פתיחה: מן הלויים אל הכהנים
הפרק הקודם עסק בלויים ובמחלקותיהם. פרקנו עובר אל הכהנים, ומפרט בפנינו את סדר משמרות הכהונה - כ"ד המשמרות שקבע דוד המלך, שמותיהן וסדר הגורלות שעל פיו נקבע מי ראשון ומי אחרון.
(א) וְלִבְנֵי אַהֲרֹן מַחְלְקוֹתָם, בְּנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר.
(ב) וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי אֲבִיהֶם, וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם, וַיְכַהֲנוּ אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר.
המיוחס לרש"י מדייק: הכתוב מדגיש "וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם" כדי ללמדנו שדווקא משום כך כיהנו אלעזר ואיתמר במקומם. אבל אילו היו לנדב ואביהוא בנים, הם היו קודמים לאלעזר ואיתמר בכהונה הגדולה.
חלוקת המשמרות בימי דוד
(ג) וַיֶּחָלְקֵם דָּוִיד וְצָדוֹק מִן בְּנֵי אֶלְעָזָר וַאֲחִימֶלֶךְ מִן בְּנֵי אִיתָמָר, לִפְקֻדָּתָם בַּעֲבֹדָתָם.
הרד"ק מבאר שדוד המלך שינה את המשמרות ממה שהיו עד אז. בתחילה היו שמונה משמרות מבני אלעזר ושמונה מבני איתמר - בסך הכל שש עשרה. דוד ראה שרבים הם ראשי הגברים מבני אלעזר, ולפיכך הוסיף עוד שמונה משמרות מבני אלעזר, ובסך הכל עמדו המשמרות על עשרים וארבע: שש עשרה מאלעזר ושמונה מאיתמר.
(ד) וַיִּמָּצְאוּ בְנֵי אֶלְעָזָר רַבִּים לְרָאשֵׁי הַגְּבָרִים מִן בְּנֵי אִיתָמָר וַיַּחְלְקוּם, לִבְנֵי אֶלְעָזָר רָאשִׁים לְבֵית אָבוֹת שִׁשָּׁה עָשָׂר, וְלִבְנֵי אִיתָמָר לְבֵית אֲבוֹתָם שְׁמוֹנָה.
כפי שאמרנו: בתחילה היו רק שש עשרה משמרות, מחולקות מחצה על מחצה - שמונה מאלעזר ושמונה מאיתמר. כשראה דוד שבני אלעזר רבים, עשה מהם שש עשרה, ואילו את בני איתמר הותיר כבתחילה: שמונה היו ושמונה נותרו. והכתוב ימשיך ויפרט זאת בפסוקים הבאים.
למה גורל? כי כולם קדושים
(ה) וַיַּחְלְקוּם בְּגוֹרָלוֹת אֵלֶּה עִם אֵלֶּה, כִּי הָיוּ שָׂרֵי קֹדֶשׁ וְשָׂרֵי הָאֱלֹהִים מִבְּנֵי אֶלְעָזָר וּבִבְנֵי אִיתָמָר.
"וַיַּחְלְקוּם בְּגוֹרָלוֹת" - למי ייפול הגורל להיות ראשון, מי שני, מי שלישי ומי רביעי. מסביר הרד"ק שדוד לא נתן מעלה לאחד מהם על חברו, והטעם מפורש בכתוב עצמו: "כִּי הָיוּ שָׂרֵי קֹדֶשׁ וְשָׂרֵי הָאֱלֹהִים" - כולם היו בעלי מעלה, ולא ניתן היה לומר זה ראשון וזה שני וזה שלישי. לפיכך הדרך היחידה לחלקם הייתה בגורל, והגורל הוא שקבע: זו משמרה ראשונה, זו שנייה, זו שלישית - כפי שעלה הגורל כך סידרם.
(ו) וַיִּכְתְּבֵם שְׁמַעְיָה בֶן נְתַנְאֵל הַסּוֹפֵר מִן הַלֵּוִי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים וְצָדוֹק הַכֹּהֵן וַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֶבְיָתָר וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם, בֵּית אָב אֶחָד אָחֻז לְאֶלְעָזָר וְאָחֻז אָחֻז לְאִיתָמָר.
לאחר הטלת הגורלות היה צורך במי שיכתוב את הסדר, כדי שיהיה להם זיכרון מי הראשון, מי השני ומי השלישי. היו עשרים וארבע משמרות, נתנו אותן בקלפי, ויצא הגורל הראשון ליהויריב וכן הלאה - וכתבו את שמותיהם. לפי המצודת דוד, "וַיִּכְתְּבֵם" הכוונה שכתבו את השמות על פתקים כדי לשימם בקלפי, כלומר הכתיבה היא הגורלות עצמם. ואילו לפי המיוחס לרש"י, הכתיבה הייתה לאחר שכבר עלו בגורל, שכתב כל אחד ואחד לפי סדר שעלה.
"בית אב אחד אחוז" - פשר הלשון
חז"ל אומרים: מתחילה היו שמונה בתי אבות לאלעזר ושמונה לאיתמר, כפי שהזכרנו. וכיוון שבני אלעזר היו מרובים, חלקם דוד לשניים, ומכל משמרה נעשו שתיים - בסך הכל שש עשרה לאלעזר, ואילו שמונה של איתמר נותרו כמקדם. וזהו שכתוב: "בֵּית אָב אֶחָד אָחֻז לְאֶלְעָזָר" - כל בית אב אחד, אחזו ממנו עוד אחד לאלעזר. "וְאָחֻז אָחֻז לְאִיתָמָר" - מי שהיה אחוז נותר אחוז, ולא הוסיפו עליו מאומה.
מי תיקן את המשמרות: מחלוקת חז"ל
חז"ל מביאים בזה מחלוקת. יש אומרים שמשה תיקן שמונה משמרות - ארבע מאלעזר וארבע מאיתמר; בא שמואל והעמידן על שש עשרה - שמונה ושמונה; ובא דוד והעמידן על עשרים וארבע. ויש אומרים שמשה עצמו כבר תיקן שש עשרה, שמונה מאלעזר ושמונה מאיתמר, ובאו שמואל ודוד והעמידום על עשרים וארבע, וכמו שכתוב "יִסַּד דָּוִיד וּשְׁמוּאֵל הָרֹאֶה בֶּאֱמוּנָתָם". נמצא שבכל אופן שמואל היה שותף בדבר, אלא שלפי הפירוש השני לא היה שלב עצמאי אלא יחד עם דוד הפכם משש עשרה לעשרים וארבע. ולכל השיטות ברור: לאלעזר שש עשרה, ולאיתמר שמונה.
שמות עשרים וארבע המשמרות
(ז) וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הָרִאשׁוֹן לִיהוֹיָרִיב, לִידַעְיָה הַשֵּׁנִי. (ח) לְחָרִם הַשְּׁלִישִׁי, לִשְׂעֹרִים הָרְבִעִי. (ט) לְמַלְכִּיָּה הַחֲמִישִׁי, לְמִיָּמִן הַשִּׁשִּׁי. (י) לְהַקּוֹץ הַשְּׁבִעִי, לַאֲבִיָּה הַשְּׁמִינִי. (יא) לְיֵשׁוּעַ הַתְּשִׁעִי, לִשְׁכַנְיָהוּ הָעֲשִׂרִי. (יב) לְאֶלְיָשִׁיב עַשְׁתֵּי עָשָׂר, לְיָקִים שְׁנֵים עָשָׂר. (יג) לְחֻפָּה שְׁלֹשָׁה עָשָׂר, לְיֶשֶׁבְאָב אַרְבָּעָה עָשָׂר. (יד) לְבִלְגָּה חֲמִשָּׁה עָשָׂר, לְאִמֵּר שִׁשָּׁה עָשָׂר. (טו) לְחֵזִיר שִׁבְעָה עָשָׂר, לְהַפִּצֵּץ שְׁמוֹנָה עָשָׂר. (טז) לִפְתַחְיָה תִּשְׁעָה עָשָׂר, לִיחֶזְקֵאל הָעֶשְׂרִים. (יז) לְיָכִין אֶחָד וְעֶשְׂרִים, לְגָמוּל שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים. (יח) לִדְלָיָהוּ שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים, לְמַעַזְיָהוּ אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים.
(יט) אֵלֶּה פְקֻדָּתָם לַעֲבֹדָתָם לָבוֹא לְבֵית ה' כְּמִשְׁפָּטָם בְּיַד אַהֲרֹן אֲבִיהֶם, כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
כאן נחקקו עשרים וארבע המשמרות על פי סדרן. ואגב, מן הרשימה הזו אפשר גם ללמוד כיצד קוראים נכונה את שמות המשמרות. לדוגמה, רבים קוראים בטעות "ישבב", ואילו כאן רואים בבירור שהשם הוא "יֶשֶׁבְאָב". שמות אלו נזכרים גם בקינות של תשעה באב: משמרת יהויריב, משמרת ישבאב, וכן בלגה חמישה עשר ואימר שישה עשר.
סדר העבודה: שבוע לכל משמרה
המשמרות היו מחולקות באופן שלכל משמרה יש את השבוע שלה שבו היא עובדת, וכך היו מתחלפות זו בזו. וכל משמרה הייתה מתחלקת עוד לבתי אבות: יש אומרים שהתחלקה לשישה בתי אבות, וכל אחד עובד ביומו ובשבת עובדים כולם; ויש אומרים שהתחלקה לשבעה בתי אבות, וכל בית אב עובד ביומו.
שוב אל הלויים: השלמת החשבון
(כ) וְלִבְנֵי לֵוִי הַנּוֹתָרִים, לִבְנֵי עַמְרָם שׁוּבָאֵל, לִבְנֵי שׁוּבָאֵל יֶחְדְּיָהוּ.
המלבי"ם מעיר שאת בני לוי כבר הזכיר הכתוב בפרק כ"ג, וכאן הוא חוזר אליהם בנקודות ובמרגליות - לבאר ולפרש דברים שלא הזכיר שם. את בני גרשון אנו כבר יודעים משם; ושם חידש מי היה הראש של בני שובאל, ורחביה (פסוק י"ז), ובני שלומית (פסוק י"ח), ומה שכתוב שם "יריהו הראש" שהיה אביו של אמריה, ולבני מיכה וישיה שם היה הראש שלהם. ובפסוקים כ"ו-כ"ז הוא מלמדנו דברים חדשים: מי השלים את החשבון של עשרים וארבע המשמרות.
(כא) לִרְחַבְיָהוּ, לִבְנֵי רְחַבְיָהוּ הָרֹאשׁ יִשִּׁיָּה.
כלומר: בית האב של רחביהו נקרא עתה על שם ישיה, שהיה מבניו והיה הראש לאותו בית אב, ולכן נקרא הבית אב על שמו.
(כב) לַיִּצְהָרִי שְׁלֹמוֹת, לִבְנֵי שְׁלֹמוֹת יָחַת.
בית האב של בני יצהר היה נקרא שלומות, ועתה נקרא על שם יחת.
(כג) וּבְנָי יְרִיָּהוּ, אֲמַרְיָהוּ הַשֵּׁנִי, יַחֲזִיאֵל הַשְּׁלִישִׁי, יְקַמְעָם הָרְבִיעִי.
בית האב שהיה נקרא על שם יריהו נעשה עתה לבית אב אחד יחד עם אמריהו שהיה שני לו, ושניהם נקראו אמריהו. ואילו יחזיאל לא נשתנה שמו, וכן יקמעם נותר שמו כמקדם.
(כד) בְּנֵי עֻזִּיאֵל מִיכָה, לִבְנֵי מִיכָה שָׁמִיר. (כה) אֲחִי מִיכָה יִשִּׁיָּה, לִבְנֵי יִשִּׁיָּה זְכַרְיָהוּ.
בית האב שהיה נקרא על שם ישיה אחי מיכה, חזר להיקרא עתה על שם זכריהו, שהיה מבני ישיה.
(כו) בְּנֵי מְרָרִי מַחְלִי וּמוּשִׁי, בְּנֵי יַעֲזִיָּהוּ בְנוֹ. (כז) בְּנֵי מְרָרִי לְיַעֲזִיָּהוּ בְנוֹ, וְשֹׁהַם וְזַכּוּר וְעִבְרִי.
האבות לבני מררי, ליעזיהו בנו, היו שוהם וזכור ועברי - וכפי שהזכיר המלבי"ם, אלו הם המשלימים את החשבון.
(כח) לְמַחְלִי אֶלְעָזָר, וְלֹא הָיָה לוֹ בָּנִים.
וכיוון שלא היו לו בנים, לא היה לו בית אב הנקרא על שמו.
(כט) לְקִישׁ, בְּנֵי קִישׁ יְרַחְמְאֵל.
בית האב של קיש נקרא עתה ירחמאל, שהיה מבני קיש.
(ל) וּבְנֵי מוּשִׁי מַחְלִי וְעֵדֶר וִירִימוֹת, אֵלֶּה בְּנֵי הַלְוִיִּם לְבֵית אֲבֹתֵיהֶם.
אלו בתי האבות שלא נשתנה שמם, כדברי המצודת דוד - "לבית אבותיהם" של בני משפחותם. ונמצא שאף הלויים נחלקים עתה לעשרים וארבע מחלקות כמו הכהנים, וכפי שראינו לעיל: תשע מבני גרשון, שמונה מבני קהת ושבע מבני מררי.
גורל הלויים - הגדול והקטן שווים
(לא) וַיַּפִּילוּ גַם הֵם גּוֹרָלוֹת לְעֻמַּת אֲחֵיהֶם בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי דָוִיד הַמֶּלֶךְ וְצָדוֹק וַאֲחִימֶלֶךְ וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם, אָבוֹת הָרֹאשׁ לְעֻמַּת אָחִיו הַקָּטָן.
אף משמרות הלויים היו משרתות על פי סדר, כל אחת לפי זמנה ועיתה, ולכן הפילו גם הם גורלות לראות מתי יהיה זמנה של כל משמרה. "אָבוֹת הָרֹאשׁ לְעֻמַּת אָחִיו הַקָּטָן" - בגורל היו שווים הגדול והקטן, ולא ניתנה מעלה לגדול על הקטן. שכן כפי שראינו, בהטלת הגורלות לא נתנו חשיבות ועדיפות למי שמשפחתו חשובה או גדולה יותר - כולם קדושים היו, ורק הגורל הוא שקובע.
כוחו של גורל
וכידוע, "בַּחֵיק יוּטַל אֶת הַגּוֹרָל" - הגורל הוא מאת ה', ומה שמוכרע על פיו הוא על פי רצון ה'. ולכן עשו את הדבר בגורל. וכן מצאנו בדברים מהותיים ביותר: בעכן, וכן ביחס לבני שאול ורצפה בת איה, שכאשר ביקשו שיימסרו עשה זאת בגורל, ואחר כך העבירם לפני ארון הברית להוכיח שהגורל אמת, ואותם שעלו בגורל נקלטו גם שם. רואים אנו מכאן את חשיבותו של הגורל: כשעושים גורל כראוי, יש בו מעין הודעה אלוקית.
וכך היה בגורל הגר"א שעשה רבי אריה לוין עם שיירת הל"ה, שהובאו לקבורה בתקופה מאוחרת ולא ניתן היה לזהות מי הוא מי. רבי אריה לוין עשה גורל הגר"א, ובכל פעם פתח תנ"ך לפי שיטת הגורל ויצא השם, וכך יצאו כל השמות עד האחרון שבהם - ובאחרון כבר לא היה צורך בגורל, שהרי הוא היחיד שנותר. רואים שלגורל יש תוקף.
אבל לא זו הדרך שלנו
ודאי שאין ללמוד מכאן שאדם יעשה גורל על כל דבר. אין זו הדרך. הדרך היא לעשות את הדברים על פי השכל ולהתייעץ עם אנשים גדולים. האם לעשות ניתוח או לא - שואלים בגורל? אוי ואבוי. התורה עצמה מלמדת אותנו מה לעשות כשאדם מסתפק: לא כתוב "תפתח איגרות קודש", אלא "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט... וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם". אתה צריך לדעת כיצד לנהוג - יש גדולים בישראל, לך ושאל אדם גדול. אבל ללכת ולעשות גורלות או פתיחה בספרים וכיוצא בזה - דברים שלא שערום אבותינו, ואין כן הדרך. הסטייפלר היה מתנגד לכל הדרך הזו, והיה אומר: אין שואלים בגורלות. "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ" - אתה רוצה לדעת כיצד לנהוג, שאל אדם גדול, וזוהי הדרך הנכונה.
לסיכום: הפרק מלמדנו את סדר כ"ד משמרות הכהונה שקבע דוד - שש עשרה מבני אלעזר ושמונה מבני איתמר, לאחר שמתחילה היו שמונה ושמונה (ובמחלוקת חז"ל אם משה תיקן שמונה ושמואל השלימן לשש עשרה, או שמשה תיקן שש עשרה ושמואל ודוד העמידון על כ"ד). כיוון שכולם היו "שרי קודש ושרי האלוהים" ואין אחד עדיף על חברו, נקבע סדרן בגורל דווקא, ושמעיה הסופר כתב את הסדר לדורות. גם הלויים נחלקו לכ"ד מחלקות והפילו גורלות, והגדול והקטן שווים בו. ומכאן למדנו את כוחו של הגורל, שהוא מאת ה' - ועם זאת, שאין זו דרכנו לשאול בגורלות, אלא "תמים תהיה עם ה' אלוהיך", ולהיוועץ בגדולי ישראל.