פרק כ"ב בדברי הימים א' הוא פרק המעבר הגדול: דוד המלך, לאחר שנתגלה לו מקום המזבח בגורן ארוון היבוסי, קובע שם את מקום בית ה' לדורות, ומתחיל בהכנות אדירות לבניין הבית. הפרק כולו הוא צוואת דוד לשלמה בנו ולשרי ישראל: הכנת החומרים, הכנת האומנים, וההסבר מדוע דווקא שלמה - ולא דוד - הוא שיבנה את הבית. נלך על סדר הפסוקים, נעיין בדברי המלבי"ם, המיוחס לרש"י, הרד"ק והמצודות, ונעמוד על היסודות הגדולים העולים מכאן.
וַיֹּאמֶר דָּוִיד זֶה הוּא בֵּית יְהֹוָה הָאֱלֹהִים וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל׃
המיוחס לרש"י מבאר: מכאן ואילך כל מי שמבקש להקריב קרבן לה' - יקריב על המזבח הזה, כיוון שזהו בית ה' האלוקים. עד עכשיו בית ה' היה בגבעון, ומכאן ואילך נקבע המקום הזה.
ולמה נקרא דווקא "מזבח לעולה"? הרי על המזבח קרבים גם חטאות, אשמות, שלמים ופסחים. מבאר המצודת דוד: רוב הקרבנות הקבועים הם עולות - תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים וכיוצא בהם. לכן המזבח החיצון נקרא "מזבח העולה", אף שיש לו שמות נוספים (מזבח הנחושת, המזבח החיצון), ואף שהקריבו עליו את כל הקרבנות.
וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִכְנוֹס אֶת־הַגֵּרִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲמֵד חֹצְבִים לַחְצוֹב אַבְנֵי גָזִית לִבְנוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים׃
מדוע דווקא הגרים? מסביר המיוחס לרש"י: דוד לא רצה להעביד את ישראל בעבודת פרך. חציבת אבני גזית היא עבודה קשה מאוד, ואת ישראל המיוחסים הניח ולא הטיל עליהם את העבודות הללו. כך מצאנו גם אצל שלמה בדברי הימים ב' פרק ב': "ויספור שלמה... ויעש מהם שבעים אלף נושא סבל" - את המשאות הכבדים נתן עליהם. וכן נאמר "ומבני ישראל לא נתן שלמה לעבדים", כלומר לא הטיל עליהם עבודות עבד שהן עבודות קשות.
ויש כאן גם צד טבעי: הגמרא אומרת על הגויים "חביל גופייהו" - גופם חזק ועב, ובאמת הם מסוגלים למלאכות קשות. היהודים לרוב אינם משובחים דווקא בחוזק ובעוצמה הפיזית. ואגב, עד הדור האחרון עם ישראל מעולם לא נשתבח בגבורה - הוא נשתבח בחכמה: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", והנבואה שהייתה בהם - זו הייתה תפארתם. רק בדור האחרון נעשינו עם עושה מלחמות ונושאי חרב, אך באופן הרגיל הכוח הפיזי היה מצוי אצל האומות.
המצודת דוד מבאר שהגרים הם הגבעונים. לפי זה צריך לומר שהשלב הזה היה עוד לפני שדוד ריחק אותם, שהרי בשלב מאוחר יותר כתוב שהגבעונים לא מבני ישראל המה, ועמד דוד וריחק אותם. או שאפשר לומר שמדובר בגבעונים לאחר שריחק אותם, ועל כל פנים נתנם לחוצבים ולנושאי המשאות הכבדים.
וּבַרְזֶל לָרֹב לַמִּסְמְרִים לְדַלְתוֹת הַשְּׁעָרִים וְלַמְחַבְּרוֹת הֵכִין דָּוִיד וּנְחֹשֶׁת לָרֹב אֵין מִשְׁקָל׃
המלבי"ם מסביר שהמילה "לחצוב" משמשת לשני עניינים: "לחצוב אבני גזית לבנות בית האלוהים", וגם - ולחצוב ברזל לרוב. שכן את הברזל היו חוצבים מן האדמה, כמו שכתוב "ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת".
ומהן ה"מחברות"? מבאר המלבי"ם: המסמרים למחברות - הכוונה לעצים שמחברים את הבניין, שהיו מחזקים אותם במסמרים של ברזל. היו עצים שבהם חיזקו את הבית, ואת העצים היו מחברים זה לזה על ידי מסמרים - מה שאנו קוראים היום מסמרים, וכבר בלשון הכתוב נקראים כך.
וַעֲצֵי אֲרָזִים לְאֵין מִסְפָּר כִּי הֵבִיאוּ הַצִּידֹנִים וְהַצֹּרִים עֲצֵי אֲרָזִים לָרֹב לְדָוִיד׃
דוד כונס גם עצי ארזים לאין מספר לצורך בניין הבית, שהביאו לו הצידונים והצורים. "הצורים" - זה חירם מלך צור, כפי שאנו רואים שכששלמה בא להקים את הבית היו לו קשרים עם חירם מלך צור שישלח לו אנשים אומנים.
וַיֹּאמֶר דָּוִיד שְׁלֹמֹה בְנִי נַעַר וָרָךְ וְהַבַּיִת לִבְנוֹת לַיהֹוָה לְהַגְדִּיל לְמַעְלָה לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת לְכׇל־הָאֲרָצוֹת אָכִינָה נָּא לוֹ וַיָּכֶן דָּוִיד לָרֹב לִפְנֵי מוֹתוֹ׃
מדוע דוד טורח כל כך? מפני ששלמה בנו "נער ורך". ומהי הכפילות? מבאר המלבי"ם: "נער" - נער בשנים, "ורך" - רך בטבעו. שלמה קם למלוך בגיל שתים עשרה, את הבר מצווה שלו חגגו בארמון המלוכה. ודוד הכיר את טבעו של בנו וידע שהוא רך בטבעו, ולכן אמר: עליי לעזור ולסייע לו בכל מה שאני יכול, כדי שלא יסתבך אחר כך במלאכת בניין הבית.
המיוחס לרש"י מבאר את הכפילות אחרת: גם לבן ארבעים ושתים שנה אפשר לקרוא "נער", ולא דווקא לבן ארבע עשרה, שנאמר "ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל". אומנם יש הוכחות רבות מדברי חז"ל שאדם נקרא נער גם כשהוא מבוגר - כגון אצל יצחק, "אל תשלח ידך אל הנער", והוא היה בן שלושים ושבע - אך אין זו ראיה מתוך המקרא עצמו, שהרי גילו של יצחק נודע לנו רק מידיעות חז"ל והחשבון. כאן מביא המיוחס לרש"י חשבון מן הכתובים עצמם.
והחשבון כך הוא: יהושע לא מלך אחרי משה אלא עשרים ושמונה שנה, וכל ימיו היו מאה ועשר שנים - שניהם פסוקים מפורשים. נמצא שבשנה הראשונה שהיו ישראל במדבר, כשהעיד עליו הכתוב "ויהושע בן נון נער", היה בן ארבעים ושתים: ארבעים שנות המדבר ועוד עשרים ושמונה שנות מנהיגותו הם שישים ושמונה, וההפרש עד מאה ועשר הוא ארבעים ושתים. (ויש להעיר: בנוסח הרש"י שלפנינו כתוב "בשנת ל"א שנה", וכל מי שקורא שם מסתבך בחשבון; אך כבר עמדו על כך בספרים שיש כאן טעות סופר, והמקור הוא "בשנה ראשונה" - הרי"ש קיבלה צ'ופצ'יק למעלה ונעשתה למ"ד. כך מובא במוסף רש"י על התורה ובעוד ספרים.)
יוצא אפוא שמן המילה "נער" לבדה אי אפשר להסיק שמדובר בצעיר, ולכן הוצרך הכתוב להוסיף "ורך" - שבאמת שלמה היה בן שתים עשרה בלבד כשמלך. זהו ההבדל בין הפירושים: המלבי"ם סובר שבסתם "נער" הכוונה צעיר, ומשמעות "רך" היא רכות הטבע; והמיוחס לרש"י סובר ש"נער" אינו מוכיח על מיעוט שנים, ו"רך" הוא שמלמד על צעירותו.
לפי המיוחס לרש"י, "להגדיל למעלה" הוא כפשוטו: שלמה הגביה את הבית מאה ועשרים אמה, שהם כשישים מטר גובה. בית כזה דורש הוצאות גדולות והנדסה ברמה אחרת. כמו שאנו רואים אצל מהנדסי בניין: יש היתר לחמש קומות, יש לעשר, ויש גורדי שחקים - אלו לימודים אחרים לגמרי. לא כל מי שיש לו אישור לבנות בגובה מסוים יכול לבנות בגובה אחר; כמויות הברזל והחישובים שונים לחלוטין. וכאן מדובר בבית "להגדיל למעלה", ולכן נדרשת השקעה עצומה - ודוד מכין הכול מראש כדי ששלמה בצעירותו לא ייתקע במלאכה.
המלבי"ם מפרש "להגדיל למעלה" מלשון מעלה ולא מלשון גובה: כפי גדולת ה' השוכן בו, ה' עליון ונורא, ולכן יהיה "לשם ולתפארת לכל הארצות" - לפני כל העמים. ושני הדברים אמת: הבית צריך להיבנות בסטנדרטים גבוהים ביותר, כראוי לבית ה'.
וַיִּקְרָא לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ וַיְצַוֵּהוּ לִבְנוֹת בַּיִת לַיהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְּנִי אֲנִי הָיָה עִם־לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהָי׃
וַיְהִי עָלַי דְּבַר־יְהֹוָה לֵאמֹר דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ לֹא־תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי׃
כזכור, דוד רצה לבנות את הבית, וה' שלח אליו את נתן הנביא לומר לו "האתה תבנה לי בית". כאן מתגלה לראשונה הטעם: "דם לרוב שפכת". וכבר הרד"ק עומד על כך שלא מצאנו גילוי מוקדם לעניין הזה - בספר שמואל אין זכר לנימוק זה. ומיישב הרד"ק בשני אופנים: אפשר שדוד אמר כן בלבו, כלומר ה' סירב לו ודוד הבין מעצמו שהטעם הוא שפיכות הדמים; ואפשר שה' אמר לו כן על פי נביא, ואף שלא נכתב בשמואל, מן האמירה כאן אנו למדים למפרע. וכיוצא בזה מצאנו בתורה: "ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו" - ולא מצאנו בכל התורה שאמרו כן, אלא מתוך שנאמר כאן "ותאמרו", אנו יודעים שכך אמרו.
כאן מתעוררת שאלה עצומה: הרי דוד נלחם מלחמות ה'! ויש מדרש שאומר שהקב"ה אמר לדוד: כל אותם דמים ששפכת לפניי - הם כדם עולות המכפרות ומרצות לפניי. להרוג איש חיזבאללה אינו דבר שנתבעים עליו, זה נחשב כהקרבת קרבן - הרגת מישהו שרוצה להצר לעם ישראל, הצלת עשוק מיד עושקו, הצלת את ישראל מאויביהם. אם כן מה התביעה?
מבאר הרד"ק: היו בין הדמים גם דמי נקיים. למשל דם אוריה - דוד הרג אותו שלא על פי הדין. אומנם היה חייב מיתה כמורד במלכות, אך ראשית דוד גלגל וסיבב עליו את המיתה, ואם לא היה לוקח את בת שבע כלל לא היה מגיע לזה; ושנית, הרגו בחרב בני עמון, בעוד שהיה צריך לדונו בסנהדרין.
ומוסיף הרד"ק: גם דמי הכוהנים. דוד היה סיבה להריגת כוהני נוב - כשברח לנוב עיר הכוהנים ולקח מאחימלך בן אחיטוב את חרב גלית, עורר הדבר את חמתו של שאול, ושאול הרג שמונים וחמישה כוהנים נושאי אפוד בד ואת אחימלך בן אחיטוב. אף שכתוב שאחזו בולמוס, כיוון שנסתובבה המיתה על ידו - הוא צריך תיקון.
ויש לכך יסוד גם בהלכה: מביא רבי עקיבא איגר, שאדם ששלח שליח למקום מסוים לעשות לו שליחות - לנסוע לחוץ לארץ ולהביא לו דבר מה, ושילם לו, ומת השליח בדרך - צריך המשלח לעשות תשובה, שהרי נסתובבה מיתה על ידו.
עוד אפשר להוסיף (והרד"ק אינו מזכיר זאת): דוד עשה מלחמות, ובמלחמות קורה לעיתים קרובות שהקרב נערך בצורה מסוימת שבעקבותיה נהרגו אנשים, בעוד שאילו היה נערך אחרת היו משלמים פחות בחיי אדם. חלילה לנו לשפוט את דוד, אך אלו דברים שקשה מאוד להימלט מהם. בהיסטוריה שלנו כאן במדינה יש סיפורים עד אין קץ, ה' יצילנו.
ועוד מוסיף הרד"ק: גם בדמי הגויים אשר שפך - אותם שלא היו בני מלחמתו ולא באו להילחם נגדו, ייתכן שהיו בהם אנשים טובים וחסידים. אף על פי כן לא נענש עליהם, כי כוונתו הייתה לכלות הרשעים שלא יפרצו בישראל ולהציל את עצמו, כמו שהיה בארץ פלשתים, "לא יחיה איש ואישה". אך מכל מקום, כיוון שנזדמנה לו שפיכות דמים לרוב, מנע ממנו ה' לבנות את בית המקדש, שכן עניינו של הבית הוא שלום. וכשם שאין מניפים ברזל על המזבח ובבית המקדש, לפי שמן הברזל עושים כלי רציחה, ואין ראוי לעשות ממנו כלים לעבודת ה' - כך דוד, ששימש גם בענייני הריגה, אינו הראוי לבנות בית שעניינו שלום ותפילה וכפרת עוון, דברים המנוגדים לשפיכות דמים.
המלבי"ם מסביר שהדיבור "דם לרוב שפכת" היה לאחר נבואת נתן. גם הוא מתקשה שבנבואת נתן לא מופיעה אמירה כזו, ומבאר שהדבר אירע בין נבואת נתן ללידת שלמה: אז היה לדוד גילוי אלוקי - לא נתפרש כיצד - שבו נאמר לו "דמים רבים שפכת".
ומפרש המלבי"ם את שתי הלשונות: "דמים רבים שפכת" - במלחמות הרשות. דוד עשה מלחמות רשות; מלחמת מצווה היא מצווה, ואדרבה "לא תחיה כל נשמה". אך היו מלחמות רשות, כגון שבאו לדוד ואמרו לו שהמצב הכלכלי קשה, ולא אמר להם להטיל מס חד פעמי אלא "לכו פשטו ידיכם בגדוד" - לכו הילחמו באויבים וכך תיווצר הכנסה. שם ייתכן שנשפכו דמים שלא לצורך. ו"מלחמות גדולות עשית" - אלו שהיה מוכרח לעשותן, מלחמת מצווה או מלחמה נגד אויבים שהתגרו בו, שגם היא נחשבת מלחמת מצווה. מכל מקום, הבונה את הבית צריך להיות איש מנוחה ובזמן מנוחה, ודוד היה בזמן מלחמות.
הִנֵּה־בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִיחוֹתִי לוֹ מִכׇּל־אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל־יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו׃
מבאר המלבי"ם: "הוא יהיה איש מנוחה" - בטבעו, לא יהיה איש מלחמה. ועוד, שגם לא יצטרך להילחם, שנאמר "והניחותי לו מכל אויביו מסביב" - אברא לו אקלים כזה שלא יזדקק למלחמות, שכל האויבים יעזבוהו. וראה כמה הדברים גלויים: "כי שלמה יהיה שמו" - ומתוך ששמו שלמה, שלום ושקט יהיו בימיו.
הוּא־יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי וְהוּא יִהְיֶה־לִּי לְבֵן וַאֲנִי־לוֹ לְאָב וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל־יִשְׂרָאֵל עַד־עוֹלָם׃
"והוא יהיה לי לבן ואני לו לאב" - אומר המלבי"ם שהכוונה באהבתו, וכמו שנאמר בשמואל ב': "והוכחתיו בשבט אנשים... וחסדי לא אסיר ממנו". וכבר הארכנו שם בדברי המלבי"ם: הקב"ה מבטיח שישגיח על שלמה שלא יידרדר, שהרי אם יידרדר יצטרך להסיר ממנו חסדו. וכיצד ישגיח? שכאשר יתחיל להידרדר - יחטוף סטירות, והן יישרו אותו מיד. וזה מה שמבטיח "וחסדי לא אסיר ממנו", כי אילו היה נותן לו אפשרות להידרדר, היה יכול להגיע למצב שאינו ראוי עוד לאותו חסד. לכן אמר הקב"ה: אני אדאג שלא יידרדר, ואם יסטה - יקבל מכות. וכך אכן הקים לו ה' שטן, את רזון בן אלידע, וכאלה שהציקו לו, בשלב שבו הידרדר מצבו - כמו שראינו שנשא נשים רבות והביא את בת פרעה, ולא מיחה בנשיו שהקימו בתי עבודה זרה. זהו "ואני לו לאב" - השגחה של אב.
ומתוך כך "והכינותי כיסא מלכותו על ישראל עד עולם": על ידי שהוא בונה את הבית, מתכוננת מלכותו לעולם. וכמו שמבאר המלבי"ם בתהילים קל"ב, שעל ידי שבחר ה' בציון מתקיימת מלכות דוד לעולם, שנאמר "גם בניהם עדי עד ישבו לכיסא לך... כי בחר ה' בציון" - כיוון שבחר ה' בציון, ושם מקום המלוכה של דוד, ממילא יישבו עדי עד.
כשלמדנו את העניין בספר שמואל, הבאנו את דברי המלבי"ם במלכים א' פרק ה' פסוק י"ז, שם יש לו ביאור נפלא מאוד. שם פונה שלמה לחירם לבקש אנשים לבניין, ומתנצל מדוע אביו לא בנה: מפני שכל ימיו היה טרוד במלחמות, ואילו הוא איש שלום ויכול לבנות. אומר המלבי"ם שיש כאן שלוש כוונות.
הכוונה הראשונה כפשוטה: כדי לבנות בית גדול כזה לה' צריך שלווה ושקט, ומי שטרוד תמיד במלחמות אינו יכול להתפנות לבניין הבית.
הכוונה השנייה: כך ציוותה התורה. "והניח ה' לך מכל אויביך" - דווקא כשתהיה מנוחה נצטווינו למנות מלך, להכרית זרע עמלק ולבנות בית הבחירה, לפי הסדר הזה. ושם הוא מוכיח שבניין בית הבחירה הוא האחרון: אחרי "והניח ה'" בא "והיה המקום אשר יבחר". תחילה צריך מלך, ולכן הדבר הראשון שעשה שאול היה למגר את עמלק - ולא השלים את מלאכתו - ורק לאחר מכן בניין בית המקדש.
הכוונה השלישית היא הנקודה המרכזית, והמלבי"ם מאריך בה בחיבורו "ארצות השלום": בבניין בית המקדש יש מעלה ייחודית, שחוזר בו הביטוי "בית לשמי" פעמים רבות - "הוא יבנה בית לשמי", "האתה תבנה בית לשמי". משמעות הדבר שכדי לבנות בית לה' צריכה להיות בו כוונה נטו לשם שמיים; ואם מתערבת בו תועלת עצמית כלשהי, שוב אין הבית הזה ראוי להיות לה'.
וכידוע, קשה מאוד לעשות דבר שהוא נטו לשם שמיים, וגם לגדולים הדבר קשה. כמו שמביאה הגמרא "כלום מעשה בא לידך", וכפי שמבאר שם הרמב"ם - השאלה היא האם עשית פעם מעשה נטו לשם שמיים. ומכל ימיו של רבי חנינא בן תרדיון, אחרי כל מה שהקהיל קהילות ברבים, מה ענה? פעם אחת התחלפו לי מעות צדקה וכו'. רואים כמה קשה העניין הזה.
עד כדי כך כותב הרמב"ם, שאם אדם מקיים אפילו מצווה אחת נטו לשם שמיים, כבר זכה בה לחיי העולם הבא. וכבר למדנו את הדברים בהרחבה, ומי שירצה ישמע במכתב מאליהו, שעולם הבא קונים רק ב"לשם שמיים" - זהו המטבע העובר לסוחר. ומכאן ביאור נפלא ב"רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות": לכאורה ריבוי מצוות הוא חיוב ולא זכות, שהרי יש יותר הזדמנויות להיכשל. אלא שכאשר יש הרבה מצוות, כמעט לא ייתכן שאף לא אחת מהן לא תתקיים אי פעם לשם שמיים. אילו היו שתי מצוות, אפשר שאדם לא יתחבר אליהן כלל; אך מתוך תרי"ג - בוודאי משהו עשית לשם שמיים. לכן "רצה הקב"ה לזכות את ישראל".
ועתה התבונן: כאשר ייבנה בית המקדש כתוב שתהיה מנוחה מהאויבים. וכמו שאומרת הגמרא, כל הקובע מקום לתפילתו אויביו נופלים תחתיו, שנאמר "ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עוולה לענותו". הקב"ה מבטיח שאחרי בניין הבית תהיה מנוחה והאויבים לא יציקו. ועוד, בניין בית המקדש מבטיח שפע כלכלי - בזמן הבית היה הכסף והזהב כאבנים בירושלים, שפע אדיר. וכמו שאומר אור החיים הקדוש, שאילו היו הגויים יודעים כמה שפע מגיע אליהם מבניין בית המקדש, היו מעמידים שומרים וגדרות כדי לשמור שלא ייחרב - על אחת כמה וכמה לעם ישראל.
ואילו בימי דוד היו מלחמות, ודוד סבל מהאויבים מסביב כל ימיו; וכן בימיו לא היה שפע כלכלי כזה גדול כפי שהיה בימי שלמה. יוצא אפוא שהיה חשש שמא תתגנב אצל דוד מחשבה: בוא נאיץ את בניין הבית, שכן כשייבנה יהיה שלום, מנוחה, סוף למלחמות ושפע כלכלי. על כך אומר לו הקב"ה "האתה תבנה בית לשמי" - האם אתה יכול לבנות בית נטו לשם ה'? יש חשש שתתגנב למחשבתך מחשבה של כדאיות. אבל שלמה - "הוא יהיה איש מנוחה", אצלו אין אינטרסים: מלחמות ממילא אין לו, ושפע כלכלי ממילא יש לו. נמצא ששלמה דווקא הוא שיכול לבנות בכוונה נקייה, נטו לשם שמיים.
וחלילה לנו לומר על מי מהם שיש לו נגיעות; אלא שצריך לדעת שגם בדרגות הגבוהות, כמו שכותב הרב דסלר, יש "צילו של גוף" - ואז יש חשש שהדברים ייעשו בחוסר שלמות, חוסר שלמות לפי מדרגתו, ואין לתרגם זאת לשפות שלנו. בוודאי שגם המחשבה שתתגנב היא מחשבה של "שיהיה שלום" - כדי שיהיה שקט, כדי שעם ישראל יוכלו להגות בתורה, כדי שאוכל להיות בבית המדרש - הכול לשם שמיים; אך מתגנב כאן משהו דק מן הדק של תועלת עצמית, ומחמת זה כביכול לא רצו משמיים שדוד יבנה את בית ה'.
ומוסיף המלבי"ם: מפני שלא רצה שלמה לומר לחירם את הסיבה האמיתית של "דמים רבים שפך", אמר לו רק "מפני המלחמות אשר סבבוהו" - שזו סיבה נוספת אמיתית, שהמלחמות סבבוהו וממילא קשה לבנות בית לשמו - ואת עניין הדמים העלים ממנו.
יש עוד דרשה בחז"ל ב"דמים רבים שפך": מדובר באותה תקופה שהיה שלוש שנים רעב בישראל. מובא שבאו לדוד ואמרו לו: הרי אספת כסף לבית המקדש - ועוד מעט נראה על כך פסוקים מפורשים - תן לנו מן הכסף הזה כדי שנתפרנס בו, נלך ונקנה מן הגויים ותהיה לנו פרנסה. אמר דוד: חלילה וחס, הרי זה הוקדש לבית ה', איך אתן לכם? ומובא שמחמת כן היו שמתו ברעב, ועל אותם מתים אמר המדרש "דמים רבים שפך". שהרי פיקוח נפש דוחה הכול, והיה צריך לתת להם מיד; אלא שדוד כנראה סבר שמה שהוקדש לבית ה' הוא בדרגה גבוהה יותר מכל הקדש אחר, ולכן לא נתן להם, ועל כך הייתה התביעה כלפיו.
עַתָּה בְנִי יְהִי יְהֹוָה עִמָּךְ וְהִצְלַחְתָּ וּבָנִיתָ בֵּית יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר עָלֶיךָ׃
לאחר ההבטחה אומר לו דוד: בוודאי ה' יהיה עמך, ובשני עניינים. א' "והצלחת" - ההצלחה שתהיה לך מנוחה מכל האויבים מסביב. ב' "ובנית בית ה' אלוהיך" - כאשר תהיה מנוחה, תוכל לבנות בית לה'.
אַךְ יִתֶּן־לְךָ יְהֹוָה שֵׂכֶל וּבִינָה וִיצַוְּךָ עַל־יִשְׂרָאֵל וְלִשְׁמוֹר אֶת־תּוֹרַת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ׃
הכול תלוי בדבר אחד: שייתן לך ה' שכל ובינה. "שכל ובינה" - לצורך הנהגת העם בצדק וביושר, וזהו "ויצוך על ישראל", שתנהיג אותם בצדק וביושר. והדבר השני - "ולשמור את תורת ה' אלוהיך", שלא תטה ימין ושמאל.
ודבר זה קל ופשוט למלך לנטות בו, שהרי בזמנם מלוכה היא שלטון מוחלט, לא כראש ממשלה של היום. בקלות יכולה הגדולה לעלות למלך לראש, ויתגאה על נתיניו וירגיש שכולם נועדו לשירותו, ויהיה כהה חושים לחייהם ולצורכיהם של העם. ואין צריך להרחיק: די לראות מה קרה באירופה ומה קורה עד היום בארצות ערב, כדי להבין עד כמה המלכים מנותקים לגמרי מן העם, והעם שרוי בחרפת רעב והמנהיגים אינם מתעניינים כלל. לכן מזהירה התורה אזהרות גדולות דווקא את המלך - הוא זקוק לבלמים יותר מכל אדם אחר: ספר תורה מיוחד ההולך עמו כל ימיו, ועוד כמה וכמה דברים שנועדו להבטיח שהמלך יזכור שתפקידו לשרת את העם, ולא שהעם עומד לשירותו.
אָז תַּצְלִיחַ אִם־תִּשְׁמוֹר לַעֲשׂוֹת אֶת־הַחֻקִּים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת־מֹשֶׁה עַל־יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ אַל־תִּירָא וְאַל־תֵּחָת׃
המצודת דוד אומר שהכתוב כאן כאילו הפוך - כאילו היה צריך לומר: אם תשמור לעשות את החוקים ואת המשפטים, אז תצליח. אך המלבי"ם מבאר מדוע פתח דווקא ב"אז תצליח": מפני שעיקר ההצלחה תלויה בזה. "ולשמור את תורת ה' אלוהיך" - אז תצליח; בשמירת התורה תלויה כל ההצלחה.
עוד מדייק המלבי"ם: "אם תשמור לעשות" - שהשמירה תהיה על מנת לעשות בפועל. ולא זו בלבד שתקיים את המצוות השכליות, אלא גם את החוקים, שהם המצוות השמעיות שאין להן טעם. המצוות השכליות קל הרבה יותר לקיים, כי אני מבין אותן ומזדהה עימן; אך המצוות השמעיות - כך שמעת וכך תעשה, אינני מבינן בשכל אלא מצווה אני לעשותן משום ששמעתי. וכבר הסברנו שכל מקום שנאמר "חוקים ומצוות" או "חוקים ומשפטים" - חוקים הם המצוות השמעיות, חוק בלי טעם, ומשפטים או מצוות הם הדברים השכליים שאדם מבינם בשכלו.
וכנגד מה שאמר "ויצוך על ישראל", אומר לו: תעשה את המשפטים אשר ציווה ה' את משה על ישראל - שהמשפטים יהיו כמשפטי התורה, שלא תשפוט אותם שלא בצדק ולא במשפטים מעוותים, אלא כפי התורה שמסר משה לישראל. ומצווה אותו שבזה יתחזק: "חזק ואמץ אל תירא ואל תחת" - על ידי כן לא תירא מאף אחד ולא תישבר. "עשוי לבלי חת" - מבלי שבירה.
וְהִנֵּה בְעׇנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית־יְהֹוָה זָהָב כִּכָּרִים מֵאָה־אֶלֶף וְכֶסֶף אֶלֶף אֲלָפִים כִּכָּרִים וְלַנְּחֹשֶׁת וְלַבַּרְזֶל אֵין מִשְׁקָל כִּי לָרֹב הָיָה וְעֵצִים וַאֲבָנִים הֲכִינוֹתִי וַעֲלֵיהֶם תּוֹסִיף׃
כפי שראינו, דוד צבר במלחמותיו כסף וזהב לצורך בניין הבית. ומהי "בעניי"? הרד"ק מפרש: שלא היה עשיר גדול והיה מוציא הוצאות במלחמות, ואף על פי כן קימץ מפיו כדי לשמור לבית ה'. ובפירוש נוסף אומר הרד"ק: כשהיה דוד מתענה, היה מקדיש סעודתו לשמיים - כלומר "בעניי" מלשון תענית, שבתעניתי הכינותי לבית ה' זהב. ואין זה כסעודה שלנו שערכה עשרים שקלים; זו סעודה של מלך, וכשחסך סעודת מלך - נתן סכום נכבד מאוד לבית המקדש.
המצודת דוד מבאר: "בעניי" - אני נחשב לעני מול הצורך הראוי לבניין בית ה'. אין הכוונה שדוד היה עני ממש, שהרי הגמרא אומרת שאין מלך עני, כשם שאין ציבור עני; אלא שצורכי בית ה' כה גדולים עד שגם אני נחשב כעני לידם.
והמלבי"ם מפרש: "בעניי" - הקדשתי את כל עושרי לה' עד שנעשיתי עני ואביון, שכן כל נכסיי מוקדשים לשמיים. כלומר, עשיתי עצמי עני בכך שאת נכסיי הכינותי לבית ה'. ואומר דוד לשלמה: כל הדברים שמניתי לך - כסף, זהב, נחושת וברזל אין משקל, עצים ואבנים - "ועליהם תוסיף", שעדיין אין בכל אלה די לבניין בית המקדש.
וְעִמְּךָ לָרֹב עֹשֵׂי מְלָאכָה חֹצְבִים וְחָרָשֵׁי אֶבֶן וָעֵץ וְכׇל־חָכָם בְּכׇל־מְלָאכָה׃
הכנתי לך לא רק את החומרים הנצרכים למלאכה אלא גם את הפועלים: "חוצבים" - אלה החוצבים את האבנים מן ההרים; "חרשי אבן ועץ" - אלה המסתתים ומפסלים את האבנים; "וכל חכם בכל מלאכה" - האומנים בכל מלאכת חרש וחושב, שהיה צריך לעשות שם כל מיני ריקועים וחיטובים, ולכך נצרכים אומנים. אומר לו דוד: הכנתי לך את האנשים המומחים בתחומים אלה שיהיו בעזרך לבניין הבית.
לַזָּהָב לַכֶּסֶף וְלַנְּחֹשֶׁת וְלַבַּרְזֶל אֵין מִסְפָּר קוּם וַעֲשֵׂה וִיהִי יְהֹוָה עִמָּךְ׃
לפי המצודת דוד, "אין מספר" מוסב על החכמים: הכנתי לך חכמים הבקיאים במלאכת הזהב, הכסף, הנחושת והברזל, ואין מספר לאותם חרשים מומחים. והמלבי"ם מוסיף שגם לזהב ולכסף עצמם אין מספר - שהרי קודם נאמר "ולנחושת ולברזל אין משקל כי לרוב היה", וכאן מוסיף שגם לזהב אין מספר. ומה חסר לך עתה? רק שתקום ותעשה.
ומרמז כאן דוד למה שכתוב להלן בפרק כ"ט פסוק ד': "ועוד ברצותי בבית אלוהי יש לי סגולה זהב וכסף נתתי לבית אלוהי למעלה מכל הכינותי לבית הקודש, שלושת אלפים כיכרי זהב מזהב אופיר ושבעת אלפים כיכר כסף מזוקק לטוח קירות הבתים". "סגולה" היא אוסף של זהב וכסף, אוצר, כמו "סגולת מלכים". כלומר: מלבד הכול, יש עוד אוצר. ומה שחסר עתה הוא רק לקום ולעשות - "ויהי ה' עמך", כי אם ה' לא יבנה בית, שווא עמלו בוניו בו.
וַיְצַו דָּוִיד לְכׇל־שָׂרֵי יִשְׂרָאֵל לַעְזֹר לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ׃
דוד אינו מסתפק בהכנות ובציווי לשלמה, אלא מצווה גם את השרים שיהיו לו לעזר ולסיוע.
הֲלֹא יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם עִמָּכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִסָּבִיב כִּי נָתַן בְּיָדִי אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהֹוָה וְלִפְנֵי עַמּוֹ׃
"הלא ה' אלוהיכם עמכם" - הכוונה שתהיה לכם מנוחה, "והניח לכם מסביב". וכפי שראינו, זהו התנאי לבניין בית המקדש: רק אחרי "והניח לכם מכל אויביכם" בא "והיה המקום אשר יבחר ה'".
עַתָּה תְּנוּ לְבַבְכֶם וְנַפְשְׁכֶם לִדְרוֹשׁ לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְקוּמוּ וּבְנוּ אֶת־מִקְדַּשׁ יְהֹוָה הָאֱלֹהִים לְהָבִיא אֶת־אֲרוֹן בְּרִית־יְהֹוָה וּכְלֵי קֹדֶשׁ הָאֱלֹהִים לַבַּיִת הַנִּבְנֶה לְשֵׁם־יְהֹוָה׃
אומר להם דוד: אני כבר לא אהיה כאן, ושלמה בני זקוק לסיוע - לכן תנו לבבכם ונפשכם, תנו לו את העזר והסיוע, ודרשו לה' אלוהיכם. קומו ובנו את מקדש ה' האלוהים, כדי שתוכלו להביא ולהכניס פנימה את הארון ואת כל הכלים "לבית הנבנה לשם ה'". ומדוע נאמר "הנבנה" בלשון הווה, והרי עדיין לא נבנה? מפני שבשעת ההבאה כבר יהיה בנוי. ושוב אנו רואים כאן את הביטוי "לשם ה'" - הביטוי החוזר פעמים רבות בהקשר של בניין בית המקדש.
פרק כ"ב הוא פרק ההכנה הגדולה: דוד קובע את מקום הבית והמזבח, כונס את הגרים לעבודות הקשות כדי שלא להעביד את ישראל בפרך, ואוגר ברזל, נחושת, עצי ארזים, כסף וזהב לאין מספר - "בעניי", מתוך קימוץ, מתוך תעניות, ומתוך שעשה עצמו עני למען בית ה'. הוא מגלה לשלמה את הטעם שלא זכה לבנות בעצמו - "דם לרוב שפכת" - טעם שהרד"ק והמלבי"ם מבארים בכמה פנים, עד לביאור העמוק ביותר: שבית ה' חייב להיבנות "לשמי" נטו, בלא שמץ של תועלת עצמית, ודווקא שלמה, איש המנוחה שאין לו אינטרסים, ראוי לכך. ולבסוף מצווה דוד את בנו ואת שרי ישראל: שכל ובינה להנהגה בצדק, שמירת החוקים והמשפטים, חיזוק ואומץ - "קום ועשה ויהי ה' עמך", שכן בלי שה' יבנה את הבית, שווא עמלו בוניו בו.