פרק כ"ח בדברי הימים א' הוא פרק של צוואה. דוד המלך, שכבר נפל למשכב, מקהיל את כל שרי ישראל אל ירושלים כדי למסור להם את המסר האחרון שלו: מדוע לא הוא בונה את הבית, מי נבחר לבנותו, ומה נדרש מן העם ומן המלך הבא. נלך על סדר הפסוקים ונראה את ביאורי המלבי"ם ושאר המפרשים.
וַיַּקְהֵל דָּוִיד אֶת־כׇּל־שָׂרֵי יִשְׂרָאֵל שָׂרֵי הַשְּׁבָטִים וְשָׂרֵי הַמַּחְלְקוֹת הַמְשָׁרְתִים אֶת־הַמֶּלֶךְ וְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת וְשָׂרֵי כׇל־רְכוּשׁ־וּמִקְנֶה לַמֶּלֶךְ וּלְבָנָיו עִם־הַסָּרִיסִים וְהַגִּבּוֹרִים וּלְכׇל־גִּבּוֹר חָיִל אֶל־יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
"ויקהל דוד את כל שרי ישראל" הוא ביטוי כולל, ולאחריו בא הפירוט - וכל הפירוט הזה כבר נמנה לנו בפרק הקודם. שרי השבטים הם אלה שנמנו בפרק כ"ז מפסוק ט"ז עד כ"ב; שרי המחלקות המשרתים את המלך - שם מפסוק א' עד ט"ז; שרי כל רכוש - מפסוקים כ"ה עד כ"ח; ושרי המקנה - מפסוקים כ"ט עד ל"א. גם "למלך ולבניו" מדויק, שהרי ראינו שהיו שרים מיוחדים אף לבני המלך. את כל אלה מקהיל דוד המלך אל ירושלים.
וַיָּקׇם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ עַל־רַגְלָיו וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי אֲנִי עִם־לְבָבִי לִבְנוֹת בֵּית מְנוּחָה לַאֲרוֹן בְּרִית־יְהֹוָה וְלַהֲדֹם רַגְלֵי אֱלֹהֵינוּ וַהֲכִינוֹתִי לִבְנוֹת׃
וְהָאֱלֹהִים אָמַר לִי לֹא־תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי אִישׁ מִלְחָמוֹת אַתָּה וְדָמִים שָׁפָכְתָּ׃
מהי הכוונה "ויקם על רגליו"? אומר הרד"ק: התחזק וקם מן המשכב שהיה שוכב בו. דוד כבר נפל למשכב, כמתואר בספר מלכים, וכעת - משום שהוא רוצה לאסוף את העם ולמסור להם את צוואתו האחרונה - התחזק לעמוד על עומדו. זה כוחה של מסירת מסר לדור הבא.
בדבריו מדגיש דוד שלא חסר לו דבר לבניין הבית. אומר המלבי"ם: לא חסר הרצון - הוא אינו אומר "היה עם לבבי" אלא "אני עם לבבי", עדיין רצוני לבנות בית להשם. ואם תאמר, רצונות יש הרבה, אבל לגייס ולאסוף חומרים זה כבר סיפור אחר - על כך הוא אומר "והכינותי לבנות": גם זה לא חסר, החומרים כבר מוכנים. מה שחסר הוא רק לבנות. ומה עיכב? "והאלוקים אמר לי לא תבנה בית לשמי כי איש מלחמות אתה ודמים שפכת". הכל מוכן - חסרה רק ההסכמה של הקדוש ברוך הוא.
מהו "הדום"? שרפרף שהיו מניחים תחת הכיסא, כדי שהיושב על הכיסא יוכל להניח עליו את רגליו. אין הכוונה לכורסה שפורשים עליה את הרגליים קדימה - מלך אינו יושב כך. הדוגמה הקרובה היא ההדום שמניחים היום לסנדק: כיוון שהוא יושב על כיסא גבוה ונכבד, מניחים לרגליו שרפרף. זהו "הדום רגליו".
אך המלבי"ם מבאר את הדבר בדרך פנימית יותר, שהרי ודאי אין הכוונה כפשוטה, וכל המושגים הללו במשלים נאמרו. הכוונה, אומר המלבי"ם, ל"סוף מסובביו והנהגתו לעולם השפל", כפי שהוא מפרש את הפסוק "ושוליו מלאים את ההיכל". ההשפעות באות מגבוה מעל גבוה, יורדות ומשתלשלות דרגה אחר דרגה, עד שהן מגיעות לכאן, אל התחתונים ממש. הביטוי לנקודה שבה השפע מגיע אל התחתונים נקרא "הדום רגליו" - מה שמתחת לרגליים, המקום שלשם הכל יורד. ותמיד זהו ביטוי הרגליים, כמו שנאמר על המלכות, שהיא מורידה את השפע מכל הספירות שמעליה, ועליה נאמר "רגליה יורדות מוות" - רגלי המלכות כבר מגיעות אל עולם העשייה, הורקת השפע אל העולם התחתון.
"סוף מסובביו" - כי עד לכאן הכל בא בסיבובים, סיבה ומסובב, זה מחמת זה וזה מחמת זה, עד שמגיע אל הסוף. ומהו הסוף? כאן, העולם השפל. וזהו גם "ושוליו מלאים את ההיכל": שוליים הם התחתית, כמו שולי הקדרה שמשחירים מן הבישול ("שחרו פניו כשולי קדרה"). אף כאן: סוף המסובבים, סיבת הסיבות, לאן הכל מגיע בסופו של דבר - אל המקום התחתון, אל ההשפעה בעולם המגושם שלמטה.
וַיִּבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּי מִכֹּל בֵּית־אָבִי לִהְיוֹת לְמֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם כִּי בִיהוּדָה בָּחַר לְנָגִיד וּבְבֵית יְהוּדָה בֵּית אָבִי וּבִבְנֵי אָבִי בִּי רָצָה לְהַמְלִיךְ עַל־כׇּל־יִשְׂרָאֵל׃
דוד מבהיר, כדברי המצודת דוד, שאין שפיכות הדמים נחשבת לו לעוון. אל תחשוב שהדבר נרשם אצל הקדוש ברוך הוא כמינוס, ושמא משום כך מאס בו. אדרבה - "ויבחר השם אלוקי ישראל בי מכל בית אבי להיות למלך על ישראל לעולם". הדבר לא פגע כלל בזכותו למלוכה, ואולי אף בשל כך, שנלחם את מלחמות ישראל.
אומר המלבי"ם: כאן מונה דוד שלוש בחירות - בחירה מצד השבט, בחירה מצד הבית, ובחירה בו באופן אישי. תחילה בחר הקדוש ברוך הוא בשבט: "כי ביהודה בחר לנגיד", שבט יהודה הוא שבט המלוכה. אחר כך בתוך יהודה בחר בבית אביו, בית פרץ ולאחר מכן עד דוד. ולבסוף "ובבני אבי בי רצה להמליך" - בחירה פרטנית בדוד עצמו.
המלבי"ם מוסיף: "ובשלמה נוסף בחירה שלישית, שבחר בו מכל בני דוד, הגם שלא היה הבכור". הלשון קשה מעט, שהרי כבר אמר שבדוד היו שלוש בחירות, ומדוע יאמר בשלמה "נוסף בחירה שלישית"? נראה שחסרה מילה: "ובשלמה נוסף על בחירה שלישית". כלומר, על אותה בחירה שלישית נוסף גם ששלמה נבחר מכל בני דוד, שהרי לדוד היו בנים רבים ואין זו ברירת מחדל - הייתה כאן בחירה פרטית בו מבין כל אחיו. אפשר היה אולי לומר "בחירה רביעית", אך הלשון כתובה "שלישית", ולומר שהתחלפה ג' בד' פחות מסתבר; הנוסח "נוסף על בחירה שלישית" הגיוני יותר.
אם כן, החיסרון אינו בדוד עצמו, אלא מצד עניינו של הבית: בית שהוא לשם השם, שאין נשמע בו קול ברזל - אף מי ששפך דמים לא יהיה ממקימיו. וכן כמו שהסברנו בדגש "לשמי": דוד היה רוצה שתבוא לו מנוחה מן המלחמות על ידי בניין הבית, ושמא בדק מן הדק ייפגם הלשם שמיים שבמעשה. תמיד הדגש הוא על ה"לשמי".
ויש חשבון נוסף: אילו דוד היה בונה את הבית, לא היה נחרב לעולם. יש מדרש שאומר שהכותל המערבי - דוד המלך התחיל בבניינו, ואז הקדוש ברוך הוא הפסיקו, ולכן הכותל המערבי לא חרב לעולם. ואילו היה דוד בונה את כל בית המקדש, לא היה חרב לעולם, ואז לא היה הקדוש ברוך הוא יכול לכלות חמתו על העצים ועל האבנים, ולא היה נשתייר משונאיהם של ישראל. לכן הופקד התפקיד בידי שלמה.
וּמִכׇּל־בָּנַי כִּי רַבִּים בָּנִים נָתַן לִי יְהֹוָה וַיִּבְחַר בִּשְׁלֹמֹה בְנִי לָשֶׁבֶת עַל־כִּסֵּא מַלְכוּת יְהֹוָה עַל־יִשְׂרָאֵל׃
אומר המצודת דוד: בא לרמז שלא נשא את בת שבע בחטא. שהרי אם היה חטא, הבן הראשון נולד בממזרות, והבן השני נולד מאישה שהיה מחויב לגרשה - אישה שעשו לה פסולת חיתון, אשת איש שנבעלה לאחר, אסורה לו עולמית ואינה יכולה להינשא לו לעולם, גם אם ימות בעלה. כיצד אפוא ייקח בן כזה למלכות? ואם חלילה חטא היה בידו, וכי היה שלמה בנו נבחר, והשם אוהבו וקורא לו ידידיה?
ואל תאמר: מה כבר היה לדוד? בן אחד, ואמר הקדוש ברוך הוא "מה נעשה, ניקח אותו, לא מושלם, אבל זה מה שיש". על כך אומר הכתוב "ומכל בניי, כי רבים בנים נתן לי השם" - היו לי בנים רבים, ויש ביניהם עוד ראויים, ואף על פי כן בשלמה בחר.
וַיֹּאמֶר לִי שְׁלֹמֹה בִנְךָ הוּא־יִבְנֶה בֵיתִי וַחֲצֵרוֹתָי כִּי־בָחַרְתִּי בוֹ לִי לְבֵן וַאֲנִי אֶהְיֶה־לּוֹ לְאָב׃
וַהֲכִינוֹתִי אֶת־מַלְכוּתוֹ עַד־לְעוֹלָם אִם־יֶחֱזַק לַעֲשׂוֹת מִצְוֺתַי וּמִשְׁפָּטַי כַּיּוֹם הַזֶּה׃
נאמר לדוד במפורש: לא זו בלבד ששלמה נבחר למלוך אחריו, אלא הוא זה שיקים את בית המקדש. "כי בחרתי בו לי לבן" - שיהיה אהוב לי כבן, "ואני אהיה לו לאב" - ומפרש המצודת דוד: אחמול עליו כפי שאב חומל על בנו.
"והכינותי את מלכותו עד לעולם" - אבל בתנאי: "אם יחזק לעשות מצוותיי ומשפטיי כיום הזה". ומבאר המלבי"ם, וכן ביאר בכמה מקומות, גם בתהילים קל"ב וגם כפי שלמדנו בשיעורינו על ספר מלכים: מלכותו של שלמה עצמו הייתה בלי תנאי, ואילו מלכות זרע זרעו הייתה בתנאי. שלמה מובטח להיות מלך ויהי מה; גם אם יקלקל, לא נאמר עליו "אקח מלכותי מעמו", אלא "והוכחתיו בשבט אנשים" - הקדוש ברוך הוא הקים לו שטנים, את רזון בן אלידע ואחרים שהצרו לו בסוף ימיו, אך לא הסירו ממלכותו. סתירות הוא חוטף, אך את המלוכה אינו מאבד.
לעומת זאת, זרע זרעו אינו מובטח: אם יהיו ראויים - תתקיים מלכותם, ואם לאו - תיפסק. וכך אכן ראינו: בימי שלמה לא התפלגה המלכות, ואילו בימי רחבעם התפלגה, מפני שלא היו ראויים.
וְעַתָּה לְעֵינֵי כׇל־יִשְׂרָאֵל קְהַל־יְהֹוָה וּבְאׇזְנֵי אֱלֹהֵינוּ שִׁמְרוּ וְדִרְשׁוּ כׇּל־מִצְוֺת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם לְמַעַן תִּירְשׁוּ אֶת־הָאָרֶץ הַטּוֹבָה וְהִנְחַלְתֶּם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם עַד־עוֹלָם׃
כאן מתרה דוד בעם. ומבאר המלבי"ם יסוד גדול: כשם שהשם מוסיף להיטיב עם האדם, כך באותה מידה על האדם להשיב לו בהכרת הטוב ובעבודה כפי אותה הטבה. והוא מביא דוגמה מן הכריעות: אדם מן השורה כורע בתפילה ארבע פעמים, הכהן הגדול היה כורע בסוף כל ברכה וברכה, והמלך - כיוון שכרע שוב אינו זוקף. למדנו שככל שמעלת האדם גדולה יותר, כן חיוב ההודאה וההכנעה שלו גדול יותר.
למען האמת, הכריעות שלנו הן חמש, אלא שאת החמישית כמעט הכל שוכחים. "עושה שלום" - הלכה היא שצריך לכרוע בו. אנשים מרכינים מעט את הראש ומנענעים ימינה ושמאלה וגמרו; אבל האמת שצריך לכרוע לגמרי, כמו שכורעים ב"ברוך" של מגן אברהם ושל מודים, ותוך כדי הכריעה לפסוע לאחור. יש מחלוקת אם בשעה שאומר לימין ולשמאל מתרומם או שאומר תוך כדי כריעה, וכל אחד יש לו על מה לסמוך; אבל אין חולק שה"עושה שלום" עצמו נאמר בכריעה. אין אומרים "עושה שלום" בקומה זקופה - הנפרד מן המלך כורע לפניו ופוסע לאחוריו. פעם התפללתי במקום שעשו בו סיום מסכת או חנוכת בית, וישבתי מאחור והתבוננתי - ולא היה שם אפילו אחד שכרע ב"עושה שלום".
ואם כבר מדברים על כריעה, יש עוד מקום שהכל שוכחים בו: "וזאת התורה". השולחן ערוך פוסק שיכרע כשאומר "וזאת התורה", וכמה אנשים אתם רואים שעושים זאת? מסופר על הסטייפלר, שהתפלל עם הרב טולדנו הסבא בישיבת בית מאיר, ואמרו "וזאת התורה", ואחר כך העיר הרב טולדנו: יש הלכה בשולחן ערוך שצריך לכרוע, מדוע אין כורעים? אמר לו הסטייפלר: אני כרעתי. זה מה שנקרא צדיק - לפני שמדברים על חסיד, צדיק הוא מי שמקיים את מה שכתוב. כתוב בהלכה לכרוע - כרע. וזה מרן השולחן ערוך, לא איזו שיטה נידחת בפוסקים.
ומוסיף המלבי"ם: אף מצוות המלך מרובות יותר מיתר העם. כל אדם מצווה שיהיה לו ספר תורה, "ועתה כתבו לכם"; והמלך מצווה בספר תורה נוסף, ספר משנה תורה שיהיה עמו תמיד - "והייתה עמו וקרא בו כל ימי חייו".
וזה עצמו ההסבר לחלוקה שבין האומות לישראל: הגוי קיבל הטבה קטנה יותר, ולכן נדרש ממנו מינימום עבודה ומינימום הכנעה - מצוות בסיסיות הנוגעות לחיים חברתיים תקינים: לא לגנוב, לא לרצוח, לא לנאוף, לא לעבוד עבודה זרה, לא לאכול אבר מן החי. אין לו תוספת עבודה כישראל שקיבלו תרי"ג מצוות. ולמה? כי לא קיבל הטבה גדולה כזאת. ואילו עם ישראל, שקיבלו הטבה עצומה - "אתכם ידעתי מכל העמים", בחרתי בכם, נתתי לכם תורה, הוצאתי אתכם ממצרים - מהם התביעה היא לתוספת עבודה ולהכנעה יתרה. זהו היסוד: ככל שאדם קיבל יותר, כך הוא נדרש לתת יותר, להיכנע יותר ולהוסיף עבודה.
לפי זה מתפרש הפסוק: כל ישראל קיבלו מן הקדוש ברוך הוא את ההטבה של ירושת הארץ, ולכן הם מחויבים לשמור את מצוות השם, ועל ידי כך ינחלו את הארץ - קיים את מצוות השם, ותישאר כאן בארץ; בזכות זה קיבלת את הארץ, ועל מנת לשמור את מצוותיו היא תתקיים בידך עד עולם. זהו "שמרו ודרשו כל מצוות השם אלוקיכם למען תירשו את הארץ הטובה והנחלתם לבניכם אחריכם עד עולם". זה מה שנדרש מן הכלל. אבל לשלמה, שלו חסדים מיוחדים, זה אינו מספיק - ממנו נדרש יותר מזה, וכפי שדוד פונה אליו בהמשך.
דוד המלך מתחזק וקם ממשכבו כדי למסור לעם את צוואתו: רצונו לבנות את הבית עמד בעינו והחומרים היו מוכנים, וחסרה רק הסכמת הקדוש ברוך הוא, שאמר לו "לא תבנה בית לשמי" - מפני עניינו של הבית עצמו, ומפני חשבון עליון שאילו דוד היה בונה, לא היה הבית נחרב לעולם ולא היה הקדוש ברוך הוא מכלה חמתו על העצים והאבנים. דוד מדגיש שבחירתו למלוכה עמדה בשלוש בחירות - שבט, בית ואיש - ושאף שלמה נבחר מתוך בנים רבים, ראיה שלא נשא את בת שבע בחטא. מלכות שלמה עצמו מובטחת ללא תנאי, ואילו מלכות זרעו תלויה במעשיהם. ולבסוף המסר לכלל: כשם שהשם מיטיב, כך נתבע האדם להשיב בהכרת הטוב ובעבודה - ככל שהמעלה גדולה יותר, כך ההכנעה והתביעה גדולות יותר, וישראל שקיבלו את הארץ נתבעים לשמור מצוות כדי לנחול אותה עד עולם.