פתיחה: חתימת ספר דברי הימים א'
אנו מגיעים לסיומו של ספר דברי הימים א'. דוד המלך עומד לפני כל הקהל, לאחר שהתנדבו ישראל בעין יפה לבניין הבית, ופותח בתפילת הודאה שהיא מן הנשגבות שבמקרא. מתוך ההודאה הזאת נלמד יסודות גדולים בהשקפה: מהו האדם בעולמו, מה ערכה של הכוונה בנתינה, ומהו "הוד מלכות". ומשם נמשיך אל המלכת שלמה, אל סיכום ארבעים שנות מלכות דוד ואל חתימת הספר.
"כי גרים אנחנו לפניך" - אין לאדם קניין בעולם
כִּי־גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וְתוֹשָׁבִים כְּכׇל־אֲבֹתֵינוּ, כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל־הָאָרֶץ וְאֵין מִקְוֶה׃
המצודת דוד מבאר: "כי גרים אנחנו לפניך" - אין לנו חלק ונחלה בארץ, ואף לא אחוזה, אלא רק לגור בה, כלשון הכתוב "כי גרים ותושבים אתם עמדי". אנחנו כאן באופן זמני, ברצון השם שנתן לנו מקום לגור בו.
ולכאורה יש לדקדק: אם אבותינו היו תושבים, הרי ירשנו את נחלתם ואנחנו כבר תושבים ממש. על כן אומר דוד "גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו" - אין לנו כאן נחלה קנויה, וגם אבותינו לא היו תושבים גמורים אלא בגדר גרים ותושבים. כמו שאמר אברהם אבינו "גר ותושב אנֹכי עמכם", ופירש רש"י: אם תרצו לתת לי כגר - מוטב, ואם לאו - אטול כתושב, כמי שמגיע לו. כך גם אנחנו: יש לנו כביכול זכות של תושבים, אבל אנו רק גרים - תושב שהוא במעמד של גר. שהרי "לך שמים אף לך ארץ, תבל ומלואה אתה יסדתם", והכול שלך ריבונו של עולם, ואנחנו כאן רק גרים. אין לאדם כאן קניין נצח: כל מה שיש לו הוא שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה. האדם גר בעולמו.
"כצל ימינו" - כצל כנפי הדבורה
על "כצל ימינו על הארץ" מביא מדרש קהלת: לא כצל האילן ולא כצל העוף הפורח, שעושים צל לימים ולשנים או לשעה אחת, אלא כצל כנפי הדבורה - שיש לה כנפיים ואין לה צל. וכמה הוא צל כנפי הדבורה? משהו מועט שבמועט. כך הם חיינו, קצרים ביותר.
בחור צעיר עדיין מרגיש שהחיים ארוכים. אף עשו מחקר מעניין: אצל צעירים היום ארוך מאוד, ואצל מבוגרים הוא קצר מאוד. הצעיר מרגיש שכל שנה נמשכת - עד שיסיים כיתה ב', עד כיתה ג', עד שיסיים ישיבה קטנה. והמבוגר אומר: זה היה לפני חצי שנה - ובעצם כבר עברו שנתיים. הוא מסתכל בשעון: כבר ערב, והרי רק עתה התפללתי שחרית. ככל שאדם מתבגר, הזמן כביכול רץ אצלו יותר. וההסבר: מבוגר ממלא את זמנו, וכשאתה ממלא את הזמן - הזמן רץ. "אני לא מספיק, אני חייב לעשות את זה, ויש לי גם שיעור, ואני חייב לסדר את זה" - והזמן עף. אבל הצעיר, שאינו יודע במה למלא את השעה, השיעור נמתח לו כמו מסטיק, וההפסקה נמתחת, ואחר הצהריים "אמא, משעמם לי". כשאין לך במה למלא - הזמן מתארך. וכשאתה ממלא - אתה תמה איך עבר הזמן. ועם כל זה, בסופו של דבר "ימינו כצל": כשאדם מתבגר הוא רואה פתאום באיזו מהירות חלפו הימים.
מספרים על אדם שישב בבית אבות והחליט לכתוב את הביוגרפיה שלו: "אלו הם חיי". התיישב וחשב: מה אכתוב? את ימי הגן? זה לא מעניין. אולי מבית הספר - התחיל לחשוב, סטנדרטי, לא מעניין. אחר כך הצבא - גם שם שום דבר מיוחד. אחר כך התחתן והתגרש, התחתן שוב והתגרש שוב; המריבות עם אשתו? הסכסוכים עם הילדים? גם את זה לא ראוי לכתוב. בבוקר מצאו אותו מוטל על השולחן, נפח נשמתו, ולפניו כותרת: "אלו הם חיי" - ודף ארוך וריק. כמה נורא. אבל אם קמת לשחרית, הלכת לבית המדרש, קיימת מצווה, עשית חסד, הארת פנים לזולת - יש לך מה לכתוב. כל יום אתה יכול לכתוב "אלו הם חיי": מה עשיתי היום, אילו מצוות, איזה נצח קניתי. כל זה עולה למעלה. ואם לא - נשאר האדם עם גיליון ריק.
"ואין מקוה" - אין מי שיש לו תקווה שיצליח לעקוף את יום המוות. אין אדם מלא כבוד שלא תעבור עליו הכוס. ואם כן, גרים אנחנו לפניך, וכל מה שנתת לנו - כמה אנו צריכים להודות לך ולשבח אותך, שהרי כל מציאותנו זמנית.
ביאור המלבי"ם: הצל הארוך מבשר את השקיעה
המלבי"ם מבאר: "כי גרים אנחנו לפניך" - לא ייתכן שיהיה לנו קניין בארץ, שהרי גרים אנחנו. כשם שהגר שאינו מאזרחי הארץ אין לו קניין בה, אלא הוא כעובד זר בלבד, כך אנחנו. אין אנו מתושבי קדם, אלא נולדנו לא מזמן, והנפש עצמה שורשה ממקומות עליונים והיא כלל אינה מכאן. וגם בעת שאנו כאן, "תושבים ככל אבותינו" - יושבים בארץ זמן מוגבל, וכשם שאבותינו ישבו זמן מה ונסעו, כך גם אנו ניסע בבוא העת.
וכאן מבאר המלבי"ם באופן נפלא את דימוי הצל: ככל שהצל ארוך יותר, סימן שהיום עומד להיגמר. מתי הצל מתארך? כשהשמש כבר בשקיעה. כך ריבוי ימינו אינו אומר שאנו נשארים כאן יותר, אלא שאנו מתקרבים אל הסוף. אין תקווה שנאריך כאן ימים, וכל הקניינים שקנינו הם קנייני שעה ולא קניינים נצחיים. ועל כן אנו מודים לך שסייעת בידינו, ומידך נתנו לך - שנוכל לתת את הקניינים הללו לבניין בית המקדש, לדבר נצחי.
סיפר רבי יענקל'ה גלינסקי: פעם הלך לבקר את החזון איש, והחזון איש היה מחוץ לביתו, ובאותו זמן התקינו ברחוב פנס תאורה. אמר לו החזון איש: ראית? התקינו כאן פנס. לא ידעתי מה עליי להשיב, סיפר רבי יענקל'ה - "מזל טוב"? אמר לו החזון איש: לא שמת לב? ככל שאדם עומד מתחת לאור, כך הוא עושה פחות צל; וככל שהוא מתרחק, הוא עושה יותר צל. ואיזה מוסר גדול יש בזה: ככל שאדם רחוק מאור האלוקים, כך הוא עושה יותר צל - הוא יותר "עושה רושם", יותר תופס מקום. וכשאדם נמצא ממש תחת האלוקים, הוא מתאפס לגמרי: אני שום דבר, אני אפס בתוהו. וככל שאתה מתרחק - אתה מרגיש גדול. ואומרים: אם אתה רואה שאנשים קטנים עושים צל גדול, אות היא שהשמש שוקעת.
"מידך הוא ולך הכל"
יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ כֹּל הֶהָמוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר הֲכִינֹנוּ לִבְנוֹת־לְךָ בַיִת לְשֵׁם קׇדְשֶׁךָ, מִיָּדְךָ הוּא וּלְךָ הַכֹּל׃
מהו "ההמון"? אומר הרד"ק: כמו "הממון", ו"המון" הוא מלשון ריבוי - ריבוי הכסף והזהב, כמו "המון רשעים רבים" שהוא ריבוי רשעים. ובעצם שורש הביטוי "המון" הוא מלשון המיה, שכן בציבור גדול נשמע רחש והמיה, "קריה הומיה", אלא שכבר הפך לביטוי של ריבוי - "המון עם", ומשם הושאל גם ל"המון כסף". וכוונת דוד: כל הממון הזה מהכסף ומהזהב שהכנו - מידך הוא, כי לך הכול. אומר המלבי"ם: לא נתנו את שלנו, אלא נתנו את כספך; לא מידנו הוא אלא מידך. ובזה הוא מסכם ומסיים את דבריו.
"אתה בוחן לבב" - העיקר היא הכוונה
וְיָדַעְתִּי אֱלֹהַי כִּי אַתָּה בֹּחֵן לֵבָב וּמֵישָׁרִים תִּרְצֶה, אֲנִי בְּיֹשֶׁר לְבָבִי הִתְנַדַּבְתִּי כׇל־אֵלֶּה, וְעַתָּה עַמְּךָ הַנִּמְצְאוּ־פֹה רָאִיתִי בְשִׂמְחָה לְהִתְנַדֶּב־לָךְ׃
מהו "לבב" ולא "לב"? כפי שהסביר המצודת דוד לעיל: לאדם שתי לבבות - לב טוב ולב רע, שני יצרים. ואתה, השם, בוחן אותם, "ומישרים תרצה" - אתה רוצה את הלב הטוב, את הלב הישר. ואני יודע שביושר לבבי יישרתי את ליבי להתנדב את כל זה לכבודך.
ושימו לב לדיוק: על עצמי אני יכול להעיד שעשיתי זאת ביושר לבב, אבל על העם איני יכול להעיד - לראות ללבב זה אתה השם רואה. ומה כן אני יכול להעיד? שראיתי אותם מתנדבים בשמחה. השמחה מורה על רצון טוב ועל יושר ליבם. האם אולי כלפי חוץ בלבד, ובתוך תוכם היו מצירים על הוצאת הממון? את זה איני יכול לדעת. אבל את השמחה ראיתי, ועליה אני מעיד.
ומהו "הנמצאו פה"? מבאר המצודת דוד: ריבונו של עולם, הכסף היה אמור להיות הרבה יותר, שהרי יש עשירים גדולים שלא התכנסו עתה לירושלים אלא נמצאים בכל הארץ. אילו היו כולם כאן, הייתה הנדבה גדולה הרבה יותר. כל הנדבה שלפנינו היא רק מאלו שהגיעו לכאן.
והמלבי"ם מוסיף: אף שאמרנו שהזהב והכסף אינם שלנו והכול מידך, הרי אתה ריבונו של עולם אינך מביט על הכסף ועל גודל הסכום, אלא "אתה בוחן לבב" - העיקר אצלך הוא מחשבת הלב, אינך מבקש את הכסף והזהב אלא את המישרים.
וכמו שמביאה הגמרא: יש בן שאומר לאביו "קום עבוד וטחון בריחיים", ומקבל שכר עצום; ויש מאכיל את אביו פסיוני ונענש. כיצד? האב נדרש לצאת לעבודת המלך, אמר לו הבן: עבודת המלך קשה מאוד, ואילו הטחינה בריחיים קלה יותר; אני צריך לטחון בריחיים, בוא אתה תטחן במקומי ואני אלך לעבודת המלך הקשה. זה קיבל שכר מושלם. ולעומתו, המאכיל את אביו פסיוני במאכלים משובחים, אך אומר לו בזלזול ובבוז: "קום, תאכל כבר, הבאתי לך, מה אתה מחכה?" - זה מבזה את אביו. הרי שהעיקר הוא באיזו מחשבה נתת את הדברים.
וכן מביא המדרש כמה וכמה דוגמאות, כאותו עני שנתן קומץ קטן, והקדוש ברוך הוא החשיב לו ואמר שהוא שווה יותר מכל הקורבנות שהקריבו. אצל הקדוש ברוך הוא העיקר הוא כוונת הלב. אדם יכול לתת מתנה גדולה מאוד, אבל רק משום שלחצו עליו, או משום שלא היה נעים לו מהסביבה, או כדי לקנות שם. ואדם אחר נותן מתנה קטנה, אבל באמת לשם שמיים - וודאי שהיא החביבה לפני השם. שהרי הקדוש ברוך הוא אינו זקוק לכסף, הוא זקוק ללב טהור ולנדיבות. אצל בשר ודם, המקבל מתנה, ייתכן שיאמר: לא מעניינת אותי הכוונה, העיקר שיתן הרבה. אבל הקדוש ברוך הוא - הכול שלו, ומה משנה לו אם תיתן הרבה או מעט? מה שחשוב לו הוא הכוונה.
"שׇׁמְרָה־זֹּאת לְעוֹלָם" - ציורי הלב
יְהֹוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל אֲבֹתֵינוּ, שׇׁמְרָה־זֹּאת לְעוֹלָם לְיֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ, וְהָכֵן לְבָבָם אֵלֶיךָ׃
קוראים "שׇמרה" ולא "שָמרה", מפני שהשי"ן מנוקדת בחטף קמץ, וחטף קמץ נקרא תמיד בתנועת "או", כמו "אֳנייה", כמו "חׇכמה". פסוק זה אנו קוראים בכל יום בסוף "ובא לציון".
המצודת דוד מבאר: "שמרה זאת לעולם" - תזכור לנו את הנדבה הזאת למצווה רבה ולצדקה לעולם. "ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך" - שהרי יש כאן שתי לבבות, לב טוב ולב רע, ואתה בוחן לבבות; והבקשה היא ששני הלבבות, גם הלב הנוטה לטוב וגם הלב השואף לרע, יהיו לב אחד לעובדך, ולא תהיה לאדם משיכה לכאן ולכאן, אלא שניהם יהיו מיוחדים לעבודתך.
המלבי"ם מפרש: "שמרה זאת לעולם" - את הנדיבות הזאת ואת יושר ליבם, תשמור ותזכור את הזכות הזאת, "ליצר מחשבות לבב עמך" - שכך יהיה תמיד ציור מחשבות ליבם. "יצר מחשבות" הוא כמו ציור המחשבות, שהציורים שמעלה הרוח על הלב יהיו תמיד ציורים טובים. המלבי"ם מרבה להזכיר את עניין הציורים העולים על הלב, שהם המחשבות, והם המקור לכל מעשי האדם.
פעם שאלו את החפץ חיים: מי הוא האדם? אמר: האדם הוא סך כל מחשבותיו. איפה שהמחשבות מונחות - שם האדם. ייתכן שאדם יושב בבית המדרש ומחשבותיו אי שם בחוץ - אז הוא באמת בחוץ; פיזית הוא כאן, אבל למעשה הוא שם. וייתכן ההפך: אדם עובד במלאכתו וכל הזמן חושב "מתי אסיים ואלך לבית המדרש" - מחשבותיו בבית המדרש, והוא נמצא בבית המדרש.
דוגמה לדבר: בליל יום הכיפורים אנו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו" בקול, ולכאורה דווקא אז היינו צריכים לאומרו בלחש, שהרי עדיין אכלנו ואנו כבני אדם, ואילו במוצאי יום הכיפורים, כשאנו כבר כמלאכים, היה ראוי לאומרו בקול. אלא לפי מה שאמרנו החילוק ברור: השאלה היא היכן נמצאות המחשבות. בכניסת הצום, היכן הראש? "אני הולך להתפלל חמש תפילות, אני הולך להתענות, אני הולך לעשות תשובה על מעשיי" - שם אתה נמצא, ולא היכן שהכרס שלך. ואילו במוצאי הצום, אמנם הכרס הצטמקה ואתה כמלאך, אבל היכן הראש? בקפה ובעוגה, באיך תפתח את הצום. ולכן - אמור "ברוך שם" בלחש, שכן אינך מלאך. איפה שהראש, איפה שהמחשבות - שם האדם. וראוי שאדם ישאף להיות בדרגות שאחזנו בהן ביום הכיפורים תמיד.
אם כן, העיקר הם הציורים העולים על הלב. ועל כן הבקשה: אנא השם, "שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך" - שבמחשבותיהם יעלו רק ציורים טובים, שאיפות לטוב ורצון לעשות טוב. כשאדם חושב לעשות רע לזולת - זה ציור רע העולה על ליבו; חושב לגנוב - ציור רע; מהרהר בעבירה - ציור רע. ולכן "והכן לבבם אליך", שיעלו על ליבם רק ציורים טובים; וגם אם יעלה ציור רע, איזו מחשבה שלילית, שיתגבר הלב - שהלב הוא תמיד לפי המלבי"ם הכוח המושל - ויכניע את הציור הרע, ועל ידי זה ימשול ביראת השם.
תפילת דוד על שלמה
וְלִשְׁלֹמֹה בְנִי תֵּן לֵבָב שָׁלֵם לִשְׁמוֹר מִצְוֺתֶיךָ עֵדְוֺתֶיךָ וְחֻקֶּיךָ, וְלַעֲשׂוֹת הַכֹּל וְלִבְנוֹת הַבִּירָה אֲשֶׁר־הֲכִינוֹתִי׃
קוראים "עֵדְוֺתֶיךָ", מפני שמתחת לדל"ת יש שווא; אילו הייתה הדל"ת ללא ניקוד, היינו קוראים אחרת בשל הוי"ו שאחריה.
דוד מבקש: "תן לו לבב שלם" - שלא תהיה בליבו שום נטייה לרע ושום פנייה חיצונית, אלא כל מגמתו ושאיפתו תהיה לשמור מצוותיך, עדותיך וחוקיך - בין המצוות, בין החוקים ובין העדות, ולא יעבור על אף אחת מהן. "לשמור" מכוון ללאווים, שכן לשון שמירה נאמרת תמיד בלשון "פן" ו"אל"; ו"לעשות הכל" - אלו מצוות העשה, שיקיים את כל מצוות העשה שהוא מחויב בהן.
ומהו "ולבנות הבירה אשר הכינותי"? אומר המצודת דוד: כיוון שאני כבר הכנתי וזימנתי את הכול, קל לו עתה לבנות; ו"אשר הכינותי" בא להדגיש שמאחר שהכול מוכן, המלאכה קלה הרבה יותר, ותסייע לו לבנותה.
ברכת הקהל
וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְכׇל־הַקָּהָל בָּרְכוּ נָא אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם, וַיְבָרְכוּ כׇל־הַקָּהָל לַיהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיהֶם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַיהֹוָה וְלַמֶּלֶךְ׃
דוד אומר להם: ברכו את השם אלוהיכם - כל זה בזכותכם, שהתנדבתם והקדוש ברוך הוא שוכן עליכם. והם משיבים בענווה שאין זה בזכותם, ולכן "ויברכו כל הקהל לה' אלהי אבותיהם" - בזכות אבותינו. ומהו "ויקדו"? אומר המצודת ציון: כפפו הקודקוד, זהו לשון קידה.
הזבחים למחרת
וַיִּזְבְּחוּ לַיהֹוָה זְבָחִים וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת לַיהֹוָה לְמׇחֳרַת הַיּוֹם הַהוּא, פָּרִים אֶלֶף אֵלִים אֶלֶף כְּבָשִׂים אֶלֶף וְנִסְכֵּיהֶם, וּזְבָחִים לָרֹב לְכׇל־יִשְׂרָאֵל׃
מדוע דווקא "למחרת היום ההוא"? מסביר המצודת דוד: באותו יום שדוד כינס אותם ודיבר את דבריו לא היה להם פנאי. וכשהלכו משם, התעסקו בקניית הבהמות לצורך הקורבנות עד הלילה, ולמחרת באו וזבחו. לכן מדגיש הכתוב שהיה זה למחרת.
המלכת שלמה שנית ומשיחת צדוק
וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ לִפְנֵי יְהֹוָה בַּיּוֹם הַהוּא בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה, וַיַּמְלִיכוּ שֵׁנִית לִשְׁלֹמֹה בֶן־דָּוִיד וַיִּמְשְׁחוּ לַיהֹוָה לְנָגִיד וּלְצָדוֹק לְכֹהֵן׃
"וימליכו שנית" - הרי כבר המליכוהו פעם אחת, כמו שכתוב "ויקח צדוק את הקרן" וכו'. ולמה היה צריך להמליכו שוב? ובפרט שידוע שמלך בן מלך אין מושחין אותו, ואם כן גם המשיחה הראשונה לא הייתה נצרכת מעיקר הדין. אלא שדוד ציווה למושחו כדי להוציא מליבם של עוזרי אדוניהו, שסברו שאדוניהו ימלוך ובאו לסייע בידו; ולכן מלכתחילה היה צורך למושחו כנגד כל המערערים.
ומהו "נגיד"? מבאר המצודת דוד: לשון משיכה, ש"נגידו" הוא תרגום של "משכו". הנגיד הוא המושך את העם, שהעם נמשכים אחריו. ומאותו טעם נקראים דברי אגדה "אגדה", שהם מושכים את הלב.
ומדוע היה צריך למשוח את צדוק לכהן? מפני שאביתר היה בין הקושרים עם אדוניהו והוא שמשח אותו, ולכן היה צורך למשוח כהן אחר ולהכריז: לא אביתר הוא הכהן אלא צדוק - כלומר כהן גדול.
והמלבי"ם מבאר את הצורך במשיחה הנוספת: המשיחה הראשונה נעשתה עם עבדי המלך בלבד, באופן מצומצם; ואילו עתה, כשדוד מכנס את כלל ישראל, המשיחה נעשית על ידי כולם.
"וישב שלמה על כסא ה'" - מלכות ללא מערערים
וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל־כִּסֵּא יְהֹוָה לְמֶלֶךְ תַּחַת־דָּוִיד אָבִיו וַיַּצְלַח, וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו כׇּל־יִשְׂרָאֵל׃
"על כסא ה'" - לעשות את משפט השם. "ויצלח וישמעו אליו כל ישראל" - שלא היו מערערים כנגדו. ואילו אצל דוד ראינו מערערים: בתחילת מלכותו מפיבושת ואבנר בן נר, בהמשך מלכותו אבשלום בנו שמרד בו ושבע בן בכרי, ובסוף ימיו אדוניה בן חגית שמתנשא לאמור. דוד התמודד עם חותרים למיניהם, ואילו כאן - כל ישראל שמעו אליו ולא היה מי שיערער על מלכותו.
וְכׇל־הַשָּׂרִים וְהַגִּבֹּרִים וְגַם כׇּל־בְּנֵי הַמֶּלֶךְ דָּוִיד נָתְנוּ יָד תַּחַת שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ׃
אומר המצודת דוד: שלא כאצל אדוניהו, ששם נאמר "והגיבורים אשר לדוד לא היו עם אדוניהו", כאן כל השרים והגיבורים היו עם שלמה. וגם בני המלך - אצל אדוניהו לא נאמר שנתנו ידם תחתיו, וכאן נתנו יד. ומהו "נתנו יד"? מבאר המצודת דוד: נתנו יד אמונה, תקעו כף לשלמה לעובדו בלבב שלם. וכן המלבי"ם: נתנו יד להיכנע תחתיו, כלשון "מצרים נתנו יד אשור לשבוע לחם". ומוסיף המלבי"ם: "וגם כל בני המלך" בא לרבות, שאף שבני המלך היו במשתה שעשה אדוניהו - שהרי אסף גם אותם - כאן יישרו קו עם דוד ושלמה וקיבלו את מלכותו.
הוד מלכות והדר מלכות
וַיְגַדֵּל יְהֹוָה אֶת־שְׁלֹמֹה לְמַעְלָה לְעֵינֵי כׇּל־יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן עָלָיו הוֹד מַלְכוּת אֲשֶׁר לֹא־הָיָה עַל־כׇּל־מֶלֶךְ לְפָנָיו עַל־יִשְׂרָאֵל׃
מהו "הוד מלכות"? אומר המצודת דוד: נתן עליו חן מלכות, כמו "ונתת מהודך עליו" שנאמר במשה וביהושע. וזהו ההוד - שהכול אמרו: הגון זה. ולעומת זאת, דוגמה למי שאין הוד עליו מצינו בספר דניאל: "ועמד על כנו נבזה ולא נתנו עליו הוד מלכות" - והמלבי"ם שם מבאר שנאמר על אנטיוכוס, ויש בזה עוד דעות. הרי שבחינת "הוד מלכות" פירושה שכיבדו אותו ואמרו עליו שהוא הגון למלכות, ואילו זה היה נבזה. וכאן מלמדנו הכתוב ששלמה היה הגון למלכות וכולם קיבלו את מלכותו.
והמלבי"ם מבחין בין הוד מלכות להדר מלכות: ההדר הוא החיצוני, כמו "פרי עץ הדר" שהוא דבר מגושם, ובו מתהדר האדם לפני העם - המלך מתהדר בעושר, בחיל ובבגדי מלכות, וזהו הדר המלכות. ואילו ההוד הוא הבחינה הפנימית, העניין הנפשי: שהיה מלא רוח משפט, ענווה, צדק, רחמים, חמלה, חוכמה ובינה. "ויתן עליו הוד מלכות" - זו פנימיות הדברים, שגם היא הייתה בשלמה. שהרי אדם יכול להיות כהורדוס, שהיה לו הדר גדול אך ללא שום הוד, שכן עבד היה ועבד נשאר - בטבעיו, במידותיו ובהנהגותיו. וכאן אומר לך הכתוב: בשלמה היה הדר, והיה בו גם הוד.
סיכום מלכות דוד
וְדָוִיד בֶּן־יִשָׁי מָלַךְ עַל־כׇּל־יִשְׂרָאֵל׃
אומר המלבי"ם: עם כל זה, דוד עדיין נחשב מלך. אף שהוא ממליך עתה את שלמה, אין זה שהתפנה ממלכותו, אלא הוא ממשיך לכהן כמלך עד שנשלמו לו ארבעים שנה. ורק אחרי שמת דוד התחילו למנות את מלכות שלמה, כמו שכתוב "וימת... וימלֹך שלמה בנו תחתיו".
וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ עַל־יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים וּבִירוּשָׁלַ͏ִם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלוֹשׁ׃
ספר דברי הימים בא לכבודו של דוד, ולכן בסיום הספר מסכם הכתוב את מלכותו: ארבעים שנה, שבע בחברון ושלושים ושלוש בירושלים. והקושי ידוע: הרי בחברון מלך שבע שנים ושישה חודשים, ולמה מונה לו רק שבע? הפירוש הפשוט הוא שנוקטים חשבון כללי ואין יורדים לפרטים. אך חז"ל נותנים הסבר: דוד המלך היה נרדף שישה חודשים מפני אבשלום בנו, ונמצא שבכלל מלכותו חסרים שישה חודשים; לכן אין מונים את ששת החודשים העודפים בחברון, שהם מתקזזים עם ששת חודשי הרדיפה, ובסך הכול מלך ארבעים שנה ולא ארבעים שנה ושישה חודשים.
וַיָּמׇת בְּשֵׂיבָה טוֹבָה שְׂבַע יָמִים עֹשֶׁר וְכָבוֹד, וַיִּמְלֹךְ שְׁלֹמֹה בְנוֹ תַּחְתָּיו׃
אומר המצודת דוד: המילה "שבע" חוזרת על שלושתם - שבע ימים, שבע עושר ושבע כבוד; מכל אלה היה לו בשפע גדול.
חתימת הספר
וְדִבְרֵי דָּוִיד הַמֶּלֶךְ הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרֹנִים, הִנָּם כְּתוּבִים עַל־דִּבְרֵי שְׁמוּאֵל הָרֹאֶה וְעַל־דִּבְרֵי נָתָן הַנָּבִיא וְעַל־דִּבְרֵי גָּד הַחֹזֶה׃
"הראשונים" - מה שאירע לו בתחילתו, עוד כשהיה נרדף מפני שאול; "והאחרונים" - מה שאירע לו בסוף ימיו. והכול כתוב בדברי שמואל הרואה, נתן הנביא וגד החוזה: בתחילה בדברי שמואל, ולאחר מכן הנביאים שהיו אחריו, נתן וגד, שבספריהם סיפרו את סיפורי מלכותו וגבורתו של דוד. ספרים אלה אין בידינו, אך כל מה שעבר על דוד באותם ימים כתוב בהם.
עִם כׇּל־מַלְכוּתוֹ וּגְבוּרָתוֹ, וְהָעִתִּים אֲשֶׁר עָבְרוּ עָלָיו וְעַל־יִשְׂרָאֵל וְעַל כׇּל־מַמְלְכוֹת הָאֲרָצוֹת׃
"עם כל מלכותו וגבורתו" - המלכות והגבורה שעשה. "והעתים אשר עברו עליו" - אומר המצודת דוד: עיתות צרה שעברו עליו, כלשון דוד עצמו בתהילים (ל"א, ט"ז): "בידך עתֹתי, הצילני מיד אויבי ומרודפי" - התקופות הקשות שעבר וההצלה מן האויבים והרודפים. "ועל ישראל" - התקופות הקשות שעברו על ישראל. "ועל כל ממלכות הארצות" - אלו שבאו על ישראל, כמו שראינו אצל שמואל "וירעם ה' בקול גדול", ואצל יהושפט "ובעת החלו ברינה ותהילה נתן ה'" וכו', ובסנחריב "וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים". כלומר, כל מה שעשה השם לאומות ולממלכות שיצאו כנגד ישראל - הכול מפורט וכתוב על דברי שמואל הרואה, נתן הנביא וגד החוזה.
לסיכום:
פרק הסיום של דברי הימים א' פורש לפנינו את תפילת דוד הגדולה: האדם גר ותושב בעולמו, ימיו כצל כנפי הדבורה, וככל שהצל מתארך כן קרבה השקיעה - ולכן אין לו קניין נצחי אלא במה שהוא נותן לדבר שבקדושה. הכול מידו של הקדוש ברוך הוא, "מידך הוא ולך הכל", והוא אינו מבקש את גודל הנתינה אלא את יושר הלב - "אתה בוחן לבב ומישרים תרצה". מכאן תפילת דוד ששמור יישמרו ציורי המחשבה הטובים בלב עמו, ושיינתן לשלמה לבב שלם. הפרק חותם בהמלכת שלמה בהסכמת כל ישראל, בהוד מלכות שהוא פנימיות ולא רק הדר חיצוני, ובסיכום ארבעים שנות מלכות דוד - העיתים שעברו עליו ועל ישראל - שהכול כתוב על דברי שמואל הרואה, נתן הנביא וגד החוזה. ובזה סיימנו בסייעתא דשמיא את ספר דברי הימים א'.