פרק ה' בדברי הימים ב' הוא פרק המעבר: מלאכת הבניין הסתיימה, וכעת מגיע השלב שבו הבית הופך להיות בית ה' - העלאת ארון ברית ה' אל קודש הקודשים. נעמוד על סדר הפסוקים, על ביאורי המלבי"ם, הרד"ק והמיוחס לרש"י, ועל דרשות חז"ל שנקשרו בפרשה זו: מדוע גנז שלמה את הכסף והזהב של דוד, כיצד נראו בדי הארון על פני הדביר, ומה היה מונח בתוך הארון.
וַתִּשְׁלַם כָּל־הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר־עָשָׂה שְׁלֹמֹה לְבֵית יְהֹוָה, וַיָּבֵא שְׁלֹמֹה אֶת־קָדְשֵׁי דָּוִיד אָבִיו וְאֶת־הַכֶּסֶף וְאֶת־הַזָּהָב וְאֶת־כָּל־הַכֵּלִים נָתַן בְּאֹצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים׃
שלמה משלים ומסיים את המלאכה, ואז מביא את קדשי דוד אביו - את הכסף, את הזהב ואת כל הכלים - ונותן אותם באוצרות בית האלוהים. המיוחס לרש"י מבאר לפי פשוטו: זה מה שנשתייר מכל מה שתרם והכין אביו, כפי שראינו לעיל שדוד המלך הכין כסף וזהב ונחושת - כל הנותר הביא שלמה לאוצרות בית האלוהים. וכך גם המלבי"ם מפרש לפי פשוטו, שאת מה שנשתייר הביא לאוצרות.
אני מדגיש "לפי פשוטו", מפני שיש כאן מדרש חז"ל. חז"ל דורשים ששלמה היה יודע שסוף הבית להיחרב, ולא רצה שיהיו עובדי כוכבים אומרים: קשה יראתנו שלקחה נקמתה מן הבית הזה שנבנה מן הגזלות והחמסים שגזל דוד מבתי עבודת הכוכבים שלה. הרי ראינו שדוד לקח עמו את איתי הגיתי, וכתוב עליו שהיה גוי ותפקידו היה לבטל את העבודות הזרות - שהרי עבודה זרה שגוי ביטלה מותרת לישראל, אבל אם ישראל מבטלה אין הביטול מועיל. רק כשגוי ביטל את העבודה הזרה נעשתה סתם חתיכת זהב או סתם חתיכת קרש, ואין עליה עוד שם עבודה זרה ואין איסור ליהנות ממנה. דוד המלך לקח מבתי העבודה הזרה שלהם, ששם היה הכסף והזהב הרב, ואם כן עלולים היו לבוא ולומר: ראיתם, הבית נחרב - חשב שגזל את העבודה הזרה שלנו ולא תנקום בו? הנה נקמה בו. שלמה לא רצה שתהיה עלילת שפתיים כזו, ולכן לא עשה שום דבר מן הכסף שלקח דוד מבתי עבודת כוכבים. ודאי שהדבר היה מותר, אלא שכדי שלא תהיה להם טענה לא רצה שלמה לעשות כן.
עוד הסבר אומר המדרש: אמר שלמה, רעב היה בימי דוד אבי שלוש שנים שנה אחר שנה, והיה לו לבזבז את ההקדשות הללו להחיות בהם עניי ישראל. יש מדרש שדורש על "אתה לא תבנה את ביתי" - "כי דמים רבים שפכת", ומתי שפך דמים רבים? יש ביאור בחז"ל שזה היה בשלוש שנות הרעב: באו אל דוד ואמרו לו, תן לנו את הזהב שהכנת לבית המקדש, שנקנה בו אוכל ולא נמות. אמר להם: אסור, זהב זה יועד לבית המקדש, הקדשתי אותו, איך אתן אותו שייהנו בו אנשים? וטעה בזה, שהרי ודאי פיקוח נפש היה גובר כאן והיה צריך לתת להם את הכסף והזהב, ואותם אנשים שמתו הם ה"דמים רבים" אשר שפך דוד. כך יש דעה במדרש. הבאנו בעבר עוד הסברים, אבל על כל פנים הדבר מתקשר גם למדרש שלפנינו: היות והייתה תביעה על דוד שהכסף והזהב הזה שימש לבית המקדש במקום להחיות בו אנשים, יש כאן פגם וכתם על הזהב, ולכן לא רצה שלמה שייבנה בו בית המקדש, שלא יהיה בו כביכול עניין של קטרוג.
המיוחס לרש"י מביא לכך סיוע נפלא: שים לב שבכל ההקדשות שהקדיש דוד, כמו שכתוב למעלה, לא מוזכר "בהם עשה שלמה כך וכך" - לא נזכר מה עשה שלמה ממה שהקדיש דוד. חוץ מן הנחושת: רק שם כתוב שמטבחת וממכון ערי הדדעזר לקח דוד נחושת רבה מאוד, ובה עשה שלמה את ים הנחושת ואת העמודים ואת כלי הנחושת. כסף וזהב - לא מוזכר מה עשה מהם שלמה. מכאן אתה למד, כמו שחז"ל דורשים, שבכסף ובזהב לא השתמש כלל, ורק בנחושת השתמש. כנראה שהנחושת לא הייתה מבתי עבודה זרה, או שביחס אליה לא הייתה תביעה בעניין מה שלא נתן לאותם אנשים, או שזה היה לאחר מכן. איך שלא יהיה, ביחס לנחושת ראינו שכן השתמש, וביחס לכסף ולזהב לא נאמר מה עשה מהם - אות היא שלא השתמש בהם כלל. ולכן שים לב שכאן אין הכתוב מזכיר נחושת אלא "אֶת־הַכֶּסֶף וְאֶת־הַזָּהָב" - את אלה הביא באוצרות בית האלוהים, שרק אותם גנז ולא עשה בהם שימוש, אבל את הנחושת - ממנה עשה את הכלים.
אמנם גם כאן אומר המיוחס לרש"י שעל פי הפשט אפשר לבאר שלא הזכיר נחושת מפני שהנחושת אינה נחשבת ליד כסף וזהב. כסף וזהב הם שווי ערך רב, ולעומתם הנחושת כסף קטן, ולכן אינו מזכירה - כמו שאומרים, בכלל מאתיים מנה.
אָז יַקְהֵיל שְׁלֹמֹה אֶת־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת־כָּל־רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־יְרוּשָׁלִָם לְהַעֲלוֹת אֶת־אֲרוֹן בְּרִית־יְהֹוָה מֵעִיר דָּוִיד הִיא צִיּוֹן׃
המיוחס לרש"י עומד כאן על הבחנה בין מה שהקהיל דוד למה שהקהיל שלמה: דוד הקהיל גם את הבחורים, כמו שכתוב "ויקהל דוד את כל ישראל", ולעומתו שלמה נהג במידת חוכמה והקהיל את הזקנים ולא את הבחורים. והמטרה, כדברי המלבי"ם, הייתה לקדש את הבית על פי הסנהדרין, וגם לכבוד הארון - שהארון מתכבד באנשים גדולים וחשובים המלווים אותו.
וַיִּקָּהֲלוּ אֶל־הַמֶּלֶךְ כָּל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי׃ וַיָּבֹאוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׂאוּ הַלְוִיִּם אֶת־הָאָרוֹן׃
החודש השביעי הוא חודש תשרי, והחג הוא חג הסוכות. הרד"ק שואל: הרי בספר מלכים כתוב "וישאו הכהנים את הארון", וכאן נאמר "וישאו הלויים"? והוא מבאר שבאמת הכהנים נשאו אותו, ומדוע נקראו לויים - מפני שהכהנים גם הם לויים. כל כהן הוא משבט לוי, אף שלא כל מי שמשבט לוי הוא כהן, שהרי שבט לוי התחלק ללויים וכהנים. ואל תתפלא על כך, שחז"ל מונים עשרים וארבעה מקומות שבהם נקראו הכהנים לויים, כגון "והכהנים הלויים בני צדוק".
ומה שכתוב בהמשך "הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם" פירושו הכהנים והלויים, וכך כתוב גם במלכים: "ויעלו אותם הכהנים והלויים" - הכהנים נשאו את הארון והלויים את אוהל מועד. נמצא שכאן "הלויים" היינו הכהנים, ו"הכהנים הלויים" היינו הכהנים בתוספת הלויים. והמלבי"ם מוסיף: חז"ל אומרים שבכמה מקומות נשאו הכהנים את הארון, ואחד מהם הוא כשהכניסו אותו לבית קודש הקודשים - וכאן הרי מדובר בהכנסתו לקודש הקודשים. לכן מבאר שבדרך כלל הלויים נשאו את הארון, אבל את ההכנסה בפועל אל קודש הקודשים עשו הכהנים. ומה שנאמר אצלנו "וישאו הלויים את הארון" מדובר בשלב הראשוני, ואת ההכנסה אל קודש הקודשים לא עשו הלויים אלא הכהנים.
וַיַּעֲלוּ אֶת־הָאָרוֹן וְאֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת־כָּל־כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בָּאֹהֶל הֶעֱלוּ אֹתָם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם׃
את הארון העלו מציון, כפי שאנו זוכרים שדוד המלך הביא את הארון אל ציון, ואת אוהל מועד העלו מגבעון, ששם היה האוהל, כמו שכתוב במלכים. את אוהל מועד גנזו באוצרות בית האלוהים עם הקודשים שהקדיש דוד, אבל את הארון הכניס אל מקומו אל דביר הבית. וזה מה שחז"ל אומרים על "עצי שיטים עומדים" - שהמשכן לא נחרב אלא נגנז. ומדוע? כי המתעסקים בו קדושים היו: משה רבנו, בצלאל בן אורי בן חור - גדולים וקדושים היו שם, ולכן נשאר קיים לעולם. מעשה ידיהם של צדיקים אינו נחרב לעולם. לעומת זאת בית המקדש בנוהו אומנים מלבנון, ואף בבית שני נסתייעו באומנים שאינם מבני ברית, ולכן לא היה לא לזה ולא לזה קיום נצחי.
וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְכָל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל הַנּוֹעָדִים עָלָיו לִפְנֵי הָאָרוֹן מְזַבְּחִים צֹאן וּבָקָר אֲשֶׁר לֹא־יִסָּפְרוּ וְלֹא יִמָּנוּ מֵרֹב׃
וַיָּבִיאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת־אֲרוֹן בְּרִית־יְהֹוָה אֶל־מְקוֹמוֹ אֶל־דְּבִיר הַבַּיִת אֶל־קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אֶל־תַּחַת כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים׃
שלמה וכל עדת ישראל הולכים לפני הארון ומזבחים צאן ובקר שלא ייספרו ולא יימנו מרוב, והכול כדי ללוות את הארון בדרך כבוד ולהביאו אל בית קודשי הקודשים. ומהו "אל תחת כנפי הכרובים"? אלה הכרובים ששלמה עשה - שכבר היו עומדים שם, ואת הארון הביאו אל תחתם, והם הכרובים הניצבים בכותל המערבי של קודש הקודשים. המלבי"ם מציין שהפסוקים מפסוק ו' עד פסוק י' הועתקו מספר מלכים ושם ביארם, ואף אנו נזכיר חלק מזה כאן.
וַיִּהְיוּ הַכְּרוּבִים פֹּרְשִׂים כְּנָפַיִם עַל־מְקוֹם הָאָרוֹן וַיְכַסּוּ הַכְּרוּבִים עַל־הָאָרוֹן וְעַל־בַּדָּיו מִלְמָעְלָה׃
מצודת דוד מבאר שבתחילה נעשו הכרובים כך שיפרסו את כנפיהם על מקום עמידת הארון, וכאשר נכנס הארון היה מיד תחת כנפי הכרובים. "ועל בדיו מלמעלה" - הבדים הם המוטות שבהם היו נושאים את הארון, והכרובים כיסו גם עליהם.
וַיַּאֲרִיכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן־הָאָרוֹן עַל־פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה וַיְהִי־שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
הרד"ק אומר: אם מדובר בבדים שהיו בארון מתחילה, הדבר מפליא. נבין את הבעייתיות: נאמר "ויראו ראשי הבדים מן הארון על פני הדביר", כלומר על פתח הדביר - שהבדים התארכו החוצה. והרי אורך הבדים לא עלה על עשר אמות, שכן קודש הקודשים בזמן משה היה עשר אמות על עשר אמות, ואילו קודש הקודשים שעשה שלמה הוא עשרים אמה על עשרים אמה - כפול, או אם תרצה פי ארבעה בשטח. כיצד אם כן בדים באורך עשר אמות בולטים כלפי חוץ? ועוד, הארון היה נתון בתוכו, ולא נאמר בתורה שהבדים היו בולטים מחוץ לפרוכת.
אפשרות אחת: ייתכן שעשו לארון בדים אחרים, ארוכים מהם, כדי שייראו על פני הדביר. אמת שהבדים המקוריים היו קצרים, אבל כעת היו בדים אחרים. ו"בדים" הם מוטות עץ - כמו "בד עץ", ענף של אילן, וכמו בדי ההדס; אין הכוונה לבד של בגד. וזה פירוש "ויאריכו" - פועל יוצא, לא "ויארכו" מעצמם אלא האריכו אותם: היו בדים של עשר, ועשו בדים של עשרים או יותר.
הסבר נוסף של הרד"ק: אלה הם אותם בדים שהיו בארון מתחילה, אורכם עשר אמות, וקודם שהכניסו את הארון לדביר היו הבדים מחולקים בשווה - אותו אורך מלפנים ואותו אורך מאחור. וכך היה חייב להיות, שהרי ארבעה אנשים נשאו אותו, וכיצד יישאו אם אין הארון בדיוק באמצע המוטות? אבל כיוון שעתה עובר הארון למנוחה קבועה, שוב אין צורך שיהיה שווה מלפנים ומאחור, ואז נמשכו הבדים מתוך הטבעות ויצאו יותר לכיוון קדימה, ולכן יכלו לבלוט אל פתח הדביר. והטעם לכך, אומר הרד"ק, מפני שהכהן היה נכנס שם ביום הכיפורים להקטיר בין הבדים, וכדי שלא יהיה פונה הנה והנה - נכנס בדיוק אל בין הבדים. אם יהיו הבדים באורכם הרגיל, יוכל לשוטט בקודש הקודשים; אבל אם הבדים מגיעים עד הפתח, אין לו לאן ללכת, והוא כמו כלוא ביניהם וחייב להגיע בדיוק לנקודה שאליה הוא צריך.
ועדיין הוא שואל: כיוון שאורך הבדים עשר אמות בלבד ורוחב הדביר עשרים, כיצד נראו על פני הדביר? הרי הארון עמד באמצע, ואין לך מספיק מקום למתוח את הבדים החוצה עשר אמות מן האמצע. ומשיב: ייתכן שלא נתנו את הארון סמוך לכותל המערבי אלא הרחיקוהו מן הכותל, והכרובים פורשי כנפיים על הארון ועל בדיו - שפריסת הכנפיים הייתה ברוחב עשרים אמה כמו שהייתה באורך. כלומר ייתכן מאוד שהארון לא עמד באמצע וקרוב לכרובים אלא קרוב יותר אל הפתח, ואז כשמותחים ושולפים את הבדים הם יכולים לבלוט מן הפתח.
חז"ל דורשים את הסתירה שבפסוק: מצד אחד "ויראו ראשי הבדים", ומצד שני "ולא יראו החוצה". כיצד? היו דוחקים ובולטים ויוצאים בפרוכת ונראים כמין שני דדי אישה, שנאמר "בין שדי ילין". כלומר הבדים בלטו מעט ודחפו את הפרוכת, ונראו כשני דדי אישה. אבל הרד"ק אומר שאם רצוננו להיות צמודים לפשט, אין אנו זקוקים כאן לדרשה, שהרי הכתוב אומר שהיו נראים על פני הדביר אבל מחוץ לכותל הדביר לא נראו - ואין כאן סתירה כלל: נראים על פני הדביר, אך אינם יוצאים החוצה.
על מה שאמרו חז"ל "מקום ארון אינו מן המידה ובנס היו עומדים", תמה הרד"ק מה הכריח לפרש כן על פי הפשט, שהרי הכתוב אומר שהכרובים פורשי כנפיים היו וכנפיהם על הארון והארון מתחת הכרובים. ואם כן, אינו מובן מה טעם לשים את הכרובים מעל ארון שאינו תופס מקום: הכרובים הגדולים היו עומדים גבם אל הכותל המערבי של קודש הקודשים ופניהם אל פתח המזרח, וסוככים מעל הארון - ואם הארון אינו תופס מקום, מה טעם שיסוככו עליו? וחז"ל אמרו שמן הארון היו עשר אמות לכל רוח, ולכן למעשה לא תפס מקום. אומר הרד"ק: וזה לא מצאנו בכתובים, ואינו נראה מן הפסוקים.
אבל שימו לב לנקודה שחשוב תמיד לשים אליה לב, שהרד"ק עצמו מסיים: והם שאמרו ידעו מה אמרו, כי דעתם רחבה מדעתנו. כלומר, גם אם יש דבר שאיני מוצא לו גילוי בכתובים - ייתכן שאני לא מצאתי, ויבוא מישהו וידקדק עוד דקדוק ויעיין עוד עיון וימצא רמז מן הכתובים. ועוד: צריך לדעת שרבים מדברי חז"ל באו בקבלה, והם ודאי היו קרובים מאיתנו אל הדור שהיה בו הארון. ואמנם בבית שני כבר לא היה ארון, אך יש דברים שבאו במסורת, ויש דברים שהם מבחינת "סוד ה' ליראיו" - שנתגלו להם משמיים, כמו שגילה האר"י הקדוש דברים ממה שנתגלה לו על ידי אליהו ועוד. נמצא שבכל העניינים האלה, גם אם אין אנו מבינים וגם אם אנו תמהים מה הכריח לפרש שהיה נס - אם כך מסרו לנו חז"l, מבחינתנו אלה דברי אלוהים חיים, ואין מילה אחת ואף לא אות אחת בתלמוד שאינה אמת. כך מקובלנו. ואם אין לך הכרח מן הפסוקים או שאינך יודע היכן הדבר רמוז - בסדר, בדור מן הדורות נגלה, או שמן השמיים יבוא אליהו ויגלה לנו, אבל כך ודאי מקובלנו שזו האמת.
המלבי"ם מסביר שבתחילה פרסו הכרובים את כנפיהם אל מקום הארון. כאמור, מדובר בכרובים שעשה שלמה ולא בכרובים של משה שהיו קבועים על הכפורת מעל הארון. הכרובים שעשה שלמה היו כרובים גדולים, פורשים בכנפיהם איש אל אחיו, וכשהגיע הארון פנימה נטו את כנפיהם עליו כסוכה, על הארון ועל בדיו מלמעלה - וזה היה בנס, שהרי הם היו מתוחים כשכנפיהם לימין ולשמאל, וכעת פרסו כנפיהם וסככו מעל הארון. ונס נוסף היה שהתארכו הבדים עד שנראו מן הקודש על פני הדביר - ובזה פותר המלבי"ם את הדילמה של הרד"ק: כיצד ייתכן שבדים של עשר אמות יוצאים החוצה? בנס.
ונס נוסף: הבדים התארכו אל פתח הדביר, ובתוך חלל הפתח בלטו מן הכפורת כשני דדים. הבדים הם בדוגמת חוט השדרה, היוצא מן המוח, כידוע ומפורסם. ומבאר המלבי"ם שקודש הקודשים היה בחינת הנשמה, שהיא בחינת המוח, שממנו משלח מעיינות לכלל הגוויה. הבדים הם מעין חוט השדרה שדרכו עובר השפע מבחינת המוח - המקום הגבוה, קודש הקודשים - אל המקום שכנגדו הנקרא היכל. ולכן נמשלו גם לדדים, שהדדים בכל מקום שהם נזכרים - "דדי ירווחה" וכיוצא - הם ביטוי למקור שפע. אף כאן מקור השפע היה משם, והבדים כמעין דדים המריקים את השפע לכלל הגוויה, ומשם יוצא השפע אל כלל האומה.
אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי הַלֻּחוֹת אֲשֶׁר־נָתַן מֹשֶׁה בְּחֹרֵב אֲשֶׁר כָּרַת יְהֹוָה עִם־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם׃
את הפסוק הזה אין המלבי"ם מפרש כאן, אבל יש לו ביאור נפלא מאוד במקום אחר, וכדי לא למנוע טוב מבעליו אביא אותו. לפי פשט הכתוב, בארון היו רק שני הלוחות: לא שברי לוחות ולא ספר תורה. כתוב מפורש "אין בארון רק שני הלוחות אשר נתן משה". ומדוע? מפני שספר תורה נתנו באוצרות בית ה' עם אוהל מועד ועם הכלים. וכך נראה, אומר הרד"ק, מדברי חלקיהו הכהן: "ספר תורה מצאתי בבית ה'" - אינו אומר מצאתי בתוך הארון אלא בבית ה'. רואים מזה שלא היה במקום שאנו רגילים לחשוב, בתוך הארון, אלא היה גנוז בבית ה'.
אבל חז"ל לא כך דרשו. חז"ל אומרים שבארון היו גם שברי לוחות לדעת רבי יהודה, או ספר תורה מונח לדעת רבי מאיר. ושם יש ויכוח אם היה מדף חיצון לצורך ספר התורה או שהיה מונח בארון, והגמרא דנה איך היה מקום, ומבארת כיצד התחלק מקום הארון מבפנים שיהיה בו גם מקום ללוחות וגם מקום לספר תורה. ומאין למדו דבר שלכאורה הוא היפך פשוטו של מקרא, שהרי מה ברור יותר מ"אין בארון רק שני הלוחות", ובאים רבי יהודה ורבי מאיר ומתעקשים כל אחד שהיה שם עוד משהו? הם מדייקים ממה שנאמר "אין... רק": "אין" מיעוט ו"רק" מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות - וכיוון שנאמרו כאן שני מיעוטים, בא הכתוב לרבות דבר נוסף שכן היה שם.
אלא שגם זה מפליא, שהרי כשאתה אומר "אין בארון רק", אנו מבינים שזה כל מה שיש בארון. והכלל "אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות" קשה להבנה על פי השכל: אם שואלים אותי משהו ואני אומר "לא, לא" - הכוונה לא מוחלט, ולא שהכוונה כן. אז כיצד כאן, מפני שיש מיעוט אחר מיעוט, אומרים שכן היה?
אומר המלבי"ם שהדבר מבוסס על דקדוק לשון הקודש, וכלשונו: מבואר אצלי בכללי הלשון שלא נמצא בשום מקום בתנ"ך מילת "רק" אחר שלילה. וזה מי שכל שבילי התנ"ך פרוסים לפניו יכול לאמרו. אחרי שלילה באה תמיד מילת "כי אם": "אין זה כי אם בית אלוהים", "לא תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטון". אם כן, על פי דקדוק לשון הקודש היה צריך לומר "אין בארון כי אם שני הלוחות". ומכיוון שנכתב "רק", יש כאן זרות בלשון, ביטוי מוזר שאינו מופיע בשום מקום בתנ"ך. אם היה כתוב "אין בארון כי אם שני לוחות", הייתי אומר: שני לוחות ותו לא, שום דבר אחר. אבל כשכתוב "אין בארון רק שני לוחות" - משמע שהיה שם גם דבר אחר.
וכיצד נבין זאת בהיגיון? מביא המלבי"ם דוגמה נפלאה: אם אתה אומר על ראובן "ראובן אינו חכם" - משמע שהוא טיפש. אבל אם תאמר "ראובן אינו בלתי חכם" - משמע שהוא חכם. הרי ששלילה אחר שלילה היא חיוב. אף כאן, "אין בארון רק שני לוחות" - כלומר לא היה בארון רק שני לוחות, היו שם עוד דברים. שהרי אם היה רוצה לומר שיש בארון רק שני לוחות, היה אומר "אין בארון כי אם שני לוחות".
ומכל מקום, מפשטות הלשון משתמע שהיו רק שני לוחות, ומזה למדים שמה שהיה שם היה קשור ללוחות. כלומר, כיוון שאמרת "אין בארון רק שני לוחות" - ההבנה השטחית היא שאין עוד דברים, ומצד שני אתה מרבה שכן היו עוד דברים; בהכרח שמה שנוסף נחשב במובן מסוים כחלק ממה שהיה במקור. ואם כן, מה היה? כיוון שכתוב "רק לוחות", כנראה שהתוספת היא מסוג של לוחות - והיינו שברי לוחות. ודעה שנייה אומרת ספר תורה, שאף הוא מסוג של שני לוחות האבנים, ששניהם תורה משמיים. כל אחד מרבה דבר שהוא מסוג עניינם של הלוחות. שאם היה רוצה לומר שהיה שם עוד דבר מסוים, היה אומר זאת בצורה ברורה, ואז היית יכול לרבות גם דבר אחר לגמרי. אבל כיוון שאני לומד זאת מפסוק שמשמעותו הפשוטה היא שאין בארון עוד דבר, ומצד שני יש בו ריבוי - מה שהיה בו נחשב כאילו אינו, כאילו הוא מאותו סוג של הראשון. ולכן אנו חייבים לומר שזה מסוג הלוחות: או שברי לוחות או ספר תורה - ודברי פי חכם חן.
וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן־הַקֹּדֶשׁ כִּי כָּל־הַכֹּהֲנִים הַנִּמְצְאִים הִתְקַדָּשׁוּ אֵין לִשְׁמוֹר לְמַחְלְקוֹת׃
המיוחס לרש"י אומר שעל פי האמת היה צריך לסמוך את "ויהי בצאת הכהנים מן הקודש" למה שנאמר בפסוק י"ד: "ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן כי מלא כבוד ה' את בית האלוהים" - זה ההמשך המתבקש, וכך תראה במלכים: "ויהי בצאת הכהנים מן הקודש והענן מלא בית ה'". אלא שהכתוב מפסיק כאן כדי לבאר לך את עניינם של הכהנים - דע לך באיזה כהנים מדובר - ולכן עושה הפסקה ומבאר.
וזה שנאמר "כי כל הכהנים הנמצאים התקדשו אין לשמור למחלקות": היו הרי עשרים וארבע מחלקות כהנים ועשרים וארבע מחלקות לויים, וכאן לא עבדו על פי מחלקותם, לא היה כל אחד עובד על פי משמרתו. כמו שמבאר המלבי"ם: לא שמרו את משמרת העבודה לפי חלוקת המשמרות, אלא כולם התקדשו לעבודה. ומה הסיבה? אומר הרד"ק: מפני שביום ההוא, שהיה יום חנוכת הבית, היו הזבחים לרוב והקהל לרוב, ולכן הצטרפו כולם לעבודה - היו צריכים ידיים עובדות רבות כדי להקריב את כל הקורבנות.
וְהַלְוִיִּם הַמְשֹׁרְרִים לְכֻלָּם לְאָסָף לְהֵימָן לִידֻתוּן וְלִבְנֵיהֶם וְלַאֲחֵיהֶם מְלֻבָּשִׁים בּוּץ בִּמְצִלְתַּיִם וּבִנְבָלִים וְכִנֹּרוֹת עֹמְדִים מִזְרָח לַמִּזְבֵּחַ וְעִמָּהֶם כֹּהֲנִים לְמֵאָה וְעֶשְׂרִים מַחְצְרִים בַּחֲצֹצְרוֹת׃
"והלויים המשוררים לכולם" - כולם באו; הלמ"ד באה לתאר את הלויים ששייכים כביכול לכולם, שכל הלויים הגיעו. לכל משמר מן העשרים וארבעה משמרות, בין לאסף ובין לכל אחד מהמשמרות, היו מאתיים שמונים ושמונה משוררים, וכל אחד מהם הגיע. והם היו עומדים במזרח, מפני שהדוכן היה במזרח. ועמהם היו הכהנים, שהחצוצרות היו על ידי הכהנים, ולא היו יותר ממאה ועשרים.
וַיְהִי כְאֶחָד לַמְחַצְּרִים וְלַמְשֹׁרְרִים לְהַשְׁמִיעַ קוֹל־אֶחָד לְהַלֵּל וּלְהֹדוֹת לַיהֹוָה וּכְהָרִים קוֹל בַּחֲצֹצְרוֹת וּבִמְצִלְתַּיִם וּבִכְלֵי הַשִּׁיר וּבְהַלֵּל לַיהֹוָה כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְהַבַּיִת מָלֵא עָנָן בֵּית יְהֹוָה׃
מצודת דוד מסביר ש"ויהי כאחד" היינו שכולם ניגנו באחדות אחת, קול אחד להלל, ולא הקדים אחד את חברו - ומכאן אפשר להבין שלא היו זיופים. אבל המלבי"ם מסביר ש"לא הקדים אחד את חברו" נאמר כלפי הדרך שהיו רגילים בה במקהלות, שאחד פותח ואחרים עונים - כמו שמקובל בשירת הבקשות ובשירה התימנית, שאחד אומר קטע ואחרים עונים לו. וכאן לא היה בדרך הזאת, אלא כולם בדרך אחת ובבת אחת מנגנים ושרים יחד, וזהו "להשמיע קול אחד". "וכהרים קול" - כאשר הרימו את הקול בחצוצרות, היו מהללים לה' בהלל שנאמר בו "כי טוב", הוא הלל הגדול, "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", שאנו קוראים לפני ברוך שאמר ביום שבת. ואז, כאשר יצאו הכהנים מבית קודש הקודשים וכולם הרימו קול, התמלא הבית ענן - הענן שהיה רגיל להיות בבית ה'.
וְלֹא־יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמוֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי־מָלֵא כְבוֹד־יְהֹוָה אֶת־בֵּית הָאֱלֹהִים׃
הכהנים לא יכלו לעמוד לשרת מפני הענן, והכוונה מפני חשכת הענן - שכשיש ענן אינך יכול לראות ממטר, כמו ערפל שאי אפשר לנסוע בו. ומהו "כי מלא כבוד ה' את בית האלוהים"? מבאר מצודת דוד שאין זה דבר נוסף, אלא כבוד ה' הוא הענן שהזכרנו קודם, והוא היה מלא את בית האלוהים.
בפרק זה השלים שלמה את המלאכה, וגנז את כסף וזהב קדשי דוד אביו בלי לעשות בהם שימוש - כדי שלא יהיה פתחון פה לאומות ולא קטרוג על הבית - ובנחושת בלבד השתמש. בחג הסוכות הקהיל את הזקנים וראשי המטות לכבוד הארון ולקידוש הבית על פי הסנהדרין, העלו את הארון מציון ואת אוהל מועד מגבעון, אוהל מועד נגנז באוצרות והארון הובא אל קודש הקודשים תחת כנפי הכרובים שעשה שלמה. שם התרחשו נסים: הכרובים נטו כנפיהם כסוכה על הארון, והבדים התארכו עד שנראו על פני הדביר ובלטו בפרוכת כשני דדים - משל לחוט השדרה שדרכו יורד השפע מבחינת המוח, קודש הקודשים, אל כלל האומה. מן הלשון "אין בארון רק שני הלוחות" למדו חז"ל שהיה שם דבר נוסף מסוגם של הלוחות - שברי לוחות או ספר תורה. וביום חנוכת הבית התקדשו כל הכהנים ללא חלוקת משמרות מרוב הקורבנות, והלויים המשוררים והכהנים המחצרים השמיעו קול אחד בהלל "כי טוב כי לעולם חסדו", עד שמלא הענן את הבית ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת - כי מלא כבוד ה' את בית האלוהים.