פרק כ"ג פותח שלב חדש בספר: דוד המלך מגיע לזקנה, ולפני מותו הוא עוסק בהכנות האחרונות לבית המקדש. אחרי שהמליך את שלמה בנו, הוא מכין את משמרות הכהונה והלוויה, מצווה את שלמה, ואז נאסף אל עמיו. הפרק שלפנינו עוסק במשמרות הלויים: חלוקתם לבתי אבות, מספרם, גילם ותפקידיהם בעבודת בית ה'.
וְדָוִיד זָקֵן וְשָׂבַע יָמִים וַיַּמְלֵךְ אֶת־שְׁלֹמֹה בְנוֹ עַל־יִשְׂרָאֵל׃
דוד המלך כבר בגיל שבעים, שבע ימים, ואנו מצויים לקראת סוף חייו. הכתוב מתאר מה עשה דוד בשלב זה: המליך את שלמה, התכונן ללכת בדרך כל הארץ, וסידר את משמרות הכהונה והלוויה - גם זה חלק מן ההכנה לבית המקדש.
וַיֶּאֱסֹף אֶת־כׇּל־שָׂרֵי יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם׃ וַיִּסָּפְרוּ הַלְוִיִּם מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמָעְלָה וַיְהִי מִסְפָּרָם לְגֻלְגְּלֹתָם לִגְבָרִים שְׁלֹשִׁים וּשְׁמוֹנָה אָלֶף׃
דוד אוסף את כל שרי ישראל, הכהנים והלויים, כדי לסדר את המשמרות - מי ומי ישרתו בבית המקדש. לכן הוא סופר את הלויים מבן שלושים שנה ומעלה, שזהו הגיל שבו מתחילים את העבודה, ומספרם עולה לשלושים ושמונה אלף איש. אף שכאן נאמר "מספרם לגולגלותם", אין הכוונה שמנה אותם בראשים ממש, אלא על פי מטבע, כדרך שמנה משה את העם.
מֵאֵלֶּה לְנַצֵּחַ עַל־מְלֶאכֶת בֵּית־יְהֹוָה עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אָלֶף וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטִים שֵׁשֶׁת אֲלָפִים׃
מן הלויים העמיד דוד אנשים שיהיו "מנצחים על מלאכת בית ה'", כלומר האחראים על העבודה שבמזבח. המצודת דוד מבאר שמלאכת השיר עצמה נקראת "ניצוח" - כמו "למנצח" שבמזמורים, וכמו שהאחראי על כל התזמורת נקרא מנצח. וטעם השם מעניין: דרכם של בעלי השיר לנצח זה את זה בהרמת הקול ובהכרעת הנעימה. כשכמה שרים יחד, כל אחד מבקש להגביה את קולו ולהכריע את קולות חבריו, ומתוך כך נקראת המלאכה "ניצוח". "שוטרים" הם הנוגשים הכופים לקיים את דברי השופטים: השופט פוסק, והשוטר הוא המוציא לפועל.
וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים שֹׁעֲרִים וְאַרְבַּעַת אֲלָפִים מְהַלְלִים לַיהֹוָה בַּכֵּלִים אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְהַלֵּל׃
המלבי"ם מדייק שכל הפסוקים הללו - "מאלה לנצח על מלאכת בית ה'" - הם דברי דוד עצמו, וההוכחה מן הפסוק הזה: "בכלים אשר עשיתי להלל" - דוד מדבר בלשון עצמו על הכלים שעשה. לפי זה מתבארת החלוקה: עשרים וארבעה אלף היו משוררים בפה, ארבעת אלפים שוערים, וארבעת אלפים מהללים בכלי נגינה. ומכאן ואילך יצווה דוד כיצד יתחלקו למלאכתם.
וַיֶּחָלְקֵם דָּוִיד מַחְלְקוֹת לִבְנֵי לֵוִי לְגֵרְשׁוֹן קְהָת וּמְרָרִי׃ לַגֵּרְשֻׁנִּי לַעְדָּן וְשִׁמְעִי׃
"ויחלקם" - אומר המלבי"ם שהוא כמו "ויחלקם", אלא שהבניין כאן כבד יותר. ו"מחלקות" פירושו חלקים. דוד חילק את בני לוי לשלושת אבות המשפחות: גרשון, קהת ומררי. וכאן אנו חוזרים לבעייתיות המלווה את כל ספר דברי הימים בענייני השמות: הצורך ליצור התאמות בין השמות שכאן לשמות שבמקומות אחרים, לראות איזה שמות הם אותם שמות עצמם בשינוי קל, וכיצד יתכן שאדם מופיע כאן כבן ובמקום אחר כאח. למי שהספיק לשכוח את עשרת הפרקים הראשונים של הספר - הרי כאן חזרה לעניין. "לעדן" הוא לבני המוזכר בתורה כבנו של גרשון, ולגרשון היו בנים הנקראים לעדן ושמעי.
בְּנֵי לַעְדָּן הָרֹאשׁ יְחִיאֵל וְזֵתָם וְיוֹאֵל שְׁלֹשָׁה׃
איך קוראים את הפסוק? "בני לעדן הראש" - ואחר כך "יחיאל וזתם ויואל שלושה"; או "בני לעדן" - ואחר כך "הראש יחיאל"? מי הוא ה"ראש", לעדן או יחיאל? אומר הרד"ק שאין למילה "הראש" הכרע, והיא נמשכת לפניה ולאחריה. וזה מתאים מאוד: לבני, שהוא לעדן, היה הבכור של גרשון, וגם יחיאל היה הבכור של לעדן - ושניהם נקראים "הראש".
קושי נוסף: במקום אחר מצינו שזתם ויואל הם בניו של יחיאל, ואם כן הם נכדיו של לעדן, ואצלנו נראה ששלושתם - יחיאל, זתם ויואל - בני לעדן. אל תתפלא, אומר הרד"ק, וזו תשובה שראינו פעמים רבות: הכתוב כותב בני בנים עם הבנים, וכמוהו בספר רב. יוצא שבן לעדן היה יחיאל, וזתם ויואל הם בניו של יחיאל. אפשרות נוספת, גם היא תשובה מוכרת: אין כאן סתירה כלל ושני הדברים נכונים - בני לעדן היו יחיאל, זתם ויואל, וגם ליחיאל היו בנים זתם ויואל, שקרא לבניו על שם אחיו. ואפשרות שלישית: חסרה כאן ו' החיבור, וכאילו נאמר "בני יחיאל וזתם ויואל אחיו", כלומר זתם ויואל אחיו של יחיאל הם ולא בניו.
בְּנֵי שִׁמְעִי שְׁלֹמִית וַחֲזִיאֵל וְהָרָן שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְלַעְדָּן׃
ראשית למדנו שהשם "שלומית" כאן הוא שם של זכר - שלושה בנים היו לו לשמעי, ושלומית אחד מהם. בתורה מצינו "שלומית בת דברי" כשם אישה, וכאן הוא שם של איש. ויש שמות המשמשים לשניים, לאיש ולאישה - כדוגמת השם "יונה", שאצל אשכנזים הוא שם של איש ואצל תימנים וספרדים שם של אישה. הרד"ק מדייק שאין זה שמעי מבני גרשון, אלא אחד מבני לעדן ששמו שמעי, ובניו הם ראשי האבות ללעדן.
וּבְנֵי שִׁמְעִי יַחַת זִינָא וִיעוּשׁ וּבְרִיעָה אֵלֶּה בְנֵי־שִׁמְעִי אַרְבָּעָה׃
כאן, אומר הרד"ק, מדובר בשמעי בן גרשון, בשונה מן הפסוק הקודם שבו שמעי היה מבניו של לעדן. הרד"ק מבאר שהלעדן המוזכר מפסוק ז' עד פסוק ט' הוא לבני המוזכר בתורה וראינו אותו למעלה בספר; ולפי זה יחיאל, זתם ויואל שאצלנו הם יחת, זינא ויואח שבמקום אחר - והשמות אכן דומים זה לזה. אך המלבי"ם כותב שכל זה טעות, שכן למעלה חושב הכתוב מאב לבן, כמוכח שם, והעיקר שלעדן אינו לבני כלל אלא אחד מבני לבני, שממנו התחיל בית אב. ושמעי שבפסוק ט' הוא שמעי בן יחת בן לבני. לפי זה תבין כיצד התפרדו מלבני שני בתי אבות: לעדן בן לבני, ובני לעדן היה יחיאל, וזתם ויואל בני יחיאל. ומוסיף המלבי"ם שלפי סדר הדברים נראה שיחיאל וזתם היו רחוקים כמה דורות מלבני.
וַיְהִי־יַחַת הָרֹאשׁ וְזִיזָה הַשֵּׁנִי וִיעוּשׁ וּבְרִיעָה לֹא־הִרְבּוּ בָנִים וַיִּהְיוּ לְבֵית אָב לִפְקֻדָּה אֶחָת׃
יחת היה בית האב הראשון מבני שמעי. "זיזה" הוא "זינא" שהוזכר קודם - שני שמות היו לו. ויעוש ובריעה לא הרבו בנים, ולכן, מבאר המצודת דוד, נעשו לחבורה אחת ולבית אב אחד, ראש אחד לשניהם. "פקודה" לשון מינוי וגזברות, כלומר הממונה והמופקד עליהם. המלבי"ם מעלה מכאן שמגרשון היו תשעה בתי אבות, ודוחה את הדעה שלא נעשו לבית אב אחד עד ימי עזרא: הרי הכתוב מדבר בימי דוד, ומשמע שכבר אז היו לבית אב אחד.
בְּנֵי קְהָת עַמְרָם יִצְהָר חֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל אַרְבָּעָה׃
בְּנֵי עַמְרָם אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הוּא־וּבָנָיו עַד־עוֹלָם לְהַקְטִיר לִפְנֵי יְהֹוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד־עוֹלָם׃
בני קהת מופיעים כאן בשמותיהם שבתורה. אהרן נבדל, שכן שבט הכהונה מתחיל ממנו - להקטיר לפני ה', לשרתו ולברך בשמו עד עולם. "ולברך בשמו עד עולם" היינו ברכת כהנים, שהיא עד עולם, שאף היום מקיימים הכהנים מצוות עשה לברך את עמו ישראל באהבה.
על הפסוק הזה מסופרת אנקדוטה מעניינת. המלבי"ם היה רגיל למסור בכל ליל שבת שיעור בפרשת השבוע, והציבור היה מגיע בהמוניו לשמוע את ביאוריו הנפלאים במהלכי הפרשה. אף בעלי בתים שהיו מקורבים למשכילים נהנו מאוד מחידושיו והיו באים לשיעור, ואף שהמלבי"ם עצמו היה מגדולי הלוחמים בהשכלה, לא היה אפשר להתעלם מחריפותו, מעומק הבנת הפשט שלו ומביאורי המילים המתאימים בכל מקום בתנ"ך.
באחת השבתות, בפרשת תצווה, סיים המלבי"ם את שיעורו בפסוק "קודש קודשים הוא לה'". הוא הביא את פירוש רש"י שהכוונה על המזבח, והוסיף שאפשר לפרש אחרת: "וכיפר אהרן על קרנותיו... קודש קודשים הוא לה'" - הכוונה על אהרן הכהן המכפר, ולא על המזבח. ובזה יש טעם מדוע נבחר אהרן דווקא לעבודה המקודשת הזו: כיוון שאהרן הוא קודש קודשים לה', וקדושתו גבוהה מאוד, יש בו הכוח לעבוד את העבודה הזאת, לכפר ולטהר את המזבח.
כשמעו המשכילים את הפירוש, התחילו להתלוצץ: כיצד הוא מפרש פשט שונה מדברי רש"י, ובפרט שהפשט הזה אינו מובן כלל - היתכן שהתורה תאמר על אדם בשר ודם שהוא קודש קודשים? לשון זו שייכת בקדוש ברוך הוא בעצמו! ומצאו להם כר נרחב ללעוג לגדולי ישראל. אחד ממקורביו של המלבי"ם סיפר לו על ליצנותם ושאל: אולי אכן נשמטה כאן דקדוקה של הלשון, ואולי טעה הרב בפירושו? המלבי"ם לא התרגש, וביטל את דבריהם: מה אכפת לי מליצנותם. אמר לו המקורב: אך יש כאן טענה לגופה. ענה לו המלבי"ם: אם יש למישהו פקפוק בדבריי, אחזור עליהם בשבוע הבא בתחילת השיעור.
בשבת שלאחריה היה בית הכנסת מלא מפה לפה. כולם באו לראות כיצד יחזור בו המלבי"ם מן הפירוש הזר שאמר, או איזו לוליינות יעשה כדי ליישבו. פתח המלבי"ם ואמר: לפני שאפתח בפרשת כי תשא, אני רוצה לחזור על הפסוק האחרון של פרשת תצווה - וחזר על אותו הפירוש מילה במילה, שאפשר לפרש "קודש קודשים הוא לה'" על אהרן, ולכן נבחר לעבודה. כאומר: תצחקו ותלעיגו, מה שאמרתי לכם הוא פירוש אמיתי. הציבור התפלא מדוע לא תיקן הרב את דבריו, ולמחרת באו לשאול. אמר להם: הדברים אינם טעות, ויש להם סימוכין מפורשים בדברי הימים - "בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו קודש קודשים הוא ובניו עד עולם". הרי כתוב כאן בפירוש שאהרן הוא קודש קודשים! שאלוהו: ומדוע לא הביא הרב את הפסוק הזה בשיעור, והיה מכה בו את שיניהם של אותם משכילים? השיב: "אל תען כסיל כאיוולתו". ולכן ראה לחזור על הפירוש בלבד, בלי להביא את ההוכחות.
לאחר זמן עלה אותו מקורב לארץ, נכנס אל המהרי"ל דיסקין וסיפר לו את כל המעשה. מיד אמר לו המהרי"ל דיסקין: ועלה על דעתך שהמלבי"ם חלילה יטעה? כל כך היה פשוט לו שאם המלבי"ם אומר ביאור, ודאי שהביאור בנוי על יסודות וראיות מוצקות, וטעות אין כאן. ובזה אנו נחשפים גם לגדלותו של המלבי"ם: כל אדם אחר, כששומע את ההלעגה ואת צקצוקי הלשון, היה ממהר להביא את הוכחותיו, מכה את שיניהם ומראה את בורותם. והמלבי"ם לא די שמלכתחילה לא רצה להתייחס לדבריהם, אלא אף כשחזר על דבריו - חזר עליהם אחת לאחת בלי להביא כל הוכחה. מה עם הביזיונות ואי הנעימות? המלבי"ם אינו מחשב חשבונות כאלה. כל מגמתו הייתה לעשות רצון ה' בלבד, וכיוון שסבר שכאן רצון ה' הוא "אל תען כסיל כאיוולתו", אף שהיה יכול לרכוש כבוד, לעשות רושם ואף לנצח בוויכוח - לא הגיב. אשרי לב ופלא.
וּמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּנָיו יִקָּרְאוּ עַל־שֵׁבֶט הַלֵּוִי׃
הכתוב בא לומר לך: אל תחשוב את בניו של משה ככהנים. רק בני אהרן הם המיוחדים והנבדלים לכהונה, ולא כל צאצאי עמרם - אלא אך ורק היוצאים מאהרן. ובני משה לויים יהיו, ונקראים על שבט הלוי. וייתכן מאוד שהחידוש הוא דווקא משום שמשה עצמו שימש בכהונה גדולה בימי המילואים, והיית עשוי לחשוב שאף אם אצלו לא נמשכה הכהונה, אולי בניו יהיו כהנים. לזה בא הכתוב להוציא: אף שתקופה קצרה היה כהן גדול, ואף שכתוב שהיה ראוי לכהונה גדולה והפסידה מפני שסירב ללכת בדבר ה' שבעה ימים - אל תחשוב שהפסיד רק לעצמו ולא לבניו. קא משמע לן שגם בניו אחריו יהיו לעולם לויים ולא כהנים.
בְּנֵי מֹשֶׁה גֵּרְשׁוֹם וֶאֱלִיעֶזֶר׃ בְּנֵי גֵרְשׁוֹם שְׁבוּאֵל הָרֹאשׁ׃
בני משה הם גרשום ואליעזר, כמופיע בתורה. ובן גרשום הוא שבואל. עליו נאמר שהיה הממונה על עבודה זרה - לקחו אותו מבני משה שיהיה ממונה על העבודה זרה, והגמרא אומרת שהיה חומד ממון. בשלב הבא רצה דוד המלך ליישרו, ונתן לו להתעסק בממון אחר ומינה אותו אחראי על אוצרות המלך. לאחר מכן ראה שלמה שיש בו חיסרון ולא סמך עליו, פיטרו, וחזר לקלקולו.
וַיִּהְיוּ בְנֵי־אֱלִיעֶזֶר רְחַבְיָה הָרֹאשׁ וְלֹא־הָיָה לֶאֱלִיעֶזֶר בָּנִים אֲחֵרִים וּבְנֵי רְחַבְיָה רָבוּ לְמָעְלָה׃
אומר המלבי"ם: להלן בפרק כ"ו נאמר "לאליעזר רחביה בנו וישעיה בנו", ויש מקום לטעות שגם ישעיה היה בנו של אליעזר - ואיך נאמר כאן שלא היו לו בנים אחרים? התשובה: רחביה בנו של אליעזר, וישעיה בנו של רחביה, ולאליעזר באמת לא היו בנים אחרים.
"ובני רחביה רבו למעלה" - המצודת דוד מפרש לשון ריבוי, שנתרבו מאוד. אך המלבי"ם מפרש לשון גדולה והתנשאות, מלשון "רבותא", כלומר עלו לגדולה. שכן בהמשך רואים ששלומית היה מבני רחביה, והוא ואחיו היו ממונים על כל אוצרות הקדשים שהקדישו לבית המקדש - מטמונים גדולים והון עתק, שאין מוסרים אותם אלא לאנשים גדולי המעלה מאוד ולא לאנשים שפלים. וזה "רבו למעלה": הייתה להם שררה ומשרות נכבדות ביותר ומעלות גדולות.
בְּנֵי יִצְהָר שְׁלֹמִית הָרֹאשׁ׃ בְּנֵי חֶבְרוֹן יְרִיָּהוּ הָרֹאשׁ אֲמַרְיָה הַשֵּׁנִי יַחֲזִיאֵל הַשְּׁלִישִׁי וִיקַמְעָם הָרְבִיעִי׃ בְּנֵי עֻזִּיאֵל מִיכָה הָרֹאשׁ וְיִשִּׁיָּה הַשֵּׁנִי׃
אל תחשוב שאמריה, יחזיאל ויקמעם הם בנים נוספים של חברון; שלושת האחרונים הם בניו של יריהו. כאילו נאמר: בני חברון יריהו הראש, ובניו - אמריה השני, יחזיאל השלישי ויקמעם הרביעי. וכן מפורש להלן בפרק כ"ד, ומשם הוכרח לפרש כאן כך.
בְּנֵי מְרָרִי מַחְלִי וּמוּשִׁי בְּנֵי מַחְלִי אֶלְעָזָר וְקִישׁ׃ וַיָּמׇת אֶלְעָזָר וְלֹא־הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם־בָּנוֹת וַיִּשָּׂאוּם בְּנֵי־קִישׁ אֲחֵיהֶם׃
לכאורה, מאחר שאלעזר שהיה מן המשמרות מת ולא היו לו בנים כי אם בנות, יוצא שאין לנו אלא עשרים ושתיים משמרות. אך דברי תורה עשירים במקום אחר, אומר המלבי"ם: להלן נאמר "בני מררי מחלי ומושי... בני יעזיהו בנו ושוהם וזכור ועברי". מחלי - ממנו יצא יעזיהו, שהוא בן בנו המוזכר למעלה בשרשרת "מחלי לבני בנו שמעי בנו עוזה בנו שמעא בנו", ועוזה הוא יעזיהו. ובן יעזיהו הוא שוהם, הוא שמעא שהוזכר למעלה, ולשוהם היו שני בנים - זכור ועברי. הם נעשו ראשי אבות לאחר שמת אלעזר בלא בנים, והם השניים המשלימים את מכסת עשרים וארבע המשמרות: תשעה בתי אבות מגרשון, תשעה מקהת, ושישה ממררי. ושימו לב שאלה משמרות הלויים, ובהמשך נדבר על משמרות הכהנים.
אֵלֶּה בְנֵי־לֵוִי לְבֵית אֲבוֹתֵיהֶם רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִפְקוּדֵיהֶם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה לַעֲבֹדַת בֵּית יְהֹוָה מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה׃
"עושה המלאכה" - אלו המשוררים, השוערים והממונים; זה היה תפקידם של בני לוי. כידוע לא היו הלויים עולים על גבי המזבח, אך שימשו ככוח עזר בעבודת בית המקדש, כפי שנראה בהמשך. שני תפקידיהם העיקריים הם שירה ושמירת השערים, ועוד תפקידים נלווים שיבארם המלבי"ם.
כִּי אָמַר דָּוִיד הֵנִיחַ יְהֹוָה אֱלֹהֵי־יִשְׂרָאֵל לְעַמּוֹ וַיִּשְׁכֹּן בִּירוּשָׁלִַם עַד־לְעוֹלָם׃ וְגַם לַלְוִיִּם אֵין־לָשֵׂאת אֶת־הַמִּשְׁכָּן וְאֶת־כׇּל־כֵּלָיו לַעֲבֹדָתוֹ׃
כאן בא הכתוב לתת טעם מדוע מנה דוד מבן עשרים שנה ומעלה, בעוד שהתורה מנתה מבן שלושים, ואף דוד עצמו בפסוק ג' מנה אותם מבן שלושים. התשובה: ה' הניח לעמו והשכין שכינתו בירושלים עד לעולם ולא יזיז שכינתו משם, ולפיכך - כמבואר ברד"ק - אין עוד ללויים עבודת משא, שהייתה חלק מעבודתם במדבר: לקפל את המשכן, לשאת אותו ואת כליו. ונשארה להם בעיקר עבודת השיר, ולפי המצודת דוד לעבודת השיר אין צורך בבן שלושים, ודי בבן עשרים. שכן גיל שלושים נצרך היה לכוח שבעבודת המשא - נשיאת המשכן הייתה כבדה מאוד, קרשים באורך של חמישה מטרים, עגלות כבדות ומשא גדול, והיו צריכים שם בעלי כוח. ואף שצעירים חושבים שבן שמונה עשרה הוא הגיבור, למעשה בן שלושים הוא בעל הכוח. עוד מביא המלבי"ם בשם הכסף משנה, שגיל שלושים הוא לעבודת השיר, והלויים הצעירים מבני עשרים היו למלאכות אחרות שנצרכו, כפי שנראה מיד.
כִּי בְדִבְרֵי דָוִיד הָאַחֲרוֹנִים הֵמָּה מִסְפַּר בְּנֵי־לֵוִי מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וּלְמָעְלָה׃
מכאן יישוב הסתירה: המספר מבן שלושים היה בתחילת דברי דוד, ואילו "בדברי דוד האחרונים" - בסוף דבריו - מנה אותם מבן עשרים. בתחילה סבר להשאיר את ההנהגה כמו שבתורה, ולבסוף אמר שאפשר למנות אף מגיל עשרים: או מפני שאין להם עוד מלאכת משא בכתף, או מפני שהצעירים יסייעו במלאכות הנוספות שנראה מיד.
כִּי מַעֲמָדָם לְיַד־בְּנֵי אַהֲרֹן לַעֲבֹדַת בֵּית יְהֹוָה עַל־הַחֲצֵרוֹת וְעַל־הַלְּשָׁכוֹת וְעַל־טׇהֳרַת לְכׇל־קֹדֶשׁ וּמַעֲשֵׂה עֲבֹדַת בֵּית הָאֱלֹהִים׃
"כי מעמדם ליד בני אהרן" - המיוחס לרש"י מפרש כלשון "וילוו עליך וישרתוך", שהם המסייעים לבני אהרן. "ועל טהרת לכל קודש" - אם ייטמא הבית וכליו, הלויים הם הממונים לטהר, כמו שמצאנו בחזקיה: "ויקבלו הלויים להוציא לנחל קדרון חוצה", וכתיב "ויחלו באחד לחודש הראשון לקדש" - היה צריך לטהר את בית המקדש לאחר שטימאו אותו, והפעולות הללו נעשו בידי הלויים. ו"מעשה עבודת בית האלוהים" - שיהיו מזומנים לכל מלאכה, מסייעים ועוזרים.
המלבי"ם מסביר שהיו צריכים עבודות רבות, והלויים מבני שלושים לא היה בהם די. וזה מתאים למה שידוע, שהלויים לא עלו בשלמותם בעליית עזרא ונחמיה - ספרו ומצאו שהם מועטים. ומכאן גם מתחבר העניין שבני תימן לא עלו באותה עלייה, לפי שידעו שייחרב הבית, והרבה מבני תימן לויים הם ואין בהם כהנים מרובים: יש הרבה בתי כנסת תימניים בלי כהן אחד, ולויים תמצא בכל בית כנסת. יוצא אם כן שהיה חסרון בלויים, ולכן, אומר המלבי"ם, נתנו את העבודות שאינן עיקריות לאלה שהיו פחות מבני שלושים, שעדיין לא הגיעו לזמן עבודתם במקדש, ואת העבודות החשובות לבני שלושים. וזהו שנאמר כאן: טיהור הטומאה שבמקדש, החצרות, טהרת כלי הקודש. אבל להוציא את הטומאה שבתוך ההיכל - זו מצווה על הכהנים דווקא, כמו שמביא המלבי"ם מן הגמרא בסוף עירובין. לטהר - הלויים הצעירים עשו; להוציא את הטומאה - הכהנים.
וּלְלֶחֶם הַמַּעֲרֶכֶת וּלְסֹלֶת לְמִנְחָה וְלִרְקִיקֵי הַמַּצּוֹת וְלַמַּחֲבַת וְלַמֻּרְבָּכֶת וּלְכׇל־מְשׂוּרָה וּמִדָּה׃
אומר הרד"ק שהלויים היו ממונים גם לתקן את המידות שהיו צריכים למקדש: ההין, האיפה, שלישית ההין, רביעית, עשירית, והמשורה - שהיא כלל המידות הקטנות, ו"מידה" כוללת את המידות הגדולות. היה צריך להכין כלים מדויקים במידתם. גם היום, מי שרוצה לייצר מטר אינו יכול לייצרו מעצמו: יש מטר אחד המונח במקום שמור באירופה, בטמפרטורה מדויקת, ולפיו מכיילים הכול - כי אם כל אחד יייצר לפי מה שייצר חברו, ראו מה יהיה סופו של אותו מטר. כך גם הכלים: אי אפשר לייצר בלי אמת מידה מדויקת, והיו צריכים ממונים שיכיילו את הכלים, שידעו שכל כלי מדויק במידתו, וימדדו ויכינו כלים במידה מדויקת - וזה נעשה בידי הלויים הצעירים. כמו כן היה תפקידם להכין את לחם הפנים, את הסולת למנחה, את רקיקי המצות ושאר מיני המנחות שבתורה, ולהיות ממונים על הלח והיבש שהיו צריכים בעזרה.
וְלַעֲמֹד בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר לְהֹדוֹת וּלְהַלֵּל לַיהֹוָה וְכֵן לָעָרֶב׃
הכוונה לשיר שהיו אומרים בעת הקרבת התמידין, והוא נקרא "בבוקר בבוקר" משום שהקרבת התמיד הייתה בבוקר בבוקר. ומצינו מנהג בבני אשכנז לקום בשבת פחות מוקדם - כל אחד לפי ה"פחות" שלו - לפי שבקורבן התמיד של יום חול נאמר "בבוקר בבוקר", ובשבת נאמר "בבוקר" פעם אחת בלבד, משמע שאין צורך בהקדמה כפולה ודי ב"בבוקר" אחד. על כל פנים, זו הייתה שירת הלויים בעת הקרבת התמיד. ושימו לב: כאן מדובר בלויים מבני שלושים, שכן לעמוד ולשיר לא היו הצעירים אלא אלה שכבר נתחייבו בעבודה, כמבואר במלבי"ם. אך לפי הביאור השני שראינו, גם הצעירים יותר יכלו להיות חלק ממקהלת הלויים העומדים לשיר.
וּלְכֹל הַעֲלוֹת עֹלוֹת לַיהֹוָה לַשַּׁבָּתוֹת לֶחֳדָשִׁים וְלַמֹּעֲדִים בְּמִסְפָּר כְּמִשְׁפָּט עֲלֵיהֶם תָּמִיד לִפְנֵי יְהֹוָה׃
המיוחס לרש"י מבאר שהיו ממונים על הלשכות, וגם על לשכת בית הטלאים שבה היו הקורבנות, והם היו מביאים את הקורבנות אל הכהנים - כוח עזר בבית המקדש. לפי המניין הנדרש היו מביאים את הקורבנות בכל יום: בחול, בשבתות, בראשי חודשים ובמועדים, שאז מוסיפים על התמיד קורבנות נוספים, והכול "במספר כמשפט". כמו כן היו מסייעים לכהנים להפשיט את הזבח, שזו מן המלאכות הקשות הצריכות כוח להוריד את העור. וכן מצינו בחזקיה: "רק הכהנים לא יכלו להפשיט את כל העולות ויחזקום אחיהם הלויים" - הכהנים היו מועטים ולא היה בהם די, והוצרכו שאחיהם הלויים יחזקו אותם, כלומר יסייעו בידם בהפשטת הזבח.
וְשָׁמְרוּ אֶת־מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל־מוֹעֵד וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ וּמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי אַהֲרֹן אֲחֵיהֶם לַעֲבֹדַת בֵּית יְהֹוָה׃
"ושמרו את משמרת אוהל מועד" - שלא יקרב איש זר; וזהו מה שאמרנו שהיו שוערים, ותפקידם לשמור את בית המקדש. ואף שלא היה שם חשש גנבות, השמירה במקדש לא הייתה כשמירת ימינו שאדם שוכר חברת שמירה לעסקו, אלא שמירה של כבוד: אין דרך כבוד שארמון המלך יהיה פתוח לכל דורש. אף היום יש משמר המלכה, ועד כמה שהוא תיאטרלי ומגוחך, זו דרך כבוד - שיעמוד זקיף בשער ולא כל אחד ייכנס. "משמרת הקודש" - הדברים המקודשים, ו"משמרת בני אהרן אחיהם" - לסייע להם, כמו שראינו בהפשטת עור העולה וכדומה, לעבודת בית ה'.
בפרק כ"ג דוד המלך, זקן ושבע ימים, ממליך את שלמה ומסדר את משמרות הלויים לקראת בניין הבית. הוא סופר את הלויים ומחלקם לעשרים וארבעה בתי אבות - תשעה מגרשון, תשעה מקהת ושישה ממררי - ומגדיר את תפקידיהם: שיר בפה ובכלים, שוערים, שוטרים ושופטים, סיוע לכהנים, טהרת הקודש, הכנת לחם הפנים והמנחות וכיול המידות. ומכיוון שפסקה עבודת המשא עם השכנת השכינה בירושלים לעולם, שינה דוד בדברים האחרונים ומנה מבן עשרים ולא מבן שלושים, שהצעירים יסייעו במלאכות שאינן עיקריות. בתוך הפרק למדנו גם את הבדלת אהרן ובניו לכהונה לעולם לעומת בני משה שנקראו על שבט הלוי, ומעשה המלבי"ם שלימדנו שהעיקר הוא רצון ה' בלבד - וכשהכלל הוא "אל תען כסיל כאיוולתו", אין מקום לחשבונות של כבוד ושל נצחנות.