פרק ג' בדברי הימים ב' פותח את סיפור בניין בית המקדש בידי שלמה. כלל גדול נקוט בידינו בכל ספר דברי הימים, וכפי שמדגיש המלבי"ם גם כאן: עזרא אינו בא להעתיק את מה שכבר נכתב בספרי הנביאים הקודמים, במלכים, בירמיה ובשאר הספרים, אלא לבאר דברים סתומים, להוסיף פרטים שלא נזכרו שם ושמצא אותם בספרים אחרים, ולחדש חידושים. לכן בסיפור הבית הוא כותב רק את הדברים שנתחדשו לו, ואת כל מה שכתוב במלכים פרק ו' מפסוק ד' עד פסוק ט"ז בעניין בניין הבית והיציעים - אינו מזכיר כאן כלל, שהרי בזה לא נתחדש מאומה. הרוצה לדעת כיצד היה בנוי הבית לפרטיו, יפתח בספר מלכים.
וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת־בֵּית־יְהוָה בִּירוּשָׁלַ͏ִם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אׇרְנָן הַיְבוּסִי׃
שלמה מתחיל לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה, "אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ" - במקום הקדוש הזה נגלה הקב"ה לדוד, ושם ירדה אש מן השמים. זהו שנאמר "בְּהַר ה' יֵרָאֶה", כלומר שם ייראה הקב"ה לעתיד לבוא, שם תתגלה השכינה בבית המקדש. זהו המקום שבו נעקד יצחק, ושם ראה דוד את המלאך בעת שנעצרה המגפה.
"אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אׇרְנָן הַיְבוּסִי" - דוד המלך נאמר עליו שחפר את היסודות וקרה את השיתין של בית המקדש. יש אומרים שדוד אף בנה את הכותל המערבי, שהרי הכותל המערבי אינו כותל בית המקדש עצמו אלא כותל החומה המקיפה את הר הבית, ולכן הכותל המערבי לא חרב. ואילו היה דוד בונה את כל בית המקדש, לא היה בית המקדש חרב כלל, ואז לא היה הקב"ה מכלה חמתו בעצים ובאבנים, והדבר היה עלול חלילה לבוא לפגיעה בעם ישראל עצמו. לכן לא בנה דוד את בית המקדש.
על כל פנים ודאי חפר את היסודות וקירה את השיתין. וזהו "אֲשֶׁר הֵכִין" - שהכין את המקום בפועל, ועשה את ההכנות בעומקי האדמה. ומאז נקרא המקום "מקום דוד", המקום אשר דוד הכין בחפירת היסודות לצורך בניין הבית. והדבר מבוסס על מה שאמר דוד: "עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה'", וכאשר מצא את המקום בגורן ארנן היבוסי, נקרא אותו מקום על שמו. לפיכך "בִּמְקוֹם דָּוִיד" אין פירושו שהכין במקומו של דוד, אלא זהו שם המקום - מקום דוד.
וַיָּחֶל לִבְנוֹת בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשֵּׁנִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְמַלְכוּתוֹ׃
"בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשֵּׁנִי" - אומר המלבי"ם שזהו פירוש למה שכתוב בספר מלכים "בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית... בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה". לפי שלמלכי ישראל מונים מניסן, נמצא שזו השנה הרביעית, והחודש הוא החודש השני. וכדי שלא נטעה לומר שהלשון "למלוך שלמה" מוסבת רק על השנה, בא הכתוב כאן ומפרט: "בחודש השני" - למניין החודשים של השנה, "בשני בשנת ארבע למלכותו" - למניין שנות וחודשי המלוכה של שלמה עצמו.
וְאֵלֶּה הוּסַד שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת־בֵּית הָאֱלֹהִים הָאֹרֶךְ אַמּוֹת בַּמִּדָּה הָרִאשׁוֹנָה אַמּוֹת שִׁשִּׁים וְרֹחַב אַמּוֹת עֶשְׂרִים׃
"וְאֵלֶּה הוּסַד שְׁלֹמֹה" - מבאר הרד"ק: אלה התכונות והמידות אשר הוסד שלמה לבנות בהן את בית האלוהים. ולשון "הוסד" עניינה התייעצות, כמו "כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ", "נוֹסְדוּ יַחְדָּו". והקשר בין עצה ליסוד מבואר: העצה והסוד הם היסוד של הבניין - התייעצנו כיצד לפעול, כלומר הצבנו את היסוד באיזו דרך נוציא את הדבר אל הפועל. ולכן מצינו לשון התייעצות במושג יסוד, "נוסדו יחדיו" - התייעצו יחד להציב יסוד כיצד לפעול הלאה.
והיסוד והעצה בבניין בית המקדש נלקחו מדוד אביו, כמו שנאמר "וַיִּתֵּן דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ אֶת־תַּבְנִית הָאוּלָם" וגו'. כלומר היסודות כבר נמסרו מדוד, ושלמה כבר לא היה צריך אלא לצאת אל העבודה בפועל.
"הָאֹרֶךְ אַמּוֹת בַּמִּדָּה הָרִאשׁוֹנָה" - המידה הראשונה היא המידה שנעשו בה המשכן והכלים. המשנה אומרת שהבניין נמדד באמה בת שישה טפחים, והכלים באמה בת חמישה טפחים, והגמרא אומרת ששתי מידות אמה היו: אמה של שישה טפחים ואמה של חמישה טפחים. היום כשמדברים על אמה מתכוונים תמיד לאמה בת שישה טפחים, וכיוון שטפח הוא כשמונה סנטימטר, נמצא שהאמה היא כ-48 סנטימטר; ואילו אמה בת חמישה טפחים היא כ-40 סנטימטר.
המלבי"ם מסביר שהשיעור הוא "האורך אמות שישים", והמילים "אמות במידה הראשונה" הן כמו מאמר מוסגר, כדי לומר לך - וכדברי הרד"ק - שהמדובר באמה בת שישה טפחים שבה נמדדו אמות הבניין בימי משה. שכן סתם אמות היו קטנות, כמו שאנו רואים בספר יחזקאל במידות הבית השלישי, שם קיבל יחזקאל סיור מפי המלאך בבית העתיד להיבנות, ושם המידות הן באמה הקטנה בת חמישה טפחים. ועוד מוסיף המלבי"ם: הכתוב בא לומר לך שדוד הוא שמדד את מספר האמות כאשר חפר את היסודות, ושלמה לא שינה - באותן אמות עצמן שהציב דוד מתחילה בנה שלמה את הבית.
וְהָאוּלָם אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֹרֶךְ עַל־פְּנֵי רֹחַב־הַבַּיִת אַמּוֹת עֶשְׂרִים וְהַגֹּבַהּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים וַיְצַפֵּהוּ מִפְּנִימָה זָהָב טָהוֹר׃
כאן מביא המלבי"ם פירוש חדש נוסף על מה שלמדנו במלכים, ששם נאמר "וְהָאוּלָם עַל־פְּנֵי הֵיכַל הַבַּיִת עֶשְׂרִים אַמָּה אׇרְכּוֹ עַל־פְּנֵי רֹחַב הַבָּיִת". ה"היכל" הוא הדביר, הפנימי שבבית, ובשם "בית" נקרא הבית הגדול שלפני הדביר. בדביר חושבו המידות לפי האורך שהוא מדרום לצפון, כמו שנאמר "וַיַּעַשׂ אֶת־בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אׇרְכּוֹ עַל־פְּנֵי רֹחַב־הַבַּיִת"; ואילו בבית נמדד האורך ממערב למזרח.
ונסביר: הכניסה לבית המקדש הייתה מכיוון הר הזיתים, כשגבו של הנכנס להר הזיתים ופניו למערב. נמצא שהאורך נמדד מכיוון הר הזיתים כלפי מערב, ואילו הרוחב נמדד מצפון לדרום, כשהצד הימני הוא צפון והשמאלי דרום - כאדם העומד בבית הכנסת כשגבו אל מקום ספרי התורה. ואגב, יש בלבול גדול אצל אנשים המדמים שההשתחוויה הייתה כדרך שמשתחווים היום בכותל; אולם בבית המקדש ההשתחוויה הייתה הפוכה: הנכנס מן המזרח, מצד הר הזיתים, הולך מערבה ומשתחווה לכיוון קודש הקודשים שבמערב. תמיד הפנים אל עבר קודש הקודשים: הבא מצד הר הזיתים משתחווה למערב, והבא מצד הכותל שבמערב משתחווה למזרח. ולכן בתי הכנסת שלנו פונים למזרח, שאנו משתחווים אל עבר בית המקדש, אל מקום השכינה.
לענייננו: את הדביר מחשיבים לפי האורך מדרום לצפון, כלומר מימין לשמאל, ואילו את הבית והעזרה מונים ממזרח למערב. נמצא שאורך האולם, שהוא מדרום לצפון, היה מקביל כנגד אורך היכל הבית, אבל לא כנגד אורך הבית.
כדי שהדברים יהיו ברורים: המבנה היה עשוי כצורת האות T הפוכה. בתחילה, מימין ומשמאל, היה האולם - החלק הרחב הבולט לצדדים, והוא ה"גג" של ה-T. שם היה בית החליפות, שבו היו מניחים את הסכינים (חליפות מלשון חלף - סכין), ובו היו תאים. אחר כך, ברגל ה-T, במקום הצר יותר, היה ההיכל. בהיכל עמדו המזבח הפנימי (הוא מזבח הזהב, מזבח הקטורת), המנורה מצד דרום - "הרוצה להחכים ידרים", והשולחן מצד ימין, בצפון. הנכנס והמתקדם פנימה מגיע אל אמה טרקסין: קיר בעובי אמה שהיה חוצץ בין ההיכל לקודש הקודשים. בבית שני לא היה שם קיר אלא שתי פרוכות, אך בבית ראשון היה ממש קיר, ובו דלתות להיכנס לקודש הקודשים, ולפני הדלתות פרוכת - כדרך ארון הקודש שבבית הכנסת שיש בו דלתות ופרוכת.
נמצא שההיכל והדביר היו באותו רוחב, ומדידתם מקבילה - מצפון לדרום; אבל אין זה מקביל למדידת העזרה. העזרה לא הייתה מבנה אלא מקום גלוי מוקף חומות, ובה עמד המזבח החיצון, ושם היו הטבעות, והלשכות שמצדי העזרה: לשכת המים, לשכת בית אבטינס, לשכת העצים, בית המוקד וכיוצא בזה, מהן בעזרה ומהן בעזרת הנשים. המזבח החיצון היה מזבח האבן, והוא נקרא "מזבח הנחושת" על שם השם הקדום שהיה לו עוד בימי משה, וכך נראה בהמשך שלפעמים קוראים גם למזבח האבן מזבח הנחושת.
הגובה כאן הוא מאה ועשרים, ואילו במלכים נאמר "וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתוֹ". כיצד גדל הגובה פי ארבעה? בא עזרא ומלמד: שלושים אמה היו עד התקרה מבפנים, אבל הגג היה גבוה מאוד - מאה ועשרים אמה. והיכן היה אפשר לראות זאת? באולם. האולם היה עשוי בלא גג, ורק ההיכל והדביר היו מקורים. לפיכך הנכנס לאולם ומביט למעלה היה רואה את כל הגובה, מה שאין כן כשנכנס פנימה אל ההיכל, ששם ראה גובה שלושים אמה בלבד.
ואין כאן סתירה: מבפנים הגובה שלושים אמה, ומבחוץ מאה ועשרים, לפי שהייתה גם קומה שנייה, עלייה מעל קודש הקודשים. משם היו משלשלים את מי שהיה צריך לרדת לקודש הקודשים לצורך שיפוץ, ומשלשלים אותו בתיבה סתומה משלושה צדדים כדי שלא יזון עיניו מן הקודש. קדושת העלייה הזאת נחשבה אף היא כקדושת קודש הקודשים, וקומה זו לא שימשה לשום עבודה.
"וַיְצַפֵּהוּ מִפְּנִימָה זָהָב טָהוֹר" - גם את האולם חיפה בזהב, ודבר זה אינו מופיע בספר מלכים. לכן ראה עזרא צורך להדגיש כאן שגם האולם צופה זהב, ולא רק ההיכל והדביר.
וְאֵת הַבַּיִת הַגָּדוֹל חִפָּה עֵץ בְּרוֹשִׁים וַיְחַפֵּהוּ זָהָב טוֹב וַיַּעַל עָלָיו תִּמֹרִים וְשַׁרְשְׁרֹת׃
אומר המלבי"ם שזהו פירוש לנאמר במלכים א' ו', ט"ו: "וַיְצַף אֶת־קַרְקַע הַבַּיִת בְּצַלְעוֹת בְּרוֹשִׁים" מן הקרקע עד הקירות.
וַיְצַף אֶת־הַבַּיִת אֶבֶן יְקָרָה לְתִפְאָרֶת וְהַזָּהָב זְהַב פַּרְוָיִם׃
במלכים נאמר בפסוק כ': "וְלִפְנֵי הַדְּבִיר עֶשְׂרִים אַמָּה... וְעֶשְׂרִים אַמָּה קוֹמָתוֹ וַיְצַפֵּהוּ זָהָב סָגוּר", וכבר תמהו הפרשנים: הרי קומת הדביר הייתה שווה לקומת ההיכל, שלושים אמה, ואם ציפה רק עשרים אמה - מה היה בעשר הנותרות? וכי השאיר קירות חשופים? ביאר המלבי"ם שם שהבניין הפנימי היה של עץ ועליו חיפוי זהב, וזה היה רק עד גובה עשרים אמה, ולכן לא נאמר בדביר "עד קירות הסיפון" כמו שנאמר בהיכל. אלא שלא ידענו במה היו מחופות עשר האמות הנותרות, ועל כך בא עזרא ומלמדנו: באבן יקרה לתפארת.
"וַיְצַף אֶת־הַבַּיִת" - הכוונה לבית הקטן, דהיינו לדביר, שהרי את ההיכל כבר הזכיר קודם בשם "הבית הגדול". ובמלכים נאמר "וַיְצַף אֶת־הַבַּיִת פְּנִימָה... אֵין אֶבֶן נִרְאָה", ובא הכתוב שלנו להוציא מכלל זה את הדביר, שבו היו אבנים טובות על החיפוי בשליש העליון. נמצא שבחלק החיצון היה הכול מצופה זהב, ובחלק הפנימי היו אבנים טובות מכסות את עשר האמות העליונות.
"וְהַזָּהָב זְהַב פַּרְוָיִם" - גם בזה מלמדנו עזרא הבדל חדש: הזהב שבו צופה הדביר היה זהב פרוים, זהב יקר מאוד, ולא כאותו זהב שבהיכל החיצון. שכן את הדביר, קודש הקודשים, עשו תמיד ברמה גבוהה יותר מן החלק החיצון, לפי שהוא מקום מקודש יותר. והמיוחס לרש"י מבאר: לפי הפשט פרוים הוא שם מקום, זהב הבא מפרוים; ומביא דרשת חז"ל שפרוים על שם שדומה לדם פרים - הזהב המשובח שיש בו אדמומית. לא כמו בימינו שעושים מן הזהב זהב לבן; הזהב המשובח היה זהב אדום. ואולי רוצים להפוך את הדינים לחסדים ולכן הלבינו אותו, צריך ללמד עליהם זכות.
וַיְחַף אֶת־הַבַּיִת הַקּוֹרוֹת הַסִּפִּים וְקִירוֹתָיו וְדַלְתוֹתָיו זָהָב וּפִתַּח כְּרוּבִים עַל־הַקִּירוֹת׃
אומר המלבי"ם שזהו פירוש למה שכתוב שם בפסוק כ"א: "וַיְצַף שְׁלֹמֹה אֶת־הַבַּיִת מִפְּנִימָה זָהָב סָגוּר". "ויצף" ו"ויחף" עניין אחד הם, לשון ציפוי וחיפוי. ושם נאמר עוד "וְאֶת כָּל הַבַּיִת צִפָּה זָהָב עַד תֹּם כָּל הַבָּיִת", ולכאורה דברים מיותרים הם; ובפסוק כ"ג מדובר בציפוי התקרות והספים והדלתות, ובפיתוחי הכרובים על הקירות. בא עזרא ומפרש את כתובי מלכים: "ויחף את הבית הקורות הספים וקירותיו ודלתותיו זהב ופתח כרובים" - דווקא על הקירות.
ומכאן אל תקשה סתירה: פעם אתה מוצא כרובים ופעם אינך מוצא - תלוי במקום. על הרצפה לא היו פיתוחי כרובים, ואילו על הקירות פיתח כרובים, וזה מה שמדגיש כאן עזרא. "הספים" - הם מזוזות הדלתות, כלשון סף הבית; "וקירותיו" - הם הכתלים.
בפרק זה מתחיל שלמה לבנות את הבית בהר המוריה, במקום שבו נראה ה' לדוד, במקום שדוד עצמו הכין וחפר בו את היסודות, עד שנקרא על שמו "מקום דוד". המלבי"ם מלמדנו לאורך הפרק שעזרא אינו כופל את דברי מלכים אלא מוסיף ומבאר: מועד התחלת הבנייה לחודשים ולשנות המלוכה; שהמידות הן באמה הראשונה בת שישה טפחים, ושאלו הן אותן אמות שמדד דוד ושלמה לא שינה מהן; שהגובה החיצוני היה מאה ועשרים אמה לעומת שלושים אמה מבפנים; שגם האולם צופה זהב; שעשר האמות העליונות שבדביר צופו אבן יקרה לתפארת, וזהבו היה זהב פרוים המשובח; ושפיתוחי הכרובים היו על הקירות דווקא. כל פרט בבית נעשה בדקדוק, וככל שמתקרבים פנימה אל קודש הקודשים - כן עולה המעלה והתפארת.