פרק ד' בדברי הימים ב' ממשיך את תיאור מלאכת בית המקדש, ועובר מן הבניין עצמו אל הכלים: מזבח הנחושת, הים היצוק העומד על שנים עשר בקר, הכיורות, המנורות, השולחנות, החצרות והכלים הקטנים. רוב הדברים מקבילים למה שנאמר בספר מלכים, ודווקא בהבדלים שבין שני הספרים נעוצים עיקרי הביאורים של המלבי"ם, הרד"ק והמיוחס לרש"י. נלך על סדר הפסוקים.
וַיַּעַשׂ מִזְבַּח נְחֹשֶׁת עֶשְׂרִים אַמָּה אׇרְכּוֹ וְעֶשְׂרִים אַמָּה רׇחְבּוֹ וְעֶשֶׂר אַמּוֹת קוֹמָתוֹ׃
המצודת דוד מבאר: מזבח אבן היה זה, תחת מזבח הנחושת שעשה משה במדבר. זהו דבר החוזר על עצמו במקומות רבים - המזבח החיצון של בית המקדש מכונה "מזבח הנחושת" אף שמזמן כבר אינו נחושת אלא אבן. במשכן היה מזבח נחושת, ועל שם כך נשאר השם הקדום דבק בו גם לאחר שהשתנה החומר. וכשהכתוב קורא לו כאן "מזבח נחושת", כוונתו שהוא בא כתחליף למזבח הנחושת שהיה בימי משה.
המלבי"ם מעיר שחלק זה כלל אינו נזכר בספר מלכים. לדעת רבי יוסי במסכת זבחים, לא עשה שלמה את המזבח הזה עד זמן החנוכה, שאז נמצא מזבח הנחושת של משה קטן מהכיל - ורק כשלא הייתה עוד ברירה, ואי אפשר היה להקריב על מזבחו הקטן של משה, עשה מזבח (אבן) תחתיו. אך מפשטות לשון הכתובים כאן, אומר המלבי"ם, עולה כדעת רבי יהודה שם, שמה שנאמר במלכים "ביום ההוא קידש המלך תוך החצר" הוא כפשוטו, ומזבחו של שלמה היה קיים כבר מתחילה. לפי זה, מפני שהיו צריכים להקריב קורבנות רבים ולא הספיק מקום המזבח, קידש המלך את תוך החצר כדי שאפשר יהיה להקריב גם שם. ולדעת רבי יוסי, מודה המלבי"ם, הפסוקים כאן נדחקים.
ומה שכתוב "עשרים אמה אורכו" - והרי המזבח היה שלושים ושתיים אמה על שלושים ושתיים אמה? התשובה תלויה במקום המדידה. כשמודדים מן היסוד ליסוד, יוצא שלושים ושתיים. אך המזבח היה בו יסוד וסובב, וככל שעולים הוא נכנס ומצטמצם פנימה, עד שבמדידת החלק העליון - גגו של המזבח - מקבלים עשרים אמה על עשרים אמה. וכאן מונה הכתוב את המקום שעליו היו מקריבים את הקורבן בפועל.
וַיַּעַשׂ אֶת הַיָּם מוּצָק עֶשֶׂר בָּאַמָּה מִשְּׂפָתוֹ אֶל שְׂפָתוֹ עָגוֹל סָבִיב וְחָמֵשׁ בָּאַמָּה קוֹמָתוֹ וְקָו שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה יָסֹב אֹתוֹ סָבִיב׃
מהו "הים"? אומר המצודת דוד: גיגית גדולה עשויה בדמות ים, ובתוכה מים. "מוצק" - שיצקו אותה כחטיבה אחת, לא בהקשת הקורנס ולא בחיבור חלקים. היום, מי שרוצה לעשות כלי כזה לוקח משטחי מתכת, מעגלם ומלחימם, ומקבל גיגית ענק. בזמנם לא היו טכניקות אלה, ולכן יצקו את הכול כיציקה אחת גדולה. "משפתו אל שפתו עגול" - מן השפה שמכאן עד השפה שממול היה כולו עגול. "וקו שלושים באמה יסוב אותו" - קו הוא חבל, וכשבאים למדוד את היקפו נמצא היקפו שלושים אמה.
המלבי"ם מציין שכאן מעתיק עזרא את מה שכבר למדנו בספר מלכים, אלא שבמקום "פקעים" שנאמר שם כתוב כאן "בקרים", ובמקום "אלפיים בת" כתוב כאן "שלושת אלפים בת" - ותכף נראה כיצד חז"ל מיישבים. רוחבו עשר וההיקף שלושים, וזה כדברי חז"ל: כל שיש בהיקפו שלושה טפחים, יש ברוחבו טפח. למעשה אין זה מדויק, שהרי יש כאן את יחס הפאי, ולא בכדי נכתב הדבר בצורה זו. יש כאן רמז נפלא: פעם כתוב "וקו" ופעם "וקוו" - קרי וכתיב, וההפרש ביניהם יוצר את שיעור הפאי בדיוק רב. הרחבנו בזה בספר מלכים, ומי שירצה ישמע שם.
וּדְמוּת בְּקָרִים תַּחַת לוֹ סָבִיב סָבִיב סוֹבְבִים אֹתוֹ עֶשֶׂר בָּאַמָּה מַקִּיפִים אֶת הַיָּם סָבִיב שְׁנַיִם טוּרִים הַבָּקָר יְצוּקִים בְּמֻצַקְתּוֹ׃
"ודמות בקרים תחת לו" - מתחת לשפתו, סביב סביב, הייתה דמות בקרים. או, כפירוש הרד"ק, "תחת לו" מוסב על הים עצמו: לא ממש מתחתיו אלא בקומתו היו מצוירים דמות הבקרים. והבקרים הללו הם ה"פקעים" הנזכרים בספר מלכים. פקעים פירושו דמות בעין, וביעין הן ביצים. נמצא שגופם היה עגול כדמות ביצים ופניהם פני בקר, ובזה מיושבת הסתירה: פעם נקראים בקרים ופעם ביצים - גופם כביצה ופניהם כבקר.
"עשר באמה מקיפים את הים סביב" - חז"ל אומרים שקומת הים הייתה חמש אמות, ושלוש האמות התחתונות היו מרובעות ושתי העליונות עגולות. הבקרים היו בשלוש האמות התחתונות, במקום שהים מרובע, ולכן נאמר "עשר באמה" - עשר אמות לכל רוח, ונמצא הים ברבועו ארבעים אמה: אורך ארבעים ורוחב ארבעים. וזה בחלקו התחתון, שהיה מרובע, ורק שתי האמות העליונות היו עגולות. "יצוקים במוצקתו" - מבאר הרד"ק, שהבקרים הותכו עם הים כאחד. אל תחשוב שחיברום לאחר מכן, אלא הכול נוצק בבת אחת.
עוֹמֵד עַל שְׁנֵים עָשָׂר בָּקָר שְׁלֹשָׁה פֹנִים צָפוֹנָה וּשְׁלוֹשָׁה פֹנִים יָמָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים נֶגְבָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים מִזְרָחָה וְהַיָּם עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה וְכׇל אֲחֹרֵיהֶם בָּיְתָה׃
שימו לב לדקדוק שהזכרנו כמה פעמים: באהו"י סמוך נופל הדגש. "שלושה" מסתיים בה', וכשהוא סמוך למילה שאחריו נופל הדגש מן הפ', ולכן "שלושה פֹנים צפונה", וכן "ושלושה פֹנים ימה". אבל "ושלושה, פֹּנים נגבה" - כאן יש טעם מפסיק המבדיל בין המילים, ולכן אין זה אהו"י סמוך, ואין הדגש נופל. וכן "ושלושה" בקדמא, שהוא טעם מפסיק, ולכן "פֹּנים מזרחה" בדגש.
ולגוף העניין: הרד"ק מוכיח מכאן אף הוא שהים היה מרובע מלמטה, שהרי הכתוב מונה בו ארבע רוחות, שלושה בקר לכל רוח. בדבר עגול קשה לדבר על רוחות, שאין בו רוח מדויקת, אבל במרובע אפשר לומר רוח לכאן ורוח לכאן. וזה כדברי חז"ל שהים בתחתיתו היה מרובע. "וכל אחוריהם ביתה" - אחורי השוורים היו פונים פנימה: אחורי אלה שבצפון כנגד אחורי אלה שבדרום, ואחורי אלה שבמזרח כנגד אחורי אלה שבמערב. כך שמכל צד שהיית סובב את הים, היית רואה פרים מביטים אליך - שלושה מכל צד, שנים עשר בסך הכול.
וְעׇבְיוֹ טֶפַח וּשְׂפָתוֹ כְּמַעֲשֵׂה שְׂפַת כּוֹס פֶּרַח שׁוֹשַׁנָּה מַחֲזִיק בַּתִּים שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים יָכִיל׃
"ועוביו טפח" - השוליים והדפנות היו בעובי טפח. מדובר במשקל כבד מאוד. תארו לעצמכם שהיה צריך להסיע את הכלי הזה ממקום יציקתו אל בית המקדש - לוגיסטיקה לא פשוטה כלל. ובפרט שדבר יצוק כה גדול עלול להתפרק בדרך. ובכל זאת הצליחו, והביאו את הים אל בית המקדש.
"ושפתו כמעשה שפת כוס" - העובי טפח היה בדפנות ובתחתית, אבל בקצה העליון היה כמו כוס: כשם שהכוס בקצה אינה עבה אלא הולכת ונעשית דקה, כך שפת הים הייתה דקה, מרוקעת ומרודדת, והיא מנויו של הים. ובשפה היה מצויר פרח שושן.
וכאן הקושי שחז"ל עומדים עליו: כאן כתוב "מחזיק בתים שלושת אלפים", ובספר מלכים כתוב שהחזיק אלפיים בת - מידה קטנה בשליש. מה האמת? אומרים חז"ל: אלפיים בלח ושלושת אלפים ביבש. שכל כלי, בדבר יבש אתה גודש אותו בשליש יותר ממה שהוא מחזיק בלח. מי שראה פעם כיצד מסדרים תבלינים בחנות, רואה מין הר גבוה מעל שפת הכלי - הרי הוא מחזיק עוד שליש מעבר לגובהו. אבל בנוזל אי אפשר: הוא מגיע עד הקצה ונשפך. נמצא ש"שלושת אלפים" נאמר כשנותנים בו דבר יבש, ו"אלפיים" כשנותנים בו לח.
וַיַּעַשׂ כִּיּוֹרִים עֲשָׂרָה וַיִּתֵּן חֲמִשָּׁה מִיָּמִין וַחֲמִשָּׁה מִשְּׂמֹאול לְרׇחְצָה בָהֶם אֶת מַעֲשֵׂה הָעוֹלָה יָדִיחוּ בָם וְהַיָּם לְרׇחְצָה לַכֹּהֲנִים בּוֹ׃
"כיורים", מבאר המצודת ציון, כעין דוד שיש ממנה דדים המריקים מים - כלומר דוד עם ברזים המריקים ממנו מים. עשרה כיורים עשה שלמה, נוסף על הכיור שעשה משה: חמישה מימין לכיורו של משה וחמישה משמאלו. וכן במנורות: חמש מימין למנורת משה וחמש משמאלה. וכן בשולחנות: חמישה מימין לשולחן משה וחמישה משמאלו. משמעות הדבר, שאם המנורה בדרום - כל המנורות בדרום, ואם השולחן בצפון - כל עשרת השולחנות בצפון, חמישה מימין וחמישה משמאל. הוא לא שינה את המקומות, רק הוסיף. והכיורות הללו היו עומדים על גלגלים, שניתן היה להסיעם ממקום למקום.
חז"ל נחלקו: יש אומרים שלא הדליקו אלא על מנורת משה בלבד, ולא סידרו לחם הפנים אלא על שולחן משה בלבד, שנאמר "את מנורת הזהב ואת נרותיה לבער בערב" - לשון יחיד, מנורה אחת שעליה מדליקים, ושאר המנורות היו לנוי. ויש דעה חולקת שעל כולן היו מדליקים, שנאמר "את המנורות ונרותיהם לבערם כמשפט" - לשון רבים, ומכאן שהדליקו את כל המנורות. ולפי דעה זו גם על כל השולחנות סידרו לחם הפנים, ולא רק על שולחן משה. והרד"ק כותב: וכן נראה, כי על כולם היו מדליקין ומסדרין. וכל צד מיישב את הפסוק שכנגדו: מה שנאמר "מנורת הזהב" בלשון יחיד בא ללמדך שגם על מנורת משה היו מדליקין - שלא תאמר, הרי עשינו עשר מנורות ושוב אין צורך במנורת משה, כשם שבנינו מזבח ושוב איננו משתמשים במזבח הנחושת של משה. לכן נקט לשון יחיד, לומר שגם על של משה הדליקו וגם בשולחן של משה השתמשו, אבל באמת השתמשו בכל עשר המנורות ובכל עשרת השולחנות.
ומה עשו בכיורות? "לרחצה בהם את מעשה העולה ידיחו בם". הרד"ק מציע שני פירושים. האחד: "לרחצה בהם" מוסב על מעשה העולה - היה צריך להדיח את הקרב והכרעיים של העולה, וזאת עשו בכיורות. והשני: חסרה כאן ו' השימוש, ו"לרחצה בהם" מוסב על הכהנים שהיו רוחצים בהם, וכאילו כתוב "ואת מעשה העולה ידיחו בם" - וכמו כן היו מדיחים בהם את מעשה העולה. לפי הפירוש הראשון עניין אחד, ולפי השני שני עניינים.
הים היה לטבילת הכהנים, כדברי הרד"ק. ומקשה הירושלמי: טבילה? והרי הים כלי הוא, ואין טבילה בכלים! אין מועיל לאדם לטבול בתוך כלי; צריך לטבול בחפירה שבאדמה, במקווה, ולא בכלים. כיצד אפוא טבלו הכהנים בכלי?
אמר רבי יהושע בן לוי: אמת המים הייתה נמשכת לו מעין עיטם, ורגלי השוורים היו פתוחות כרימונים - מתחת לארץ - והמים היו עולים דרך רגלי השוורים החלולות. נמצא שהים היה מחובר לארץ. הפסול של מים שבכלי הוא כשהם מנותקים מן הקרקע; אבל מים המחוברים דרך מעיין שמתחתיהם - נחשבים כמחוברים לארץ. וכך באמת היה: עין עיטם היה גבוה יותר, כמו שלמדנו במסכת יומא, ומכוח חוק כלים שלובים היו המים מגיעים מעצמם עד בית המקדש ועולים בכל מקום שהיו צריכים - אף בבית הטבילה שעל גג אחת הלשכות שבצד דרום. כך גם בים: בתחתיתו היה חור הנכנס אל גב השוורים, ומשם דרך רגליהם התחברו המים לקרקע. מערכת העברת מים מלמטה - לא ממש צינורות, שלא יקבלו טומאה - נכנסה לרגלי השוורים ועלתה עד גבם ולתוך הים. נמצא חיבור תמידי למים שמן הקרקע, ובמציאות כזו אין מניעה לטבול בים של שלמה. והעיקרון שאין טובלים בכלים הוא גזירה, שלא יבואו להביא מים בכלים ויהיו שאובין; ולכן אין טובלים בכלים ואף לא על גבי כלים - כמו שלמדנו במסכת מקוואות, שאפילו כלים העומדים בתוך המקווה אין טובלים עליהם. מי שירצה ישמע זאת בשיעורים על משניות מקוואות.
וַיַּעַשׂ אֶת מְנֹרוֹת הַזָּהָב עֶשֶׂר כְּמִשְׁפָּטָם וַיִּתֵּן בַּהֵיכָל חָמֵשׁ מִיָּמִין וְחָמֵשׁ מִשְּׂמֹאול׃
אומר המלבי"ם: כאן בא הכתוב לפרש את שנאמר במלכים "ואת השולחן ואת המנורות" - שהיו חמש מימין וחמש משמאל, וכן בשולחן. והשולחנות היו בצפון והמנורות בדרום.
וַיַּעַשׂ שֻׁלְחָנוֹת עֲשָׂרָה וַיַּנַּח בַּהֵיכָל חֲמִשָּׁה מִיָּמִין וַחֲמִשָּׁה מִשְּׂמֹאול וַיַּעַשׂ מִזְרְקֵי זָהָב מֵאָה׃
הרד"ק מעיר שמזרקי הזהב לא היו לצורך השולחנות, אלא לזרוק בהם את הדם על גבי המזבח; ומדוע נמנו עם השולחנות? מפני שאף הם היו מזהב כשולחנות. המזרק הוא הכלי שבו מקבלים את הדם וזורקים אותו על המזבח, ועל שם זה נקרא מזרק - לשון זריקה, ואין לו עניין ל"מזרק" שבלשוננו. מעין כד שנותנים בו את הדם, וכד זה לא הייתה לו תחתית - כדי שלא יוכלו להניחו ויקרוש הדם ותתבטל מצוות זריקתו. תחתיתו הייתה עגולה, וכשהיה עיכוב היה הכהן ממרס בדם בכלי מיוחד, מערבב אותו שלא יקרוש.
וַיַּעַשׂ חֲצַר הַכֹּהֲנִים וְהָעֲזָרָה הַגְּדוֹלָה וּדְלָתוֹת לָעֲזָרָה וְדַלְתוֹתֵיהֶם צִפָּה נְחֹשֶׁת׃
"חצר הכהנים" זו עזרת הכהנים, ו"העזרה הגדולה" היא החצר הגדולה שבה עמדו ישראל - עזרת ישראל, ומפשטות הדברים מדובר גם על עזרת הנשים. ולמה נקראת עזרה? אומר הרד"ק: שהיו נעזרים בה בהתפללם שם. אפשר להבין שהכוונה למקום הרחב שנעזרו בו כשהיה צר להם. אבל המצודת דוד מבאר: שהיו נעזרים מאת ה' בהתפללם שם - לא מקום עזר גשמי, אלא שזכו שם לעזר אלוקי. ואין הדברים סותרים; אפשר לומר ששניהם אמת.
וְאֶת הַיָּם נָתַן מִכֶּתֶף הַיְמָנִית קֵדְמָה מִמּוּל נֶגְבָּה׃
את הים הרחיק מצד מזרח, מנגד הפתח, לדרומה של עזרה. נזכיר את התמונה: הנכנס בא מכיוון הר הזיתים, גבו להר הזיתים ופניו למערב. מימין - הצפון - שם הטבעות ומקום השחיטה. משמאל - הדרום - שם היה הכבש של המזבח. והים היה משוך לצד הזה, ולא באמצע, שהרי האמצע הוא הדרך שבה הנכנס עוקף את המזבח ומגיע ישר אל האולם וההיכל. זהו "מכתף הימנית קדמה ממול נגבה": לנכנס זה משמאל, ולמי שבא מכיוון קודש הקודשים זה מימין, והוא בצד הדרומי. ולמה הרחיקו אותו מן הפתח? משום שאין זה כבוד ונוי שיטבלו כנגד פתח האולם, שהרי הטובל בלא בגדיו הוא; לכן משכו את הים למקום צנוע יותר.
וַיַּעַשׂ חוּרָם אֶת הַסִּירוֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקוֹת וַיְכַל חוּרָם לַעֲשׂוֹת אֶת הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּבֵית הָאֱלֹהִים׃
"הסירות", מבאר המצודת ציון, כעין קדרה, מלשון סיר, כמו שכתוב "והיו הסירות בבית ה' קודש". ואל תטעה - סירות אלו סירים, לא ספינות. ובלשון הקודש "סירים" הם גם קוצים, כמו "כקול הסירים תחת הסיר כן שחוק הכסיל". "היעים" הם המכבדות והמגרפות שבהם היו מגרפים ומרימים את הדשן - מה שאנו קוראים יעה. והמלבי"ם מפרש שהסירות הן כירות, מקום שעליו היו מבשלים.
ומוסיף המלבי"ם: כבר ביארתי בספר מלכים שהיו כאן שניים, אב ובנו, וכל אחד מלאכתו שונה. "ויעש חורם" הראשון ו"ויכל חורם" השני אינם אותו אדם, והשני הוא זה שעשה גם את העמודים. ומניין נלמד הדבר? על פי העיקרון שכאשר שם מופיע פעמיים באותו פסוק, אין זה אותו אדם - שהרי אין צורך להזכיר את אותו אדם פעמיים. וכיוון שנזכר חורם פעמיים, פעם מדובר באב ופעם בבן.
עַמּוּדִים שְׁנַיִם וְהַגֻּלּוֹת וְהַכֹּתָרוֹת עַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים שְׁתָּיִם וְהַשְּׂבָכוֹת שְׁתַּיִם לְכַסּוֹת אֶת שְׁתֵּי גֻּלּוֹת הַכֹּתָרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים׃
"עמודים שניים" - הם יכין ובועז. "הגולות", מבאר המצודת ציון, הוא החלק התחתון של הכותרת, העשוי כמו ספל, מלשון מעיין, כמו "וגולה על ראשה". "השבכות" הן החלק העליון של הכותרת, כמין סבכה ורשת. וזהו מה שהזכרנו לעיל בעניין הכינוי "דביר": הרימונים שהיו שם בפנים היו כמו בתוך חדר, כמו בתוך דביר, לפי שהשבכות היו מכסות אותם. והכותרת כולה הייתה לנוי על ראש העמודים.
וְאֶת הָרִמּוֹנִים אַרְבַּע מֵאוֹת לִשְׁתֵּי הַשְּׂבָכוֹת שְׁנַיִם טוּרִים רִמּוֹנִים לַשְּׂבָכָה הָאֶחָת לְכַסּוֹת אֶת שְׁתֵּי גֻּלּוֹת הַכֹּתָרוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָעַמּוּדִים׃
למעלה ראינו "ויעש רימונים מאה ויתן בשרשרות", וכאן ארבע מאות. מיישב הרד"ק בשני אופנים: או שהמאה שנזכרה שם היא לטור אחד, וכיוון שהיו ארבעה טורים של רימונים, הרי ביחד ארבע מאות. או שהרימונים הקבועים בשרשרות הם מין אחד, והרימונים הקבועים בשבכות הם מין אחר - רימוני השרשרות מאה ורימוני השבכות ארבע מאות.
וְאֶת הַמְּכֹנוֹת עָשָׂה וְאֶת הַכִּיֹּרוֹת עָשָׂה עַל הַמְּכֹנוֹת׃
המכונות הן מעין עגלות, כן ובסיס - מלשון "על כנו". על הבסיס הזה הניח את הכיורות, והבסיס היה על גלגלים כדי שאפשר יהיה להסיעו ממקום למקום. במלכים כתוב "ויעש את המכונות עשר", ושם מפורשת מלאכתן, כדברי המיוחס לרש"י; וכאן בא עזרא להודיעך שאת כל זה עשה חירם השני.
אֶת הַיָּם אֶחָד וְאֶת הַבָּקָר שְׁנֵים עָשָׂר תַּחְתָּיו׃
וְאֶת הַסִּירוֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְלָגוֹת וְאֶת כׇּל כְּלֵיהֶם עָשָׂה חוּרָם אָבִיו לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְבֵית ה' נְחֹשֶׁת מָרוּק׃
את הסירות והיעים והמזלגות וכל כליהם עשה האב - חירם הראשון, שכן מלאכת הנחושת לא ידע חירם השני אלא האב בלבד (וחורם וחירם היינו הך, כמו שאמרנו כמה פעמים). "נחושת מרוק" - מנוקה היטב, מבהיק ומבריק, כמו "ומורק ושוטף במים". מבאר המצודת ציון: מרוק - זך ובהיר, משופשף ומשויף עד שהוא זוהר ממש. ובמלכים כתוב "ממורט", מלשון "כי ימרט ראשו", ואף הוא אותו רעיון של מבהיק ומבריק, וכתרגום: נחושתיו.
והרד"ק מפרש אחרת: הוא אינו מחלק בין אב לבן, אלא מבאר "עשה חורם אביו" כמו "עשה חורם כאביו" - שעשה את הכלים האלה טובים ויפים כאביו, שהיה ידוע ומפורסם באומנות, יודע בזהב ובכסף. ולפי זה חסרה כאן כ' השימוש, כמו "לב שמח ייטיב גהה" שפירושו כגהה, וכן בעוד מקומות. ולפי הבנתו מדובר כאן רק על חירם הבן.
בְּכִכַּר הַיַּרְדֵּן יְצָקָם הַמֶּלֶךְ בַּעֲבִי הָאֲדָמָה בֵּין סֻכּוֹת וּבֵין צְרֵדָתָה׃
את כל אלה - הסירות, היעים, המזלגות, הים וכל הכלים - יצק בכיכר הירדן בעובי האדמה, בין סוכות ובין צרדתה. ובמלכים כתוב "צרתן". מה המקום הנכון? צרדה היא מקומו של ירבעם: "וירבעם בן נבט אפרתי מן הצרדה ושם אמו צרועה אישה אלמנה". ודרשו חז"ל כל זה לגנותו: מת מטמא באוהל, ואף מצורע מטמא, ולכן קרא לאמו "צרועה" - לרמוז על חסרונו ועל קלקולו, וכן עבודה זרה מטמאה, ורצה לומר על עניין טומאתו של ירבעם. "אלמנה" - שאלמן את ישראל מאלוהיהם, כביכול עשה את ישראל כאלמן מאלוהיו. "מן הצרדה" - שהיצר את התורה ולא הרחיבה, שהיצר את דת אלוהינו. הרי שכל הלשון באה לגנותו של ירבעם. אך עדיין אין זה פשוטו של מקרא; ופשוטו, כפי שהסברנו כמה פעמים, ששמות המקומות משתנים עם הזמן. מימי שלמה עד ימי עזרא עברו שנים רבות, ובימי שלמה נקרא המקום צרתן ולאחר מכן צרדתה.
הרד"ק מבאר "בעבי האדמה" - בעובי הקרקע יצק אותם, עשה שם כורים בתוך הקרקע ובהם יצק. ויונתן תרגם "במעבה האדמה" - גרגישתא, ומפרש הרד"ק שהוא עפר אדום, שמאותו עפר עשה את הכורים להתיך בהם את המתכות. ויש מסבירים שבאדמה עצמה עשה תבניות בצורת הכלים שרצה לעשות, ולתוכן יצק את הנחושת, וכך נוצר הכלי כצורה שעשה באדמה. ומוסיף הרד"ק, שצרדתה וצרתן קרובות בלשונן - השם דומה, וכאמור השמות השתנו עד זמנו של עזרא.
וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה כׇּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה לָרֹב מְאֹד כִּי לֹא נֶחְקַר מִשְׁקַל הַנְּחֹשֶׁת׃
הריבוי היה כה מופלג, עד שלא נחקר כדי לדעת מהי הכמות.
וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֵת כׇּל הַכֵּלִים אֲשֶׁר בֵּית הָאֱלֹהִים וְאֵת מִזְבַּח הַזָּהָב וְאֶת הַשֻּׁלְחָנוֹת וַעֲלֵיהֶם לֶחֶם הַפָּנִים׃
"אשר בית האלוהים" - הכוונה לבית האלוהים. "ועליהם לחם הפנים" - על השולחנות האלה סידרו את לחם הפנים; ולא שעשה שלמה גם את לחם הפנים, שהרי שלמה לא היה כהן, ולחם הפנים היו עושים הכהנים. ואף אם היה עושה - פעם אחת בלבד. אלא הכוונה לשולחנות שעליהם יתנו בהמשך את לחם הפנים.
וְאֶת הַמְּנֹרוֹת וְנֵרֹתֵיהֶם לְבַעֲרָם כַּמִּשְׁפָּט לִפְנֵי הַדְּבִיר זָהָב סָגוּר׃
המיוחס לרש"י מדייק: הזכרת הנרות בפני עצמם באה להוציא מליבם של המפרשים הסוברים שהנרות היו עשויים מגופה של המנורה ואדוקים בה. שהרי מדוע אין הכתוב מזכיר בפני עצמם את הגביעים, הכפתורים והפרחים? מפני שהם חלק מן המנורה ונכללים בשמה הכולל. ואם את הנרות הזכיר בפני עצמם - סימן שאינם חלק מגופה, אלא דברים הנפרדים ממנה, והואיל ואינם אדוקים בה הרי הם כמעשה אחר וצריך להזכירם. ויש הרוצים לומר שהנרות אמנם היו חלק מן המנורה, אלא שהיו עשויים מזהב רך, ולכן היה אפשר להטותם מצד לצד; ובזה מיישבים את הסתירה, שאין הכרח לומר ששלפו אותם.
והמלבי"ם מעיר: "ואת השולחנות" - בספר מלכים נזכר שולחן אחד וכאן שולחנות. ולעניין "ועליהם לחם הפנים", הרי ראינו מחלוקת אם סידרו לחם הפנים על כל השולחנות או רק על שולחן משה. למאן דאמר שרק על שולחן משה, פירוש "ועליהם לחם הפנים" - שראוי היה לתת עליהם לחם הפנים, אך לא שנתנו בפועל. וכן "לבערם": אם מדליקים רק את מנורת משה, לשון הרבים מוסבת על הנרות - נרותיה של מנורה אחת, ולא על כל המנורות. ולדעה שכל המנורות דלקו, הדברים פשוטים: "לבערם" על כל המנורות, "ועליהם לחם הפנים" על כל השולחנות, והכתוב כפשוטו.
וְהַפֶּרַח וְהַנֵּרוֹת וְהַמֶּלְקַחַיִם זָהָב הוּא מִכְלוֹת זָהָב׃
"הפרח", אומר המיוחס לרש"י, הוא כנגד אותו פרח שהוסיף משה רבנו בפרשת בהעלותך - "עד ירכה עד פרחה", מה שלא נאמר בפרשת תרומה, והכוונה לפרח הנוסף שבמנורה. "והמלקחיים" - בהם היו מגביהים את הפתילות מתוך הבזיכים של המנורה. "מכלות זהב" - זהב מזוקק וצרוף, פיין בלעז, כלומר טוב ויפה.
ובמסכת מנחות מפורש שמכל הזהב שהיה לו לשלמה - מרוב הזהב שנכנס במנורה כדי לזקקה ולקיים בה "מנורת זהב טהור". חז"ל אומרים: עשר מנורות עשה שלמה, וכל אחת הביאה אלף כיכר זהב, והכניסוה אלף פעמים לכור והעמידוה על כיכר זהב - שמאלף כיכר יצאה כיכר אחת. ואף אם נאמר שהדבר נאמר בדרך גוזמה, ודאי שמדובר בזהב שעבר זיקוק רב מאוד, שמכמות עצומה נשארה כמות קטנה בהרבה. ולכן נקרא "מכלות זהב", כמו שכילה את זהבו. ועוד מפרש הרד"ק: "מכלות זהב" כמו כלי זהב - שכל כליה של המנורה זהב. ויש אומרים "מכלות" כמו "כליל זהב", זהב שהוא כליל - מלשון כליל השלמות, הזהב המזוקק ביותר.
וְהַמְזַמְּרוֹת וְהַמִּזְרָקוֹת וְהַכַּפּוֹת וְהַמַּחְתּוֹת זָהָב סָגוּר וּפֶתַח הַבַּיִת דַּלְתוֹתָיו הַפְּנִימִיּוֹת לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים וְדַלְתֵי הַבַּיִת לַהֵיכָל זָהָב׃
הדלתות היו מצופות זהב. אומר הרד"ק: הדלתות עצמן היו של עץ, ומה שנאמר כאן זהב - היינו הציפוי בלבד. והמצודת דוד מבאר שגם הדלתות הפנימיות וגם דלתות ההיכל, הכול היה מצופה זהב. ומה שכתוב "ופתח הבית דלתותיו הפנימיות" - מבאר המלבי"ם על פי הנאמר בספר מלכים "ופותות", שפירושו פותחות, כלומר המפתחות; ואף המפתחות היו עשויים זהב. ובזה סיימנו את פרק ד'.
פרק ד' פורש לפנינו את כלי המקדש: מזבח הנחושת שכולו אבן ושמו מעיד על מזבח משה שקדם לו; הים היצוק העומד על שנים עשר בקר, שתחתיתו מרובעת ועליונו עגול, ששפתו כשפת כוס ושמימיו מחוברים לקרקע דרך רגלי השוורים מעין עיטם - ולכן טבלו בו הכהנים; עשרה כיורים, עשר מנורות ועשרה שולחנות שהוסיף שלמה על אלה של משה, כל אחד במקומו, חמישה מימין וחמישה משמאל; החצרות והדלתות המצופות נחושת וזהב; ומלאכת חורם האב והבן, שנוצקה בעובי אדמת כיכר הירדן. לאורך הפרק ראינו כיצד המלבי"ם, הרד"ק והמיוחס לרש"י מיישבים את ההבדלים שבין דברי הימים לספר מלכים - בין "בקרים" ל"פקעים", בין אלפיים בת לשלושת אלפים, בין מאה רימונים לארבע מאות, ובין לשון יחיד ללשון רבים במנורות ובשולחנות. וסיום הפרק ב"מכלות זהב" מלמד עד כמה השקיע שלמה בזיקוק הזהב, שמאלף כיכר עשו כיכר אחת, כדי לקיים כראוי "מנורת זהב טהור".