פרק כ"ח בדברי הימים א' הוא אחד מן הפרקים המרוממים שבספר: דוד המלך מקהיל את כל שרי ישראל, מודיע להם שהקדוש ברוך הוא בחר בשלמה בנו לבנות את הבית, ומוסר לשלמה גם את הצוואה הרוחנית וגם את התוכנית המפורטת של בית המקדש - כל מידה, כל כלי וכל משקל. בחלק זה נעמוד על דברי דוד לשלמה בנו מפסוק ט' ואילך, ועל מסירת תבנית הבית, על פי ביאורי המלבי"ם, המיוחס לרש"י, הרד"ק והמצודות.
"דע את אלהי אביך" - קבלה וידיעה
וְאַתָּה שְׁלֹמֹה בְנִי דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעׇבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, כִּי כׇל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ יְהֹוָה וְכׇל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין, אִם תִּדְרְשֶׁנּוּ יִמָּצֵא לָךְ וְאִם תַּעַזְבֶנּוּ יַזְנִיחֲךָ לָעַד׃
מכאן והלאה הציוויים מיוחדים לשלמה. דוד אומר לו: אתה, שהקדוש ברוך הוא השפיע עליך חסדים מיוחדים, ממך נדרש "דע". "דע" עניינו אמונות ודעות. יש אמונה מכוח הקבלה - לא במובן של מקובלים, אלא במובן של מה שקיבלנו מאבותינו. אם ניקח את הדור הקודם, הסבים והסבתות שלנו, הייתה להם אמונה חזקה מאוד מכוח הקבלה: כך הם קיבלו וכך הם האמינו. הם לא היו חוקרים ולא פילוסופים ולא העמיקו בידיעת האלוקות, אלא הייתה להם אמונה תמימה ופשוטה. הדור המתקדם יותר כבר רוצה לדעת, ויש בכך מצווה: הרמב"ם אומר שיש מצווה לידע שיש שם פועל ראשון, וכן "וידעת היום והשבות אל לבבך". ודאי שהיסוד צריך להיות הקבלה - למה אני מאמין? כי כך קיבלתי מאבותיי, ואבות לא ינחילו שקר לבניהם, כדברי הרמב"ן. זה הבסיס. אבל ממך, שלמה, נדרש גם "דע": שתשכיל בדרכי השם ובאמיתת הימצאותו על פי ידיעת השכל, על פי חקירה, עיון והתבוננות.
"ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה"
ואחר הידיעה - "ועבדהו", במעשים: לעבוד אותו כעבד שעובד בלי שום הפסק. ולא זו בלבד, אלא "בלב שלם" - לא מתוך הכרח, לא מתוך אילוץ ולא מיראת העונש, אלא מפני שכך ציווה השם, לעבוד את השם מאהבה, עד שהנפש תהיה חפצה באהבת השם.
והטעם: "כי כל לבבות דורש השם". המלבי"ם מבאר בכמה מקומות שהלב מסמל תמיד את כוח הממשלה אשר בנפש - השלטון, הכוח המושל בגוף כולו. אין הכוונה למשאבה הנקראת לב; הלב הוא מטאפורה, כמו שאומרים "כליות יועצות" ואין הכוונה שאדם חושב עצות בכליותיו. הלב הוא המושג הרוחני, והלב הגשמי הוא רק משל לו. "כל לבבות דורש השם" - כוח הממשלה שבלב צריך להשתלט על הרצונות, על התאוות ועל השאיפות, ויהיה הלב מושל על הכל.
ומוסיף המלבי"ם: יצרי המחשבות קודמים לבחירת הלב. בתחילה האדם חושב מחשבות, והנפש מעלה ממעמקיה ציורים רבים, ורובם נוטים לרעה - כציורי התאווה, הגאווה והכעס. כאן צריך מלחמה, כאן צריך להיאבק. ומי יכול למשול על כל זה? הלב. הלב הוא הכוח המושל על יצרי המחשבות, והקדוש ברוך הוא בוחר את הלב: איזו דרך שהלב יבחר, הלב הוא הרצוי בעיניו. "כל לבבות דורש" הוא כנגד "עבדהו בלב שלם", ו"כל יצר מחשבות מבין" הוא כנגד "בנפש חפצה" - שגם מאיזה יצר מחשבות נובעים הדברים, גם בזה השם מתבונן.
כשאדם עושה משהו שביקשת ממנו, אינך יודע מה היו כוונותיו; יכול להיות שהוא עושה זאת מתוך שאט נפש ומקלל אותך בלבו. אבל אצל הקדוש ברוך הוא לא כן: "כל יצר מחשבות מבין". גם את המחשבות בעת העבודה הוא מבין - האם אתה עושה זאת כדי לפרוק, כדי לסיים, כדי להיפטר. אני נזכר בבחור שהיה בשיעור שלי בישיבה, שהתחיל לקום להתפלל בהנץ בשבת, ולא היה בדיוק הטיפוס לכך. שאלתי אותו מה ראה על ככה, והוא ענה לי משפט שעד היום אינו עוזב אותי: "תאמין לי, נוכחתי לראות שהכי טוב זה להתפלל בהנץ - אתה גומר עם זה על הבוקר וגמרנו". הבנתי שיש כאלה שבשבילם התפילה היא סוג של ניתוח, הסרת גידול, משהו שצריך להיפטר ממנו, וזהו - אתה מאחוריו, והיום חופשי. על כך נאמר "וכל יצר מחשבות מבין": הקדוש ברוך הוא יודע באיזו כוונה עשית את המצווה, מה הייתה דעתך וכמה השקעת בה. וזה "בנפש חפצה" - שאדם מגיע למדרגה שנפשו חפצה וחושקת בעבודת השם, דרגה גבוהה המראה על זיכוך גדול, שהאדם כבר נמשך אל המצוות ואינו חושב איך להיפטר מהן.
ועד כדי כך, אומר המלבי"ם, שלאדם כזה אין שום ציור ודמיון למשהו נגד עבודת השם, ולא יחפוץ ברע כלל, עד שלא תתקומם בנפשו מלחמה כלל ולא יצטרך לכבוש את יצרו, כי לבבו מלא מיראת השם ושמח בעבודתו. הוא הגיע להשגה כזאת שכל קיום מצווה וכל ניסיון הם בשבילו שמחה, והוא עושה בלב שלם ובנפש חפצה בלי להיאבק.
"אם תדרשנו ימצא לך" - אל תאמר שזה נגד טבע האדם
ואל תאמר שהדבר נגד טבע האדם, כי מה לעשות שהאדם בטבעו מגושם ובעל תאוות. על זה הוא מוסיף: "כי כל לבבות דורש השם וכל יצר מחשבות מבין, אם תדרשנו ימצא לך" - אם תבקש את הדבר ותשאף אליו, תמצא אותו.
דוגמה לכך ממה שאמרו: "כך היא דרכה של תורה - פת במלח תאכל, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל", ואחרי כל זה "אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". "טוב לך לעולם הבא" - על זה כולנו חותמים. אבל "אשריך בעולם הזה"? הוא ישן על הארץ! והתנא אינו מסתפק בזה ומוסיף "וחיי צער תחיה", כלומר: אם עד כה הרגשת אולי איזו הנאה כלשהי - גם זה לא. ואחרי כל זה "אשריך בעולם הזה"? אומרים בעלי המוסר: התנא הדגיש "אם אתה עושה כן". לתאר לך את זה מבחוץ לא יעזור, אתה לא תבין ותאמר: איזו הנאה יש בזה? זה כמו לתאר לילד שיש הנאה מעבר למוצץ. לילד המוצץ הוא הכל, בלעדיו הוא לא נרדם כל הלילה; וכשאדם מתבגר הוא מבין שזה כלום, אף שההוא לא ישן בגללו כל הלילה. כך כשאדם נעשה יותר רוחני, הוא מבין שמדובר ברמות אחרות לגמרי, בהנאות מסוג אחר ובעבודה מסוג אחר. לכן: אל תאמר שזה קשה ונגד טבע האדם - "אם תדרשנו ימצא לך". אי אפשר להסביר, צריך לעשות; ומשתעשה כן, תראה "אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא".
וזה מה שאנחנו רואים אצל האנשים הגדולים, שבכל ענייני הגשמיות לקחו את המינימום שבמינימום. הבתים שלהם היו בתים שלא ראו סיוד שנים, רצפה מלפני חמישים ושישים שנה, מקרר בהתאמה וכן על זה הדרך - ואתה רואה שהאנשים האלה היו המאושרים באדם. אנשים שמחים, אנשים שטוב להם, אנשים שהפרישו את עצמם מראש מהמרוץ של ההישגיות, והם נמצאים במקום אחר לגמרי. זהו "אם תדרשנו": מי שדורשנו - ימצא, ואז תראה שזו הדרך הנכונה שאליה צריך לשאוף.
ידיעה היא חיבור - וההשפעה מלמעלה
ולגבי הידיעה: על ידי ש"תדע את אלהי אביך", הקדוש ברוך הוא ישכיל אותך באמיתיות. כשאדם מבקש דעת את השם, הרי זה מעין הנביאים שהיו מתרגלים בנבואה - תלמידי הנביאים היו הולכים עם הנביאים ומתרגלים את הנבואה, עושים פעולות שעל ידן היו מתקדשים עד שתשרה עליהם רוח הקודש. כך כאשר אתה מבקש את האלוקות, השם משכיל אותך באור אמיתתו.
וכבר דיברנו שטעות היא לחשוב שתפקידו של נביא הוא לתת מסרים לעם. מי שחושב כך לא התחיל להבין מהו נביא. כמה נביאים היו לעם ישראל? כפליים כיוצאי מצרים, מיליון ומאתיים אלף. וכמה מהם מסרו מסרים? ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות. אם הנבואה היא סוג של העברת מידע מהרוחניות אל הגשמיות - עם מי דיברו כל השאר? אלא נביא אינו הולך לדבר עם אף אחד; נבואה היא השגה של קרבת אלוקים, שהקדוש ברוך הוא מנחה אותו בעבודתו. זו דרגת ההתקרבות הגבוהה ביותר - בשבילך, לא מסרים. ומעבר לכך, כאשר הקדוש ברוך הוא רוצה להעביר מסר, הרי יש כבר ערוץ פתוח הנקרא נביא, והוא מעביר את המסר דרכו. אבל עצם קבלת הנבואה היא כדי להביא את הנביא להשגות רוחניות ולחיבור אל ריבונו של עולם.
וכאשר אדם מגיע לדרגה מסוימת בעבודת השם, הקדוש ברוך הוא משפיע עליו שפע, כדברי המסילת ישרים על הקדושה: תחילתה עבודה וסופה מתנה. אי אפשר להגיע אל בחינת הקדושה בכוחות עצמנו, וכן באהבה - אי אפשר להשיג אהבת השם בכוחות עצמנו, אלא כאשר אתה עובד על האהבה ומתאמץ בה, הקדוש ברוך הוא משפיע עליך; וכשאתה עובד על הקדושה, הקדוש ברוך הוא משפיע עליך. כך גם כאן: "אם תדרשנו ימצא לך" - בעניין הידיעה הוא ישכיל אותך באמיתיות ובעניינים אלוהיים. ומהי ידיעה? ידיעה היא חיבור: "וידע אדם את חוה אשתו", "כי אתכם ידעתי מכל העמים". כאשר אתה יודע את אלוהי אביך, נמצא שהתחברת, והשם יגלה לך את אמיתת הימצאותו ויגלה לך רזים שהם סודות התורה - כאותן השגות עצומות שהשיג האר"י הקדוש ועוד, מכוח החיבור הזה אל האלוקות. וכן בעניין עבודת השם: הבא להיטהר מסייעין לו - מי שמבקש רוחניות ובא להיטהר, הקדוש ברוך הוא נותן לו סייעתא דשמיא שיוכל להשיג את הרוחניות.
"ואם תעזבנו יזניחך לעד"
ויש גם את הצד ההפוך: "ואם תעזבנו יזניחך לעד". המיוחס לרש"י מדייק: "יעזבך" אין כתיב כאן אלא "יזניחך", שהוא קשה ממנו, כמו "והאזניחו נהרות", "זנח השם מזבחו". והמלבי"ם מבאר שהפועל "זנח" מורה שנעשה רושם בדבר המרוחק ממנו. "עזב" הוא באופן פסיבי - לא לתפוס משהו הוא לעזוב אותו, הנחתי אותו ואין בכך רושם בדבר המונח. אבל "להזניח" הוא ניתוק שמשאיר רושם שלילי בדבר עצמו. וזה מתאים לדברי המיוחס לרש"י שזנח קשה מעזב: לעזוב הוא להניח וללכת, ולזנוח הוא לעשות בו רושם שלילי בעצם הזניחה.
"בלב שלם" - ולא בלבב
גם המיוחס לרש"י מתעסק בעניין לב שלם ונפש חפצה, ומדייק: לא כתוב "בלבב שלם" אלא "בלב שלם". ולמה? כי כל מקום שכתוב "לבב" או "לבבות" משמעו שניים, וכידוע שלאדם שני לבבות - לא מבחינה קרדיולוגית אלא מבחינה רוחנית: יש הלב שהוא המשיכה לטוב, היצר הטוב, רצון הלב ("תאוות לבו נתת לו"), ויש היצר הרע, רצונות הלב המושכים לרע. וכאן דוד דורש מבנו לעבוד את השם "בלב שלם" - לא בשני יצרים, אלא שיהיה רק לב אחד לאביך שבשמים. וכך ייסד הפייט בקדושת דמוסף: "שני לבבות לך כאחד לאחד" - כנראה נוסח שהיה מקובל יותר אצל בני אשכנז. וכן "והיה לבבכם שלם עם השם אלוהינו" - "שלמים" לא כתיב אלא "שלם", ששני לבבותם יהיו לב אחד שלם.
וכמו שחז"ל דורשים "וסעדו לבכם ואחר תעבורו" - מלמד שאין למלאכים אלא לב אחד. למה "לבכם" ולא "לבבכם"? מפני שמדובר שם במלאכים, ולמלאכים יש רק לב אחד. ואברהם אבינו הרי לא ידע שהם מלאכים, הוא היה בטוח שאלה אורחים - אז למה אמר להם "וסעדו לבכם"? התשובה: מעין התנבא ולא ידע מה שהתנבא. אנו רואים זאת פעמים רבות במקראות, שאדם אינו יודע את הדבר וכביכול שמו את המילים בפיו - כיוון למשהו ולא ידע שכיוון לזה. וכך גם לעתיד לבוא: "שיתו לבכם לחילה" - "לבכם" ולא "לבבכם", כי לעתיד לבוא יהיה לנו לב אחד לעובדו בלבב שלם, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי", וממילא "שיתו לבכם".
ואם כן, מדוע כאן כתוב "כי כל לבבות דורש השם" בלשון רבים, ולא "כל לב"? מפני שהקדוש ברוך הוא דורש בין לטוב בין לרע - הוא דורש ויודע מה בלבך, הן הטוב והן הרע, ולכן צריך לכתוב "לבבות", שהוא דורש את שניהם, מבקש את שניהם ומעיין בשניהם. ו"כל יצר מחשבות מבין" - חז"ל אומרים שקודם שנוצר היצור, הקדוש ברוך הוא מבין מה הוא עתיד לחשוב; עוד לפני שנוצר, כבר יודע הקדוש ברוך הוא את אשר הוא עתיד לחשוב. "אם תדרשנו ימצא לך" - כמו "ודרשו כל מצוות השם"; ואם תזנח - "יזניחך לעד", כמו שהסברנו.
והמצודת דוד מסביר: "דע את אלהי אביך" - תחקור בשכלך לדעת אותו, כמו שהסברנו על פי המלבי"ם שזה מושג הידיעה; ואם בכל אופן תקצר מהשיג, כלומר יהיו לך שאלות ולא תגיע אל חקר ההבנה - אל תעזוב אותו, כי הוא "אלהי אביך". לכן כתובים כאן שני דברים: "דע" - על דרך החקירה, ו"אלהי אביך" - מצד שהוא אלוהי אביך. תדע אותו בחקירה, ואם נשארו לך דברים קשים - תחזור אל האמונה, אל זה שהוא אלוקי אביך: כך קיבלתי מאבי וכך אני ממשיך.
"חזק ועשה" - מקדש שבלב
רְאֵה עַתָּה כִּי יְהֹוָה בָּחַר בְּךָ לִבְנוֹת בַּיִת לַמִּקְדָּשׁ חֲזַק וַעֲשֵׂה׃
אומר המיוחס לרש"י: לא לבנות לו בית לדור בו, שהרי "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" כדברי שלמה עצמו. הדגש הוא "לבנות בית למקדש" - בית שיהיה מקום מקודש לארון, למנורה ולכל מה שנצרך להניח במקדש, אך לא בית מגורים לקדוש ברוך הוא. וכמו שכתוב "ונסעו הקהתים נושאי המקדש" - מהו המקדש? זה הארון; אף כאן "בית למקדש" היינו בית לארון. ודע לך: לא בחר בך מפני שאתה משובח משאר אנשים, אלא עשה זאת למענו ולמען רחמיו.
והמלבי"ם אומר: "ראה עתה" - התבונן שהקדוש ברוך הוא הפליא את הטובות שנתן לך ביתר שאת, ובחר בך שאתה תבנה את המקדש, ולכן "חזק ועשה" - תתחזק במלאכה, וכפי שמיד יבארו הפרטים. ועוד יסוד שהמלבי"ם חוזר עליו כמה פעמים בהקשר בניין בית המקדש: הא' ב' של בניין הבית הוא "בלבבי משכן אבנה" - המקדש שאדם צריך לבנות בלבו. נגדיר זאת כך: כדי לבנות בית מקדש אין צורך בקבלן טוב; כדי לבנות בית מקדש צריך מישהו עם לב שיש בו מקדש, ואז מתוך מציאות המקדש אשר בתוכו הוא יכול לבנות את הבית הרוחני לקדוש ברוך הוא. וזה מה שנאמר כאן: הקדוש ברוך הוא ישכון בך, ברוחך, בנפשך - "כי בחר השם בך לבנות בית למקדש", צריך אדם נבחר שיש בו בחינה של קדושה, בחינה של מקדש בו, ואז הוא יכול לבנות גם את המקדש לאלוקים.
מסירת התבנית לשלמה
וַיִּתֵּן דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ אֶת תַּבְנִית הָאוּלָם וְאֶת בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו וַעֲלִיֹּתָיו וַחֲדָרָיו הַפְּנִימִים וּבֵית הַכַּפֹּרֶת׃
"תבנית האולם" - האורך, הרוחב והגובה. "גנזכיו" - המקום שבו היו מונחים אוצרות הקדשים, מה שאנו קוראים היום גנזך; והמלבי"ם מסביר: הלשכות שנעשו שם כדי לגנוז את אוצרות הקדשים. "האולם", לפי המלבי"ם, הוא החצר החיצונה שעל פני ההיכל; "הבתים" הם היציעים שמסביב; "חדריו הפנימיים" - ההיכל והחדרים שסביבו; "בית הכפורת" - קודש הקודשים. ומהו "ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית"? המצודת דוד מסביר שלימד אותו ומסר בידו; ואפשר לומר שנתן ממש - תוכניות מצוירות וכתובות, ועל זה שייך "ויתן".
וְתַבְנִית כֹּל אֲשֶׁר הָיָה בָרוּחַ עִמּוֹ לְחַצְרוֹת בֵּית יְהֹוָה וּלְכׇל הַלְּשָׁכוֹת סָבִיב לְאֹצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּלְאֹצְרוֹת הַקֳּדָשִׁים׃
"תבנית כל אשר היה ברוח עמו" - מאין היה ברוח עמו? אומר המיוחס לרש"י: הרי כתוב "המה ייסד דוד ושמואל הרואה". ומה עניינו של שמואל כאן? חז"ל דורשים על מה שנאמר בדוד "הנה בניות ברמה" - היכן היו שמואל ודוד? "בניות ברמה", שהיו עוסקים בנויו של עולם; והמיוחס לרש"י מביא "בניינו של עולם", "בניות" לשון בניין. יש כאן שינויי נוסחאות, אבל העיקרון אחד: היו עוסקים שם בבניינו של עולם.
הסברנו לא פעם שבשום מקום בתורה לא מוזכר היכן ייבנה בית המקדש ומהו מקום המקדש. והטעם: אילו היה כתוב מקום המקדש, היו המוסלמים רצים לבנות שם מסגד ולומר שהם היו קודם. ומניין אני יודע שכך היו עושים? שהרי אף שאנחנו היינו קודם, בכל זאת רצו והלכו ובנו שם ואמרו שהם היו קודם - והם לא היו קודם. על אחת כמה וכמה אם היו יודעים מראש. ובענייני גניבות בני דודנו הם המומחים: הרשות הפלסטינית מאין מתפרנסת? החמאס מאין מתפרנס? הכל מגניבות. וכן גם באוצרות הרוח - אצל בני ישמעאל יש באתוס שלהם סיפור על "עקידת ישמעאל". גם את זה הם גנבו. אילו היה מדובר באדם משכיל יותר, היה ממציא משהו לא פחות טוב; אבל מכיוון שהם חלשים מבחינה שכלית, הם פשוט מעתיקים ומשנים פרט: לא עקידת יצחק אלא עקידת ישמעאל, וכך זה כבר מתבסס על משהו קדום - כאילו התבלבלו וכתבו יצחק. זה הסגנון: קבר יוסף בשכם, מערת המכפלה, כל המקומות הקדושים לנו - הלכו והשתלטו על המקום, הקימו שם מסגד ואמרו שזה שלהם. ולמה? כי קבר של נביא שהמציאו בעצמם לא מביא אנשים; אבל "נביא סמואל" - נביא שמושך אנשים, אדם שהיה מורם מעם - על זה משתלטים. לכן הקדוש ברוך הוא לא גילה את מקום המקדש, כדי שלא ישתלטו עליו עובדי עבודה זרה.
ולכן כאשר היה צריך לדון בדבר, ישב דוד ודן עם שמואל מהו המקום הראוי וההגון לבנות בו את בית המקדש, והגיעו למסקנה - "בניות ברמה". וחז"ל דורשים שהמקום הנאה בשור אינו הגבוה שבו אלא בין כתפיו, כלומר מעט פחות מן הגבוה ביותר, שהגבוה ביותר הוא עין עיטם. שם הגיעו למסקנה מהו מקום המקדש. נמצא שבאותה הזדמנות קיבל דוד משמואל את כל ענייני בית המקדש, עד שחז"ל אומרים שלימדו באותה שעה מה שאין תלמיד ותיק יכול ללמוד בכמה שנים. כל פרטי בית המקדש וכל הנצרך היו אז - וזהו "כל אשר היה ברוח עמו", ברוחו של דוד ממה שקיבל משמואל. "ולכל הלשכות סביב לאוצרות בית האלוהים" - כאן לא מדובר באותם קדשים שהקדיש דוד וראשי האבות, שעליהם היו ממונים עד שיבנה בית המקדש; אלא אוצרות אלו היו לכל עוד שהבניין קיים, וזו הכוונה "לאוצרות בית האלוהים ולאוצרות הקדשים".
גם הרד"ק אומר: "כל אשר היה ברוח עמו" - ברוח נבואה, שעל פי רוח הקודש ידע את כל תבנית הבית, או על ידי עצמו או על ידי שמואל הנביא, כי דוד היה ראש לכל בעלי רוח הקודש. ואמנם דוד לא היה נביא, אבל ראש לבעלי רוח הקודש היה, וודאי שהיו לו התגלויות ברוח קודשו.
"ברוח עמו" - דוד עצמו כתבנית המקדש
המלבי"ם מוסיף שחוץ מן הפשט יש כאן רמז לענייני הפנימיות. כשמדברים על המקדש, חז"ל מוצאים מקבילות בין בית המקדש, שהוא בחינת עולם קטן, ובין העולם הגדול כולו; וכן יש מקבילות אל העולם הקטן יותר, שהוא האדם. האדם מקביל למקדש, והמקדש מקביל לעולם - כל אלה נעשו על פי אותה מתכונת.
וזה שאומר המלבי"ם: ערוך ומסודר כפי סדר המקדש ליודעי דעת. כמו שבמקדש יש מקומות גבוהים ורמים ונישאים יותר, כך באדם. לדוגמה, הרמב"ם אומר שמוחו של האדם הוא בחינת קודש הקודשים, וכשאדם מכניס מחשבה זרה במוחו הרי הוא כמכניס צלם בהיכל, וגרוע יותר ממה שעשה טיטוס. כיצד? טיטוס גוי, וגוי שנכנס לבית המקדש לא קורה לו דבר, אבל אדם מישראל שנכנס יומת. מי שהיה נכנס לקודש הקודשים היו מוציאים אותו בשרשרת; לטיטוס לא קרה כלום - וגם כלב שייכנס לא יקרה לו כלום, שהמעלה היא בישראל. ואומר הרמב"ם שיש דבר חמור מזה: המחשבה הזרה שאדם מכניס לבית המקדש שלו, למוחו שהוא קודש הקודשים. הבאתי זאת רק כדוגמה, להבין שמציאות האדם בעולם היא כנגד מציאות המקדש, והמקדש כנגד העולם כולו. נמצא שברוחו של דוד, אומר המלבי"ם, הייתה תבנית המשכן ותבנית המקדש, כל חצרותיו ולשכותיו - כמו שכתוב "כי בית יעשה לך השם": אתה, דוד, בעצמך כציור בית המקדש למעלה בקודש. וזה "ברוח עמו", שדוד בעצמו היה בחינת המקדש.
מי שרוצה להבין את הדברים יותר, יעיין בדברי הבן איש חי בספרו "עוד יוסף חי" בעניין תיקון הנפש, וכך הוא כותב: ראוי לאדם חסיד לכוון ולהעריך את עצמו כאילו הוא מדור וכיסא אל האצילות והקדושה, ובזה תחול ותשרה עליו קדושה עליונה, ויוכל אז על ידי כוונה זו לקשר את כל העולמות - יעשה את עצמו כיסא לקדושה. הדבר מופיע בסידור "עבודת השם" בתיקון הנפש, והוא מסביר שם באיזו צורה: יחשוב שראשו בחינת כיסא לשם הוי"ה בניקוד קמץ, שהוא כתר; ושני המוחין שבו שהם סוד י"ה - חכמה בימין, ויכוון שם הוי"ה בניקוד פתח, ובינה בשמאל בניקוד צירה; ולעיניו יכוון שהעין היא מספר חמש הוויות, וכן הלאה. רואים כאן ציור שלם של תבנית האדם: מוח ימין, מוח שמאל, גולגלתא, דעת תחתון וכל השלבים - שאדם צריך לראות את עצמו כמרכבה לשכינה, מכיוון שהאדם עשוי בצלם דמות תבניתו בתבנית העליונה של מעמד הספירות. נמצא שדוד המלך, נפשו וכל מציאותו היו ערוכות ומסודרות כפי סדר המקדש; דוד עצמו היה תבנית המקדש - "בית יעשה לך השם", כציור הבית למעלה בקודש, וזה "אשר היה ברוח עמו": בפנימיותו הייתה בחינת תבנית המקדש, כולו קודש להשם, וכל איבריו בחינת ההתפשטות. וכך גם במקדש הייתה בחינת כתר, בחינת חכמה ובחינת בינה בכל מקום ומקום - "זה לעומת זה עשה אלוקים".
המחלקות והכלים
וּלְמַחְלְקוֹת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וּלְכׇל מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת בֵּית יְהֹוָה וּלְכׇל כְּלֵי עֲבוֹדַת בֵּית יְהֹוָה׃
את הכהנים והלויים חילק לעשרים וארבע משמרות, כמו שראינו לעיל. "ולכל כלי עבודת בית השם" - כמה משקל הכלים, כפי שמיד נראה במניין מדויק. והמלבי"ם מסביר: "לכל מלאכת" הכוונה סדר העבודה והשיר ומעמד משרתי העבודה, וכן כלי המקדש.
לַזָּהָב בַּמִּשְׁקָל לַזָּהָב לְכׇל כְּלֵי עֲבוֹדָה וַעֲבוֹדָה לְכֹל כְּלֵי הַכֶּסֶף בְּמִשְׁקָל לְכׇל כְּלֵי עֲבוֹדָה וַעֲבוֹדָה׃
כלומר: לכל כלי וכלי מהו משקלו הראוי, בזהב ובכסף. ואומר המצודת דוד שלא ישווה משקל הכסף למשקל הזהב - כל אחד נעשה במשקל אחר.
וּמִשְׁקָל לִמְנֹרוֹת הַזָּהָב וְנֵרֹתֵיהֶם זָהָב בְּמִשְׁקַל מְנוֹרָה וּמְנוֹרָה וְנֵרֹתֶיהָ וְלִמְנֹרוֹת הַכֶּסֶף בְּמִשְׁקָל לִמְנוֹרָה וְנֵרֹתֶיהָ כַּעֲבוֹדַת מְנוֹרָה וּמְנוֹרָה׃
גם את משקל מנורות הזהב מסר לו - עשר מנורות עשה שלמה. אבל המפרשים מתקשים: מהן "מנורות הכסף"? לא מצאנו דבר כזה בבית המקדש. הרד"ק מיישב שעשה מנורות כסף להיות בלשכות הכהנים, להאיר להם, שהיו אוכלים ושוכבים שם - מנורות לצורך תאורה במקום אכילתם ושכיבתם. ומנורות הזהב היו בהיכל, עשר מנורות: חמש מימין המנורה שעשה משה וחמש משמאלה. ואף השולחנות היו עשרה, לשולחנות הזהב ללחם הפנים; ושולחנות הכסף נועדו לשחוט עליהם ולהניח עליהם את בשר העולה, שכאשר היו מנתחים את העולה לנתחיה היו עושים זאת על שולחן כסף. ואף שדבר זה אינו מוזכר בסיפור בניין הבית, אומר הרד"ק שלמדנו זאת מבניין הבית שראה יחזקאל במראה הנבואה - שם מתוארים הפרטים האלה, ומי שירצה יעיין בספר יחזקאל בתיאור הבית ובסיור שהמלאך עושה ליחזקאל בבית המקדש השלישי.
והמלבי"ם מיישב באופן אחר: שלמה אכן לא עשה מנורות כסף, כי "אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה". ואם כן, על מה מדובר כאן? אלא שדוד בתוכנית שלו הכין מנורות כסף, כי דוד לא ידע שיתעשרו כל כך ושיגיעו למצב שאין הכסף נחשב למאומה. אמרתי פעם בדרך צחות: מהו "אין כסף נחשב למאומה"? הילד מבקש מאבא משהו, ואבא אומר לו "אין לי כסף" - זה "מאומה", הילד לא קונה את זה; אבא יש לו ברוך השם, ולכן ה"אין כסף" נחשב למאומה - מי שאומר "אין כסף", אף אחד לא קונה את הסיפור הזה. ולעניינו: דוד לא ידע שיהיו עשירים כל כך, ולכן בסופו של דבר עשו את כל המנורות מזהב.
וְאֶת הַזָּהָב מִשְׁקָל לְשֻׁלְחֲנוֹת הַמַּעֲרֶכֶת לְשֻׁלְחַן וְשֻׁלְחָן וְכֶסֶף לְשֻׁלְחֲנוֹת הַכָּסֶף׃
"לשולחן ושולחן" - לכל שולחן ושולחן מעשרת שולחנות המערכת, שעליהם היו עורכים את לחם הפנים. ומשקל הכסף - לשולחנות שבעזרה, שכדברי המיוחס לרש"י היו מפשיטים עליהם את הקורבנות, וכן משקל המזלגות והמזרקות. והמלבי"ם מבאר גם כאן שלא עשה שולחנות כסף, מכיוון שלא היו זקוקים לכסף - כסף לא נחשב למאומה, והיה להם זהב. או שרוצה לומר שהשולחן שעליו היו מניחים את לחם הפנים מבחוץ היה של כסף, שחז"ל אומרים שכשהיו מכניסים את לחם הפנים היו מניחים אותו קודם על שולחן כסף ורק אחר כך מכניסים אותו פנימה אל שולחן הזהב, כדי שיהיה בגדר "מעלין בקודש"; והשולחנות החיצוניים האלה היו של כסף.
וְהַמִּזְלָגוֹת וְהַמִּזְרָקוֹת וְהַקְּשָׂוֺת זָהָב טָהוֹר וְלִכְפוֹרֵי הַזָּהָב בְּמִשְׁקָל לִכְפוֹר וּכְפוֹר וְלִכְפוֹרֵי הַכֶּסֶף בְּמִשְׁקָל לִכְפוֹר וּכְפוֹר׃
"כפורי הזהב" - חז"ל אומרים שאלו היו המזרקים. ולמה נקראו כך? מפני שהיה מקנח את הדם על דופן הכלי כדי שהדם ירד פנימה לתוך הכלי, כדברי הגמרא: "ודם הסכין במה מקנח לה? בשפת מזרק". היה מעביר את חוד הסכין על שפת הכלי - כמו על שפת כוס - ואז הדם שעל הסכין נוזל פנימה. לכן נקרא "כפורי", שכפורי הוא מלשון ניקוי וקינוח; וכן כל לשון כפרה היא ניקוי וקינוח, אף כפרת עוונות עניינה לקנח ולנקות את ישראל מעוונותיהם.
ועל "המזלגות והמזרקות" אומר המלבי"ם שהמזרקות היו שני מינים: מזרקות הן הכלי שבתוכו היה הדם שאותו היו זורקים על דופן המזבח, והיו מנחושת ממורטת והיו מזהב. ואף שבמלכים לא הזכיר מזלגות כלל, עזרא כתב במקום "מזרקות" - "מזלגות", כלומר שבכתוב "והמזלגות והמזרקות" רמז לשני סוגי המזרקות.
וּלְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת זָהָב מְזֻקָּק בַּמִּשְׁקָל וּלְתַבְנִית הַמֶּרְכָּבָה הַכְּרוּבִים זָהָב לְפֹרְשִׂים וְסֹכְכִים עַל אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה׃
"זהב מזוקק" - זהב צרוף במשקל, כמו "מזוקק שבעתיים", הזהב המשובח. "ולתבנית המרכבה" - המרכבה היינו חיות הקודש שהם פני הכרוב; כתבנית המרכבה עשה את הכרובים זהב. "לפורשים וסוככים" - הכרובים היו כ"כרביא", כדמות אשר במרכבה, וכנפיהם סוככות קדימה, וזהו "לפורשים וסוככים על ארון ברית השם". ולמה הוא מדגיש זאת? בפשטות, כדי לבדל את הכרובים האלה מן הכרובים האחרים שעשה שלמה, שהיו עומדים בצד המערבי של קודש הקודשים ופניהם אל הארון - שני כרובים גדולים. לא עליהם הוא מדבר, אלא על הסוככים, אלה שכנפיהם היו מעל ארון ברית השם.
הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד יְהֹוָה עָלַי הִשְׂכִּיל כֹּל מַלְאֲכוֹת הַתַּבְנִית׃
זה חוזר על מה שראינו לעיל בפסוק י"א, שדוד נתן לשלמה את הכל בכתב. אומר לו דוד: דע לך, הכל מיד השם עליי השכיל - כל זה השגתי בנבואה או ברוח הקודש או מיד שמואל, כמו שהסברנו. "עליי השכיל" - השכל הטוב בא מבחינת רוח הקודש, השגתי ברוח הקודש את כל פרטי הפרטים. ולכן אמרנו שכל ענייני המקדש לא נבנו על פי ייעוץ ארכיטקטוני או אדריכלי, אלא הכל מיד השם - אי אפשר לשנות בכלום, ואם תשנה - פסלת. צריך שיהיה מכוון בדיוק. זה כמו אדם שיחליט לעצב את חלק הקרביים של המחשב בצורה נאה יותר: תשנה צ'יפ אחד, וזה לא נדלק. "אבל ככה יותר יפה" - מה זה משנה יפה? זה צריך לעבוד. כך גם בית המקדש צריך לעבוד; כלומר להיות מכוון כנגד הספירות וכנגד כל העניינים הרוחניים הגבוהים. שינית במידות - שינית את הדברים שרומזים לעניינים הרוחניים, וזה אינו פועל את פעולתו. לכן חייב להיות "הכל בכתב מיד השם עליי השכיל".
"חזק ואמץ ועשה" - החכמה היא לסיים
וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ חֲזַק וֶאֱמַץ וַעֲשֵׂה אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת כִּי יְהֹוָה אֱלֹהִים אֱלֹהַי עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ עַד לִכְלוֹת כׇּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת בֵּית יְהֹוָה׃
"חזק ואמץ" - כדי שמלכותך תתקיים, אומר המיוחס לרש"י, שהרי הקדוש ברוך הוא אמר "והכינותי את מלכותו עד עולם אם יחזק לעשות מצוותיי", ולכן חזק ואמץ. "ועשה עד לכלות" - שתסיים את המלאכה. כולנו מכירים את אלה שיודעים להתחיל לסיים; אמרתי לכם פעם על הגמרות: תראו שברוב הגמרות הדפים הראשונים מהוהים וקרועים, ובהמשך הכל חדש - וכך גם במשנה ברורה, בגמרות ובשולחן ערוך. אבל החכמה היא לסיים - "עד לכלות".
וְהִנֵּה מַחְלְקוֹת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְכׇל עֲבוֹדַת בֵּית הָאֱלֹהִים וְעִמְּךָ בְכׇל מְלָאכָה לְכׇל נָדִיב בַּחׇכְמָה לְכׇל עֲבוֹדָה וְהַשָּׂרִים וְכׇל הָעָם לְכׇל דְּבָרֶיךָ׃
כלומר: יש איתך את כל אלה. "לכל נדיב בחכמה לכל עבודה" - כמו "כל אשר ידבנו לבו" למלאכה, שאלה העמלים במלאכה יתנדבו איתך ויסייעו בידך; והשרים והעם מזומנים לכל דבריך, ומה שתצווה אותם יעשו. והמלבי"ם מסביר: אל תחשוש שאחרי שתבנה את בית המקדש לא תשיג את תכלית עניין המקדש, ואל תחשוש שלא תמצא אומנים וחרשים כפי הצורך, ואל תחשוש שלא יהיו די חומרים לבנייה. לכן הוא אומר לו: התכלית הראויה מן העבודה - הרי יש לך את הכהנים שמיניתי, והם יוכלו לעשות את כל העבודה הנצרכת אחרי הבניין. חרשים ואומנים - "ועמך בכל מלאכה". חומרים לבנייה - "והשרים וכל העם לכל דבריך", תצווה אותם והם יביאו את כל הנצרך.
לסיכום:
בפרק זה מוסר דוד לשלמה שני דברים יחד: את התוכנית ואת הרוח. בצוואה הרוחנית - "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה" - נדרש שלמה לא להסתפק באמונה שבקבלה מן האבות, שהיא הבסיס, אלא להוסיף עליה ידיעה מתוך חקירה והתבוננות, ולעבוד את השם מאהבה ולא מיראת העונש, בלב אחד ולא בשני לבבות, שהרי "כל לבבות דורש השם וכל יצר מחשבות מבין". "אם תדרשנו ימצא לך" - אי אפשר להסביר מבחוץ את מתיקות הדרך הזאת, אלא "אם אתה עושה כן - אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא"; ומנגד "ואם תעזבנו יזניחך לעד", שהזניחה חמורה מן העזיבה ומשאירה רושם. ובמסירת התבנית ראינו שהכל "מיד השם עליי השכיל" - לא אדריכלות אנושית אלא מידות מכוונות כנגד העניינים הרוחניים, ואף דוד עצמו היה כתבנית המקדש, שכן כדי לבנות מקדש לאלוקים צריך אדם שהמקדש בנוי בלבו. ועל כן "חזק ואמץ ועשה אל תירא ואל תחת" - להתחיל, ובעיקר לסיים, "עד לכלות כל מלאכת עבודת בית השם".