פרק כה בדברי הימים א ממשיך את סדר ארגון העבודה שקבע דוד המלך לקראת בניין הבית. אחרי שראינו את חלוקת הכהנים לכ"ד משמרות, כאן מתאר לנו הכתוב כיצד התחלקו הלויים המשוררים למשמרותיהם: מי הם ראשי המשמרות, מי לימד אותם את חכמת השיר, וכיצד נקבע סדרם בגורל.
וַיַּבְדֵּל דָּוִיד וְשָׂרֵי הַצָּבָא לַעֲבֹדָה לִבְנֵי אָסָף וְהֵימָן וִידוּתוּן הַנִּבְּאִים בְּכִנֹּרוֹת בִּנְבָלִים וּבִמְצִלְתָּיִם וַיְהִי מִסְפָּרָם אַנְשֵׁי מְלָאכָה לַעֲבֹדָתָם׃
"וַיַּבְדֵּל דָּוִיד וְשָׂרֵי הַצָּבָא לַעֲבֹדָה" - העבודה כאן היא לשורר את השיר. דוד הבדיל את בני אסף והימן וידותון, "הַנִּבְּאִים" - שכאשר היו מנגנים היתה שורה עליהם נבואה. כך מצאנו באלישע: "קְחוּ לִי מְנַגֵּן, וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'". רואים שמכוח השירה אפשר להגיע לנבואה. וזהו "הַנִּבְּאִים בְּכִנֹּרוֹת בִּנְבָלִים וּבִמְצִלְתָּיִם" - בעת השמעת הכינורות, הנבלים והמצלתיים היו מתנבאים.
"וַיְהִי מִסְפָּרָם אַנְשֵׁי מְלָאכָה לַעֲבֹדָתָם" - בסך הכל כ"ד משמרות: ארבעה בנים לאסף, שישה לידותון, וארבעה עשר להימן, הרי כ"ד משמרות לוויה, ובהמשך נראה את המספר הכולל של כולם.
הרד"ק מסביר מהי ההבדלה שנאמרה כאן: דוד הבדיל את בני אסף והימן וידותון שהם יהיו המשוררים, והשאר יהיו השוערים, והנוספים יהיו גזברים על אוצרות בית ה'. היתה כאן אפוא הבדלה למלאכות נפרדות, וכל קבוצה מתוכם נחלקה על פי גורל.
עוד מבאר הרד"ק את "הַנִּבְּאִים בְּכִנֹּרוֹת": בני אסף היו מנגנים בכלי שיר, ואז היתה שורה על אסף רוח הקודש והיה משורר בפיו לכל הכינורות. משמע מדבריו שמתוך רוח הקודש היה פוצח בשירה - השירה היתה יוצאת ממנו בעת רוח הקודש. וכן הימן וידותון, כולם היו מתנבאים עם כלי השיר, "כי ספר תהילים ברוח הקודש נאמר". נמצא שכשאנו קוראים בתהילים, אלו דברים שנאמרו ברוח הקודש בשעת אמירת השירה, ויש בו נבואות ועתידות הגלות והגאולה - וכל זה מהיכן? מרוח הקודש.
מה שנכתב בתהילים אינו משורר שכתב שירים. דוד המלך מעיד שכל מה שהוא כותב בתהילים הכל מאת ה'. אומר המלבי"ם שזה כמו תורה, שכביכול נאמר לו מאת ה' וכתב. מכאן המעלה הגדולה של הדברים: כל מזמור להימן, מזמור לידותון, מזמור לאסף - כולם נאמרו ברוח הקודש.
המלבי"ם מבאר: "וַיַּבְדֵּל דָּוִיד" - הבדיל לויים לצורך השיר, "וְשָׂרֵי הַצָּבָא לַעֲבֹדָה" - אלו שרים של הצבא המיוחדים לעבודה, כמו שנאמר "כָּל הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד". אין הכוונה לצבא במובן של מלחמה, אלא לצבא העבודה, כלומר צוות העבודה.
ואשר ל"הַנִּבְּאִים", המלבי"ם מסביר שאין זה במובן של נבואה ממש, אלא שהכתוב קורא לשיר בשם נבואה, משום שהיו מדברים בו דיבורים רמים ואלוקיים, כפי שאנו רואים בתהילים. זהו על דרך השאלה, ובזה נחלק ממה שראינו במצודת דוד וברד"ק.
"וַיְהִי מִסְפָּרָם אַנְשֵׁי מְלָאכָה לַעֲבֹדָתָם" - כפי מספר האנשים הנצרכים למלאכתם ולעבודתם. לצורך השירה בפה היו צריכים שנים עשר לויים לעמוד על הדוכן; ולצורך השיר בכלי, כפי שכבר למדנו, לא פחות משני נבלים ותשעה כינורות וצלצל אחד - גם כן שנים עשר. בכל דבר ודבר היה המספר כפי הנצרך על פי הדין וההלכה, כמבואר במסכת ערכין וברמב"ם.
לִבְנֵי אָסָף זַכּוּר וְיוֹסֵף וּנְתַנְיָה וַאֲשַׂרְאֵלָה בְּנֵי אָסָף עַל יַד אָסָף הַנִּבָּא עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ׃
"עַל יַד אָסָף" - הם השכילו בחכמת הניגון על ידי אסף, שהוא זה שלימד אותם; אסף אביהם לימדם את הנגינות. וכן אומר המלבי"ם שהוא היה המורה אותם בשיר, המלמד אותם כיצד לשיר ולנגן.
"הַנִּבָּא עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ" - המצודת דוד מסביר שזה חוזר על אסף: אסף היה מתנבא ברוח הקודש על ידי המלך, שהמלך כביכול הכין אותו לנבואה, כמו "בני הנביאים" שהם המתלמדים בנבואה. המלבי"ם לשיטתו, שאין כאן נבואה ממש אלא שירה בדברים אלוקיים, מפרש: הוא אמר את השירים על ידי המלך - כלומר את המזמורים שהנעים נעים זמירות ישראל דוד המלך. "הניבא" פירושו שאמר את הדיבורים האלוקיים הללו שחיבר המלך.
לִידוּתוּן בְּנֵי יְדוּתוּן גְּדַלְיָהוּ וּצְרִי וִישַׁעְיָהוּ חֲשַׁבְיָהוּ וּמַתִּתְיָהוּ שִׁשָּׁה עַל יְדֵי אֲבִיהֶם יְדוּתוּן בַּכִּנּוֹר הַנִּבָּא עַל הֹדוֹת וְהַלֵּל לַה'׃
כאן עומדת השאלה הידועה: הכתוב אומר "שִׁשָּׁה", ובפועל מנויים רק חמישה שמות. המפרשים, וכבר חז"ל, עמדו על הקושי הזה. ובאמת במספר הגורל שבהמשך מצאנו אחד נוסף שאינו נמנה כאן - "הָעֲשִׂירִי שִׁמְעִי" - זו הדמות החסרה לנו. אם כן מדוע בתחילה חמישה ואחר כך מתווסף עוד אחד?
מביא הרב מדברי חז"ל: נמצא בהגדה שכאשר חילקם דוד היו לידותון חמישה בנים, והיתה אשתו מעוברת משמעי. כלומר אמנם בפועל שימשו שישה בנים, אך באותה שעה שמנו אותם היו רק חמישה, שכן אשתו עדיין היתה מעוברת משמעי; ודוד ראה ברוח הקודש שגם שמעי יהיה ראש משמרת, ולכן אמר "שישה", אף ששמעי טרם נולד.
אפשרות נוספת שמביא הרד"ק, ובכיוון זה הולך גם המלבי"ם: שהיה קטן אז ועדיין לא היה ראוי לשורר. לכן כשבא למנות את המשוררים אינו יכול למנות שישה, אך מאחר שראה שבעתיד יהיה ראש משמרה - מנאו במספר הגורל, שאז כבר התחילו להרגילו להיות ראש משמרה. המלבי"ם מדייק ש"קטן" כאן היינו שעדיין לא הגיע לגיל שלושים, ומאחר שהלויים מתחילים לעבוד מגיל שלושים, לא נמנה כאן.
ומכאן גם ביאור "עַל יְדֵי אֲבִיהֶם יְדוּתוּן": בינתיים הגריל הגורל לאב. היו צריכים להיות שישה וחסר השישי, ולכן האב שימש כממלא מקומו, ולאחר מכן כשמלאו ימיו נכנס הבן תחתיו. "הַנִּבָּא עַל הֹדוֹת וְהַלֵּל לַה'" - שהיו משוררים שירי הודאה והלל לה'.
לְהֵימָן בְּנֵי הֵימָן בֻּקִּיָּהוּ מַתַּנְיָהוּ עֻזִּיאֵל שְׁבוּאֵל וִירִימוֹת חֲנַנְיָה חֲנָנִי אֱלִיאָתָה גִדַּלְתִּי וְרֹמַמְתִּי עֶזֶר יָשְׁבְּקָשָׁה מַלּוֹתִי הוֹתִיר מַחֲזִיאֹת׃
כל מי שמחפש שם מקורי - הנה לו שמות מן התנ"ך, ואין צורך בשמות של ים וחול ואדווה. ובעיקר הדבר: כל המפרשים אומרים ש"רוממתי עזר" הוא שם אחד ולא שני שמות, שהרי לבני הימן היו ארבעה עשר, ואם נחשיב "רוממתי" ו"עזר" כשניים יעלו לנו חמישה עשר. לכן "רוממתי עזר" הוא אחד, וממילא המניין עולה לארבעה עשר.
כָּל אֵלֶּה בָנִים לְהֵימָן חֹזֵה הַמֶּלֶךְ בְּדִבְרֵי הָאֱלֹהִים לְהָרִים קָרֶן וַיִּתֵּן הָאֱלֹהִים לְהֵימָן בָּנִים אַרְבָּעָה עָשָׂר וּבָנוֹת שָׁלוֹשׁ׃
"חֹזֵה הַמֶּלֶךְ" - מבאר המלבי"ם שראה חזון למלך שה' ירים את קרנו ויצליח, והיה זה באיזו מלחמה שהיתה לדוד שרמה קרנו בה'; הימן חזה וראה את ההצלחה הזאת ברוח קודשו.
ובמה שנאמר "וַיִּתֵּן הָאֱלֹהִים לְהֵימָן בָּנִים" עומדים כל המפרשים: הרי אצל האחרים לא נאמר "ויתן האלוקים לאסף את זכור ויוסף", אלא פשוט נמנו הבנים. מסביר המצודת דוד: אלמלא שנתן לו האלוקים, לא היו לו ארבעה עשר בנים ושלוש בנות שכולם ראויים להיות ראשי משמרות. הנתינה כאן היא דבר שמעל הטבע - ארבעה עשר בנים וכולם ראשי משמרות, כולם בעלי מעלה גדולה כל כך.
דוגמה לכך מרות: "וַיִּתֵּן ה' לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן" - אם לא שהיתה זו מתנה מאת ה', לא ייתכן שבועז, שהיה אז בן שמונים ויש אומרים ארבע מאות, יוליד; בעל כורחך היתה כאן נתינה מעל הטבע. ותמיד כשהנתינה אינה טבעית נאמר "ויתן האלוקים". וכן "וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ" - אם לא שה' הראה לו, לא שייך שמשה יראה את כל הארץ בראייה אחת ולמרחוק כל כך. אף כאן בא הכתוב לומר שזה דבר שמעל הטבע, רק מאת ה'.
הרד"ק מסביר: היות ולאסף ולידותון לא היו כל כך בנים, לכן נאמר כאן "ויתן האלוקים" - שלשון נתינה שייכת על ריבוי בנים; ארבעה עשר ילדים הוא דבר שלא מצאנו בשאר, ולכן זו נתינה מאת ה'. והסבר נוסף ברד"ק: ייתכן מאוד שבתחילה היה עקר והתפלל לה' והקדוש ברוך הוא הושיעו, ולכן נאמר "ויתן האלוקים להימן" - מלכתחילה לא היה צריך להיות לו ילדים, אלא שהתפלל והקדוש ברוך הוא נתן לו.
"לְהָרִים קָרֶן" - המצודת ציון מבאר שקרן עניינו ממשלה וחוזק, וזה ביטוי מושאל מבעלי החיים שתוקפם וחוזקם בקרן שבראשם שבה הם מנגחים. כל הביטויים "וירם קרן לעמו", "הרים קרנו", "רמה קרני בה'" - מושאלים מקרני החיות, שהקרן מבטאת תוקף וחוזק להילחם כנגד הקמים עליהם. וכך הקדוש ברוך הוא מרומם קרננו - מגביה כוחנו ומעלתנו למעלה, כהתרוממות הקרן.
כָּל אֵלֶּה עַל יְדֵי אֲבִיהֶם בַּשִּׁיר בֵּית ה' בִּמְצִלְתַּיִם נְבָלִים וְכִנֹּרוֹת לַעֲבֹדַת בֵּית הָאֱלֹהִים עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ אָסָף וִידוּתוּן וְהֵימָן׃
"עַל יְדֵי אֲבִיהֶם בַּשִּׁיר" - על ידי אביהם השכילו לדבר בשיר בבית ה' במצלתיים נבלים וכינורות; האב לימד אותם את חכמת השיר. "לַעֲבֹדַת בֵּית הָאֱלֹהִים" - בזמן עבודת בית האלוקים, כלומר בשעת עבודת הקרבנות היו משוררים. "עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ אָסָף וִידוּתוּן וְהֵימָן" - בהילולים שתיקנו המלך ואסף וידותון והימן, כפי שאנו רואים בספר תהילים שגם אסף וידותון והימן תיקנו מזמורים.
וַיְהִי מִסְפָּרָם עִם אֲחֵיהֶם מְלֻמְּדֵי שִׁיר לַה' כָּל הַמֵּבִין מָאתַיִם שְׁמוֹנִים וּשְׁמוֹנָה׃
"וַיְהִי מִסְפָּרָם עִם אֲחֵיהֶם" - כשאתה מונה את המניין הכולל, כ"ד משמרות שבכל אחת מהן שנים עשר איש, מקבלים 288. "מְלֻמְּדֵי שִׁיר" - המלומדים בשירה. "כָּל הַמֵּבִין" - מסביר המצודת דוד שהמבין בעניין השירה נזכר בו לשון "מבין", וכמו "מֵבִין עִם תַּלְמִיד", וכמו "וּכְנַנְיָהוּ שַׂר הַלְוִיִּם בְּמַשָּׂא יָסֹר בַּמַּשָּׂא כִּי מֵבִין הוּא". רואים שלשון "מבין" נאמרת על עניין השירה, שכן צריך התבוננות והבנה כיצד לעשות את השירה בדרך הנכונה.
וַיַּפִּילוּ גּוֹרָלוֹת מִשְׁמֶרֶת לְעֻמַּת כַּקָּטֹן כַּגָּדוֹל מֵבִין עִם תַּלְמִיד׃
המצודת דוד מסביר שזהו לשון קצר: "מִשְׁמֶרֶת לְעֻמַּת" - כאילו כתוב "משמרת לעומת משמרת", וכדוגמת "וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ מֵאֹהֶל אֶל אֹהֶל וּמִמִּשְׁכָּן", שלא נאמר "אל משכן" אלא קיצר בלשונו כשההמשך מובן מאליו. כלומר הפילו גורלות על המשמרות זו לעומת זו. "כַּקָּטֹן כַּגָּדוֹל מֵבִין עִם תַּלְמִיד" - כולם היו שווים בזה: הרב שהוא המבין יחד עם התלמיד המקבל ממנו את לימודו, הכל היה בגורל. לא אמרו שהמבין קודם או שהרב קודם, אלא מי שיצא לו הגורל הראשון - גם אם הוא הקטן - הוא הקודם, ומי שאחרון אחרון, בין מבין בין תלמיד, בין קטן בין גדול.
המלבי"ם מפרש אחרת, ומדייק מן הטעמים: אילו היה הפשט כמצודת דוד וכרד"ק, שהכוונה "משמרת לעומת משמרת", היה צריך להיות טעם מפסיק במילה "לעומת"; אך בפועל "משמרת" מוטעמת בטעם מעמיד, ובמילה "לעומת" יש טעם מוליך, המחברה להמשך: "לְעֻמַּת כַּקָּטֹן כַּגָּדוֹל". לפי זה הכוונה: משמרת לעומת משמרת - מבין עם תלמיד, כקטן כגדול. הם כיוונו שבכל משמר יימצאו מבינים היודעים לשיר בעצמם, ותלמידים שאינם מבינים ורק מתלמדים מן המבינים, והמשמרות יהיו שוות זו לזו.
כלומר דאגו שבכל משמרה יהיה מכל הסוגים, ולא ייווצר מצב שבמשמרה אחת יתרכזו כל "הקליברים" ובמשמרה אחרת יישארו אלו שאינם יודעים לשיר. רצו שהמבינים ילמדו את הפחות מבינים, ועל ידי חיבור זה - מה שנקרא היום כיתה הטרוגנית - נוצרו משמרות שבהן היו השיר והנגינה כראוי.
וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הָרִאשׁוֹן לְאָסָף לְיוֹסֵף גְּדַלְיָהוּ הַשֵּׁנִי הוּא וְאֶחָיו וּבָנָיו שְׁנֵים עָשָׂר׃
יוסף היה מבני אסף, וגדליהו מבני ידותון, זכור מבני אסף, יצרי מבני ידותון - וכך כולם, וכך היתה מורכבת המשמרה, בערבוב של בני המשפחות.
הַשְּׁלִשִׁי זַכּוּר בָּנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר׃ הָרְבִיעִי לַיִּצְרִי בָּנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר׃ הַחֲמִישִׁי נְתַנְיָהוּ בָּנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר׃
זכור הוא בכור אסף. "לַיִּצְרִי" - הוא השני של ידותון, והוא "צרי" הכתוב למעלה, וכפי שמעיר המצודת ציון תמצא כאן כמה שינויי שמות. נתניהו הוא השלישי של אסף. וכך נמשך הגורל מאחד לחברו, עד סוף כ"ד המשמרות.
לְאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים לְרוֹמַמְתִּי עָזֶר בָּנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר׃
מכאן אנו רואים מדוע החליטו שדווקא "רוממתי עזר" הוא אדם אחד. הרי אפשר היה לחבר שמות אחרים ברשימה ולומר שהם אדם אחד, כדי להגיע לחשבון ארבעה עשר במקום חמישה עשר. אלא שכאן, בגורל האחרון, מפורש "לְרוֹמַמְתִּי עָזֶר בָּנָיו וְאֶחָיו שְׁנֵים עָשָׂר" - הרי שמדובר באדם אחד.
בסך הכל היו כ"ד ראשי משמרות, כנגד הכהנים שאף הם היו כ"ד משמרות כהונה, כפי שראינו לעיל. יוסף בן אסף, ראש משמרות הלויים, שווה ליהויריב ראש משמרות הכהנים, וכן כולם. כשאתה יודע מהו סדר משמרות הכהונה ומהו סדר משמרות הלויה, ממילא אתה יודע לזווג משמרת למשמרת: הראשונה שבלויים שירתה בשבוע הראשון עם משמרת הכהנים הראשונה, השנייה עם השנייה, השלישית עם השלישית, וכך כל משמרה של לויים שימשה יחד עם משמרת כהנים באותו שבוע. והכל היה מסודר על פי הגורל.
פרק כה מלמד אותנו את ארגון המשוררים בבית המקדש: דוד ושרי הצבא הבדילו את בני אסף, הימן וידותון לעבודת השיר - שיר שהכתוב קורא לו "נבואה", בין כפשוטו (רד"ק ומצודת דוד: רוח הקודש ששרתה עליהם בשעת הנגינה, ומכאן מזמורי תהילים) ובין על דרך השאלה (מלבי"ם: דיבורים רמים ואלוקיים). ארבעה בני אסף, שישה בני ידותון (ושמעי שנמנה אף שעדיין לא הגיע לגיל העבודה) וארבעה עשר בני הימן - שעליו נאמר "ויתן האלוקים" מפני שריבוי בניו ומעלתם היו מעל הטבע - הרי כ"ד משמרות, ובהן 288 מלומדי שיר. הגורל קבע את סדרן בשוויון גמור, כקטן כגדול מבין עם תלמיד, ועם הקפדה שבכל משמרה יהיו מבינים ותלמידים יחד, כדי שהשיר והנגינה בבית ה' ייעשו כראוי.