פרק כ"ט הוא פרקו האחרון של ספר דברי הימים א', והוא ממשיך את אותו מעמד גדול שבו אסף דוד את כל הקהל סמוך לפטירתו. בפרק שלפנינו דוד פונה לעם ומבקש את סיועם בבניין הבית, מונה את כל אשר הכין לבנו, ומעורר את נדבת ליבם - שהיא־היא התנאי להשראת השכינה בבית. נלך על סדר הפסוקים, ונביא את ביאורי המיוחס לרש"י, הרד"ק והמלבי"ם.
וַיֹּאמֶר דָּוִיד הַמֶּלֶךְ לְכׇל־הַקָּהָל שְׁלֹמֹה בְנִי אֶחָד בָּחַר־בּוֹ אֱלֹהִים נַעַר וָרָךְ וְהַמְּלָאכָה גְדוֹלָה כִּי לֹא לְאָדָם הַבִּירָה כִּי לַיהֹוָה אֱלֹהִים׃
המיוחס לרש"י מבאר את חריפות הדברים: גם אם היו מאה בונים, לא היו יכולים לבנות את בית המקדש - וכאן מדובר באחד יחיד, ובפרט שאותו אחד הוא "נער ורך". ונוסף לכך "והמלאכה גדולה". ואם תאמר: נקטין אפוא את הבית, לא נצטרך מלאכה גדולה כל כך - אי אפשר, "כי לא לאדם הבירה". כלומר: אין התוכניות בידינו, אין אנו המתכננים; הבירה כולה "הכל מאת ה' עליי השכיל". והבית הוא לה' אלוקים - וכיוון שכך, אין שום מקום לצמצם, שהרי "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך". אם כבר היה מקום להרחיב, וגם זאת אין בידנו, כי לא לאדם הבירה אלא לאלוקים, ומה שנקבע מאת ה' - כך ייעשה. ואף על פי כן אומר דוד לבנו: אל תיבהל מלבנות בית גדול, רם ונישא, שכן "ככל כוחי הכינותי" - הטרחה כבר הוקלה מעליך, וכבר יהיה לך קל יותר לעשות את המעשה.
מהו "נער ורך"? אומר הרד"ק: אמרו כי בן שתים עשרה שנה היה שלמה כשמלך. וכך הוא עושה את החשבון: באותו פרק שבו נולד שלמה מסופר על אמנון ותמר. "ויהי לשנתיים ימים ויהיו גוזזים לאבשלום" - הרי שנתיים; אבשלום הרג את אמנון וברח לגשור והיה שם שלוש שנים - הגענו לחמש; שב אבשלום לירושלים והיה שם שנתיים - הגענו לשבע; מרד באביו ונהרג; אחר כך "ויהי רעב בימי דוד" שלוש שנים - הגענו לעשר; בשנה שלאחריה מנה דוד את ישראל, "וישוטו בארץ" תשעה חודשים - הגענו לאחת עשרה; ובשנת מותו, שהיא שנת ארבעים למלכות דוד, תיקן את המשמרות - שתים עשרה שנה. הרי לך שלמה בן שתים עשרה בעת שקם למלוך. וזהו שאומר דוד: בו בחר אלוקים, אף שהוא נער ורך בן שתים עשרה, ועם כל זה עליו לבנות בית רם ונישא לה' אלוקים.
המלבי"ם מבאר שמלבד פשוטו של מקרא - שדוד מודיע להם שנער צעיר עומד לחלוש על מלאכה גדולה ועצומה, מלאכה "כפי גדולת האל", שהרי צריך לעשותה לכבודו, ומשום כך הוא מבקש שיסייעו בידו - יש כאן גם עניין פנימי. שלא יאמרו: המלאכה הזאת היא מעל כוח העם, בית כזה הוא מעל יכולתנו. אומר להם דוד: דעו לכם שעיקר הבית נעשה על ידי הקדוש ברוך הוא ובעזרתו. והיכן רואים זאת? "והבית בהיבנותו אבן שלמה מסע נבנה" - מהו "נבנה"? מעצמו. אומרים חז"ל: הבית כמו נבנה מעצמו.
ויסוד גדול יש כאן: כאשר הקדוש ברוך הוא רוצה לעשות דברים בדרך הטבע, הוא בוחר תמיד באמצעים הנכונים והמספיקים אל התכלית הנרצה. לאחר בריאת העולם אין הקדוש ברוך הוא יוצר דברים בדרך נס של יש מאין, אלא הכול נעשה באופן טבעי, באמצעים נכונים ומספיקים. ולהיפך - במעשה המיוחס לאלוקים, לדבר שהוא מעל הטבע, השם בוחר אדרבה באמצעים "חלושי החומר ושלמי הצורה": מבחינה פיזית חלשים, ומבחינת מעלתם הרוחנית גדולים, רמים וחזקים, כדי שתחול עליהם עזרתו לפי מעלת נפשם בקודש.
ומכאן ראיה לעניינו: אם היה הקדוש ברוך הוא רוצה שהבית ייבנה בכוח אדם בלבד, לא היה בוחר מישהו חלש, צעיר וקטן - ילד בן שתים עשרה - שיבנה את בית המקדש. ואם לא כן, היה מצמיד לו הרבה עוזרים, מסייעים ואומנים מומחים, כשם שראינו במלאכת המשכן: אף שמדובר היה בדרגה רוחנית גבוהה יותר מבניין בית המקדש, המשכן נבנה על ידי בצלאל ואהליאב ואנשים מומחים במלאכת חרשים, בנחושת, בכסף ובזהב - הקדוש ברוך הוא יצר תשתית אנושית מתאימה לבניין. אבל כאן: "שלמה בני אחד" - אין עוזר לו, "נער ורך" - והמלאכה גדולה מכוחו, ואף על פי כן בו בחר ה'. מה אתה למד מכאן? "כי לא לאדם הבירה" - מלאכת בניית הבירה אינה מתייחסת לאדם. לכן אל תיבהלו מכובד המלאכה ומהטלתה על עלם צעיר, שהרי "הבית בהיבנותו" - כביכול נבנה הבית מעצמו, בסיוע שהוא מעל דרך הטבע, "כי לה' אלוהים", והוא ישלח עזרו מקודש.
ושלמה עצמו נבחר לפי מעלתו בקודש - "ידידיה", השם אהבו. אל תסתכל על חומרו, ילד בן שתים עשרה, אלא על שלמות צורתו: אדם עם השגות עצומות, שכבר אז הקדוש ברוך הוא נגלה אליו ואומר לו "מה תבחר", והוא בוחר בחוכמה - וכל זה על עלם צעיר. הרי שהיה שלם הצורה אף שהיה חלוש החומר.
ואם תרצו, כך גם בקריעת ים סוף. הקדוש ברוך הוא יוצר כביכול את התשתית הטבעית כדי שהדברים ייעשו בתוך מסגרת הטבע: לפני הקריעה הייתה "רוח קדים עזה כל הלילה". וכי רוח חרישית קורעת ים? וכי יש בה כוח לייבש את הים? לא. אדרבה, דווקא רוח שאין בכוחה לייבש את הים - כדי שתבין שהיה כאן נס, ולא תתרגם את הדברים כפעולה מגושמת. גם בבניין הבית כך: הקדוש ברוך הוא לא הוריד אותו בנוי באש, אלא נתן לשלמה לבנות - דבר על־טבעי, אך בתוך מסגרת הטבע, באמצעים חלושי החומר ושלמי הצורה.
וּֽכְכׇל־כֹּחִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית־אֱלֹהַי הַזָּהָב לַזָּהָב וְהַכֶּסֶף לַכֶּסֶף וְהַנְּחֹשֶׁת לַנְּחֹשֶׁת הַבַּרְזֶל לַבַּרְזֶל וְהָעֵצִים לָעֵצִים אַבְנֵי־שֹׁהַם וּמִלּוּאִים אַבְנֵי־פוּךְ וְרִקְמָה וְכֹל אֶבֶן יְקָרָה וְאַבְנֵי־שַׁיִשׁ לָרֹב׃
"וככל כוחי" - בכל היכולות שלי הכנתי את כל מה שצריך: את הזהב לצורך מה שצריכים לבנות בזהב, ואת הכסף לכל מה שצריכים לעשות בכסף, והנחושת לנחושת, הברזל לברזל, העצים לעצים, ואבנים יקרות ואבני שיש לרוב.
המיוחס לרש"י מפרט: "אבני שוהם ומילואים" - כדוגמת המשכן, אבני שוהם ואבני מילואים לאפוד ולחושן. "אבני פוך ורקמה וכל אבן יקרה" - לתת בקירות הזהב, וכן בכלי הכסף נתנו בהם אבנים יקרות. "אבני שיש" - לצורך העמודים, השולחנות והרצפה, שלכל אלה נדרשות אבני שיש. והרד"ק מוסיף בעניין ה"פוך": אפשר שהן אבני הכחול, או אבנים יקרות שעינן כעין הכחול. ומניין הקישור לכחול? מלשון "ותשימי בפוך עינייך" - הפוך היה הצבע שהיו כוחלות בו את העיניים, כמו שהגמרא מזכירה בכמה מקומות שהיו כוחלים את עיניהם.
וְעוֹד בִּרְצוֹתִי בְּבֵית אֱלֹהַי יֶשׁ־לִי סְגֻלָּה זָהָב וָכָסֶף נָתַתִּי לְבֵית־אֱלֹהַי לְמַעְלָה מִכׇּל־הֲכִינוֹתִי לְבֵית הַקֹּדֶשׁ׃
אומר דוד: מרוב שאני רוצה את בית אלוקי, יש לי סגולה - אוצר של זהב וכסף - שנתתי לבית אלוקי למעלה מכל אשר הכינותי לבית הקודש. ומבאר המלבי"ם: אף שהכנתי ככל כוחי את כל החומרים הנצרכים לבניין, "ברצותי בבית אלוהי" - היה לי רצון עז לפאר ולהדר את בית ה', שהרי בבית האלוקים אין אומרים "די" או "יותר מדי". הלא השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, וכמה שתעשה כך ייטב; אין גבול להדרו ולתפארתו. לכן יש לי עוד סגולה: זהב וכסף שבהם יטיחו את קירות הבית, ועל ידיה יהיה הבית מפואר יותר ממה שתכננתי בתחילה - כפי שאנו רואים בספר מלכים בתיאור בניין הבית, כיצד ציפו את הקירות בזהב.
ומדייק המלבי"ם בשינוי הלשון: בתחילה "הכינותי לבית הקודש", ועכשיו "נתתי לבית אלוהי". כלומר, הדבר צריך להיות מכובד יותר, שאין זה סתם מקדש אלא מקדש שבו ישכון אלוקַי. ולכן אין די בבית בנוי לתלפיות מאבני גזית, אלא צריך לטוח אותו ולצפותו בזהב ובכסף.
שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים כִּכְּרֵי זָהָב מִזְּהַב אוֹפִיר וְשִׁבְעַת אֲלָפִים כִּכַּר־כֶּסֶף מְזֻקָּק לָטוּחַ קִירוֹת הַבָּתִּים׃
זו הסגולה שהכין מתוך "ברצותי בבית אלוקי": שלושת אלפים כיכרי זהב מזהב אופיר - זהב אופיר נחשב לזהב המכובד והמפואר שבזמנם - ועוד שבעת אלפים כיכר כסף מזוקק. "מזוקק" מפרש המיוחס לרש"י: לבן הרבה, שזיקקו אותו מכל הסיגים. ומוסיף, שאין אדם יכול לטוח דבר לא בכסף ולא בזהב אלא אם כן הוא מזוקק - כנראה שאם אינם מזוקקים אינם נדבקים ומתחברים היטב אל הקירות.
שואל הרד"ק: הרי בזהב היו טוחים את הקירות, ומדוע נאמר כאן "שבעת אלפים כיכר כסף מזוקק לטוח קירות הבתים"? הבית היה מצופה זהב מבפנים, ולא היה טוח כסף. חז"ל דורשים: "לטוח קירות הבית" - וכי כסף היה? והלא זהב היה! ולמה קוראים אותו כסף? שהיה מכסיף כל בעלי זהבים. ומהו "מכסיף"? מבייש - כלשון "כיסופא", בושה, וכמו "נהמא דכיסופא", לחם בושת. כלומר, זהב יקר כל כך שהיה מבייש את כל בעלי הזהב.
והרד"ק עצמו מיישב באופן אחר: "לטוח קירות הבתים" אינו חוזר על הכסף אלא על הזהב שנזכר בתחילת הפסוק - כאילו נכתב: שלושת אלפים כיכרי זהב מזהב אופיר לטוח קירות הבתים, ושבעת אלפים כיכר כסף מזוקק. ויש הסבר נוסף: באמת בתחילה הכין דוד גם כסף וגם זהב לטוח את הקירות, שכן לא היה בטוח שיספיק הזהב - אולי את הפְּנים בזהב ואת החוץ בכסף או להיפך. אבל לאחר מכן, כששלמה העשיר מאוד עד שלא נחשב הכסף למאומה, לא השתמש בכסף כלל וטח את הכול בזהב. דוד לא ידע מראש שיגיעו לעושר כזה, ולכן הכין את שניהם - ואין כאן סתירה: מצד אחד הכין אכן כסף מחשש שלא יספיק הזהב, ולמעשה טחו רק בזהב.
לַזָּהָב לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף לַכֶּסֶף וּלְכׇל־מְלָאכָה בְּיַד חָרָשִׁים וּמִי מִתְנַדֵּב לְמַלֹּאות יָדוֹ הַיּוֹם לַיהֹוָה׃
אומר המלבי"ם: אף שהכנתי את כל הנצרך לחיצוניות הבניין - את החומרים לזהב ולכסף, ואת הפועלים והחרשים לכל מלאכה - כל אלה אינם אלא נתונים חיצוניים, גשמיים. יש לך מבנה אבן ויש לך ציפוי זהב, אבל זה גוף בלא נשמה. מה שאנחנו צריכים הוא השראת השכינה - שהקדוש ברוך הוא יחפוץ בבית הזה ושכינתו תהא ניכרת בו. ולתנאי המקדש שתחול בו קדושה צריך דבר נוסף: נדבת לב העם והכנתם, ועל ידה תחול הקדושה בבית.
ומניין? כבר מן המשכן: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" - קח את התרומה ממי שמוכן לנדב, כי זו הסיבה להשראת השכינה. עיקר תרומת ה' היא נדבת הלב, ועליה חל הרצון והקדושה מאת ה'. לכן אומר דוד "ומי מתנדב למלאות ידו היום לה'" - שבנדבת ליבו ימלא ידו לה', ובזה יעשה את הדבר הנרצה לפני הבורא יתברך. ומהו "למלאות ידו"? אומר המיוחס לרש"י: כמו "ומילאת יד אהרן ויד בניו", ותרגומו "ותקרב קורבן דאהרן" - להביא את התקרובת שהוא רוצה להביא היום לה'.
וַיִּתְנַדְּבוּ שָׂרֵי הָאָבוֹת וְשָׂרֵי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וּלְשָׂרֵי מְלֶאכֶת הַמֶּלֶךְ׃
אומר המיוחס לרש"י: אותם שנזכרו למעלה על שבטי ישראל, ראשי השבטים שראינו את שמותם, הם אשר התנדבו ראשונה - וכמו שנאמר למעלה "ובני ישראל למספרם ראשי האבות". וגם "שרי מלאכת המלך", אותם שהיו אחראים על עבודת אדמת המלך, בכרמים ובשאר המקומות כפי שראינו, הם שהתנדבו תחילה.
וַיִּתְּנוּ לַעֲבוֹדַת בֵּית־הָאֱלֹהִים זָהָב כִּכָּרִים חֲמֵשֶׁת־אֲלָפִים וַאֲדַרְכֹנִים רִבּוֹ וְכֶסֶף כִּכָּרִים עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וּנְחֹשֶׁת רִבּוֹ וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים כִּכָּרִים וּבַרְזֶל מֵאָה־אֶלֶף כִּכָּרִים׃
כיכר היא מידת משקל המוכרת בחז"ל. "ואדרכונים ריבו" - אדרכון הוא שם מטבע שהיה ידוע ומוכר אצלם, והוא מופיע בעוד מקומות בתנ"ך, גם בספר עזרא וגם בספר נחמיה. הכמות הייתה ריבו, כלומר עשרת אלפים, שלא הגיעו לכדי משקל של כיכר.
וְהַנִּמְצָא אִתּוֹ אֲבָנִים נָתְנוּ לְאוֹצַר בֵּית־יְהֹוָה עַל יַד־יְחִיאֵל הַגֵּרְשֻׁנִּי׃
מי שנמצאו אצלו אבנים לצורך הבניין, מסר אותן ליד יחיאל, ויחיאל הביאן אל האוצר. ומי הוא יחיאל זה? יחיאל הגרשוני, שראינו לעיל בפרק כ"ו שהיה נגיד על האוצרות: "בני יחיאלי זתם ויואל אחיו על אוצרות בית ה'". לכן מי שרצה להביא אבנים לאוצר בית ה' נתן אותן לאחראי על האוצר.
וַיִּשְׂמְחוּ הָעָם עַל־הִתְנַדְּבָם כִּי בְּלֵב שָׁלֵם הִתְנַדְּבוּ לַיהֹוָה וְגַם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה׃
עיקר הכוונה, אומר המלבי"ם, שהתנדבו בלב שלם, ושמחו בהתנדבותם. יש אדם שעושים מגבית ואין לו ברירה והוא נאלץ לתת - שלא יאמרו עליו קמצן; או שיש שם עוד אנשים והוא מבקש לגנוב את ההצגה, ויתן יותר כדי שישימו לב אליו. בקצרה, יש הרבה סיבות למה אדם נותן, ולא רק מפני שהוא שמח לתרום ולתת. כאן מעיד הכתוב שלא כן היה: "וישמחו העם על התנדבם".
והמיוחס לרש"י מבאר מהו "בלב שלם": כפי שהוזכר לעיל, יש מושג של שני לבבות - לשון "לבב" מורה על שני לבבות, ויש נותן "בלב ולב", שאין ליבו שלם עם מה שנותן אלא ליבו חצוי. יש אדם שנותן בעל כורחו, שלא בנפש חפצה, מפני שהוא מתבייש מאחרים - זה נקרא שני לבבות. אבל אלו נתנו ברצון נפשם לשם ה', בלב שלם ולא בשני לבבות.
ולמה שמח דוד? מפני שדוד יודע שבזה הושלמו התנאים לבניין שתשרה עליו שכינה, וזה מה שיפיק רצון מאת ה'. כמו שהיה במשכן, כך גם כאן: כאשר העם מתנדבים ברצון ליבם ונותנים את הלב - וזה העיקר, "בלבבי משכן אבנה" - ממילא יכולה השכינה לשרות בבית אשר ייבנה לשמו.
ומוסיף המיוחס לרש"י: אל תחשוב שהשמחה של דוד הייתה שוות ערך לשמחתם, אלא בא הכתוב לומר לך שהשמחה שלו הייתה גדולה משלהם, מפני שהוא היה המתחיל בדבר - הוא שיזם את כל התרומה הזאת. לכן מזכיר אותו הכתוב בפני עצמו, שאינו חלק מן הכלל: "וגם דויד המלך שמח שמחה גדולה", הרבה מעל ומעבר לשמחת כולם. ודוגמה לכך: "ההרים נזלו מפני ה'" - זה סיני. ולמה לומר שזה סיני, והרי "הרים" כולל גם את סיני, וכי אינו הר? אלא מפני אשר ירד עליו ה' באש - כיוון שעל סיני ירד ה' באש, היה הוא בדרגה גבוהה יותר. כל ההרים נזלו מפני ה', אבל הר סיני הרבה מעל ומעבר, מפני שעליו ירד ה' באופן פרטני.
דוד פותח את דבריו האחרונים בהצגת הפער: בן יחיד, נער ורך, ומלאכה גדולה כגדולת האל - ומכאן עצמה ההוכחה ש"לא לאדם הבירה". כאשר הקדוש ברוך הוא פועל בדרך הטבע הוא מזמן אמצעים מספיקים לתכלית, וכאשר הוא פועל מעל הטבע הוא בוחר דווקא אמצעים חלושי החומר ושלמי הצורה - כרוח הקדים בים סוף, וכשלמה בן שתים עשרה שבו נבחר לפי מעלתו בקודש. לאחר מכן מונה דוד את כל אשר הכין: זהב, כסף, נחושת, ברזל, עצים ואבנים יקרות, ועל הכול סגולת זהב אופיר וכסף מזוקק לטוח את הקירות, מתוך "ברצותי בבית אלוהי" - שאין גבול להדר בית ה'. ואף על כל זאת, כל ההכנה החומרית היא גוף בלא נשמה: התנאי להשראת הקדושה הוא נדבת לב העם, ולכן "ומי מתנדב". וכשהתנדבו השרים והעם בלב שלם ובשמחה, שמח דוד שמחה גדולה מכולם - שכן בזה הושלמו התנאים לבית שתשרה בו השכינה.