כבר הזכרנו שהרבה מן התפילות שאנו אומרים בשחרית מקורן בספר דברי הימים, ורוב הציבור כלל אינו מודע לכך. כך ה"הודו לה' קראו בשמו, הודיעו בעמים עלילותיו" - רבים סבורים שהוא מתהילים, ואמנם יש בתהילים מזמור דומה, אך המזמור שאנו אומרים הוא מדברי הימים. עתה אנו נחשפים לקטע נוסף שכולם קוראים אותו מדי יום והוא מדברי הימים: "ויברך דויד". מעתה, לא רק נקרא אותו, אלא גם נבין אותו - וממילא נוכל גם לכוון.
וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת יְהֹוָה לְעֵינֵי כׇּל הַקָּהָל, וַיֹּאמֶר דָּוִיד: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם.
לכאורה אפשר לקרוא את הפסוק בשני אופנים: "ברוך אתה ה' אבינו, אלהי ישראל", או "ברוך אתה ה' אלהי ישראל - שישראל הוא אבינו". הדבר דומה ל"בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול" - ויש בזה שלוש שיטות: יש אומרים שמתתיהו היה כהן גדול, יש אומרים שיוחנן היה כהן גדול, ויש אומרים ששניהם היו כהנים גדולים. כלומר, לפעמים התואר חוזר על ההתחלה ולפעמים על ההמשך.
הרד"ק מכריע ש"אבינו" שב אל ישראל - יעקב אבינו. אמנם מצינו שאנו פונים לקדוש ברוך הוא בלשון "אבינו": "אבינו רוענו זוננו פרנסנו", "אבינו מלכנו". אלא שכאן לא נאמר "ברוך אתה ה' אבינו אלהי ישראל", אלא "אלהי ישראל אבינו", ובפרט שברכה צריכה שם ומלכות סמוכים זה לזה, ואילו היה אומר "ברוך אתה ה' אבינו אלהי ישראל" היה מפסיק בין השם למלכות. לכן אין המילה "אבינו" מוסבת על הקדוש ברוך הוא, אף שבעצם התואר שייך כלפיו, אלא על ישראל - הוא יעקב.
מדוע מזכיר דוד כאן את יעקב? משום שיעקב הוא הראשון שרצה לבנות בית לה'. כשהתעורר במקום הזה עצמו, בהר הבית, אמר: "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים", ואמר "לא ידעתי" - שאילו ידע לא היה ישן שם. ולכן עתה, כשדוד המלך עומד ומכין את הכל לבניין הבית, הוא מזכיר את יעקב שפתח בעניין הבית תחילה.
עוד מביא הרד"ק מבראשית רבה, שעל שם הנדבה שהתנדבו הזכירו את ישראל אביהם, שיעקב היה גם תחילה לנודרים, שנאמר "וידר יעקב נדר לאמר". ו"לאמר" - לומר לאחרים, לדורות, שיהיו נודרים בעת צרתם. יעקב פתח בנדר תחילה, לפיכך כל מי שנודר אינו תולה את נדרו אלא בו. אמר רבי אבהו: "אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב" - "לאביר אברהם" או "לאביר יצחק" לא נאמר, אלא "לאביר יעקב", תלה את הנודר במי שפתח בו תחילה. וזהו שדוד המלך אומר "אם אעלה על ערש יצועי... עד אמצא מקום לה', משכנות לאביר יעקב" - כיוון שיעקב פתח בנדר תחילה. ורב הונא בשם רבי אידי אמר: כתיב "וישמחו העם על התנדבם", ומיד "ויברך דויד את ה'... אלהי ישראל אבינו" - "אלהי אברהם" ו"אלהי יצחק" לא נאמר, אלא "אלהי ישראל", תלה הנדר במי שפתח בו תחילה. שהרי כאן היו נדרים ונדבות, והנדרים והנדבות נתלים במי שנדר ונידב ראשון.
המלבי"ם מבאר באופן דומה: מדוע מזכיר כאן "אלהי ישראל אבינו"? לפי שיעקב ראה בהר המוריה את מראה הסולם, ואמר "אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים". לכן דוד מברך את ה' מצד שהוא אלהי ישראל סבא - הוא יעקב, שבמקום הזה נגלה אליו הקדוש ברוך הוא והראה לו את שער השמים, ועתה זוכים אנו להקים במקום הזה בית לה' יתברך.
ומהו "מעולם ועד עולם"? אמר דוד: גר אחד היה, יתרו, ובא כנגד שישים ריבוא, והוא זה שאמר "ברוך ה' אשר הציל אתכם" - גנאי גדול הוא לכל ישראל, שעד יתרו לא אמר אף אחד "ברוך ה'". אמר דוד: אני אתקן את הגנאי הזה, הריני מוסיף לברך את הקדוש ברוך הוא יותר מיתרו - "ברוך אתה ה' אלהי ישראל אבינו מעולם ועד עולם". כלומר, כנגד מה שכביכול גינה יתרו את ישראל שלא שיבחו, אמר דוד: אני אשבח יותר.
לְךָ יְהֹוָה הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד, כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, לְךָ יְהֹוָה הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ.
זהו הפסוק היחיד בתנ"ך שבו מופיעות שבע הספירות התחתונות - חג"ת נהי"ם: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות - אף שחלקן ברמז. "הגדולה" היא בחינת חסד, וכך מזכיר אף הרמב"ן, לפי שגדולה עניינה השפעה בלי גבול, וזו בחינת חסד. הרי לנו גדולה (חסד), גבורה, תפארת, נצח והוד - חמש. היסוד היכן הוא? ב"כי כל": היסוד נקרא "כל", לפי שהוא מקבל מה' הקצוות - ארבע הקצוות והתפארת שהוא הגוף - וכולל את כולם. והמלכות - "בשמים ובארץ", שארץ היא בחינת מלכות, וכידוע האישה נקראת "קרקע עולם" והיא בחינת מלכות. ויש אומרים שגם "לך ה' הממלכה" מרמז על ספירת המלכות.
עד כאן דרך הסוד, אך ראוי ללמוד גם פשט. אומרים שההבדל בין אשכנזים לספרדים הוא שהאשכנזים לומדים פשט, ואילו הסדר צריך להיות פרד"ס - פשט, רמז, דרש, סוד, ואילו "ספרד" מתחיל הפוך: קודם סוד ואחר כך פשט, רמז, דרש. אנו נהגנו כנוסח ספרד והתחלנו בסוד, ועתה ניגש לפשט.
הרד"ק מסביר: כל הגדולה והגבורה שהייתה לי, והנצח שהיה לי על כל הגויים שניצחתי אותם, והתפארת וההוד והכבוד שהיה לי עליהם - הכל ממך, והכל לך. "תפארת" מלשון התפארות, "הוד" עניין נוי, "נצח" עניין הצלחה מצד ניצוח האויבים - והכל ממך ומידך נתנו לך, כפי שיאמר בהמשך במפורש. "כי כל בשמים ובארץ, לך ה' הממלכה" - כל מה שנמצא בשמים ובארץ, לך היא הממלכה, אתה מולך ומושל בכל. "והמתנשא לכל לראש" - בארץ יש מלכים ויש נשיאים, ואתה מתנשא מעל כולם, ראש על כל הראשים והמלכים. ופירוש "לכל לראש": לכל מי שממונה להיות ראש, אתה מתנשא ומרומם עליו.
חז"ל מסבירים: כל המתנשא להיות ראש, וכל שהוא ראש על כל דבר, אינו אלא ממך. כלומר, לא רק הגדולים והמלכים - אין שום מינוי בעולם שאינו בא מאת ה'. בלשוננו, אפילו ראש ועד בית. אמרו חז"ל "ריש גרגותא מן שמיא קא ממנו ליה" - הממונה על הבאר, המינוי הפחוּת ביותר, בבחינת תורן כיתה, גם הוא משמים. ולכן אל יצא אדם בהרגשה של פספוס ותסכול, מדוע בחרו בפלוני ולא בי.
מעשה היה בחפץ חיים, שבנו הגיש מועמדות לרבנות ולא נבחר, ונבחר אחר. ראה אביו שהוא מצטער מאוד, אמר לו: אל תצטער. וסיפר לו: בעבר רצו למנות אותי לרב בראדין. אני לא רציתי ולא הייתי מעוניין, וחששתי שהדבר רק יפריע לי, אך הם התעקשו והתעקשו ולבסוף הסכמתי לקבל. בשלב מסוים התברר שהשוחט שבעיר עשה דברים שלא כדת, ושמעתי את הדבר והסרתי אותו ממשרתו. באו בני המשפחה והתחננו שנשבר מטה לחמם, וחייבתי אותו לשלם סכום של עשרים וחמש ליטרא נרות לבית הכנסת, כעין קנס - שכך מובא, שכשמחזירים, נותנים לו קנס כדי שידע שאינו משתלם לו להרוויח רווח כלשהו - והחזרתי אותו למשרתו.
והמשיך החפץ חיים וסיפר: לאחר תקופה ישבתי ולמדתי בעזרת נשים, ופתאום נפלה עליי תרדמה, וראיתי בית דין - ואמרו לי שזהו בית דין של מעלה, וראיתי שם את אותו שוחט. שאלו אותי: ישראל מאיר, הקנס של עשרים וחמש ליטרא שהטלת עליו - האם היה חלק מתשובה, או שהיה רק קנס? אמרתי: אני זוכר שזה היה רק קנס. אמרו לי: תודה רבה. והתעוררתי נפעם מאוד מן המראה. לאחר זמן שוב נפלה עליי תרדמה, וראיתי את אותו שוחט מורט את שערות ראשו ואומר לי: רבי ישראל מאיר, למה אמרת שזה היה רק קנס? למה לא אמרת שזו הייתה תשובה? עתה אנה אני בא? והתחיל לבכות ולמרוט את שערות ראשו, ונעלם. אמר החפץ חיים: באותו היום החזרתי את המפתחות והתפטרתי, ואמרתי להם - שיהודי שם למעלה יסבול בגללי, אינני רוצה בכך, ואינני מוכן לקחת אחריות כזאת.
וסיים החפץ חיים לבנו: אם כן, לא הפסדת הרבה שלא מינו אותך לרב. ראה כמה אחריות כבדה יש בזה, וראה שמן שמיא קא ממנו ליה - ואם כאן לא מינו אותך, כנראה טוב לך יותר שלא יהיה הדבר כן. זהו שאומר הכתוב: אתה הקדוש ברוך הוא "המתנשא לכל לראש" - כל מי שהוא ראש, ממך זכה לאותה משרה ולאותה דרגה.
המלבי"ם מבאר את ההבדל שבין התארים. "גדול" הוא כינוי להשם יתברך מצד שהוא ראשית כל הסיבות ואחרית כל המסובבים, והוא המנהיג את כל סדרי הטבע. משמעות הכינוי: מן ההתחלה עד הסוף הכל ממנו - אין הוא מתחיל פעולה ומוסר את המשכה ביד אחר, ואין הוא מסיים פעולה שהתחילה ביד אחר, אלא הכל ממנו מרישא עד גמירא.
"גיבור" הוא התואר לשם יתברך מצד שהוא משדד את סיבות הטבע, שהוא פועל בגבורה נגד הטבע. ו"נורא" הוא כינוי להשגחה הפרטית, לפי שההשגחה הפרטית מביאה לידי יראה, שהרי היא עניין שכר ועונש, ולכן נקראת "נורא" - הדבר הגורם ליראה ממנו יתברך. וכלל ההנהגות יחד היא ההנהגה האלוקית, שבה השם מתפאר בעולמו, וזו הנקראת "תפארת", כמו "לעשות לך שם תפארת". נמצא שהנהגת הטבע, הנהגת שידוד הטבע וההנהגה שהוא מתפאר בה - כולן לך: "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת". וכל זה בהנהגת העולם התחתון, הגשמי והמוחשי שכאן למטה.
עתה עובר הכתוב אל ההנהגה הרוחנית העליונה: "והנצח וההוד" - זו ההנהגה של העולם הרוחני, שלמעלה מן הזמן והמקום. וכבר ביאר המלבי"ם כמה פעמים ש"נצח" שונה מ"עולם": כשאני אומר על דבר שיהיה לנצח, אין זה כאומר שיהיה לעולם. "נצח" מורה על הזמן הנצחי של הדברים הרוחניים, על מציאות שלמעלה מן הזמן, שאיננו מכירים אותה במושגינו, כיוון שאנו עדיין תחת ממשלת הזמן; ואילו הנמצאים הרוחניים שהם מעבר לממשלת הזמן, עליהם שייך הביטוי "נצח". "עולם" עודנו במציאות המגושמת שכאן, ו"נצח" הוא כבר במציאות הרוחנית שבה אין זמן.
וכן "הוד" מובדל מ"הדר": ההדר הוא החיצוניות, כמו "פרי עץ הדר" - שנראה מהודר. ואילו ההוד מורה על העניין הפנימי הרוחני של הדבר. וזהו "כי כל בשמים ובארץ" - כל הגדולה והגבורה והתפארת שבארץ, בעולם הגשמיות, וכל הנצח וההוד שבשמים, בבחינות הרוחניות, הכל לך והכל מושפע ממך, אתה הוא השורש לכולם.
אומר המלבי"ם: "ממלכה" שונה מ"מלוכה" - שהממלכה כוללת גם את העם. המלוכה היא מלכותו של המלך, והממלכה היא המלך והעם שעליהם הוא שולט. "לך ה' הממלכה" - כלל המלוכה והעולם שבו אתה שולט, כל המציאות הרוחנית והגשמית, כל העולמות, הכל שלך, כיוון שאתה מולך בהם ומנהיג אותם כנפש המנהיגה את הגוויה. ולכן אנו מגדירים את השם "חי העולמים", "מלך העולם" - כביכול כנפש שבתוך הגוף המנהיגה אותו; העולם מגושם, והקדוש ברוך הוא הוא בבחינת נפש שבתוכו, ושפעו ואורו ממלאים את כל העולמות ומחיים את כולם.
מצד אחד אנו מתארים אותו כממלא את כל העולמות ומחיה את כולם, ומצד שני אנו מגדירים אותו כראש לכולם, כמי שמעליהם. לכאורה אלו הגדרות סותרות. אלא שאלו שתי הבחינות שלמדנו בהרחבה בנפש החיים: ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. מחד גיסא אני מגדיר את הקדוש ברוך הוא כמלך המולך מחוץ לעולם על העולם כולו, ומאידך גיסא כמי שנמצא בכל פרט ופרט שבעולם. וכפי שאמרנו: אין השם נמצא בעולם, אלא העולם נמצא בו, שהוא מקומו של עולם; ובכל פרט ופרט נמצאת אלוקות - זו בחינת ממלא כל עלמין.
אלא ששם בנפש החיים למדנו שבחינת ממלא כל עלמין צריכה להיות ברצוא ושוב, שאדם עלול להגיע על ידה לידי כפירה, והבחינה הקבועה יותר צריכה להיות סובב כל עלמין. שהרי אם נלך בקו של ממלא כל עלמין עד קצהו, נמצא שאין פחות קדושה ואלוקות בחזיר מאשר בבית המקדש, שהרי אין שינויים באורו והאור שווה בכל, וממילא אפשר גם ללמוד בבית הכיסא, שאין שם פחות קדושה מבקודש הקודשים. זהו המבט מצידו יתברך.
אבל הקדוש ברוך הוא יצר גם מבט מצידנו, ולפיו יש דרגות בקדושה, והוא סובב כל עלמין - אינו כביכול בפנים אלא מקיף את העולמות, ויש מקום שקדושתו מושפעת בו יותר ומקום שפחות. ואם ילך אדם יותר מדי בהתבוננות של ממלא כל עלמין, עלול לבוא לידי כפירה ולידי עשיית עבירות, שיאמר: הרי גם בעבירה וגם ברשע נמצא הקדוש ברוך הוא בהשוואה גמורה. לכן אין זו אלא בבחינת רצוא ושוב. המלבי"ם עצמו לא נכנס לעניין זה, ורק הזכרתיו דרך אגב כדי להבין את המושגים, ומי שירצה ישמע זאת באריכות בנפש החיים.
נמצא שעל הצד שהקדוש ברוך הוא ממלא את הכל נאמר "לך ה' הממלכה" - אתה המולך פנימה וממלא את העולם כולו; ועל הצד שהוא סובב את כולם ועומד בראש הסולם נאמר "והמתנשא לכל לראש" - מנושא ומרומם וראש לכולם.
וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ, וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל, וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה, וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל.
המצודת דוד מפרש "מלפניך" - מידך. כשאדם מחלק דבר מה, אותו דבר מונח לפניו והוא מחלקו; כך העושר והכבוד מלפניך, מונחים לפניך ואתה מחלקם. ומוסיף המצודת דוד ש"כבוד" אף הוא ביטוי לעושר, כמו "בוזו כסף בוזו זהב ואין קצה לתכונה, כבוד מכל כלי חמדה", וכמו "ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה" - וכי איזה כבוד היה שם? אלא הכוונה עושר. ו"כבוד" כנראה מלשון "כבד", כמו "ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב". אם כן, כל העושר שסיגלתי - מאיתך הוא, הכל ממך, ואתה המושל בכל.
המלבי"ם מוסיף: כל העושר והכבוד שבעולם בא מלפניך, ואתה נותנו למי שמוצא חן בעיניך. אלא שאין זה כבשר ודם, שלאחר שנתן - גמרנו, הדבר כבר אינו ברשותו; ולאחר שמינה - אין המינוי עוד בידו. יכול ראש ממשלה למנות מפכ"ל ולמנות יועץ משפטי, ואחר כך שניהם לוקחים לעצמם פרויקט לקבור אותו - מינית אותם, וזהו, כבר אינם בידיך. אצל הקדוש ברוך הוא אין הדבר כן: העושר והכבוד "מלפניך" - עדיין לפניך הם, אתה נותנם למי שמוצא חן בעיניך ועדיין "אתה מושל בכל", הממשלה עדיין שלך והדבר עדיין בידך.
וכן "ובידך כח וגבורה" - הכוח והגבורה שנתת לאדם נשארים תמיד בידך, ואינו כשאר נותן ממון או כוח, שלאחר שנתן יצא הדבר מרשותו; אצלך הוא עדיין אחוז בידך. ומתוך כך "ובידך לגדל ולחזק לכל" - בכל עת בידך לגדל ולחזק לכל. וכמו שאמרו חז"ל בשקלים סוף פרק ג', שהקדוש ברוך הוא עושה סולמות ברקיע, מוריד לזה ומעלה לזה, מוריש לזה ומעשיר לזה - שהממשלה נמצאת בידו באופן תמידי. ולפי המלבי"ם אלו שני עניינים: עושר וכבוד מזה, וכוח וגבורה מזה; "לגדל" - להגדיל ולרבות, "לחזק" - להעצים ולחזק את מה שיש.
וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ וּמְהַלְלִים לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ.
מודים אנחנו לך על שחלקת לנו מטובך, על כל העושר הרב שנתת לנו - כך מבארים המצודת דוד והמצודת ציון, בהמשך למה שראינו קודם. והמלבי"ם מבאר שדוד מתייחס כאן לעושר שהתנדבו לצורך בניין בית המקדש: כיוון שהכל שלך והכל בידך, מודים אנחנו לך על הטובה שעשית עמנו שהנחת אותו בידינו. הרי הוא מידך ושלך, ובכל רגע אתה יכול ליטלו, ועל כך מגיעה תודה לבורא שהוא משאירו אצלנו ואינו נוטלו מאיתנו, ושאנו יכולים לקיים בו את מצוות ה'. "ומהללים לשם תפארתך" - כיוון שהעושר אינו שלנו אלא שלך, ובכל רגע אני מקבל את קיומו ממך, צריך על זה להלל ולהודות לשם יתברך.
וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת, כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ.
עד כאן "ויברך דוד", ומכאן ואילך תפילתו של דוד. "וכי מי אני ומי עמי כי נעצור כוח להתנדב כזאת" - מבאר המצודת דוד: דחקנו את עצמנו בנדבה הזאת, ומהיכן לנו הכוח הטבעי לעשות כדבר הזה? אלא אין זה משלנו כלל, הכל משלך. אתה נתת לנו מעט משלך, ומידך נתנו לך - ממה שנתת לנו מידך, מאותו מעט נתנו לך.
ושימו לב לדקדוק: לכאורה היה צריך להיות כתוב "נתננו", אלא שמכיוון שיש דגש בנו"ן, מתייתרת הנו"ן הנוספת והיא נופלת. זהו פסוק שרבים רגילים לקרוא אותו בטעות "נָתְנוּ לך", מפני שהם קוראים בלא ניקוד - אבל אין זה כך, אלא "נָתַנּוּ לך", התי"ו בפתח ודגש בנו"ן.
והמלבי"ם מבאר: לא ייתכן שמכוח עצמנו יהיה לנו עושר מופלג כזה עד שנוכל להתנדב כפי שהתנדב דוד המלך סכומים אדירים לבניין בית המקדש - דבר זה אינו אפשרי בכוח עצמי. אלא הכל ממך: את כל העושר הזה קיבלנו ממך, לפי שיש לנו כאן תפקיד חשוב מאוד, ולכן סייעת בידינו ומסרת בידינו את הממון הזה. ואף עתה אין הוא נחשב שלנו, ולכן אנו אומרים "ומידך נתנו לך" - מה שאנו נותנים הוא כביכול מידך שלך, לא משלנו, אלא כמי שנמסר בידינו כדי שניתן.
משל לאב שנותן לבנו מטבע ואומר לו: קח, שים בצדקה. כשהבן נוטל ונותן, אין זו נתינה שלו אלא שליחות - הוא קיבל את המטבע לידו כדי להניחו בצדקה. כך כביכול קיבלנו אנו את העושר הזה כדי שנניחו בבית המקדש. "מידך נתנו לך" - גם עתה אינו שלנו, אלא ניתן לנו על מנת שנבנה בו את הבית; עדיין הוא כביכול בידך וברשותך והוא שלך, עד שנתנו לך את שלך - לא דבר שקיבלנו ולאחר שקיבלנו נתנו, אלא משלך.