בעזרת השם נעשה ונצליח. אנו פותחים את ספר דברי הימים ב, המהווה המשך ישיר לדברי הימים א. כפי שהנחיל לנו המיוחס לרש"י, ספר דברי הימים נכתב בעיקרו לכבודו של דוד ולכבוד ממלכת דוד, ולפיכך הספר כולו עוסק רק בממלכת בית דוד ואינו מתייחס כלל לממלכת ישראל שבשומרון. הספר מתאר את התקופה שמשלמה ועד הגלות ותקופת כורש.
חלק מן הדברים שבספר כבר ראינו בספר מלכים, וחלקם תוספות חדשות. וכפי שהנחיל לנו המלבי"ם, כותב הספר (עזרא) אינו בא לכתוב בעיקר דברים שאנו כבר יודעים, אלא עיקר רצונו לחדש לנו דברים מעבר למה שלמדנו בספר שמואל ובספר מלכים - לומר לנו דברים שהם תוספת על הידוע לנו מאז.
וַיִּתְחַזֵּק שְׁלֹמֹה בֶן־דָּוִיד עַל־מַלְכוּתוֹ וַיהֹוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ וַיְגַדְּלֵהוּ לְמָעְלָה׃
שלמה מתחזק על מלכותו, שכן עד עכשיו - אומר המלבי"ם - היה נשען על כוחו ועל עצתו של אביו, ומעתה הוא מתחזק על מלכותו מצד עצמו. וכך דוד המלך עצמו אמר לו: "הנני הולך בדרך כל הארץ וחזקת" - כלומר, תתפוס את המלוכה בחוזקה.
"וַיְגַדְּלֵהוּ לְמָעְלָה" - כבר נאמר "ויגדל השם את שלמה למעלה לעיני כל ישראל", שהיא גדולה והתנשאות בענייני המלוכה, ולכן נאמר שם "לעיני כל ישראל" - שלעיני כולם היה נחשב גדול וחשוב. ומהי אם כן הכפילות כאן? אומר המלבי"ם: כאן מדובר בגידול נפשו בענייני הרוחניות. "וה' אלוהיו עמו" - שם גדולת המלכות לעיני כל ישראל, וכאן גדלות נפשו הרוחנית.
וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה לְכׇל־יִשְׂרָאֵל לְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וְלַשֹּׁפְטִים וּלְכֹל נָשִׂיא לְכׇל־יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי הָאָבוֹת׃
שלמה אומר לכל ישראל ולכל הקהל ללכת לבמה שבגבעון, וכפי שנראה בפסוק הבא - לשם הם הולכים. הבמה אשר בגבעון היא המקום שבו היה מזבח הנחושת שנעשה בימי משה רבנו.
מעיר המלבי"ם: בדרך כלל הכתוב מקדים את הנשיאים וראשי האבות לפני שרי האלפים והמאות, והוא מביא לכך כמה דוגמאות. הטעם: פקודת המלך מתחילה בדרך כלל מראשי השבט וראשי האבות, והם מפקדים את שרי האלפים שתחתיהם, עד שהדבר יורד אל העם. אבל כאן, כיוון שהיה זה לכבוד השם, שלח שלמה את פקודתו אל שרי האלפים בעצמם - לא על ידי שליחים ולא דרך שרי השבט - לא מכוח אמצעי; ואחר כך שלח גם אל הנכבדים יותר שגם הם יתאספו.
וַיֵּלְכוּ שְׁלֹמֹה וְכׇל־הַקָּהָל עִמּוֹ לַבָּמָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן כִּי־שָׁם הָיָה אֹהֶל מוֹעֵד הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה עֶבֶד־יְהֹוָה בַּמִּדְבָּר׃
בספר מלכים א פרק ג פסוק ג נאמר: "ויאהב שלמה את השם ללכת בחוקות דוד אביו רק בבמות הוא מזבח ומקטיר וילך המלך גבעונה לזבוח שם". אומר שם המלבי"ם שכבר גילה דעתו, שלאחר שהעלה שלמה עולות בגבעון ולן שם, לקח את מזבח הנחושת ואת כלי אוהל מועד מגבעון והביא אותם לירושלים.
וכאן צריך להקדים את תולדות המשכן. המשכן הקבוע היה בשילה, ושם עמד שלוש מאות שישים ותשע שנה. בשילה היו גם הארון והתורה, ומחמת כן נחשב המקום ממש כמקדש - ולכן נאסרו הבמות, ואסור היה להקריב בשום מקום אחר (בדף היומי עוד מעט תגיעו לזה במסכת מגילה). לאחר שחרבה שילה באה תקופת נוב וגבעון. נוב וגבעון לא נקראו "משכן" אלא "במה גדולה", ובמה גדולה אין עליה שם משכן לאסור את הבמות הקטנות - כלומר, בתקופת נוב וגבעון חזר היתר הבמות ועדיין יכלו להקריב בהן. ומשעה שהוקם בית עולמים נאסר לחלוטין להקריב בבמה, ואין לכך היתר כלל.
אותן חמישים ושבע שנים שמחורבן שילה ועד בניין בית המקדש הן תקופת נוב וגבעון. וכאן, כאשר שלמה עומד לקראת הקמת בית המקדש, הוא לוקח את מזבח הנחושת ואת כלי אוהל מועד מגבעון ומעלה אותם לירושלים. וכך תראה במלכים א: "ויעלו את ארון השם ואת אוהל מועד ואת כל כלי הקודש אשר באוהל" - משתמע שהם היו כבר בירושלים, ומשם העלו אותם לבית המקדש. ואיך היו כבר בירושלים? משום ששלמה לקח אותם מגבעון בשלב שעליו אנו מדברים כאן. ולכן לא נאמר שם שהעלו אותם מגבעון.
אומר המלבי"ם: אם כן יפלא, מתי העלו את האוהל מגבעון? ועל כורחך שמיד לאחר שהקריב שלמה את העולות, לפי שראה שיש בזה חטא להקריב בבמות כל זמן שאוהל מועד עומד על מקומו, וגם היה טורח לו לעלות בכל פעם לגבעון להקריב - מקום רחוק ממושבו בירושלים. לכן העלה אותו לירושלים, ואז או שהקריב בירושלים על גבי מזבח הנחושת, או שנתבטל האיסור והותרו הבמות אחרי שנלקחו כלי האוהל והמזבח מגבעון, ולכן היה יכול להקריב בבמות.
לצורך זה אוסף שלמה את כל הראשים - לכבוד אוהל מועד וכליו, שהוא מפרק אותו כעת ומעלה אותו לירושלים. ולכן הוא מעלה שם אלף עולות: כשם שהרבה בעולות בעת חנוכת המקדש, כך הרבה בעולות בעת שפירק את המשכן.
אֲבָל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים הֶעֱלָה דָוִיד מִקִּרְיַת יְעָרִים בַּהֵכִין לוֹ דָּוִיד כִּי נָטָה־לוֹ אֹהֶל בִּירוּשָׁלִָם׃
"אבל ארון האלוהים העלה דוד" - כלומר, את הארון כבר העלה דוד קודם לכן, ולא היה צריך שלמה להעלותו. מה נשאר לשלמה להעלות? רק את כלי אוהל מועד ואת מזבח הנחושת. "בהכין לו דוד" - במה שהכין לו דוד מקום להניח שם את הארון, שנטה לו אוהל בירושלים.
וזהו שאמר דוד המלך: איך אני יושב בבית ארזים והארון יושב בתוך היריעה. זה מה שהפריע לדוד - אני יושב בבית ארזים והארון שם ב"אוהל" שנטה לו בירושלים, ואין הדבר מתאים. ואז שלח הקדוש ברוך הוא את נתן הנביא לומר לו שלא הוא יבנה את הבית.
וּמִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה בְּצַלְאֵל בֶּן־אוּרִי בֶן־חוּר שָׁם לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְהֹוָה וַיִּדְרְשֵׁהוּ שְׁלֹמֹה וְהַקָּהָל׃
את מזבח הנחושת שעשה בצלאל בן אורי בן חור שם שלמה לפני משכן השם, לאחר שהעלה אותו מגבעון. "וידרשהו שלמה והקהל" - הכוונה שעליו הקריב קורבנות.
וַיַּעַל שְׁלֹמֹה שָׁם עַל־מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת לִפְנֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר לְאֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעַל עָלָיו עֹלוֹת אָלֶף׃
"עולות אלף" - אומר הרד"ק: אלף עולות, ולא בפעם אחת, אלא קודם שובו לירושלים, כלומר במשך הזמן ולא בבת אחת.
בַּלַּיְלָה הַהוּא נִרְאָה אֱלֹהִים לִשְׁלֹמֹה וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁאַל מָה אֶתֶּן־לָךְ׃
"שאל מה אתן לך" - תבחר ותבקש מה שאתן לך, ומה שתבקש אמלא שאלתך.
וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה לֵאלֹהִים אַתָּה עָשִׂיתָ עִם־דָּוִיד אָבִי חֶסֶד גָּדוֹל וְהִמְלַכְתַּנִי תַּחְתָּיו׃
במה שהמלכת אותי מבין שאר בניו - בזה גופא, אומר המצודת דוד, היה חסד גדול עם דוד. מדוע? מפני שעד אז היו מלעיזים על דוד: בא על בת שבע, הוליד ממנה בן, הייתה כאן ביאת איסור. ובזה שהמלכת אותי עשית חסד גדול עם אבי, להוכיח שלא היה כאן חטא. כי אם היה כאן חטא, כיצד ייקח למלך על ישראל מי שהוא פגום? אלא בוודאי חסד גדול היה בזה עם אבי, בהמליכך אותי תחתיו.
עַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהִים יֵאָמֵן דְּבָרְךָ עִם דָּוִיד אָבִי כִּי אַתָּה הִמְלַכְתַּנִי עַל־עַם רַב כַּעֲפַר הָאָרֶץ׃
"יאמן דברך" - לשון אמונה, יאמת ויתקיים דברך. "כי אתה המלכתני" - כלומר, כיוון שהמלכת אותי, אומר המיוחס לרש"י, על עם רב כזה, אני צריך שיהיה בי כוח וחוכמה כדי לצאת לפניהם ולהילחם את מלחמותיהם, כמו שכתוב בשמואל "ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו". והיות שכעת יש לי אפשרות לשאול מה בליבי, השאלה שאבקש היא חוכמה, כדי שאוכל להנהיג את העם הזה. ובפרט שבל נשכח: באותו הזמן היה שלמה בן שתים עשרה - כשהמליכוהו היה עדיין צעיר לימים.
עַתָּה חׇכְמָה וּמַדָּע תֶּן־לִי וְאֵצְאָה לִפְנֵי הָעָם־הַזֶּה וְאָבוֹאָה כִּי־מִי יִשְׁפֹּט אֶת־עַמְּךָ הַזֶּה הַגָּדוֹל׃
הסיפור הזה כבר נזכר במלכים א פרק ג. אומר המלבי"ם: וכבר הודעתי פעמים רבות, כי הספר הזה כשהוא חוזר על סיפור שכבר נמצא בספרים הקודמים, כוונתו להשלים ולפרש איזה דבר, וכל מה שאין בו חידוש - יקצר. אין לו עניין לחזור על מה שכתוב בספר מלכים אלא רק להוסיף ולהשלים, ואם אין בכך חידוש הוא מקצר. מי שרוצה לדעת בדיוק מה היה - יקרא בספר מלכים. ולכן שם מאריך בדברי שלמה אל השם, וכאן כותב את הבקשה בקצרה; ומי שרוצה יעיין שם ויראה את שאר לשונו של שלמה, כיצד הוא פונה ומתחנן לפני השם שייתן לו את החוכמה.
וחוץ מזה יש כאן תוספת שאינה שם: "עתה השם אלוהים יאמן דברך עם דוד אבי". ומה הוא בא ללמד? שאם השם לא ייתן לו לב חכם לשמוע משפט, לא תתקיים ההבטחה שהבטיח לדוד ששלמה בנו ימלוך תחתיו. מדוע? כי תכלית המלוכה, אומר המלבי"ם, היא לעשות משפט ולהנהיג את העם בחוכמה - זה פרי המלוכה. צריך לדעת: אנו לא מכירים את המושגים הללו היום, אבל בזמנם המלך היה השופט, והיו באים אל המלך למשפט, כמו שאנו רואים בשתי הנשים שבאו לשלמה כדי שישפוט אותן. ואם אין משפט ואין הנהגה בחוכמה - אינני בגדר מלך על העם, ולא נתקיימו דברי השם.
לכן "עתה השם אלוהים יאמן דברך עם דוד אבי": אתה אמרת ששלמה בנך ימלוך תחתיך - אמת את דברך. וכיצד? תן לי חוכמה שאוכל למלוך. זה האימות של הדברים, דבר הנובע מדבר: כדי שאוכל למלוך באמת, צריך שתיתן לי חוכמה, ואם הבטחת שאמלוך - כלול בזה לתת לי חוכמה. ואם לא יהיה זה, איני מלך על העם, ולא נתקיימו דברי השם.
גם מה שכתוב שם "ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע", כותב כאן עזרא בנוסח אחר: "חוכמה ומדע תן לי ואצאה לפני העם הזה ואבואה". מדוע? מפני שכאן הוא מפרט יותר: כדי לזכות ללב שומע, צריך את מה שכתוב כאן - חוכמה ומדע.
אומר המלבי"ם: כבר ביארנו בפירוש ספר משלי - וכבר למדנו את ספר משלי והארכנו בעניין זה הרבה - מה ההבדל בין חוכמה למדע. החוכמה היא לדעת את דרכי ההנהגה בכל הדברים שייפול עליהם שם טוב ורע; כלומר, האם דבר מסוים מוסרי וטוב לעשותו או רע לעשותו. ודבר זה איננו יכולים לדעת, כפי שהזכרנו כמה וכמה פעמים, אלא בקבלה מאת השם. שהרי דבר מסוים יכול אדם או קבוצה מסוימת לומר עליו שהוא חיובי, נכון והגיוני ביותר, וקבוצה אחרת תאמר שזה הדבר הגרוע ביותר שאין גרוע ממנו, ואסור לעשותו בשום צורה ובשום אופן.
ואיני מדבר על דברים הזויים; ניקח אפילו דברים שנתפסים בהיגיון. פעם מסרתי הרצאה בבאר שבע, ובחור אחד שהגיע להרצאה - עשה רושם של משכיל, הבנתי שהוא סטודנט - אמר לי: אני מקבל את עשרת הדיברות. כביכול לא את כל התורה, אלא את עשרת הדיברות. שאלתי אותו: את כל עשרת הדיברות אתה מקבל? אמר לי: כן. אמרתי לו: אתה שומר שבת? אמר לי: לא. אמרתי לו: זה כתוב בעשרת הדיברות. הייתה לו הפתעה. ראו איך אנשים מדברים סיסמאות ואינם שמים לב למה שהם מוציאים מפיהם.
אמרתי לו: בעשרת הדיברות כתוב גם "לא תרצח". אמר לי: כן, ברור, את זה הוא בוודאי מקבל. אמרתי לו: אשאל אותך שאלה, אולי לא כל כך נעים בפורום, אבל אם פתאום חברה שלך מספרת לך שקרתה תאונה והיא בהיריון - מה אתה עושה? חשב, ועוד חשב, ועוד חשב, ואמר לי: התקלת אותי. כלומר הוא קלט לאן אני חותר, שמה שלא יעשה הוא נמצא בפלונטר. מה יאמר? שיגדל אותו? בחורה בת שבע עשרה תלד עכשיו ילד ותגדל אותו - מה זה יגרום לה? אלא מה, מה הפתרון הפשוט? הפלה. אצלנו זו הפלה, אבל לפני רגע אמרת שאתה מקבל את "לא תרצח" - איך זה מסתדר? והוא הבין שאין לו תשובה.
אלא שלמעשה כן יש תשובה חילונית לשאלה: פשוט, זה לא רצח. ניקינו את זה מההגדרה של רצח. יש לך לכלוך - אתה מוריד את הזבל, והאישה "מורידה" את התינוק, וזה הכל. שום דבר לא קרה, הכל בסדר, צריך ליווי פסיכולוגי, הכל נפלא - כיבסנו את הכל במכבסת מילים. כלומר, לדעת מה טוב ומה רע אינך יכול לקבוע בעצמך; את זה צריכים לקבל מפי נביא, מאת השם - מה מוסרי ומה לא מוסרי.
גם היטלר ימח שמו וזכרו טען שהוא מוסרי: מכיוון שבמלחמת הקיום של המינים בעולם, על פי התיאוריה של דרווין, החזק שורד ושולט, ויש רק אומה אחת שמתעקשת שלא ללכת על פי הטבע - הם חלשים כבר אלפי שנים ועדיין שורדים. ולפי הטבע, לדעתו, צריך לשבח את הגזע: את החלשים צריך לנפות מכאן, ואם אינם מבינים לבד - בשביל זה יש תאי גזים. כלומר, הוא דאג לאידיאולוגיה שתקיף את הזוועות שעשה, והנה הוא טוען שהוא מוסרי, ואילו "הלא מוסריים" הם אלו שמתעקשים להמשיך לשרוד כשהם חלשים בטבע. הרי זו התיאוריה של דרווין: כשאריה רודף אחרי העדר, איזו איילה תיתפס? החולה, שאינה יכולה לרוץ. הטבע מנפה את החלשים ונותן לחזקים לשרוד. ואם כן, לדבריו, היהודים צריכים להתנפות מכאן והגזע הארי צריך לקבל שלטון בעולם.
בקיצור: מוסר אינך יכול לקבוע מעצמך, אלא אם כן קיבלנו אותו מאת השם. והרבה פעמים יש דברים שיישמעו לאוזן כלא מוסריים. אדם שלמד אותם בתורה, ובפרט מי שהוא בגדר "דעת בעלי בתים", יאמר: איך התורה אומרת דבר כזה, זה לא מוסרי. "כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך או על הארץ... שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך" - יש אנשים שהעניין הזה נראה להם מחריד. וכן אדם שעבר עבירה והתורה אומרת שדינו בחיוב מיתה - יש אנשים שבעיניהם זה נראה מחריד. אבל האם אתה קובע את המוסר? המוסר נקבע כאנך: "אנוכי השם אלוהיך" - ירד אנך מן השמיים. וכדי לבדוק אם אתה ישר או לא, אתה צריך להצמיד את עצמך לאנך הזה של ה"אנוכי". אם זה בסדר - אתה ישר; ואם לא - משהו אצלך עקום. כי מוסר מקבלים מאת השם: מי שברא את האדם, הוא זה שנותן לו גם את היסודות המוסריים.
זה אם כן גדרה של חוכמה: דרכי ההנהגה שנופלים עליהם שם טוב או רע, אותם קיבלנו מאת השם. את החוכמה הזו אנו מקבלים גם אם איננו מבינים אותה, אך אנו מצווים ללמוד אותה כדי להעמיק בה, להתבונן בה ולְיַשֵּׁר את שכלנו על פיה. ואם הצלחתי להגיע להבנה של דרכי החוכמה - זה נקרא מדע. כלומר, אותם דברים שקיבלתי כאקסיומה, כי כך ציווה השם וכך אמר מה מוסרי ומה אינו מוסרי, לאחר שאעמיק בהם ואביא עצמי לידי הזדהות מוחלטת עמם - זה כבר נקרא מדע. מדע הוא ידיעה ברורה, השלמה מלאה עם הדבר, כדברים הנקלטים בחושים, שהופכים אצלי לכעין ידיעה חושית ולמושכל ראשון.
ואומר המלבי"ם: כדי שאדם יוכל לשפוט, הוא צריך לדעת את חוקי המשפט - מה נחשב צדק ומה עוול, מה טוב ומה רע. הוא צריך לשפוט על פי חוקי המוסר, ומוסר, כמו שאמרנו, אין מקבלים לבד אלא רק מאת השם. ואיני מתכוון שכל אחד ואחד מאיתנו צריך לקבל מאת השם - קיבלנו את זה כבר בתורה; התורה קובעת את יסודות המוסר, מה נחשב מוסרי ומה לא. לכן הוא מבקש "חוכמה" - זה הדבר הראשון.
ודבר שני, אומר המלבי"ם: כדי לשפוט צריך להכיר את האמת ואת השקר. ייתכן שאין כאן כלל שאלה של מוסרי או לא מוסרי, אלא שאלה של מי דובר אמת ומי משקר - כמו במשפט שתי הנשים שבאו לפני שלמה, שהוויכוח היה על הילד, "גזורו" וכולי; צריך להכיר מי דובר שקר ומי דובר אמת. ודבר זה תלוי בחקירה ובהתבוננות, וזהו המדע - לשון ידיעה והתבוננות בדבר, להעמיק בו כדי להבינו על בוריו.
ולכן מבקש שלמה: כדי לצאת ולבוא לפני העם אני זקוק לחוכמה ומדע. חוכמה - לדעת מה צדק ומה עוול, מה טוב ומה רע, שהם דרכי המוסר; ומדע - לדעת מה אמת ומה שקר, כדי להצליח לעלות על מי הוא המשקר ומי הוא דובר האמת.
פרק א פותח את ספר דברי הימים ב בהתחזקותו של שלמה על מלכותו - הן בגדולת המלכות לעיני כל ישראל והן בגדלות נפשו הרוחנית. הוא מכנס את כל ראשי העם אל הבמה שבגבעון, לא דרך אמצעים אלא בפקודה ישירה, לכבודו של אוהל מועד וכליו שהוא מעלה משם לירושלים, ומרבה שם באלף עולות כשם שהרבה בחנוכת המקדש. בלילה ההוא נגלה אליו הקדוש ברוך הוא ואומר "שאל מה אתן לך", ושלמה מודה על החסד הגדול שנעשה עם דוד אביו בהמלכתו, ומבקש שיתאמת דבר ה' אל דוד - שאם לא תינתן לו חוכמה לשפוט, אין המלוכה מלוכה, שהרי תכלית המלוכה היא משפט והנהגה בחוכמה. ובקשתו "חוכמה ומדע": חוכמה - דרכי המוסר, לדעת מה טוב ומה רע, שאין האדם קובעם מדעתו אלא מקבלם מאת השם; ומדע - התבוננות וחקירה להבחין בין אמת לשקר.