהערפל והענן הם סימן להשראת שכינה - ומכאן המסר שדווקא במקום הקושי והערפל שם האלוהים. ראינו שבית זה הוא "מכון לשבתך עולמים" בניגוד לשילה, נוב וגבעון, כי כאן המקום הנבחר מימי עקדת יצחק; שדוד רצה בכל לבו לבנות את הבית ונאמר לו "הטיבות", אך רק בנו יבנה "לשמי" - בלא נגיעה של תועלת עצמית; שכל תפילת שלמה נאמרה בכריעה על הכיור, ללמד שבעל שררה זקוק להכנעה יתרה; ושאף שאין מקום מכיל את הקדוש ברוך הוא, כי "אתה מקום העולם ואין העולם מקומך", ביקש שלמה שקדושת המקום תהיה כמליץ יושר ושהבית יהיה צינור שדרכו עולות תפילות ישראל - "ושמעת וסלחת".