פרק כ"ז בדברי הימים א' ממשיך את סדרי הממלכה שהתקין דוד המלך. אם בפרקים הקודמים ראינו את מחלקות הכהנים, הלוויים, המשוררים והשוערים, כאן אנו רואים את המערכת הצבאית־אזרחית: חלוקת ישראל לשתים עשרה מחלקות המשרתות את המלך חודש בחודש, רשימת נשיאי השבטים, ולבסוף רשימת הממונים על רכוש המלך ויועציו. הפרק כולו מלמד עד כמה מלכות דוד הייתה בנויה בסדר ובתכנון, וכל תחום נמסר ביד מומחה לדבר.
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִסְפָּרָם רָאשֵׁי הָאָבוֹת וְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וְשֹׁטְרֵיהֶם הַמְשָׁרְתִים אֶת־הַמֶּלֶךְ לְכֹל דְּבַר הַמַּחְלְקוֹת הַבָּאָה וְהַיֹּצֵאת חֹדֶשׁ בְּחֹדֶשׁ לְכֹל חׇדְשֵׁי הַשָּׁנָה הַמַּחֲלֹקֶת הָאַחַת עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אָלֶף׃
כאן המלך מחלק את ישראל לשנים עשר חלקים, שכל חלק מהם יכלכל וישרת אותו במשך חודש אחד בשנה. הכתוב מודיע לנו כמה אנשים שירתו בכל חודש ומי היו הממונים עליהם.
המלבי"ם מעיר שהלשון "למספרם ראשי האבות" רומזת למה שאמרו חז"ל בל"ב מידות של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, ליישב סתירה בין הפסוקים: בספר שמואל נמנו שמונה מאות אלף, ואילו בדברי הימים נמנו אלף אלפים ומאה אלף. ההפרש הוא שלוש מאות אלף - מהיכן באו? התשובה: בשמואל לא נמנו המשרתים את המלך, שהם שתים עשרה מחלקות של עשרים וארבעה אלף, היינו מאתיים שמונים ושמונה אלף, ועוד שנים עשר אלף נשיאי ישראל. יחד - שלוש מאות אלף בדיוק, אותם חסרים.
"הבאה והיוצאת חודש בחודש" - מסביר המיוחס לרש"י שישראל היו מחולקים לשנים עשר חלקים, וכל חלק שימש את המלך חודש אחד וסיפק את כל ההוצאות הנצרכות לשימוש המלך, כמו שכתוב בספר מלכים: "ולשלמה שנים עשר נציבים על כל ישראל וכלכלו את המלך ואת ביתו". הם היו מזומנים ללחום מלחמתו ולכל עבודתו כל אותו חודש. אם תרצו, כמו שהיום יש גיוס של חיילי מילואים או אף שירות סדיר, כך היה אז גיוס חודשי: כל חודש גויסו אנשים מן הציבור שתפקידם לשרת את המלך.
מוסיף המיוחס לרש"י שדוד המלך בחר דווקא אנשי חיל ועשירי העם, כאלה שיכולים לעזוב את עסקיהם ולהתעסק בעסקי המלך. עניי העם זקוקים לפרנס את עצמם, וכיצד יהיו פנויים לבוא ולשרת? כבר דיברנו שבזמנם אדם שלא עבד באותו יום - לא היה לו מה לאכול באותו יום. היה מסיים את עבודתו והולך לקנות אוכל. אפילו ביום צום היו משאירים את החנויות פתוחות עד הערב, שאם לא כן אין לו מה לאכול. לא כמו היום, שיש במקרר, במזווה ובהקפאה. לא היה כלום, וגם כסף לא היה. מה שהרוויח באותו יום - חצי טרפעיק לשומר בית המדרש וחציו לפרנסת בני ביתו, והכול מיידי. אין בנק ואין חסכונות ואין שום דבר הדומה לזה.
עד כדי כך, שחז"ל מתארים אדם שאין לו כסף לקנות נר חנוכה, ואומרים שמוכר כסותו. היכן אנו מכירים מציאות כזאת של עני שאין לו כסף לנר אחד? כמה עולה נר - עשרים אגורות, שלושים אגורות? ואפילו נאמר שבזמנם עלה שקל - גם את זה לא היה לו. העניות שלהם הייתה גדולה ביותר. לכן דוד המלך לא לקח אנשים כאלה לעסוק בענייניו, אלא הניח להם לפרנס תחילה את עצמם, ובחר בכאלה שיושבים טוב ויכולים לפנות זמן לעניין המלך. וגם עבורם היה הדבר כבוד גדול - אדם המשרת את המלך ורואה פני המלך.
עַל הַמַּחֲלֹקֶת הָרִאשׁוֹנָה לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן יָשׇׁבְעָם בֶּן־זַבְדִּיאֵל וְעַל מַחֲלֻקְתּוֹ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אָלֶף׃ מִן־בְּנֵי־פֶרֶץ הָרֹאשׁ לְכׇל־שָׂרֵי הַצְּבָאוֹת לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן׃
הממונה על המחלקה הראשונה, זו ששימשה בחודש הראשון, נקרא ישבעם, ו"על מחלוקתו" פירושו שהאנשים שהיו במחלקתו היו עשרים וארבעה אלף. ישבעם היה מבני פרץ, והוא היה הראש לכל שנים עשר שרי הצבאות. אומר המיוחס לרש"י שדווקא משום היותו מבני פרץ מינה אותו דוד לראש, שהרי בני פרץ הם שורש המלוכה, ולכן נתן לו את התפקיד להיות ראש לכל שנים עשר שרי הצבאות.
וְעַל מַחֲלֹקֶת הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי דּוֹדַי הָאֲחוֹחִי וּמַחֲלֻקְתּוֹ וּמִקְלוֹת הַנָּגִיד וְעַל מַחֲלֻקְתּוֹ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אָלֶף׃
מכאן ואילך מפרט הכתוב חודש אחר חודש מי היה הממונה על המחלקה. "דודי האחוחי" - אין הכוונה לדודו של מישהו, אלא זהו שמו, ו"אחוחי" יתכן שהוא שם מקום. "ומחלוקתו" - הקבוצה שהייתה עמו. "ומקלות הנגיד" - זה שהיה מסייע יחד עמו. ושימו לב: הוי"ו של "ומקלות" היא חלק מן השם עצמו ולא וי"ו החיבור. כך קראו לו: ומקלות הנגיד.
שַׂר הַצָּבָא הַשְּׁלִישִׁי לַחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי בְּנָיָהוּ בֶן־יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן רֹאשׁ וְעַל מַחֲלֻקְתּוֹ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אָלֶף׃ הוּא בְנָיָהוּ גִּבּוֹר הַשְּׁלֹשִׁים וְעַל־הַשְּׁלֹשִׁים וּמַחֲלֻקְתּוֹ עַמִּיזָבָד בְּנוֹ׃
בניהו בן יהוידע היה ראש לשלושים הגיבורים, ולכן נאמר בו "שר הצבא", תואר שלא הוזכר באחרים. "הכהן ראש" - ראש לכהנים, כהן גדול, כמו שראינו למעלה "ויהוידע הנגיד לאהרן". והוא היה גם ראש על הכרתי והפלתי; כבר נתנו כמה הסברים מהם הכרתי והפלתי, ובהבנה הפשוטה מדובר באנשי המלחמה שהוא היה ראש להם. "הוא בניהו גיבור השלושים" - שהיה מן השלושים הגיבורים של דוד, "ועל השלושים" - שהיה שר הצבא עליהם. "ומחלוקתו" - זה שהיה חולק עמו באותה מלאכה, והוא עמיזבד בנו, שהיה עמו ותחתיו.
הָרְבִיעִי לַחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי עֲשָׂהאֵל אֲחִי יוֹאָב וּזְבַדְיָה בְנוֹ אַחֲרָיו וְעַל מַחֲלֻקְתּוֹ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אָלֶף׃
עשהאל נהרג בתחילת המלכות, ולכן מינה דוד את זבדיה בנו אחריו לראש על המלחמה. כזכור, עשהאל נהרג על ידי אבנר: הוא רדף אחריו משום שהיה קל ברגליו, וכבר למדנו שם שהמלבי"ם מבאר ש"קל ברגליו" מבטא לא רק קלות רגליים אלא אף קלות דעת - שרץ ומיהר לרדוף אחרי מי שחזק ממנו הרבה יותר. אבנר התרה בו ואמר לו שאינו רוצה לפגוע בו, "איך אשא פני אחיך", ואף על פי כן לא הניח לו עשהאל והמשיך לרדוף, ובסופו של דבר הכהו אבנר אל החומש. והיות שעשהאל לא שימש זמן רב, נתן דוד את זבדיה בנו אחריו לראש על מלחמתו.
הַחֲמִישִׁי לַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי הַשַּׂר שַׁמְהוּת הַיִּזְרָח וְעַל מַחֲלֻקְתּוֹ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אָלֶף׃
"היזרח" הכוונה הזרחי, למשפחת זרח, שהרי יש משפחת פרץ ויש משפחת זרח. וכן ממשיך הכתוב ומונה: השישי לחודש השישי - עירא בן עיקש התקועי; השביעי - חלץ הפלוני מבני אפרים; השמיני - סבכי החושתי לזרחי, גם כאן הכוונה ממשפחת זרח בן יהודה; התשיעי - אביעזר הענתותי לבן ימיני; העשירי - מהרי הנטופתי לזרחי; "עשתי עשר", היינו האחד עשר - בניה הפרעתוני מבני אפרים; והשנים עשר - חלדי הנטופתי לעתניאל. ובכל אחד מהם "ועל מחלוקתו עשרים וארבעה אלף".
הַשְּׁנֵים עָשָׂר לִשְׁנֵים עָשָׂר הַחֹדֶשׁ חֶלְדַּי הַנְּטוֹפָתִי לְעׇתְנִיאֵל וְעַל מַחֲלֻקְתּוֹ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אָלֶף׃
"חלדי הנטופתי לעתניאל" - אומר הרד"ק שהיה ממשפחתו של עתניאל בן קנז.
וְעַל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לָראוּבֵנִי נָגִיד אֱלִיעֶזֶר בֶּן־זִכְרִי לַשִּׁמְעוֹנִי שְׁפַטְיָהוּ בֶּן־מַעֲכָה׃
אומר הרד"ק: עד כאן תיאר הכתוב את ראשי המחלקות, ומכאן הוא מונה את השרים שהיו ראשי השבטים, נשיא כל שבט ושבט. לראובני - אליעזר בן זכרי; לשמעוני - שפטיהו בן מעכה; ללוי - חשביה בן קמואל, ולאהרן - צדוק; ליהודה - אליהו מאחי דוד; ליששכר - עמרי בן מיכאל; לזבולון - ישמעיהו בן עובדיהו; לנפתלי - ירימות בן עזריאל; לבני אפרים - הושע בן עזזיהו; לחצי שבט מנשה - יואל בן פדיהו.
לַחֲצִי הַמְנַשֶּׁה גִּלְעָדָה יִדּוֹ בֶּן־זְכַרְיָהוּ לְבִנְיָמִן יַעֲשִׂיאֵל בֶּן־אַבְנֵר׃
"גלעדה" - אלה היושבים בארץ הגלעד בעבר הירדן. שבט מנשה חולק לשניים, ולכן היה ממונה על חצי השבט אשר כאן וממונה נוסף על חצי השבט אשר מעבר לירדן המזרחי. ולבסוף: "לְדָן עֲזַרְאֵל בֶּן־יְרֹחָם אֵלֶּה שָׂרֵי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל".
וְלֹא־נָשָׂא דָוִיד מִסְפָּרָם לְמִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וּלְמָטָּה כִּי אָמַר יְהֹוָה לְהַרְבּוֹת אֶת־יִשְׂרָאֵל כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם׃
כל אלה שדוד ספר, לא ספרם אלא מבן עשרים שנה ומעלה, ואת הפחותים מגיל עשרים לא מנה. הרי שאותם עשרים וארבעה אלף שבכל מחלקה הם מעל גיל עשרים. והטעם: "כי אמר ה' להרבות את ישראל ככוכבי השמים", וכמו שנאמר "וגם זרעך לא ימנה".
יוֹאָב בֶּן־צְרוּיָה הֵחֵל לִמְנוֹת וְלֹא כִלָּה וַיְהִי בָזֹאת קֶצֶף עַל־יִשְׂרָאֵל וְלֹא עָלָה הַמִּסְפָּר בְּמִסְפַּר דִּבְרֵי־הַיָּמִים לַמֶּלֶךְ דָּוִיד׃
אומר הרד"ק שכל אלה שדוד ספר כאן אינם בכלל אותם שמנה יואב, שהרי יואב התחיל למנות את כל ישראל ולא סיים. הוא התחיל למנות אף מן הילדים, כפי שנראה מיד, וכן שני שבטים לא מנה כלל, "כי נתעב דבר המלך אל יואב", כמו שראינו לעיל. "ויהי בזאת קצף על ישראל" - ולכן לא סיים את המניין, כדי שלא יהיה מניין מנוי וגמור.
המלבי"ם, כפי שלמדנו בהרחבה בשמואל ב' פרק כ"ד, מבאר שכוונת דוד הייתה למנות גם את הפחותים מבן עשרים, ומגמתו הייתה לכתוב את שמותם - כמו שנהוג היום בארצות אירופה, שכל הנולד ידוע שמו וכל הנפטר ידוע שמו, ולמלך יש רשימה מדויקת מאוד של כל התושבים בממלכה. ומדוע היה לדוד הכרח בכך? מפני שאחרי המרידות שהיו כנגדו חשש דוד מאוד שבעת פקודה לא יעמוד לו צבא. הרי אנו רואים שבזמן שאול פעם אחת פקד את העם והיו שלוש מאות אלף, ובמלחמה אחרת פקד והיו מאתיים אלף - אומר המלבי"ם שמאה אלף לא יצאו לקרב. חשש דוד שמא מצבו התרופף, וכשירצה צבא לא יהיו אנשים.
היום יש רשימות שמיות, וכל אדם מקבל צו 8 עד לביתו כשהוא מגיע לגיל גיוס. פעם לא היה דבר כזה: לא ידעו מי נמצא, כמה נמצאים, כמה נולדו וכמה קיימים. במציאות הזאת רצה דוד לעשות רישום שעל פיו יוכל בעת פקודה לגייס אנשים ולהביאם לצבא. ועל זה יצא הקצף, מפני שמנייתם באופן פרטני, ועוד מגיל קטן, היא אחד הדברים שאסרה התורה: מותר לדעת את מניינם בכללות, אך לא לדעת את פרטיהם. המלבי"ם נותן שם כמה הסברים, וזה אחד מהם - שרצה לדעתם שם אחר שם, ומנה אותם אף מצעירותם.
לכן "ולא נשא דוד מספרם למבן עשרים שנה ולמטה" - אחרי שבאה הפורענות, שוב לא ספר דוד את הפחותים מבן עשרים. אילו היה מונה גם אותם היה בידו מניין מדויק של כולם, אך הוא לא רצה לחזור על אותה טעות פעם שנייה. וזהו שנאמר שיואב "החל למנות ולא כילה": משהתחיל הנגף והקצף, לא המשיך ולא סיים את הספירה כפי שתכנן. ובזה מכוון הכתוב גם למה שאמרו חז"ל שבמספר שבספר שמואל חסרים לוי ובנימין - יואב לא מסר לדוד את כל אלה שנמנו, מפני שהדבר גרם לקצף.
וְעַל אֹצְרוֹת הַמֶּלֶךְ עַזְמָוֶת בֶּן־עֲדִיאֵל וְעַל הָאֹצָרוֹת בַּשָּׂדֶה בֶּעָרִים וּבַכְּפָרִים וּבַמִּגְדָּלוֹת יְהוֹנָתָן בֶּן־עֻזִּיָּהוּ׃
"אוצרות המלך" - אוצרות של כסף וזהב. וכל הפירוט הזה, אומר המיוחס לרש"י, בא לתאר את גדולתו של דוד: אפילו למי שהיה ממונה על אתונותיו - ראה אילו אוצרות. "האוצרות בשדה" - מה שגדל בשדה, תבואות של יין ושמן, אוכלים ומשקים. "בערים" - הכוונה לחמש ערי המלך ומגדלותיהן, ועליהן היה ממונה יהונתן בן עוזיהו.
וְעַל עֹשֵׂי מְלֶאכֶת הַשָּׂדֶה לַעֲבֹדַת הָאֲדָמָה עֶזְרִי בֶּן־כְּלוּב׃
"עושי מלאכת השדה" - החורשים באדמה. עזרי בן כלוב היה הממונה לצוות עליהם לחרוש, והוא היה נותן להם בקר וכלי מחרשה והיה אחראי עליהם. אין הכוונה שהוא עצמו חרש, אלא שהיה ראש מחלקה.
וְעַל־הַכְּרָמִים שִׁמְעִי הָרָמָתִי וְעַל שֶׁבַּכְּרָמִים לְאֹצְרוֹת הַיַּיִן זַבְדִּי הַשִּׁפְמִי׃
מדגיש הרד"ק: שמעי היה ממונה על הכרמים עד אסיפת הענבים, כלומר על עיבוד הכרמים; ומכאן ואילך, מן הבציר והלאה, זבדי היה הממונה על אסיפת הפירות והענבים, וזהו גדר "לאוצרות היין".
וְעַל־הַזֵּיתִים וְהַשִּׁקְמִים אֲשֶׁר בַּשְּׁפֵלָה בַּעַל חָנָן הַגְּדֵרִי וְעַל־אֹצְרוֹת הַשֶּׁמֶן יוֹעָשׁ׃
"שקמים" הם סוג של אילני תאנים הגדלים בעמק, כמו שנאמר "כשקמים אשר בשפלה לרוב" (דברי הימים ב' פרק ט'). עליהם היה ממונה בעל חנן הגדרי. הממונה על הזיתים אחראי גם לנטיעתם וגם למסיקתם, ואילו לאחר שמסקו והפיקו שמן - הממונה על האוצרות היה אדם אחר, ושמו יועש.
וְעַל־הַבָּקָר הָרֹעִים בַּשָּׁרוֹן שִׁרְטַי הַשָּׁרוֹנִי וְעַל־הַבָּקָר בָּעֲמָקִים שָׁפָט בֶּן־עַדְלָי׃
על הבקר הרועים בשרון היה ממונה דווקא שרטי השרוני, משום שהיה בקיא בענייניהם: היות שהיה מן השרון, היה מומחה ברעיית הבקר. אנו רואים כאן את שיטתו של דוד - כל תחום נמסר למי שמומחה בו.
וְעַל־הַגְּמַלִּים אוֹבִיל הַיִּשְׁמְעֵלִי וְעַל־הָאֲתֹנוֹת יֶחְדְּיָהוּ הַמֵּרֹנֹתִי׃
המיוחס לרש"י אומר: "הישמעאלי" - המבין ויודע בטיב עסקן של גמלים. והשאלה היא אם היה מבני ישראל או מבני ישמעאל. הרד"ק אומר שהיה יהודי שהתגורר בארץ בני הגר, ולכן נקרא הישמעאלי, כמו עובד אדום הגיתי ויתרא הישמעאלי, שאין הכוונה שהיו מבני ישמעאל אלא שגרו בארץ ישמעאל. כמו שאומרים היום ראובן פולני ושמעון מרוקאי ודוד תימני - וכי גויים הם? אלא שזה בא מארץ פולין וזה מתימן וזה ממרוקו.
אבל המלבי"ם אינו סובר כן. לדעתו "המרונותי", "ההגרי" ו"הישמעאלי" בני נכר היו, על דרך הכתוב "ועמדו זרים ורעו צאנכם". הם היו בקיאים במלאכה זו והיו גויים, ואל תתפלא כיצד לקח דוד גויים לאנשי מחלקתו - זהו לשון הכתוב עצמו: "ועמדו זרים ורעו צאנכם".
וְעַל־הַצֹּאן יָזִיז הַהַגְרִי כׇּל־אֵלֶּה שָׂרֵי הָרְכוּשׁ אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ דָּוִיד׃
ההגרים הם יושבי אוהל בשדה, והרעייה היא מומחיותם, ולכן מינה אותו על הצאן. ומהו "שרי הרכוש אשר למלך דוד"? אומר המצודת דוד ש"רכוש" הוא שם כולל להכול: כסף וזהב ומקנה וכל המיטלטלין והשדות. כל השייך למלך דוד - ואלה היו שרי הרכוש, שם כולל לכל הממונים שנמנו עד כה.
וִיהוֹנָתָן דּוֹד־דָּוִיד יוֹעֵץ אִישׁ־מֵבִין וְסוֹפֵר הוּא וִיחִיאֵל בֶּן־חַכְמוֹנִי עִם־בְּנֵי הַמֶּלֶךְ׃
יהונתן דודו של דוד היה יועץ למלך, "איש מבין וסופר". ומהו "סופר"? הכוונה חכם, תלמיד חכם, כלשון חז"ל "סופר מברך ובור יוצא". "ויחיאל בן חכמוני עם בני המלך" - אומר הרד"ק שהיה מלמדם ומגדלם, כלומר מחנך את בני המלך. כמו שעד היום בארמונות המלוכה יש אנשים שתפקידם לחנך את בני המלכות: ללמדם נימוסים והליכות, להקנות להם השכלה, ללמדם יחס בין אדם לחברו ולהרגילם בהרגלי המלכות. זה היה תפקידו של יחיאל בן חכמוני.
וַאֲחִיתֹפֶל יוֹעֵץ לַמֶּלֶךְ וְחוּשַׁי הָאַרְכִּי רֵעַ הַמֶּלֶךְ׃
אחיתופל היה יועץ למלך, וכידוע ומפורסם עד המרד הייתה עצתו כעצת אורים ותומים, כשואל בדבר ה'. ונשים לב שהכתוב הולך כאן לפי הסדר: בתחילה אחיתופל היה יועץ המלך, אך לא היה רע המלך. כבר דיברנו שלאחיתופל הייתה קפידה גדולה מאוד על דוד, והוא שנא אותו שנאה תהומית, מפני שדוד לקח את נכדתו - בת שבע, שהייתה בת אליעם בן אחיתופל. על כך לא סלח לדוד, ולכן כאשר הורם נס המרד היה אחיתופל מן הראשונים שבקושרים שבאו לסייע להפיל את דוד. וזאת מעבר לכך שהתקנא במעלתו של דוד, בחכמתו, בכך שהלכה כמותו בכל מקום, ובמלכותו - שכן לפי הבנתו, מי שיש לו עצות כשלו ראוי היה שיהיה הוא המלך. ומשום כך גם ניסה להכשיל את דוד.
לעומתו חושי הארכי הוא כבר "רע המלך". מהו רע המלך? אומר המצודת דוד: היושב בתמידות עם המלך להשתעשע עמו. הוא היה רעו, ידידו ושושבינו - האדם הנמצא עם המלך בקרבה גדולה.
המיוחס לרש"י מביא ממדרש רבה, שכאשר חטא דוד בבת שבע שאל את חושי הארכי: אם ישוב בתשובה, האם יקבלנו הקדוש ברוך הוא ויתן ארוכה לחטאו? ואמר לו: כן. נמצא שהתואר "רע המלך" אינו חיבור גשמי בלבד אלא חיבור רוחני למלך: כשדוד רצה לעשות תשובה, אל חושי פנה לשאול אם יקבלנו ה' בתשובתו, וחושי השיב לו בחיוב. וזו גם מליצת הדרשה בלשון הכתוב: "הארכי" מלשון ארוכה - רפואה, כלשון "ותעלה ארוכה" - שאמר לו: יש לך ארוכה לחטאיך, אדוני המלך.
וְאַחֲרֵי אֲחִיתֹפֶל יְהוֹיָדָע בֶּן־בְּנָיָהוּ וְאֶבְיָתָר וְשַׂר־צָבָא לַמֶּלֶךְ יוֹאָב׃
"אחרי אחיתופל" - לאחר שמת אחיתופל, היו יועצי המלך יהוידע בן בניהו ואביתר, ושר הצבא היה יואב. לאחר מותו של אחיתופל הם היו הבאים אחריו.
פרק כ"ז פורש לפנינו את מנגנון המלוכה של דוד על כל שדרותיו: שתים עשרה מחלקות של עשרים וארבעה אלף איש המשרתות את המלך חודש בחודש, ובראשן שרים נבחרים ובראשם ישבעם מבני פרץ - שורש המלוכה; נשיאי השבטים איש איש לשבטו; שרי הרכוש הממונים על האוצרות, השדות, הכרמים, הזיתים, הבקר, הגמלים והצאן, כשכל תחום נמסר למומחה בו; ולבסוף היועצים, המחנך ורעי המלך. בתוך כל זה טמון גם לקח: דוד למד מן הקצף שבא בעקבות המניין ולא חזר למנות את הפחותים מבן עשרים, שהרי ברכת ישראל היא להיות ככוכבי השמים אשר לא יימנו.