פתיחה
בחלק זה של הפרק אנו מגיעים אל לב העניין: תשובת הקדוש ברוך הוא לשלמה על בקשתו בחלום, ולאחר מכן תיאור עושרו של שלמה, ריבוי הרכב והסוסים, וההחלטה לבנות בית לשם ה' ובית למלכותו. נראה כיצד המלבי"ם מבאר את כל אלו, ובעיקר את השאלה היסודית: וכי מגיע שכר ושבח לאדם על מה שביקש בחלום?
"יען אשר היתה זאת עם לבבך" - השבח על החלום
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לִשְׁלֹמֹה יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה זֹאת עִם לְבָבֶךָ וְלֹא שָׁאַלְתָּ עֹשֶׁר נְכָסִים וְכָבוֹד וְאֵת נֶפֶשׁ שֹׂנְאֶיךָ וְגַם יָמִים רַבִּים לֹא שָׁאָלְתָּ וַתִּשְׁאַל לְךָ חָכְמָה וּמַדָּע אֲשֶׁר תִּשְׁפּוֹט אֶת עַמִּי אֲשֶׁר הִמְלַכְתִּיךָ עָלָיו׃
המיוחס לרש"י מבאר: אדם אינו מבקש בקשה כזו אלא אם כן יש לו יראת שמים בלבו, כמו שנאמר "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלוהים". "היתה זאת עם לבבך" - מורה על יראת השמים שבלבך.
המלבי"ם מדייק בלשון: בספר מלכים נאמר "יען אשר שאלת את הדבר הזה", וכאן נאמר "יען אשר היתה זאת עם לבבך". מדוע השינוי? משום שכל השאלה הזו הייתה בחלום. וכבר ביאר המלבי"ם בפירושו לשיר השירים, שאין לומר שעל מה ששאל חכמה בחלום הלילה בזה מצא חן בעיני ה'. אי אפשר לומר שהשם משבח אותו ורואה בו מעלה על מה שביקש בחלום, שהרי הרעיונות העולים על רוח האדם בחלום אינם באים מן ההשכל ומן הבחירה, אלא רק מכוח המדמה. פשוט מאוד: מה שאתה מבקש בחלום אינו בבחירה חופשית, אלא מכוח הדמיון, ואין משבחים אדם אלא על דברים שעשה בבחירה חופשית, ולא על דברים שיש בו ממילא ואינם תלויים בבחירתו.
אם כן, מה השבח לשלמה? אומר המלבי"ם: מכך שבחלום שאל דווקא את זה, מבואר שלבבו היה מלא מרעיונות אלה גם בהקיץ, והוא חשב תמיד על כך שיתן לו ה' חכמה ומדע. ועל כן באה תשובתו בחלום לפי מה שקדם והתיישב במחשבתו בהקיץ. וזהו "יען אשר היתה זאת עם לבבך" - זה כבר היה יושב בלבך זמן רב, ולכן כשנשאלת, מיד שלפת את זה. דבר שלא היה בלבך - לא היה נשלף בחלום.
החלום כמצפן ללב
וכבר כתבנו במשנת החלומות, בשם רבי צדוק הכהן מלובלין, שהחלומות הם המצפן: הם המוכיחים היכן שקועים מעמקי לבבו של האדם. ודווקא מפני שהם כספינה בלא קברניט, הם שטים עם הזרם - ואת הזרם אתה קובע. במילים פשוטות: אם אדם רואה את עצמו בחלום הורג או מכה מישהו, אל יאמר "זה לא אני, איני מסוגל לכאלה דברים". אומר רבי צדוק - זה אתה. "אבל בחיים לא עשיתי כאלה דברים" - בחיים אתה עוטף את עצמך בהרבה צלופנים, ובחלום אתה חופשי, שכן שם אינו נכנס השכל שאמור לנווט. הרבה פעמים אדם היה עושה דברים אילמלא האי־נעימות, אבל פנימיותו לא השתנתה: הוא חפץ באותם דברים מקולקלים, אלא שלא נעים לו. בחלום זה צף ועולה, כי אין שם את הפילטרים של השכל ושל הדעת המונעים את הדברים, והוא רואה את עצמו עושה את הדברים שעליהם חשב במהלך היום. יוצא אפוא שהחלום מהווה בבואה למציאותו האמיתית של האדם, לדעת במה שקועים מעמקי לבבו - ודווקא "מעמקי לבבו", שאתה עצמך אינך מרגיש בהם.
הבאתי במשנת החלומות על גדולים רבים שהיו חולמים בלילה וקמים בבוקר וכותבים: כך הקשו לי בחלומי וכך תירצתי בחלומי - דו־שיח שלם. לרבי צדוק הכהן עצמו יש ספר הנקרא "רסיסי לילה", ובו הוא מביא חידושי תורה שנתחדשו לו בחלום. וכן הרב עובדיה יוסף היה מניח עט ונייר ליד מיטתו, ומספרים שהיה מתעורר, כותב את מה שנתגלה לו, וממשיך לישון. כשהאדם מונח בתורה - בחלומו הוא רואה תורה; וכשהוא מונח בהבלים - בחלומו הוא רואה את עצמו עושה כסף, רואה את עצמו בעבירות. איפה שהאדם נמצא, אלה הם חלומותיו.
הפעולה האינסטינקטיבית מוכיחה על הפנימיות
וכבר אמרנו פעם שדווקא הפעולות שאנחנו פועלים מתוך אינסטינקט מוכיחות על הפנימיות. סיפרנו על רבי ירוחם ממיר, שפעם נסע ברכבת, ובשעה שנכנס נפלה לו כפפה על הרציף ומיד נסגרה הדלת. הוא הבחין בכפפה, אך להרים אותה לא היה יכול, שכן הרכבת כבר החלה בתנועה. מספרים שבשבריר שנייה פתח את החלון וזרק לעברה את הכפפה השנייה. הגיוני מאוד - אבל באיזו תחנה היינו אנחנו חושבים על זה? אצל רבי ירוחם זה לקח שבריר שנייה. הוא לא היה צריך לעבור כמה תחנות עד שייפול האסימון, כי כשאתה חי את ההטבה לזולת, מיד אתה אומר לעצמך: מה אני אעשה עם כפפה אחת, ומה יעשה מי שימצא אותה עם כפפה אחת? שלפחות אחד ייהנה משתי כפפות. מי שאינו חי את זה באופן תמידי יגיע למסקנה הזאת בשום שכל, אבל ייקח לו זמן; ומי שחי את זה תמיד - אצלו זה אינסטינקט, וברגע המבחן זה פורץ מתוכו.
וכך אצל שלמה: רואים אנו שהוא חי את המחשבות הללו כל היום, את הרצון לזכות לחכמה ומדע, ומשום כך מיד כשנשאל בחלום הייתה לו תשובה מוכנה. הוא שלף אותה כאינסטינקט, כדברים שעיבד אצלו זמן רב. ולכן "יען אשר היתה זאת עם לבבך" - מקדם כבר הייתה זאת עם לבבך.
"החכמה והמדע נתון לך" - הכל כלול בחכמה
הַחָכְמָה וְהַמַּדָּע נָתוּן לָךְ וְעֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד אֶתֶּן לָךְ אֲשֶׁר לֹא הָיָה כֵן לַמְּלָכִים אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יִהְיֶה כֵּן׃
"החכמה והמדע נתון לך" - כמו ששאלת; "ועושר ונכסים וכבוד אתן לך" - אומר המיוחס לרש"י: וזה מה שלא שאלת. כלומר, אתן לך גם את מה שביקשת וגם את מה שלא ביקשת. ומה שנאמר "אשר לא היה כן למלכים אשר לפניך ואחריך לא יהיה כן" - חוזר על העושר והכבוד.
ובעצם, בחכמה שאני נותן לך תלויים גם העושר והכבוד וגם אריכות הימים, כמו שנאמר "אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד". וזה שנאמר "ויגדל המלך שלמה מכל מלכי הארץ לעושר ולחכמה" - לכל זה זכה מתוך החכמה שנתן בו הקדוש ברוך הוא. ודא בה - כולה בה: מי שיש בו את זה, ממילא יש בו הכל.
"ויבוא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלים"
וַיָּבֹא שְׁלֹמֹה לַבָּמָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן יְרוּשָׁלַיִם מִלִּפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל׃
המלבי"ם מסביר: כבר ראינו למעלה ששלמה לקח את מזבח הנחושת שהיה בגבעון, פירק את אוהל מועד והביאו לירושלים. ולכן לשון הפסוק היא: הוא בא מלפני אוהל מועד לירושלים, ושם - בירושלים - הייתה כבר הבמה שהייתה בגבעון, שהרי את הבמה שבגבעון העביר לירושלים.
ובזה מתיישב מה שכתוב במלכים: "וייקץ שלמה והנה חלום, ויבוא ירושלים ויעל עולות ויעש שלמים". שם המפרשים מתפלאים מאוד: הרי שלמה הלך לגבעון להעלות עולות על מזבח הנחושת, ושם נתגלה אליו ה' בהתגלות אלוקית - ואם כן היה עליו להקריב את הקורבנות בגבעון. מדוע הוא חוזר לירושלים ומקריב בבמת יחיד, שלכאורה הוא שלא על פי התורה? יש לך אוהל מועד בגבעון, הקרב שם! על כך בא עזרא ואומר: דע לך, שלמה באמת מקריב בירושלים באוהל מועד אשר בגבעון - כיצד? שהרי את המזבח שבגבעון העביר לירושלים. מה שאתה רואה שהוא מקריב עתה בירושלים, פירושו שהוא הביא את הבמה שבגבעון לירושלים, ושם על גבי מזבח הנחושת הוא מקריב. ולמען האמת, אף להקריב על במת יחיד היה מותר לאחר שחרב משכן שילה: הותרו הבמות מאז חורבן משכן שילה ועד שנבנה בית המקדש.
מדוע עזרא מדלג על משפט שתי הנשים
אומר המלבי"ם: יש עוד סיפור המופיע שם במלכים, ועזרא הסופר בדברי הימים מדלג עליו - סיפור שתי הנשים הזונות שבאו לפני שלמה למשפט, "גזורו", שעל ידו נודעה חכמתו של שלמה. והסיבה, כמו שאמרנו קודם: עזרא כותב כאן רק דברים חדשים, ודברים שלא נתחדש בהם מאומה מעבר לסיפור שבספר מלכים - אינו רואה צורך לחזור עליהם, ולכן דילג על עניין זה.
רכב ופרשים - סידור המספרים כפי הסדר
וַיֶּאֱסֹף שְׁלֹמֹה רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַיְהִי לוֹ אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת רֶכֶב וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים וַיַּנִּיחֵם בְּעָרֵי הָרֶכֶב וְעִם הַמֶּלֶךְ בִּירוּשָׁלָיִם׃
"רכב" הכוונה למרכבות, ו"פרשים" הם הרוכבים עליהן. היו לו 1400 מרכבות, וכנגדן 12,000 פרשים שירכבו עליהן, ואותם הניח בערים מיוחדות שנקראו "ערי הרכב", והם היו עם המלך בירושלים.
אומר המלבי"ם: במלכים כתוב "ויהי לשלמה ארבעים אלף אורוות סוסים למרכבו", וכאן לכאורה כתוב שהיו לו רק 1400 רכב ו־12,000 פרשים, ואין מגיעים לאותה כמות עצומה. גם מן הפסוק שלפנינו, "ויעלו ויוציאו ממצרים מרכבה בשש מאות כסף וסוס בחמישים ומאה וכן לכל מלכי החיתים", אין מגיעים לאותה כמות. לפיכך בא עזרא ליישב את הסתירה: שם הדברים אינם מסודרים כפי סדרם - שכן שם הוא פותח במספר הגדול ומסיים במספר הקטן, ואתה עומד ותמה כמה היו לו. עזרא מסדר לך את הדברים כפי סדרם: בתחילה היה לו מעט, והלך והוסיף לקנות סוסים עד שהגיע ל־40,000 אורוות סוסים לצורך החיל שיהיו רוכבי סוסים. ולכן עזרא פותח ב־1400 ועובר משם אל המספר הגדול.
"את הכסף ואת הזהב בירושלים כאבנים"
וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב בִּירוּשָׁלַיִם כָּאֲבָנִים וְאֵת הָאֲרָזִים נָתַן כַּשִּׁקְמִים אֲשֶׁר בַּשְּׁפֵלָה לָרֹב׃
מרוב כסף וזהב לא היה מקפיד לפזרם בירושלים ולעשות מהם שולחנות וכיסאות - הכסף והזהב היו בעיניו כאבנים. אומר הרד"ק: לא על הערך דיבר הכתוב אלא על הריבוי. כלומר, אינו אומר לך כמה היה שווי הכסף והזהב, אלא שהיה רב, וזה על דרך ההפלגה.
והמדרש שואל: "כאבנים" - ולא היו נגנבות? אדם הולך ברחוב, רואה אבן יקרה - ואינו מכניס אותה לכיסו? קראתי שפעם בנתניה הציבה העירייה כדים דקורטיביים בין מסלולי הכבישים, כדים עם צמחייה וכדומה, ולאחר זמן הופתעו לגלות שהציבור כנראה סבר שהם לשימוש הציבור, שכן לא מצאו אותם - והתברר שהם נמצאים בכל מיני בתים וגינות, מפני שהבינו שהעירייה באה לדאוג לציבור. ואף אם לא כולם סוברים שהעירייה דואגת להם, ודאי שגנבים היו בכל הזמנים; התורה מתייחסת לגנבים, ובכלל זה לגנבים בזמנו של שלמה. אם כן, כיצד ייתכן שמניחים אבנים יקרות בירושלים ואין אנשים מכניסים לכיס והולכים?
על זה מביא הרד"ק את דרשת חז"ל: אמר רבי יוסי, אבני עשר אמות ואבני שמונה אמות. מדובר היה באבנים גדולות, ואדם אינו בא עם טרקטור להרים אבן - אולי היום כן, אבל בזמנם היו אבנים של שמונה ועשר אמות, אבנים יקרות וגדולות, שאין אדם יכול לקחתן ולאסוף אותן לעצמו.
מדוע חוזר הפסוק בפרק ט
המלבי"ם מעיר שהפסוק הזה חוזר ומופיע בהמשך, בפרק ט פסוק כ"ז, ובזה בא ללמדנו את מה שחז"ל דרשו מתוך קושיה של סתירה: במלכים א פרק י כתוב "אין כסף, לא נחשב בימי שלמה למאומה", ומצד שני נאמר שנתן את הכסף כאבנים - והרי לאבנים עדיין יש ערך. אם כן, לא נחשב למאומה, או שהיה כאבנים שיש בהן ערך? אומרת הגמרא: מה שנתן את הכסף כאבנים היה לאחר שנשא את בת פרעה. בתחילה העשירות הייתה גדולה מאוד עד שהכסף לא נחשב למאומה; אך משנשא את בת פרעה, היה בזה פגם וחיסרון, ובעקבות זאת ירד הכסף מערכו והיה כאבנים - כלומר לא היה מצוי כל כך כבתחילה.
ולכן, אומר המלבי"ם, חוזר עזרא על הפסוק שוב בפרק ט פסוק כ"ז, מפני שהוא רוצה לסדר לך את הדברים כפי סדרם. שהרי כאן, בתחילת מלכותו, הזכיר את 1400 הרכב, ואם כן שלא תחשוב שבתחילת מלכותו נתן את הכסף כאבנים - כי בתחילת מלכותו העשירות הייתה גדולה יותר, ורק לאחר שנשא את בת פרעה, שהוא בהמשך מלכותו, ירד באופן יחסי מנכסיו ואז נחשב הכסף כאבנים. לכן כדי לתקן את העניין חוזר עזרא על הפסוק בפרק ט: דע לך שמפני החטא ירד למצב שהכסף נחשב כאבנים, אבל קודם לחטא לא נחשב הכסף למאומה.
"ומוצא הסוסים אשר לשלמה ממצרים"
וּמוֹצָא הַסּוּסִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה מִמִּצְרָיִם וּמִקְוֵא סֹחֲרֵי הַמֶּלֶךְ מִקְוֵא יִקְחוּ בִּמְחִיר׃
הרד"ק מביא בשם אביו שפרעה נתן לשלמה יציאות ורווחים במצרים, כלומר נתן לו אפשרות להרוויח שם, בכך שסיפק לו את האפשרות להיות הקניין הראשי, מעין בעל זיכיון למכירת הסוסים במצרים. וזהו שכתוב שהיה קונה את "מקווה סוחרי המלך": "מקווה" לשון קיבוץ, המקום שבו נקבצו סוחרי המלך, כלשון היקוות המים. במלכים נכתב "מקווה" בה"א וכאן באל"ף, ואין להתפלא, שהרי אותיות א' ה' ח' ע' הן אותיות מוצא הגרון ומתחלפות. אם כן "מקווה סוחרי המלך" הוא המקום שלשם היו נקווים כל סוחרי המלך, ואת הזכות הזאת קנה שלמה - פרעה חמיו דאג לשווער שלו להכנסה, ונתן לו שהמקום הזה יהיה המקום שממנו יהיה הוא הקניין הראשי.
המצודת ציון מדייק מכך שהתרגום לא תירגם את המילה "מקווה", ונראה מזה שדעת התרגום שהוא שם מחוז הנקרא "קווה", והמ"ם היא כמו "מן" - מן קווה קנה סוסים.
אומר המלבי"ם: מה שכתוב "מוצא הסוסים" - גם זה נכתב בספר מלכים שלא במקומו, מפני שזה היה רק בהתחלה. בהתחלה היו לו רק 1400 רכב, אך לאחר מכן לא הספיקו לו סוסי מצרים. לכן כותב עזרא כאן, שבתחילת מלכותו היו לו אורוות סוסים, והיו מוציאים סוסים ממצרים וגם מכל שאר הארצות, ולא רק משם - כמו שנראה בפסוק הבא.
ו"מקווה", מבאר המלבי"ם, הוא מקום שמגדלים בו את הסוסים המובחרים, ושהיו נקווים לשם סוסים רבים, ומשום כך נקרא כך. וסוחרי המלך היו לוקחים "מקווה במחיר" - לא היו קונים סוסים בודדים, אלא היו קונים את כל המקווה כולו, כלומר את כל אוסף הסוסים. הוא מכר לא בבודדים אלא בסיטונאות, מי שקנה - קנה אורווה שלמה עם כל הסוסים שבה. וכל הסוסים שהיו נולדים שם היו של סוחרי שלמה, ועל ידי זה יכלו גם להעלות את המקח, שהרי הזיכיון הבלעדי היה בידם, והנולדים שם ממשיכים ופרים ורבים מן הסוסים שלו - ולכן היה יכול להעלות את המחיר, כי הבלעדיות הייתה שלו.
מחירי המרכבה והסוס
וַיַּעֲלוּ וַיּוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם מֶרְכָּבָה בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְסוּס בַּחֲמִשִּׁים וּמֵאָה וְכֵן לְכָל מַלְכֵי הַחִתִּים וּמַלְכֵי אֲרָם בְּיָדָם יוֹצִיאוּ׃
הרד"ק אומר: מכאן אנו לומדים שהמרכבה היא ארבעה סוסים. שהרי מרכבה עלתה 600 כסף, וסוס לבדו 150 - נמצא שבמרכבה היו ארבעה סוסים.
"וכן לכל מלכי החיתים ומלכי ארם בידם יוציאו" - מהו "בידם"? ברשותם. כל המלכים היו מוציאים סוסים ממצרים דרך הסוחרים שהיו קונים מן המלך שלמה, והיו נותנים את זה ברשותם: היה צריך את רשותם, כיוון שהבלעדיות הייתה שלהם.
"בית לשם ה' ובית למלכותו"
וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהֹוָה וּבַיִת לְמַלְכוּתוֹ׃
הפסוק הזה, אומר המלבי"ם, מוסיפו עזרא כדי ללמדך דבר. שהרי על בניין בית ה' כבר ראינו שדוד הכין ארזים לרוב, ולא היה צריך שלמה לשלוח אל חירם שבצד צידון שישלח לו ארזים מן הלבנון לצורך בניין בית המקדש - אביך כבר הכין ארזים די והותר. וכן לא היה צריך להוסיף נושאי סבל וחוצבים בהר יותר ממה שהכין דוד, כמו שראינו בדברי הימים א פרק כ"ב.
אם כן מה מוסיף לנו עזרא? הוא אומר לך: דע לך, שלמה רצה לבנות בית לשם ה' וגם בית למלכותו. הבית למלכותו הוא שהצריך עתה פועלים נוספים, ארזים נוספים ובעלי מלאכה - שכן הארזים והאומנים שהכין דוד לצורך בניין בית המקדש לא הספיקו גם לצורך בניין ביתו של שלמה עצמו.
לסיכום:
ראינו בחלק זה שהשבח שקיבל שלמה אינו על מה שביקש בחלום - שהחלום אינו בבחירה ואין עליו שכר - אלא על כך ש"היתה זאת עם לבבך": הבקשה לחכמה הייתה מונחת בלבו בהקיץ תמיד, ולכן צפה ועלתה בחלום. החלום הוא מצפן המגלה היכן שקועים מעמקי לבו של האדם, וכן הפעולות האינסטינקטיביות מגלות את פנימיותו, כמעשה רבי ירוחם ממיר עם הכפפה. בזכות החכמה קיבל שלמה ממילא גם עושר, כבוד ואריכות ימים - ודא בה כולה בה. עוד ראינו כיצד עזרא מסדר את הדברים כפי סדרם: את העברת הבמה מגבעון לירושלים, את מספרי הרכב והסוסים שהלכו וגדלו, ואת הכסף שנחשב כאבנים רק לאחר שנשא את בת פרעה. ולבסוף מלמדנו הכתוב שהצורך בארזים ובאומנים נוספים לא בא לבית ה' - שהרי דוד הכין הכל - אלא לבית מלכותו של שלמה.