פרק ב' בדברי הימים ב' עוסק כולו בהכנות לבניין בית המקדש: מפקד העובדים, משלוח האיגרות בין שלמה ובין חורם מלך צור, ותשובתו של חורם. כלל גדול לימד אותנו המלבי"ם בספר הזה: עזרא בא להשלים ולפרש את מה שנכתב בקיצור בספר מלכים, ולכן במקומות רבים הוא אינו חוזר כלל על מה שכבר נאמר שם, אלא מוסיף דברים חדשים בלבד. הפרק שלפנינו הוא דוגמה מובהקת לכך.
וַיִּסְפֹּר שְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ סַבָּל וּשְׁמוֹנִים אֶלֶף אִישׁ חֹצֵב בָּהָר וּמְנַצְּחִים עֲלֵיהֶם שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת׃
אומר המלבי"ם: שלמה מוסיף לספור את הגרים שנוספו על הגרים שספר דוד אביו. נראה בהמשך הפרק שהיו גרים בימי דוד, ונוספו עליהם גרים בימי שלמה, ואותם הוא סופר כאן. הם אלה שקיבלו את המלאכות הקשות. שלמה לא רצה להטריח את עם ישראל במלאכה מפרכת, ולכן מסר את עבודות הסבלות והחציבה לגרים. וזה לא היה בחינם: הם קיבלו תמורה בעבור עבודתם.
נקודה נוספת: כאן כתוב "שלושת אלפים ושש מאות" מנצחים, ואילו בספר מלכים כתוב שלושת אלפים ושלוש מאות. מבאר המלבי"ם, כפי שכתב כבר בפירושו למלכים, שהיו שלושת אלפים שרי חמישים ושלוש מאות שרי חמש מאות, והם היו רודים בעם העושה במלאכה. שלוש המאות הנוספות היו הממונים על שלושת האלפים הניצבים, כל אחד ממונה על עשרה. ומכאן סך הכול שלושת אלפים ושש מאות.
וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶל־חוּרָם מֶלֶךְ־צֹר לֵאמֹר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִם־דָּוִיד אָבִי וַתִּשְׁלַח־לוֹ אֲרָזִים לִבְנוֹת־לוֹ בַיִת לָשֶׁבֶת בּוֹ׃
אצלנו הוא נקרא "חורם", ובמלכים "חירם" - אותו אדם עצמו, ופעם נקרא כך ופעם כך. שלמה אומר לו: כשם שעשית חסד עם דוד אבי ושלחת לו ארזים לבנות את ביתו הפרטי, כך אני מבקש שתעשה חסד עמי בבית שאני הולך לבנות לשם אלוקים.
מסביר המלבי"ם: השליחות ששלח שלמה אל חירם ותשובת חירם אליו מוזכרות גם במלכים א' פרק ה', פסוקים ט"ו עד כ"ה, ושם הדברים שונים ממה שכתוב כאן. הטעם הוא, כאמור, שעזרא אינו מזכיר מאומה ממה שכבר נכתב שם, אלא רק דברים חדשים. במלכים מסופר שחירם שלח אל שלמה לנחמו על מות דוד אביו ולחזק עמו את הברית והאהבה שהייתה לו עם אביו. ואז שלח שלמה אל חירם וביקש שישלח את עבדיו לכרות ארזים מיער הלבנון - כלומר את הארזים של שלמה עצמו שבגבול ארץ ישראל. אנשי חירם היו אנשי לבנון, מומחים גדולים בקציצת ארזים (עד היום הארז הוא סמלה של לבנון, וכלשון הכתוב "כארז בלבנון ישגה"), ולכן ביקש שישלח לו אומנים מומחים שיכרתו את ארזיו, והוא ישלם את שכרם.
אלא שחירם הבין מדברי שלמה שיש בלבו יותר ממה שביקש בפיו, ולכן נתן לו יותר ממה שביקש: לא רק אומנים שיכרתו את ארזיו, אלא ארזים משלו, מן הלבנון, שהיו משובחים יותר. וכעת מודיע לנו עזרא, שאחרי שקיבל שלמה את התשובה הזאת, עלה בלבו לבנות גם בית למלכותו. הבית שבנה שלמה לעצמו ארך זמן כפול מבניין בית ה', מפני שבבית עצמו התעצל ואילו בבניין בית ה' הזדרז מאוד. הארזים שבארץ ישראל, אומר המלבי"ם, לא הספיקו גם לבית המקדש וגם לביתו, ולכן שולח שלמה את האיגרת שלפנינו - שאינה מוזכרת במלכים - ובה הוא מזכיר לחירם שכבר לדוד שלח ארזים מגבול צור לצורך ביתו הפרטי. ברמז זה הוא מרמז לו שגם הוא מבקש לבנות בית מארזים לעצמו, אף שלא אמר זאת במפורש.
הִנֵּה אֲנִי בוֹנֶה־בַּיִת לְשֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהָי לְהַקְדִּישׁ לוֹ לְהַקְטִיר לְפָנָיו קְטֹרֶת־סַמִּים וּמַעֲרֶכֶת תָּמִיד וְעֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעֶרֶב לַשַּׁבָּתוֹת וְלֶחֳדָשִׁים וּלְמוֹעֲדֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם זֹאת עַל־יִשְׂרָאֵל׃
כבר עמדנו על דברי המלבי"ם שדוד נמנע מלבנות את הבית מפני שהבית צריך להיבנות לשם ה' נטו. דוד, שהיו לו מלחמות רבות והמצב הכלכלי בימיו לא היה שפיר, אילו היה בונה את הבית היה משתפר המצב הכלכלי ופוסקות המלחמות, שהרי הבית הוא מקור השפע - ואמר לו הקדוש ברוך הוא: וכי לשמי תבנה את הבית? עניין ה"לשמי" חוזר פעמים רבות בבניין בית המקדש, מפני החשש שתתגנב מחשבה כלשהי של תועלת עצמית מעצם הבנייה.
וזה מודגש גם כאן: "הנה אני בונה בית לשם ה' אלוקי" - לי לא תצמח מזה תועלת. הכסף והזהב בימי שלמה היו כעפר הארץ, ואין לי עניין לבנות בית כדי לשפר את המצב הכלכלי. ואין לי עניין לבנות בית כדי להסיר מעלינו מלחמות, שהרי שלמה איש שלום היה, ולא היו מלחמות בימיו אלא רק בסופם, כשהוקמו לו שטנים בעקבות מה שהיה עם בת פרעה. לכן דווקא הוא יכול לבנות בית שהוא נטו לשם ה'.
ופרטי העבודות: "להקדיש לו ולהקטיר לפניו קטורת סמים" - בבית הזה יקדישו ויקטירו קטורת; "מערכת תמיד" - זה לחם הפנים; "עולות לבוקר ולערב" - אלו התמידים; "לשבתות ולחודשים" - כולל המוספים; "ולמועדי ה' אלוקינו" - שגם בהם מוספים מיוחדים.
צריך להבין: וכי הבית היה קיים לעולם? הרי חרב לאחר ארבע מאות ועשר שנים. מסביר הרד"ק: פירוש המצווה הזאת, מצוות הקורבנות, לעולם על ישראל, ואיננה לזמן קצוב, ולפיכך צריך אני לבנות בית טוב וחזק. כלומר: כמה זמן יעמוד הבית - זה ה' יודע; אבל כיוון שהמצווה עצמה היא לעולם, אין אני בונה מבנה ארעי לזמן, אלא בית שיהיה מסוגל להתקיים לעולם.
והמצווה אכן לא תשתנה גם לעתיד לבוא. אומר האר"י הקדוש, שלעתיד לבוא, כאשר יקומו בתחיית המתים, יקריבו כולם את הקורבנות שהתחייבו בהם כעת לתיקון נפשם. אנחנו היום יכולים לעשות תשובה, אבל אין לנו קורבן; מי שחילל שבת בשוגג חייב חטאת - כיצד יתקן? נקום לתחיית המתים ונקריב את החטאות, ובזה יתוקן הפגם.
יש שדנו אם יהיו קורבנות לעתיד לבוא, ומדרש אומר שקורבן תודה יתקיים לתמיד. ראיתי מי שכתב שלא יהיו קורבנות, מפני שקורבן הוא באיזשהו מקום התעללות בבהמה. רעיון נחמד, אבל כיצד יסביר שקורבן תודה אינו בטל לעתיד לבוא - וכי בו ההתעללות מותרת? ובאמת אין זה העניין כלל. אדרבה, בספרים כתוב שזה עילוי גדול לבהמה לעלות על מזבח ה'. ליצחק לא הייתה שמחה גדולה מזו, להיות עולה קרב לפני ה'. ומצינו שהפר ההולך אל הבעל מתווכח: מדוע ידידי זכה לעלות על מזבח ה' ואני על מזבח הבעל. לומר שזו התעללות, או שהתורה כביכול התירה בלית ברירה דבר שאינו חלק - קשה להולמו.
ביאור נוסף מביאים חז"ל: "לעולם זאת על ישראל" - אלו תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה, שמעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה בית המקדש בימיהם. תלמיד חכם העוסק בהלכות העבודה הרי הוא כמקריב קורבנות. וכן דרשו חז"ל על הפסוק "זאת התורה לעולה למנחה לחטאת ולאשם ולזבח השלמים": כשאדם לומד תורה - אין צריך עולה, אין צריך חטאת, אין צריך אשם, אלא בזה מתכפר לו. ודאי שכשיש קורבן חייבים להקריב, ולכן אמרנו שלעתיד לבוא יהיו חייבים להקריב, אבל כשאין - בלימוד מתכפר.
מטעם זה תיקנו לנו לומר בכל בוקר את "איזהו מקומן של זבחים". מי שמגיע מוקדם לבית הכנסת יודע על מה אני מדבר: בפרשת הקורבנות שבתחילת התפילה אומרים פרק שלם של משנה. מדוע בחרו דווקא בו? ראשית, מפני שאין בו מחלוקת כלל. שנית, מפני שהוא כולל את כל הזבחים כולם, ואין לנו פרק אחר המזכיר את כל סוגי הקורבנות. כך שאם התחייבתי חטאת - אני קורא את דיני החטאת, קודשי קודשים היכן שחיטתן וכולי, וכל קורבן וקורבן נכלל בקריאה הזאת. לכן כתוב שיכוון בזה גם ללימוד תורה וגם כאילו הקריב את הקורבן, ובכל יום שהוא קורא - מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב. וזהו "לעולם זאת על ישראל": גם כשהבית חרב, תקרא בעניין הקורבנות והרי זה כאילו הקרבת.
והמלבי"ם מסביר את כוונת הדברים כלפי חירם: אם שלחת ארזים לכבוד מלך בשר ודם, לאבא שלחת ארזים לבניין ביתו הפרטי - כל שכן שתשלח ארזים לי, שהנה אני בונה בית לשם ה' אלוקי, שאין זה לכבודי אלא לכבוד הבורא יתברך. ועוד הוא מוסיף: אין זה בניין ארעי אלא בניין תמידי - מקדישים, מקטירים, מערכה, עולות בוקר וערב, הכול תמיד בכל יום ויום, ומצד נצחיותו "לעולם זאת על ישראל", שהציווי נצחי הוא.
אפשר להוסיף נקודה: אדם התורם לדבר, אם אומרים לו שהדבר יישאר לתמיד - הוא נותן בלב חפץ. בקש ממנו לתרום קונטרס לצורך כנס שלאחריו גונזים אותו - לא תמצא הרבה תורמים; אבל אמור לו לתרום גמרא שילמדו בה תמיד - רבים מוכנים. אף אחד לא רוצה שתרומתו תישאר ספונה בארון. לכן אומר לו שלמה: דע לך, אתה מסייע לבניין ש"לעולם זאת על ישראל", וזה נותן דחף לתרום ולנדב.
וְהַבַּיִת אֲשֶׁר־אֲנִי בוֹנֶה גָּדוֹל כִּי־גָדוֹל אֱלֹהֵינוּ מִכׇּל־הָאֱלֹהִים׃
שלמה מקדים תשובה לטענה אפשרית: אם תשאל מדוע אתה זקוק לכל כך הרבה ארזים ואומנים, הקטן את הבית - על כך הוא אומר שאי אפשר. בית הנעשה לשם ה' צריך להיות בתפארת. כתוב שבית הכנסת צריך להיות הבית הגבוה שבכל בתי העיר. מה שהיום אין נוהגים כן, כבר כתבו בספרים שיש מקום להקל, מפני שהיום אנשים אינם בונים בתים גבוהים כדי להראות "הנה לי הבית הגבוה", אלא מטעמי נוחות בלבד - הערים בנויות מגדלים ואנשים גרים בבתים גבוהים. אבל בזמנם אדם היה בונה בית גבוה כטירה, להראות את עושרו וגדולתו, ועל כך נאמר שבית הכנסת צריך להיות גבוה מהם. ואם תאמר שנציב את בית הכנסת בראש המגדל - כיצד יעלו לשם הזקנים? במעלית בשבת? ולכן בפועל עושים את בית הכנסת במקום נמוך, שתהיה בו נגישות לאנשים בכל גיל ואף לבעלי מוגבלויות.
וּמִי יַעֲצׇר־כֹּחַ לִבְנוֹת־לוֹ בַיִת כִּי הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלֻהוּ וּמִי אֲנִי אֲשֶׁר אֶבְנֶה־לּוֹ בַיִת כִּי אִם־לְהַקְטִיר לְפָנָיו׃
אילו היה הבית נצרך כדי לשבת בו, די היה בבית דירה. אבל אצל הקדוש ברוך הוא לא שייך בית לשבת בו, שהרי "השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו", אין לו גוף ולא דמות הגוף ושום מקום לא יכילהו, ואם כן לא היה שייך לבנות בית כלל. אלא שהבית הוא לכבודו - "כי אם להקטיר לפניו". וכיוון שכך, ראוי להגדילו כפי כבודו. כשאדם בונה לצורך שימוש, בודקים מה צרכיו: די לך בשתי קומות? עשה שתיים, ולמה תבנה ארבע. אבל כאן אי אפשר לומר "נבדוק מה הצרכים", שהרי אין זה לשימוש כלל, אלא לפי הכבוד - כפי גדולת מי שלכבודו נבנה.
וְעַתָּה שְׁלַח־לִי אִישׁ־חָכָם לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת וּבַבַּרְזֶל וּבָאַרְגְּוָן וְכַרְמִיל וּתְכֵלֶת וְיֹדֵעַ לְפַתֵּחַ פִּתּוּחִים עִם־הַחֲכָמִים אֲשֶׁר עִמִּי בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר הֵכִין דָּוִיד אָבִי׃
"ארגוון" - אומר המיוחס לרש"י, זה ארגמן. "כרמיל" - תולעת שני. "יודע לפתח פיתוחים" - פיתוחי חותם, שיודע לפסל ולחתום ולצייר באבנים. מבאר המלבי"ם שיש כאן שלוש בקשות חדשות שאינן מוזכרות במלכים, ועזרא משלים אותן: הראשונה - שישלח לו איש חכם לעשות בזהב ובכסף; השנייה - שישלח לו עצי ארזים מצור, שהרי בתחילה ביקש רק אומנים שיכרתו את ארזיו שלו, וכעת הוא מבקש את הארזים עצמם, כי לא די בארזים שהכין דוד אביו - הם הספיקו לבית המקדש ולא לצורך ביתו; והשלישית - האלגומים.
וּשְׁלַח־לִי עֲצֵי אֲרָזִים בְּרוֹשִׁים וְאַלְגּוּמִּים מֵהַלְּבָנוֹן כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי אֲשֶׁר עֲבָדֶיךָ יוֹדְעִים לִכְרוֹת עֲצֵי לְבָנוֹן וְהִנֵּה עֲבָדַי עִם־עֲבָדֶיךָ׃
מה הם האלגומים? מסביר הרד"ק: זה העץ האדום הנקרא בערבי "אלבהם", או ברזילי, ויש מפרשים קוריילי. אין לנו נפקא מינה למעשה - סוג של עץ שהיה שם ואותו הוא מבקש. והמצודת ציון אומר ש"אלגומים" הוא היפוך אותיות של "אלמוגים", מין עץ יקר וחשוב.
וּלְהָכִין לִי עֵצִים לָרֹב כִּי הַבַּיִת אֲשֶׁר־אֲנִי בוֹנֶה גָּדוֹל וְהַפְלֵא׃
להכין לי עצים הרבה, כי הבית שאני בונה יהיה גדול ומפליא בגדולתו. שימו לב, אומר המלבי"ם: גם כאן הוא רומז לו על ביתו שלו. "ולהכין לי" - לצרכי; "כי הבית אשר אני בונה" - זה בית המלכות. אתה הרי היית כביכול הקבלן של דוד אבי ובנית לו את ביתו, ועתה דע לך שהבית שלי יהיה גדול יותר, ולכן אני זקוק לעצים לרוב.
ומה ההכרח לומר כן, והרי לכאורה פשט הכתוב שהוא מדבר על בית המקדש, כהמשך ל"ומי יעצור כוח לבנות לו בית"? אומר המלבי"ם: התבונן בכפילות. בפסוק ד' על בית ה' נאמר "והבית אשר אני בונה גדול", וכאן בפסוק ח' חוזר "כי הבית אשר אני בונה גדול והפלא" - הרי שמדובר בבית אחר. ואמנם לפי זה יוצא שהוא מתייחס לביתו שלו כמפליא יותר מבית המקדש, וזה טעון הבנה, שהרי חז"ל אומרים להפך, שבבית המקדש השקיע שלמה יותר מאשר בביתו. אני חוזר ואומר: ההבנה הפשוטה היא שמדובר כאן על בית המקדש, וההכרח של המלבי"ם הוא מצד הכפילות.
וְהִנֵּה לַחֹטְבִים לְכֹרְתֵי הָעֵצִים נָתַתִּי חִטִּים מַכּוֹת לַעֲבָדֶיךָ כֹּרִים עֶשְׂרִים אֶלֶף וּשְׂעֹרִים כֹּרִים עֶשְׂרִים אָלֶף וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף׃
שלמה מתחייב כאן על פרנסתם של העובדים שישלח חירם. מה פירוש "חיטים מכות"? הרד"ק אומר שהוא לשון "מכולת", כמו "מאכולת", לשון אכילה. רבנו יונה מסביר שהוא מלשון הכאה - חיטים כתושות וכתותות, מוכות. והרד"ק מביא בשם אביו ש"מכות" הוא כמו "נכות", מלשון נשיכה, ואם כן "חיטים מכות לעבדיך" היינו חיטים לנשיכה ולאכילה - מאכל לעבדיך. וזה המאכל של כורתי העצים, ואילו מה שמוזכר בספר מלכים הוא המאכל לבית חירם עצמו.
"כורים" - מידה ביבש; "בתים" - מידה בלח. והערה לשונית: שימו לב שכתוב פעם "אֶלֶף" ופעם "אָלֶף". הכלל פשוט: בשתי סגולים, כשהמילה באה בסוף פסוק או בטעם מפסיק כאתנחתא, הראשון הופך לקמץ - כמו "אֶפֶס כָּסֶף", "טַעַם הַלָּחֶם". לכן "ושעורים כורים עשרים אָלֶף" - שם האתנחתא, וכן "ושמן בתים עשרים אָלֶף" - שם סוף הפסוק.
אומר המלבי"ם: בספר מלכים מוזכר ששלמה נתן לחירם עשרים אלף כור חיטים מכולת לביתו ועשרים כור שמן כתית, וזה היה באופן תמידי, קצבה קבועה מדי שנה בשנה. את זה עזרא אינו חוזר ומזכיר, שהרי כבר ידוע משם. מה שעזרא מוסיף הוא שגם לחוטבים נתן שלמה בשכרם עשרים אלף כור חיטים - "חיטים מכות", חיטים נדוכות במדוך לעשות מהן קמח - וכן שעורים ויין, חוץ ממה שנתן לחירם עצמו. שהרי לחירם נתן רק חיטים ושמן, ואילו יין ושעורים לא נתן לו; את התוספת הזאת שנועדה לעבדים מזכיר כאן עזרא.
וַיֹּאמֶר חוּרָם מֶלֶךְ־צֹר בִּכְתָב וַיִּשְׁלַח אֶל־שְׁלֹמֹה בְּאַהֲבַת יְהֹוָה אֶת־עַמּוֹ נְתָנְךָ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ׃
"ויאמר בכתב" - אמירה בכתב היינו שליחת איגרת; הוא שולח לו מכתב. ותחילת דבריו: מה שנתן ה' אותך למלך, זה מפני שה' אוהב את עמו.
וַיֹּאמֶר חוּרָם בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לְדָוִיד הַמֶּלֶךְ בֵּן חָכָם יוֹדֵעַ שֵׂכֶל וּבִינָה אֲשֶׁר יִבְנֶה־בַּיִת לַיהֹוָה וּבַיִת לְמַלְכוּתוֹ׃
כאן בא לידי ביטוי מה שחירם התפעל מחוכמת שלמה. שלמה לא הזכיר במפורש שהוא מבקש לבנות בית למלכותו, אלא רק רמז על כך בכפילות הלשון: "והבית אשר אני בונה גדול", ושוב "גדול והפלא". ומדוע לא אמר במפורש? מפני שתחילת בקשתו הייתה על בית ה', וראה כחיסרון ואי נעימות לבקש גם על עצמו.
והדבר מובן מאוד. אדם הבא אל צדיק לבקש ברכה על מפעל תורני גדול שהוא מקים, ומוסיף "והרב יברך אותי גם שאזכה בפיס" - הבקשה הקטנה מגמדת את המבקש. לכן התבייש שלמה לצרף לבקשה על בית ה' גם בקשה שיצא לו מזה ארמון או בית לעצמו, ולכן הבליע את הדברים ורמז בלבד. וחירם היה פיקח דיו להבין את הרמז, ולכן הוא אומר במפורש בפסוק י"א: "אשר יבנה בית לה' ובית למלכותו" - בית למלכותו שלמה כלל לא הזכיר, וחירם הבין מה בלבו, וגם לזה הוא מתחייב לסייע.
וְעַתָּה שָׁלַחְתִּי אִישׁ־חָכָם יוֹדֵעַ בִּינָה לְחוּרָם אָבִי׃
בֶּן־אִשָּׁה מִן־בְּנוֹת דָּן וְאָבִיו אִישׁ־צֹרִי יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב־וּבַכֶּסֶף בַּנְּחֹשֶׁת בַּבַּרְזֶל בָּאֲבָנִים וּבָעֵצִים בָּאַרְגָּמָן בַּתְּכֵלֶת וּבַבּוּץ וּבַכַּרְמִיל וּלְפַתֵּחַ כׇּל־פִּתּוּחַ וְלַחְשֹׁב כׇּל־מַחֲשָׁבֶת אֲשֶׁר יִנָּתֶן־לוֹ עִם־חֲכָמֶיךָ וְחַכְמֵי אֲדֹנִי דָּוִיד אָבִיךָ׃
המלבי"ם כבר ביאר בפירושו למלכים שאין זה אותו אדם המוזכר שם. האיש שלפנינו נשלח בתחילת הבניין ביוזמת מלך צור, אמו מבנות דן ואביו איש צורי, והוא היה רב אומן: יודע לעשות בזהב ובכסף, בנחושת ובברזל, באבנים ובעצים, ועשה את כל מלאכת טיח הבתים. לאחר שבע שנים נפטר. אותו אין הכתוב במלכים מזכיר כלל, מפני ששם אין מוזכרת האיגרת השנייה ששלח שלמה וביקש בה איש חכם לעשות בזהב ובכסף.
לאחר שמת, שלח שלמה מיוזמתו ולקח את בנו של חירם הראשון - וזהו המוזכר במלכים, שנשלח בשלב מאוחר, בן אישה אלמנה ממטה נפתלי. שהרי לחירם האב הייתה גם אישה ממטה נפתלי, וממנה נולד חירם השני, והוא לא היה יודע לעשות אלא בנחושת בלבד. נמצא שהאומן שלפנינו, בן האישה מבנות דן, היה בקיא הרבה יותר מזה שנשלח אחריו.
ומכאן דורשים חז"ל, מביא הרד"ק, שחייב כל אדם להתעסק באומנות אביו, ולכן הזכיר הכתוב את אביו - שגם הוא היה אומן, ובנו למד את אומנותו.
וְעַתָּה הַחִטִּים וְהַשְּׂעֹרִים הַשֶּׁמֶן וְהַיַּיִן אֲשֶׁר אָמַר אֲדֹנִי יִשְׁלַח לַעֲבָדָיו׃
כלומר: מה שהבטחת באיגרת האחרונה לתת לכורתי העצים - שלח. וזה מלבד מה שהבטיח לחירם עצמו לתת לחם לביתו, שעליו נאמר במלכים בפסוק כ"ה ששלמה אכן נתן לו את מה שהבטיח.
וַאֲנַחְנוּ נִכְרֹת עֵצִים מִן־הַלְּבָנוֹן כְּכׇל־צׇרְכֶּךָ וּנְבִיאֵם לְךָ רַפְסֹדוֹת עַל־יָם יָפוֹ וְאַתָּה תַּעֲלֶה אֹתָם יְרוּשָׁלִָם׃
אחת הבעיות הקשות בזמנם הייתה השינוע. היום רואים באירופה משאיות אדירות שכל אחת נושאת גזע עץ עצום; כריתת העצים שם היא מסחר משגשג, יש להם יערות אינסוף, ולכן גם רוב בתיהם עשויים עץ - זה חומר הגלם הזול ביותר, זול הרבה יותר מבטון, וכן באמריקה. אבל בעת העתיקה שינוע עצים היה סיפור מורכב ומסובך. מה שהיו עושים, גם באירופה, היו מעלים כמויות עצים אל הנהר, קושרים אותם זה לזה - זו הרפסודה - ונותנים לזרם לשאת אותם מאות קילומטרים, ובמקום הנדרש היו מוציאים אותם ליבשה, וכך התקצרה הדרך מאוד.
וזה מה שאומר חורם לשלמה: נכרות עצים מן הלבנון ככל צורכך ונביאם לך רפסודות עד ים יפו, ושם תאסוף אותם ותעלה אותם ירושלים. אין הכוונה שהרפסודות נעשות בים יפו, שהרי הם מתחילים מים לבנון, אלא שמשם יתחילו ובים יפו תאסוף. אומר המלבי"ם: הקשירה של עצים רבים יחד להוליכם בים נקראת "אסדה", כמו שאמרו "אשיב בקרון או באסדה", ונקראת בלשון הכתוב גם "דוברות" - על שם שמנהיגים אותן בים, כלשון "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור". שהרי הרפסודה צפה, ואי אפשר להניח לה לצוף לבדה: צריך ספינה שתלווה ותנחה אותה לכיוון הרצוי, או אנשים היושבים על הרפסודות ומשיטים את העצים אל המקום הנצרך. והירושלמי אומר שאסדה היינו רפסודות.
וַיִּסְפֹּר שְׁלֹמֹה כׇּל־הָאֲנָשִׁים הַגֵּירִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַסְּפָר אֲשֶׁר סְפָרָם דָּוִיד אָבִיו וַיִּמָּצְאוּ מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת׃
כעת, אומר המלבי"ם, בא עזרא לפרש את מה שכתב בתחילת העניין והעתיק מספר מלכים, שם נאמר שספר שבעים אלף סבל. "אחרי הספר" - הספירה; כלומר חוץ מן הגרים שספר דוד אביו וייחד אותם לבניין בית המקדש. בימי דוד היו מאה חמישים ושלושה אלף ושש מאות, וזה מלבד אלה של שלמה.
מיהם הגרים הללו? אומר הרד"ק: הם העם שנותר מן האמורי, החיתי, הפריזי והיבוסי, ואותם העלה שלמה למס לעשות מלאכתו ולבנות את עריו. ואם כן, מדוע קורא להם הכתוב "גרים", והרי לכאורה היו משבעה עממין ולא גרים ממש? אלא מפני שלא היו מניחים להם לעבוד עבודה זרה באותו זמן, והרי זה כגר תושב. גר תושב אינו נעשה יהודי, אלא מקבל על עצמו לגור בארץ ישראל מבלי לעבוד עבודה זרה. בימי שלמה ידו הייתה תקיפה ולא הניחו לאיש לעבוד עבודה זרה, ובתנאי זה הניח להם לשבת בארץ, ובהם השתמש למלאכות הקשות - חוטבים, סבלים, עושי מלאכה - כדי שלא להטריח את עם ישראל.
וכתוב שבזמן שלמה לא קיבלו גרים. מדוע? מפני שאנשים היו באים לא מפני שחפצה נפשם להידבק בעם ה', אלא בשביל הטובות שבאו עם המלכות. כך גם למרבה הצער בימינו, רבים המגיעים מכוח חוק השבות מפני שכאן טוב להם יותר, ורבים מהם גויים גמורים, ובאים מכוח כל מיני חוקים של קרוב שלישי ורביעי, ולעתים אינם קרובים כלל. בני העדות עצמן אומרים: אנחנו מזהים מי גוי ומי לא, גדלנו איתם, ואתם אינכם מזהים. קרוב משפחה שלי היה אצל רופא שיניים שעלה מרוסיה, ואמר לו: אינכם יודעים איזו טעות אתם עושים; אנחנו מכירים את האנשים שאתם מביאים לכאן, אלה אנטישמים מרוסיה. לא הבאתם את הזבל, הבאתם את המיץ של הזבל. אתם אינכם מזהים - אבל אנחנו מזהים.
ומדוע בכל זאת עושים כן? מפני שמבקשים לשנות כאן את הדמוגרפיה, שהרי שומרי המצוות הולכים ומתרבים, ולכן כל אמצעי כשר. ומי שואל האם נהרסת כאן טהרת הייחוס, האם אכפת להם שיהיה עם ישראל קדוש. וכך אנו רואים כיצד באים ומפציצים את כל מעוזי היהדות - כותל, גיור, כשרות - להרוס מן השורש, ועוד מתפארים בשמחתם של מי ששמחים על כך. ה' יצילנו.
וַיַּעַשׂ מֵהֶם שִׁבְעִים אֶלֶף סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת מְנַצְּחִים לְהַעֲבִיד אֶת־הָעָם׃
מתוך מאה וחמישים אלף עשה שבעים אלף סבל ושמונים אלף חוצב בהר, ומהם היו המנצחים. "מנצחים" היינו רודים ונוגשים בעם לעשות את העבודה כדי שלא ירפו ממלאכתם, והלשון היא מלשון התנצחות והתגברות - הם המתגברים עליהם, מנהלי העבודה שלהם.
בפרק זה ראינו את מלאכת ההכנה לבניין הבית: שלמה מפקד את הגרים ומטיל עליהם את המלאכות הקשות כדי שלא להטריח את ישראל, ושולח איגרת אל חורם מלך צור. עיקר חידושו של עזרא, כדרכו, הוא בהשלמת מה שנשמט במלכים: בקשת האומן החכם, בקשת הארזים והאלגומים עצמם, ושכר החוטבים בחיטים, שעורים, יין ושמן. בלב האיגרת עומדת ההדגשה "בית לשם ה' אלוקי" - בית שאין בו שום פנייה עצמית, ולכן דווקא שלמה, שלא חסר לו לא כסף ולא שלום, הוא הראוי לבנותו. "לעולם זאת על ישראל" מלמד שמצוות הקורבנות נצחית, ולכן צריך בית חזק לעולם, ושגם בזמן החורבן העוסק בהלכות עבודה מעלה עליו הכתוב כאילו נבנה הבית בימיו. ולבסוף ראינו את חוכמתו של שלמה, שרמז על בית מלכותו ולא ביקש במפורש שלא לגמד את בקשתו על בית ה', ואת פיקחותו של חורם שהבין את הרמז והתחייב לסייע בשניהם.