בחלק זה של פרק ג' אנו עוברים מתיאור ההיכל אל לב הבית: בית קודש הקודשים, מידותיו וחיפויו, הכרובים שעשה שלמה, הפרוכת, ושני העמודים שלפני ההיכל - יכין ובועז. הכלל המנחה בכל הפרק, כדרכו של המלבי"ם, הוא שעזרא בדברי הימים אינו חוזר על מה שכבר נאמר בספר מלכים, אלא בא להוסיף פרטים חדשים או ליישב מה שנשאר סתום שם.
וַיַּעַשׂ אֶת־בֵּית־קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אׇרְכּוֹ עַל־פְּנֵי רֹחַב־הַבַּיִת אַמּוֹת עֶשְׂרִים וְרׇחְבּוֹ אַמּוֹת עֶשְׂרִים וַיְחַפֵּהוּ זָהָב טוֹב לְכִכָּרִים שֵׁשׁ מֵאוֹת׃
אומר המלבי"ם: כיוון שהכרובים היו עומדים מצפון לדרום, מקיר לקיר, לכן הכתוב מתאר את קודש הקודשים ומונה את מידתו לאורך דווקא בכיוון הזה. בית המקדש כולו היה ארוך ממזרח למערב, ולכן את מידתו מנה ממזרח למערב; אבל בקודש הקודשים חשוב היה לו כיוון צפון־דרום, כדי שנדע כיצד עמדו הכרובים - יד נוגעת ביד, כנף נוגעת בכנף, מצפון לדרום. לכן הוא קורא לכיוון זה "אורך", ומונה את האורך "על פני רוחב הבית".
וכאן נדגיש דבר שכבר למדנו בהרחבה בספר מלכים: היו שני מיני כרובים. הכרובים שעשה משה רבנו היו על פני הכפורת, היא מכסה הארון. "כרובים" מלשון "כרביא", בדמות תינוק ותינוקת, כדמות מלאכים הפורסים כנפיהם על הכפורת ופניהם איש אל אחיו, וכשאין עושים רצונו של מקום - פניהם אל הבית. לעומתם, הכרובים שעשה שלמה היו כרובים עומדים, צמודים לקיר המערבי. הנכנס לקודש הקודשים רואה מולו באמצע את הארון, ומאחוריו צמודים לקיר שני כרובים ופניהם אליו, כאדם העומד ופורס ידיו לצדדים. כל כרוב, מקצה כנף לקצה כנף, עשר אמות; שניהם עומדים בטור, גבם אל הכותל המערבי ופניהם אל הפתח, וכנף נוגעת בכנף - וממילא שניהם יחד ממלאים עשרים אמה.
"וַיְחַפֵּהוּ זָהָב טוֹב" - למעלה דיבר הכתוב על חיפוי הקירות, וכאן על חיפוי הרצפה. וכבר אמרנו שרצפת ההיכל חופתה זהב על גבי עצים: מניחים פלטת עץ ומחפים עליה זהב. אבל בקודש הקודשים חופה הכול זהב. אומר המלבי"ם: אי אפשר לחפות זהב על גבי אבנים - ציפוי דק על אבן אינו עומד. לכן היה החיפוי עב במיוחד, טסי זהב עבים, שעליהם אפשר גם לדרוך. ומכיוון שלא ייתכן טס אחד באורך עשרים אמה, עשו כעין מרצפות זהב בגודל מסוים וחיברו אותן לקרקע. לכך נדרשו שש מאות כיכרים: לפי חשבון המלבי"ם, על כל חיפוי של אמה על אמה נדרש כיכר זהב וחצי.
וּמִשְׁקָל לְמִסְמְרוֹת לִשְׁקָלִים חֲמִשִּׁים זָהָב וְהָעֲלִיּוֹת חִפָּה זָהָב׃
אומר המלבי"ם שפסוק זה מוסב על הקודם: היות ואי אפשר לחפות זהב על האבנים אלא רק להניח טסים עבים, היה חייב לחברם אל הרצפה במסמרות. נוקבים באבן ומכניסים מסמרות זהב, והן מחזיקות את הטסים שלא יזוזו, ומשקלן חמישים שקלים. ואף שאם היה זה בימינו היו מן הסתם עושים כן במסמרים - אין משנים דבר בבית המקדש, שהרי "הכל מיד ה' עלי השכיל", וכל הפרטים ופרטי הפרטים מכוונים לעניינים פנימיים. "וְהָעֲלִיּוֹת חִפָּה זָהָב" - עליות בית קודש הקודשים, ואולי אף כלל העליות. כל אלה אינם מוזכרים בספר מלכים, ועזרא הוא שבא לפרט אותם.
וַיַּעַשׂ בְּבֵית־קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים כְּרוּבִים שְׁנַיִם מַעֲשֵׂה צַעֲצֻעִים וַיְצַפּוּ אֹתָם זָהָב׃
במלכים כתוב "שני כרובים", וכאן "כרובים שניים". מה ההבדל? כבר הסברנו כמה פעמים: "שני" מורה על זהים, "שניים" מורה על שונים - והסימן: שניים אותיות שונים. "על שני השעירים גורלות" - אומרים חז"ל שצריכים להיות זהים לחלוטין, אפילו להיקנות באותו מחיר. לעומת זאת "על פי שניים עדים יקום דבר" - שכן אם יהיו העדים זהים, מדקלמים מילה במילה, הרי זו עדות מוכחשת; כל אחד צריך לספר מה שראה מזווית מבטו, ובסוף צריכה להיות התאמה בין העדויות (שלא יאמר זה יום ראשון וזה יום שני), אך בשום אופן לא זהות מוחלטת. וכן "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים" - זהים היו, ולכן שניהם נקראו גדולים; ומזה שאחר כך נאמר "הגדול" ו"הקטן" אנו למדים שמשהו השתנה, ולשון "שני" מלמדת שבתחילה היו זהים.
ואם כן יש לנו סתירה: במלכים "שני כרובים" - זהים, וכאן "כרובים שניים" - שונים. מיישב המלבי"ם: עזרא לימדנו שהיו שניים בלתי שווים, שכן במידת מה שווים היו ובמידת מה שונים. השוני - זה זכר וזו נקבה, דמות תינוק ותינוקת, כרביא; הזכר בבחינת משפיע והנקבה בבחינת מקבל. וכבר בתורה עצמה בא הדבר לידי ביטוי: בציווי נאמר "ועשית שניים כרובים", ובעשייה נאמר "ויעש את שני הכרובים" - זהים מצד צורתם, ושונים בכך שזה בדמות זכר וזו בדמות נקבה.
תאמר לאדם ש"צעצועים" מוזכר במקרא ולא יאמין, אך הנה הוא לפנינו - ודאי שלא במשמעות של צעצועי ילדים. המלבי"ם מפרש שהכוונה שהיו נראים כפורחים, שכן הכנפיים היו עשויות ככנפי עוף, שהעוף מכווץ ומותח את כנפיו. והמילה משורש "צעה", שהוא תנועה פנימית, כמו "מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ", והוא קרוב ל"זועה" (מלשון זע, נע) ו"סועה" ("רוח סועה וסער") - כולם לשונות של תנועה. אם כן "צעצועים" - כאילו הם בתנועה.
והפירוש המוכר והמקובל יותר הוא של המצודת ציון על פי דרשת חז"ל, שהוא מלשון "צאצאים", כמו "הצאצאים והצפיעות" שבישעיהו כ"ב; והא' והע' אותיות גרוניות ומתחלפות. וכן תרגם התרגום "בניא ובני בניא", שהיתה להם דמות רביא, דמות נער. ולעניין זה יש לדעת שכשחז"ל אומרים "תינוק ותינוקת" אין כוונתם לבן שנה בעריסה, אלא לילדים בני שבע, שמונה, תשע, עשר - כמו "תינוקות של בית רבן", וכמו "היה לו תינוק ותינוקת ורצה להשיאם". אם כן היו להם פני נער, ולכן קראם "צעצועים" כמו צאצאים, פני ילדים. ולמה כפל הפ' והע', ולא אמר "מעשה צועים"? אומר המלבי"ם: על משקל "שעשועים" ו"תעתועים".
"וַיְצַפּוּ אֹתָם זָהָב" - במלכים מוזכר הציפוי בסוף, אחרי המידה, והיה מקום להבין שהמידה נאמרה לפני הציפוי, ואחרי הציפוי היו גדולים יותר, שהרי הציפוי תופס מקום. בא עזרא ומקדים את הציפוי, ואחר כך מוסר את המידה - ללמדך שהמידה היא לאחר הציפוי.
וְכַנְפֵי הַכְּרוּבִים אׇרְכָּם אַמּוֹת עֶשְׂרִים כְּנַף הָאֶחָד לְאַמּוֹת חָמֵשׁ מַגַּעַת לְקִיר הַבַּיִת וְהַכָּנָף הָאַחֶרֶת אַמּוֹת חָמֵשׁ מַגִּיעַ לִכְנַף הַכְּרוּב הָאַחֵר׃
וּכְנַף הַכְּרוּב הָאֶחָד אַמּוֹת חָמֵשׁ מַגִּיעַ לְקִיר הַבָּיִת וְהַכָּנָף הָאַחֶרֶת אַמּוֹת חָמֵשׁ דְּבֵקָה לִכְנַף הַכְּרוּב הָאַחֵר׃
כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים הָאֵלֶּה פֹּרְשִׂים אַמּוֹת עֶשְׂרִים וְהֵם עֹמְדִים עַל־רַגְלֵיהֶם וּפְנֵיהֶם לַבָּיִת׃
תחילה פשט הכתובים: "כנפי הכרובים אורכם אמות עשרים" - שני הכרובים יחד, כשכנפי כל אחד עשר אמות. ועתה הוא מחשבן: הכרוב הימני - כנפו האחת חמש אמות מגעת לקיר הבית, וכנפו האחרת חמש אמות מגיעה לכנף הכרוב השני. והכרוב השמאלי - כנפו האחת חמש אמות מגיעה לקיר הבית מצדו (קיר צפון), וכנפו האחרת חמש אמות דבקה בכנף הכרוב הימני ונוגעת בה. נמצא שכנפיהם פורשים עשרים אמה, והם עומדים על רגליהם ופניהם לבית.
ולמה נצרכה כל האריכות הזאת? מבאר המלבי"ם: בספר מלכים לא מוזכר אלא שעשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו של כל כרוב, והיה מקום לומר שעמדו זה אחר זה - ואז לא היה כאן נס כלל. וחז"ל אמרו "הכרובים בנס היו עומדים". והיכן הנס? בכך שסך כל הכנפיים הוא עשרים אמה, בדיוק כאורך הדביר. שהרי אם תיקח יונה ותפרוס כנפיה ותמדוד כל כנף לחוד, סך אורכה מקצה לקצה יהיה יותר מסך שתי הכנפיים, שהרי יש גם גוף, והכנפיים יוצאות מן הצדדים. כמו שהמודד את ידי אינו יכול לקבוע שזה אורכי מקצה לקצה, שהרי צריך לחשבן גם את הגוף. ואם כן, אם הכנפיים לבדן עשרים אמה ואורך קודש הקודשים עשרים אמה - היכן הגוף? על כרחך שבנס היו עומדים, כלומר מקום הכרובים אינו תופס מקום. ואין זה מפליא, שהרי גם "מקום ארון אינו מן המידה": המודד מן הארון לצפון מוצא עשר אמות, ומן הארון לדרום עשר אמות, והיכן הארון עצמו שאורכו אמתיים וחצי? אלא בנס היה עומד.
וכבר למדנו שם שאפשר גם על דרך הפשט, בלי להזדקק לנס, כמו שביארו הפשטנים: הכרובים, שלא כידי האדם, לא היו כנפיהם יוצאות מצידי הגוף אלא מנקודה אחת באמצע גבם; וכשאתה מודד מאותה נקודה, ממילא קיבלת עשרים אמה בלא שיור לגוף.
מכל מקום בא עזרא ומבאר שעמדו זה בצד זה, גבם אל הקיר וכנף נוגעת בכנף, ואורכם עשרים - ובהכרח שבנס היו עומדים. ושמא תאמר שעמדו פניהם איש אל אחיו כמו הכרובים שעל הארון, ואז שוב אפשר להעמיד עשרים אמה בלא נס - לכך אמר "ופניהם לבית", ושלל אפשרות זו. ושמא תאמר שהאחד היה גבוה והשני נמוך, וכנפו של הנמוך נכנסה מתחת לכנף חברו בלי חפיפה, ושוב אין צורך בנס - לכך אמר "והם עומדים על רגליהם", שעמדו בשווה, וכנף האחד מגיעה ממש לכנף חברו.
אומר המלבי"ם: לפי הפשט, "פניהם איש אל אחיו" נאמר בכרובים שעל גבי הארון, ואילו בכרובים שעשה שלמה כתוב "ופניהם לבית", ואין כאן סתירה כלל - כרובים שעשה משה לעולם פניהם איש אל אחיו, וכרובים שעשה שלמה לעולם פניהם לבית. אבל חז"ל דרשו זאת גם על כרובי משה: בזמן שישראל עושים רצונו של מקום - פניהם איש אל אחיו, וכשאין עושים רצונו של מקום - פניהם לבית. ויש בזה רמז: לעשות רצונו של מקום פירושו "פניהם איש אל אחיו", שאכפת לך מאחיך; אבל כשכל אחד פונה לביתו ועושה לביתו - אין זו ההנהגה שהקדוש ברוך הוא רוצה שינהגו בה ישראל זה עם זה.
ומוסיף המלבי"ם: הכרובים שעל הארון רומזים לזמן שישראל עושים רצונו של מקום, ואז ההשפעה מגיעה דרך ארון הברית עצמו - "קודשא בריך הוא ואורייתא חד הם" - השפעה ישירה מאתו יתברך. ואילו הכרובים שעשה שלמה, העומדים לפני הארון, באו לרמז שאף בזמן שאין עושים רצונו של מקום עדיין מקבלים שפע, אלא שהוא מגיע על ידי אמצעי ולא באופן ישיר מן הארון.
וַיַּעַשׂ אֶת־הַפָּרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְכַרְמִיל וּבוּץ וַיַּעַל עָלָיו כְּרוּבִים׃
את הפרוכת תלה על הדלת שבאמת טרקסין. כזכור, בבית ראשון היתה בין הקודש לקודש הקודשים מחיצת אבנים בעובי אמה, היא אמת טרקסין, ובה פתח שדרכו נכנסים לקודש הקודשים, ובפתח דלתות. בבית שני לא היתה אמת טרקסין אלא פרוכת בלבד, ולכן עשו שתי פרוכות, והכהן היה נכנס ומהלך ביניהן להקטיר את הקטורת - שכן לא היתה הכרעה ברורה אם מקום אמת טרקסין שייך לקודש או לקודש הקודשים, ועשו שתי פרוכות והמקום שביניהן נשאר בלא הכרעה. בבית ראשון, שהיה שם קיר אבנים ממש, עשה שלמה בפתח, מלבד הדלתות, גם פרוכת - והיא זו שהכתוב מדבר בה.
ואף שהיו שם דלתות - כדברי המיוחס לרש"י, שפתח הבית היו לו דלתות פנימיות לקודש הקודשים כמו שנראה בהמשך - בכל זאת עשה שם פרוכת, "ויעל עליו כרובים", היינו ציורי כרובים, ציורים של מלאכים. ומוסיף המלבי"ם שחלק זה, עניין פרוכת קודש הקודשים, אינו מוזכר כלל בספר מלכים, ועזרא הוא שבא ללמדנו שגם לקודש הקודשים היתה פרוכת.
וַיַּעַשׂ לִפְנֵי הַבַּיִת עַמּוּדִים שְׁנַיִם אַמּוֹת שְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ אֹרֶךְ וְהַצֶּפֶת אֲשֶׁר־עַל־רֹאשׁוֹ אַמּוֹת חָמֵשׁ׃
בספר מלכים מוזכר שכל עמוד היה גבוה שמונה עשרה אמה, וכאן שלושים וחמש. מסביר המלבי"ם שעזרא בא ללמדך שכאשר יצקו את העמודים יצקום בבת אחת, כעמוד אחד ארוך, ואורכו היה שלושים וחמש אמה. ולאחר מכן הקישו בקורנס על כל אחד מהחלקים ונתארך חצי אמה: שהרי שלושים וחמש לשניים הם שבע עשרה וחצי, ואנו צריכים שמונה עשרה - לכן הקיש בקורנס ונתארך משבע עשרה וחצי לשמונה עשרה. נמצא שהמידה שלושים וחמש האמורה כאן היא של העמוד האחד הארוך, קודם שחילקוהו לשניים.
"וְהַצֶּפֶת אֲשֶׁר־עַל־רֹאשׁוֹ אַמּוֹת חָמֵשׁ" - הצפת היא הכותרת. לשון צופה מלמעלה, או לשון צף מלמעלה, כמו "ויצף הברזל", שעלה וצף. וכן הוא לשון צניף, שהיה עשוי כצניף על הראש. והיות והיו בכותרת שני חלקים, קורא הכתוב לשניהם יחד "צפת" - כלומר כלל הקישוט העליון של העמוד.
וַיַּעַשׂ שַׁרְשְׁרוֹת בַּדְּבִיר וַיִּתֵּן עַל־רֹאשׁ הָעַמֻּדִים וַיַּעַשׂ רִמּוֹנִים מֵאָה וַיִּתֵּן בַּשַּׁרְשְׁרוֹת׃
אומר המלבי"ם: כאן לא הזכיר את השבכה, ועליה ידבר בפרק ד' פסוק י"ב. השרשרות היו מכוסות בראשן בשבכה, ובסופן היו תלויים הרימונים, ותחתית השבכה נקראת כאן "דביר". ואין זה הדביר של קודש הקודשים - הרי העמודים עמדו בחוץ - אלא "דביר" כאן פירושו החדר הפנימי המכוסה: השרשרות נראו כמונחות בתוך מסגרת פנימית, בתוך השבכה המכסה אותן, כחדר לפנים מחדר. לכן נקראו "שרשרות בדביר".
"ויעש רימונים מאה" - בכל שרשרת היו תלויים מאה רימונים. ובמלכים נאמר "והרימונים מאתיים", לפי שהיו שני עמודים ובכל אחד מאה - הרי מאתיים. כאן מדבר על שרשרת אחת, שני טורים, כל טור מאה רימונים.
וַיָּקֶם אֶת־הָעַמּוּדִים עַל־פְּנֵי הַהֵיכָל אֶחָד מִיָּמִין וְאֶחָד מֵהַשְּׂמֹאול וַיִּקְרָא שֵׁם־הַיְמָנִי יָכִין וְשֵׁם הַשְּׂמָאלִי בֹּעַז׃
"על פני ההיכל" - על פתח ההיכל מבחוץ, באולם, שם עמדו שני העמודים. ובראשם כותרת מעשה שושן, כלומר בצורת פרח שושן. האחד מימין הפתח והשני משמאלו.
ולעניין השם: השם "בועז" שונה מרוב השמות שבמקרא, שרובם המוחלט מלרע - דָּוִד, מֹשֶׁה, אַהֲרֹן, שְׁלֹמֹה, יוֹסֵף, יַעֲקֹב, אַבְרָהָם. אבל השם בועז לעולם אינו מלרע אלא מלעיל: בֹּעַז ולא בּוֹעָז. יש המרגישים "מקראיים" ואומרים בּוֹעָז - וטעות היא בידם. וכן הוא גם בעמודים וגם במגילת רות. פעם אמרתי זאת לבתי, והשיבה שהמורה אמרה אחרת; אמרתי לה תגידי למורה שצריך לקרוא בֹּעַז. חזרה ושאלה מנין יודעים - והתשובה פשוטה: דבר שיש עליו טעמים ומופיע בפסוק בצורה ברורה, רואים היכן הטעם; אם בסוף המילה - מלרע, ואם בתחילתה - מלעיל.
ולמה נקראו כך? מסביר המיוחס לרש"י: "יכין" על שם מלכות דוד, שהקדוש ברוך הוא יכין ויכונן אותה, "כירח יכון עולם"; ו"בועז" כנגד השמש היוצאת בגבורה, והוא לשון עוז. וביאור נוסף מביא המיוחס לרש"י בשם יש אומרים: היות וחירם היה מבני דן, קרא לאחד "יכין" על שם אביו שמשון, שנאמר בו "וילפות שמשון את שני עמודי התווך", ולשני קרא "בועז" על שם זקנו של שלמה, כעין "ויקרא לו לבן יגר שהדותא". והרד"ק מסביר שעל דרך הפשט קראם לסימן טוב: "יכין" לשון הכנה, שה' יכונן את הבית לעולם, ו"בועז" לשון עוז, שיהיה לו עוז וקיום. והדבר מצד עצמו טעון הבנה, שהרי אין דרך לקרוא שמות לחלקי בית - לאנשים קוראים שמות, ולא לקיר זה כך ולקיר זה כך; יש שמות כלליים בכל בית, זה המטבח וזה הסלון, אבל לבנות עמודים ולקרוא להם שמות? אלא שרצה לרמז שהעמודים העומדים בכניסת הבית הם סימן טוב לבית, שתהיה לו ההכנה והעוז, שיתקיים ויכונן לעד.
למדנו במלבי"ם בספר מלכים ביאור בעניין העמודים, ומפני חשיבות הדברים נחזור עליהם גם כאן. אומר המלבי"ם ששלמה רמז בשני העמודים הללו על שתי הנהגות שבהן מנהיג הקדוש ברוך הוא את עולמו. ההנהגה הטבעית, המיוסדת מששת ימי בראשית, מיוחסת תמיד לשמאל, והיא נקראת "בועז" - לשון עוז, שהוא בחינת גבורה, וגבורה מצד שמאל (וחסדים מצד ימין). זו הבחינה שאינה משתנית לעולם, עוז ה' הקבוע התמידי, שאינו צריך הכנה מיוחדת אלא הוא המהלך המסודר מששת ימי בראשית.
לעומת זאת ניסי ה' מופיעים על ידי הימין - "ימינך ה' נאדרי בכוח", ובימינו הוא עושה פלאות. וההנהגה הניסית נעשית לפי הכנת התחתונים: אם אנו מוכנים וראויים לכך - הקדוש ברוך הוא עושה נס, ואם לאו - אינו עושה, והוא מחדש זאת בכל פעם לפי הצורך שבאותו זמן. לכן נקרא העמוד הימני "יכין", שהקדוש ברוך הוא מכין את הנס לפי הנצרך ועל פי הכנת התחתונים.
ומוסיף המלבי"ם שכבר ביארו האלוהיים, הם המקובלים, כי הנה "תרי סמכי קשוט" - שני הירכיים, בחינת נצח והוד; העמודים הללו כנגדם, הימני בחינת משפיע (נצח) והשמאלי בחינת מקבל (הוד). וזה לעומת יסוד ומלכות, שגם הם בחינת ימין ושמאל: יסוד בחינת הימין, המשפיע. וכשאומרים יסוד מתכוונים בדרך כלל להשפעה הכללית הבאה מכל פרצוף זעיר אנפין - חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, כל הו' קצוות - המשפיעים אל בחינת המלכות שהיא הנוקבא, והיסוד הוא בחינת הדכורא. ההנהגה הניסית מושפעת מן היסוד, יסוד העולם הנקרא חי העולמים.
ולכן לא בכדי שמונה עשרה אמה קומת העמוד האחד. שהיסוד מושך מתפארת ישראל, והתפארת היא בחינת קו האמצע, וגם היסוד בקו האמצע - שכן הספירות מחולקות לשלושה קווים: ימין, שמאל ואמצע, חב"ד חג"ת נהי"ם, וכבר פירטנו זאת בהרחבה בהזדמנויות אחרות. התפארת היא הגוף, ומשם מושך היסוד - דרך עמוד השדרה, שהוא מחובר אל המוח, שהטיפה מגיעה מן המוחין דרך עמוד השדרה אל בחינת היסוד, ומשם בחינת פריה ורביה. ובשדרה שמונה עשרה חוליות, ולכן אורך העמוד האחד שמונה עשרה אמה, בחינת השדרה המשפיעה אל היסוד, הוא עמוד המשפיע, בחינת הדכורא, בחינת "יכין" - היסוד שהוא בחינת הנס.
וההנהגה הטבעית נשפעת ממידת מלכות שהיא המקבלת. שהמלכות לית לה מגרמה כלום, כמו שהסברנו כמה פעמים - אין לה אור עצמי אלא רק השפע שהיא מקבלת מן היסוד, ומה שהיסוד מקבל מחמש הקצוות הוא מוריד אל המלכות. ושם י"ב צירופי הוויה וי"ב גבולי אלכסון, וזה הים שעשה שלמה העומד על שנים עשר בקר, וזה שכתוב "וחוט שתים עשרה אמה יסוב" את העמוד השני. אלו בחינות קבליות, אבל העיקרון מובן: שני העמודים מורים על שני מיני השפעות - הטבעית הקבועה, והניסית המתחדשת לפי הכנתנו.
בחלק זה של הפרק מלמדנו עזרא פרטים שלא נאמרו במלכים: מידות קודש הקודשים הנמנות לפי עמידת הכרובים מצפון לדרום, חיפוי הרצפה בטסי זהב עבים המחוברים במסמרות ושש מאות הכיכרים, חיפוי העליות, הכרובים ש"שניים" הם - שווים בצורתם ושונים בבחינת זכר ונקבה, "מעשה צעצועים" כפורחים או כפני ילדים, מידתם לאחר הציפוי ועמידתם זה בצד זה על רגליהם ופניהם לבית - שמהם למדו חז"ל שבנס היו עומדים, פרוכת קודש הקודשים שלא נזכרה במלכים, והעמודים שנוצקו כעמוד אחד בן שלושים וחמש אמה ונחלקו לשניים. ובסופו של דבר, יכין ובועז העומדים בפתח אינם רק קישוט: הם סימן טוב לבית שיכונן ויתקיים, ורמז לשתי ההנהגות - הטבעית הקבועה מששת ימי בראשית, והניסית הניתנת לפי הכנת התחתונים.