פתיחה
בפרק כ"א אנו עומדים באמצע מעשה מניין העם: דוד מנה את ישראל, הדבר היה רע בעיני ה', ומכאן ואילך נפרשת פרשת התביעה, העונש, בחירת דוד, המגפה, ובסופה גילוי מקום המזבח בגורן ארנן היבוסי. נעקוב אחר הפסוקים לפי סדרם, עם ביאורי המלבי"ם, הרד"ק והמצודות, ונלמד מכאן גם כמה יסודות במוסר ובעבודת ה'.
גד "חוזה דוד" ושלוש הגזרות
וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־גָּד חֹזֵה דָוִיד לֵאמֹר׃
מהו "חוזה דוד"? מבאר מצודת דוד: כל נבואותיו היו לדוד. הוא היה כמו "נביא הבית" של דוד, וכל נבואותיו נאמרו בשבילו.
לֵךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל־דָּוִיד לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהֹוָה שָׁלוֹשׁ אֲנִי נֹטֶה עָלֶיךָ בְּחַר־לְךָ אַחַת מֵהֵנָּה וְאֶעֱשֶׂה־לָּךְ׃
וַיָּבֹא גָד אֶל־דָּוִיד וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה־אָמַר יְהֹוָה קַבֶּל־לָךְ׃
יש כאן קושי, ושתי דרכים ליישבו. "שלוש אני נוטה עליך" - לכאורה היה צריך לומר "אחת משלוש אני נוטה עליך", שהרי מיד הוא מציע לו שלוש אפשרויות של עונש ואומר לו לבחור אחת מהן. מצודת דוד מיישב: "שלוש" פירושו אחת משלוש, ודוגמתו "בשתיים תתחתן בי", שאין הכוונה לשתי הדרכים יחד אלא לאחת מן השתיים; כך גם כאן, "שלוש אני נוטה עליך" - אחת מן השלוש.
המלבי"ם הולך בדרך אחרת, ובה מתגלה חומרת החטא: מצד הדין חומרת החטא תובעת שלושה עונשים, וזה מה שנאמר לו - "שלוש אני נוטה עליך", התחייבת בשלוש: רעב, חרב, דבר. אלא ש"בחר לך אחת מהנה ואעשה לך". וזה עומק לשונו של גד: "כה אמר ה' קבל לך" - אם תקבל ברצון את אחת מהן, יהיה די באחת בלבד; אבל דע לך שמצד הדין שלוש נטויות עליך.
אין אנו מבינים עונשים - אך נתבע לפי מעלתו
מעולם אין אנו יכולים לבוא ולומר האם על חטא כזה מגיע עונש כזה. כשתבין מה היה חטאו של משה, תבין גם למה נגזר עליו שלא להיכנס לארץ; ומאחר שאין אנו מבינים את החטא, אין אנו מבינים גם את העונש. כך בחטא אדם הראשון, שאמר עליו רשב"י שאף אם נלמד אלף שנה לא נבין מהו החטא. וממילא איננו יכולים להבין את ההתאמה שבין החטא לעונש. מה שכן אנו יכולים להבין כאן: דוד נתבע כמעלתו, לפי רום ערכו כמשיח ה', ולפי מדרגה זו נתבע על מעשה כזה.
שלוש האפשרויות
אִם־שָׁלוֹשׁ שָׁנִים רָעָב וְאִם־שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נִסְפֶּה מִפְּנֵי־צָרֶיךָ וְחֶרֶב אוֹיְבֶיךָ לְמַשֶּׂגֶת וְאִם־שְׁלֹשֶׁת יָמִים חֶרֶב יְהֹוָה וְדֶבֶר בָּאָרֶץ וּמַלְאַךְ יְהֹוָה מַשְׁחִית בְּכָל־גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה רְאֵה מָה־אָשִׁיב אֶת־שֹׁלְחִי דָּבָר׃
בספר שמואל נאמר "שבע שנים רעב בארצך", וכאן נאמר שלוש שנים. הרד"ק מבאר: כבר היו שלוש שנות רעב קודם לכן ("ויהי רעב בימי דוד שלוש שנים", שנה אחר שנה), ועל כן שואל גד הנביא: האם אתה רוצה עוד שלוש שנים? ומדוע יוצא החשבון שבע? משום שבשנה שנוהג בה רעב אין זורעים, וממילא אי־הזריעה בשנה השישית גוררת שגם השביעית תהיה שנת רעב - שלוש שעברו, שלוש הבאות, ועוד שנה נגררת: שבע.
המלבי"ם מבאר בדרך אחרת: המעשה היה בסוף ימי דוד, ועזרא - שכתב את דברי הימים - יודע שדוד מת לאחר שלוש שנים. מאחר שהחטא בא על ידי דוד, בהכרח כשימות דוד ייפסק העונש; וממילא אף אם נאמרו שבע שנים, מבחינה מעשית אין ליישם יותר משלוש. ולכן נאמר כאן "אם שלוש שנים רעב".
שינוי נוסף בין הכתוב כאן לכתוב בשמואל: שם נאמר "נוסך מפני צריך והוא רודפך", דהיינו רדיפה בלבד, וכאן נאמר "נספה מפני צריך וחרב אויביך למשגת" - שלא תחשוב שרק תברח ותהיה נפשך לך לשלל, אלא "נספה", שימותו על ידי רדיפת האויבים והחרב תשיג אותם.
וכן בעניין הדבר: שם נאמר "שלושה ימים דבר", וכאן "שלושת ימים חרב ה' ודבר בארץ ומלאך ה' משחית" - לומר לך שלא יהיה זה כדבר הרגיל, אלא חרב ה' ומלאך משחית, דבר שהוא מחוץ לדרך הטבע, כפי שנראה מיד שדוד רואה את המלאך המשחית.
רמז בתוך השליחות
וכבר עמדנו על כך בספר שמואל, שהקדוש ברוך הוא שלח ביד גד הנביא רמז לדוד במה כדאי לו לבחור. ולכן נאמר "ועתה ראה מה אשיב את שולחי דבר" - אל תקרא "דָבָר" אלא "דֶבֶר": רמז לו שהפחותה מכל המכות הללו היא מכת הדבר, ולכן עדיף לו לבחור בה.
"צר לי מאוד" - בחירה שכולה מיצר
וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל־גָּד צַר־לִי מְאֹד אֶפְּלָה־נָּא בְיַד־יְהֹוָה כִּי־רַבִּים רַחֲמָיו מְאֹד וּבְיַד־אָדָם אַל־אֶפֹּל׃
"צר לי מאוד" - מבארים המפרשים במשל: לאדם אמרו שהוא הולך למות, ושאלו אותו באיזה קבר רצונו להיקבר, אצל אביו או אצל אמו. נתנו לו "אפשרויות", כדי שלא יחשוב שהכול רע... תודה רבה! כלומר כל ברירה כאן גרועה. זה מה שאומר דוד: הברירות מעמידות אותי במצר, ואין כאן ברירה אחת המוציאה אותי לרווחה מול ברירה שנייה קשה, אלא כולן מיצר. ואמר: אוי לאוזניים שכך שומעות.
"אפלה נא ביד ה'" - מבארים המפרשים: בדבר ששווה בכל, עשירים ועניים, וכי רבים רחמיו - אולי ירחם, אבל אויבינו לא ירחמו עלינו. הדבר עדיף, שכן הוא כולל עשירים ועניים יחד. לעומת זאת ברעב, כידוע, העניים סובלים יותר מן העשירים: לעשירים יש כסף לקנות תבואה המובאת ממקומות אחרים, אף אם ביוקר גדול, ואילו העניים הם הסובלים באמת. אמר דוד: אין זה צדק שהמכה תפול על העניים ולא על העשירים, ולכן "אפלה נא ביד ה'", שאצלו הכול שווים, והדבר אינו מבחין בין עשיר לעני. ועוד: האויבים לא ירחמו, ואילו הקדוש ברוך הוא רבים רחמיו.
ומוסיף מצודת דוד ב"וביד אדם אל אפול": שאף הרעב הוא נפילה ביד אדם, שכן בשעת רעב נזקקים הבריות למתנת בשר ודם. אם כן לא רק האויב הוא נפילה ביד אדם, אלא גם הרעב.
המגפה והמלאך
וַיִּתֵּן יְהֹוָה דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ׃
אין אנו קולטים את משמעות המספר הזה. בכל מלחמות ישראל מתו עד היום כעשרים ושתיים עד עשרים וארבעה אלף איש, וכאן מדובר בשבעים אלף איש ביום אחד - כמות של כמעט פי שלושה.
וַיִּשְׁלַח הָאֱלֹהִים מַלְאָךְ לִירוּשָׁלַיִם לְהַשְׁחִיתָהּ וּכְהַשְׁחִית רָאָה יְהֹוָה וַיִּנָּחֶם עַל־הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ וּמַלְאַךְ יְהֹוָה עֹמֵד עִם־גֹּרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי׃
מה ראה ה' וניחם על הרעה? הרד"ק אומר: ראה שרבים הם המתים, וניחם. וחז"ל דורשים: ראה אפרו של יצחק - שהרי אותו מקום, גורן ארנן הנקרא גם ארוונה היבוסי, הוא המקום שבו העלה אברהם אבינו את יצחק בנו, וכשהגיע המשחית לאותו מקום נכמרו רחמיו.
המלבי"ם מבאר: "וישלח האלוהים מלאך" - ה' שלח את ידו, והיא המלאך. כבר הסברנו כמה פעמים שכשכתוב שה' פועל פעולה, אין הכוונה שהוא בעצמו פועל, אלא מלאכיו עושי דברו; וכשה' מדבר, הדיבור מתגשם בצורת מלאך. כל פעולה שהקדוש ברוך הוא פועל היא מכוח שליחיו ומלאכיו. אם כן המלאך הוא יד ה', והוא המשחית בעת הדבר. וכשהחל להשחית ציווה אותו ה' להרפות ידו, שלא ישחית את דוד, שכן המשחית אינו מבחין בין טוב לרע, ולכן "רב עתה הרף ידך". ו"ומלאך ה' עומד עם גורן ארנן" - פירושו: במקום גורן ארנן היבוסי.
המלאך העומד בין הארץ ובין השמיים
וַיִּשָּׂא דָוִיד אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא אֶת־מַלְאַךְ יְהֹוָה עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל־יְרוּשָׁלָיִם וַיִּפֹּל דָּוִיד וְהַזְּקֵנִים מְכֻסִּים בַּשַּׂקִּים עַל־פְּנֵיהֶם׃
דוד רואה את מלאך ה' עומד בין הארץ ובין השמיים וידו נטויה על ירושלים, ובמקום שבו עצר מלאך ה' ידע דוד שזהו מקום המקדש בייחוד, המקום שבו יעמוד המזבח, כפי שנראה בהמשך.
ומהו "עומד בין הארץ ובין השמיים"? מסביר המלבי"ם: מן הארץ כבר הסתלק, שהרי ה' אמר לו "הרף" ולא ניתנה לו רשות לנגוף; אך גם לעלות לשמיים לא ניתנה לו רשות, שה' לא אמר לו לעלות. ומאחר שבתחילה הייתה חרבו שלופה כנגד הר ציון, כשאמר לו ה' "הרף ידך" חזרה החרב לברירת המחדל שלה - למקום שבו הייתה בשעה שסיים את עבודתו, לצד ירושלים, ששם הייתה ההתחלה. וזהו "נטויה על ירושלים": נטויה מעל, אך אינה מכה. שמצד אחד להמשיך ולהכות אין ה' מתיר לו, ומצד שני גם לעלות לשמיים לא; ועוד נראה שיש לו תפקיד. ולכן נשאר כך, עם החרב תלויה באוויר, במקום שבו נעצר - מצב מונצח של מלאך העומד וחרבו נטויה.
והמצודות מסבירים: ביהושע כתוב "והנה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו", ויהושע שואל "הלנו אתה אם לצרינו". שם היה מקום לספק, שכן יהושע עמד וגבו אל האויבים ופניו אל ישראל, והמלאך בא ממול פניו; ממילא אם פני המלאך מופנות אל יהושע, הרי הן מופנות גם לצריו, ויש להסתפק אם בא לעזרו או לעזור את צריו. אך כאן, כשדוד רואה את חרב המלאך נטויה על ירושלים, ברור שבא לנגוף את ישראל, ואין כאן מבט של חמלה.
"והזקנים מכוסים בשקים על פניהם"
אפשר להסביר זאת בשני אופנים. האחד: השק הוא ביטוי לאבלות וצער, וכשם שהאבלים לובשים שקים כך הזקנים מבטאים את צערם, וכדרך שראינו שביום תענית היו לובשים שק. והאופן השני: שנבהלו מראיית פני המלאך. שהרי כתוב על דוד המלך "אחזתו צינה ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו" - ובעקבות מה? בעקבות ראיית פני המלאך. ואם כן, כשראו הזקנים את פני המלאך נבהלו מאוד. וכן אצל דניאל כתוב שראה את פני המלאך ו"זיווהי אשתנו ורעיונוהי" נטרפו עשתונותיו; ומכאן הוכיח האבן עזרא, כפי שהבאנו פעם, שמלאך גדול מאדם - שהמלאך אינו נבהל למראה אדם, ואדם נבהל למראה מלאך. יש אומרים שיש מקום לחלק בזה, ולא אכנס כעת לשאלה מי גדול ממי, אבל על כל פנים ראיית פני מלאך יוצרת בהלה גדולה. השק בדרך כלל מכסה את הגוף, וכאן צריך לכסות את הפנים - מפני שנבהלו מראיית פני המלאך וכיסו פניהם כדי שלא לראותו ולא להינזק מכוח ראייה זו. ואם לדוד גרם הדבר צינה, מובן מה גרם לזקנים.
"ואלה הצאן מה עשו"
וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל־הָאֱלֹהִים הֲלֹא אֲנִי אָמַרְתִּי לִמְנוֹת בָּעָם וַאֲנִי־הוּא אֲשֶׁר־חָטָאתִי וְהָרֵעַ הֲרֵעוֹתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ יְהֹוָה אֱלֹהַי תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי וּבְעַמְּךָ לֹא לְמַגֵּפָה׃
דוד טוען: ריבונו של עולם, החטא היה שלי, והם היו כצאן המובלים לשחיטה - לא הייתה להם כאן בחירה. ואם כן "אלה הצאן מה עשו"? ואם ראוי להיפרע, ייפרע ממני ומבית אבי, אך למה להיפרע מהם - "ובעמך לא למגפה".
"אני מחצתי ואני ארפא"
וּמַלְאַךְ יְהֹוָה אָמַר אֶל־גָּד לֵאמֹר לְדָוִיד כִּי יַעֲלֶה דָוִיד לְהָקִים מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבֻסִי׃
מלאך ה' מתגלה בנבואה אל גד ומורה לו למסור לדוד שיעלה ויקים מזבח בגורן ארנן. מסביר המלבי"ם: הנבואה הזאת נתקבלה על ידי המלאך המשחית עצמו. וזו הסיבה שראינו קודם שהמשחית נעצר באמצע שליחותו ולא הועלה לשמיים, אלא עמד בין הארץ ובין השמיים - כי עדיין יש לו שליחות, שעדיין רוצה הקדוש ברוך הוא להעביר מסרים על ידו. והמסר הוא שכעת יש להקריב קורבן על מזבח בגורן ארנן היבוסי. ונמצא שזה בבחינת "אני מחצתי ואני ארפא": אותו מלאך שעל ידו מחץ ה', על ידו תבוא גם הרפואה - בהקרבת הקורבן בגורן ארנן.
ארנן ובניו מתחבאים
וַיַּעַל דָּוִיד בִּדְבַר־גָּד אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּשֵׁם יְהֹוָה׃
וַיָּשָׁב אָרְנָן וַיַּרְא אֶת־הַמַּלְאָךְ וְאַרְבַּעַת בָּנָיו עִמּוֹ מִתְחַבְּאִים וְאָרְנָן דָּשׁ חִטִּים׃
גד מצווה את דוד בדבר ה' - ועל ידי המלאך, כאמור - ללכת ולהקים מזבח, ודוד עולה כדבר גד ומבקש להגיע אל המקום שבו עצר המלאך, הוא גורן ארוונה המכונה כאן ארנן. וכבר אמר הרד"ק שאין לדקדק בשמות, שכן אדם אחד יכול להיקרא בכמה שמות או בכמה הטיות של שם, כדרך שהורגלו לקרוא לאותו אדם: פעם יעקב, פעם ינקי, פעם ג'קי, פעם ג'ק - והכול אדם אחד.
גם ארנן רואה את המלאך, הוא וארבעת בניו עמו, וגם הוא נבהל - והנה הוא הולך ומתחבא. ולמה היה צריך להתחבא? אומרים על זה המצודות, כמו שכתוב "לך עמי בוא בחדריך וסגור דלתיך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם": כשמלאך המשחית מהלך, צריך להתחבא כדי לא להינזק, וכמו "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר". זו גם הסיבה שבזמן הקורונה עשו סגרים - צריך להתחבא; וכשאין סגרים מגיעים לשמונת אלפים הרוגים, והשם ירחם.
ולמה מדגיש הכתוב מה עשה ארנן באותה שעה - "וארנן דש חיטים"? משום שבהמשך נראה "והחיטים למנחה", ותתפלא מניין צצו שם חיטים; לכך מקדים הכתוב שבדיוק באותו זמן היה דש חיטים, ומאותם חיטים הקריבו את המנחה.
וַיָּבֹא דָוִיד עַד־אָרְנָן וַיַּבֵּט אָרְנָן וַיַּרְא אֶת־דָּוִיד וַיֵּצֵא מִן־הַגֹּרֶן וַיִּשְׁתַּחוּ לְדָוִיד אַפַּיִם אָרְצָה׃
דוד מגיע, וארנן - כנראה מן המחבוא הציץ וראה את דוד - יוצא מן הגורן ומשתחווה לפניו אפיים ארצה.
"בכסף מלא תנהו לי"
וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל־אָרְנָן תְּנָה־לִּי מְקוֹם הַגֹּרֶן וְאֶבְנֶה־בּוֹ מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה בְּכֶסֶף מָלֵא תְּנֵהוּ לִי וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם׃
יש משהו סמלי בכך שאנו קוראים זאת דווקא בפרשת חיי שרה - "בכסף מלא תתננה לי". וכבר אמרנו פעם שכל המקומות שקנו אותם בכסף מלא כדי להבטיח שלא יהיו ערעורים, דווקא בהם יש ערעורים. והמקום שהוא ראש לכל הערעורים הוא ירושלים, הר הבית. דוד המלך אומר "בכסף מלא" - איני רוצה להעלות עולות חינם, אשלם על כך. עוד הרבה לפני שמוחמד התחיל בהזיותיו, שנים לפני שהיה בכלל חיוך מרוח על פרצופו של אביו, כבר אז קנינו את הגורן ושילמנו עליה בקניין מלא - ועם כל זה אין הדבר מועיל. כך גם שכם, שנקנתה במאה קשיטה, והם מתווכחים שהיא שלהם; וכך מערת המכפלה שנקנתה בארבע מאות שקל כסף, ועם כל זה טוענים שהיא שלהם ועושים שם מסגד. נמצא שלא יועיל לא כסף ולא תיעוד מפורש - מי שאינו רוצה להשתכנע אינו משתכנע.
וכבר אמרנו פעם שהעניינים האלה נועדו בעיקר לשכנע אותנו. אם אתה תהיה משוכנע, יש סיכוי שגם תצליח לשכנע; אבל כשאנחנו באים עם כל מיני ספקות, ש"מה שכתוב לא בהכרח מחייב", ו"לקחנו" ו"גזלנו", והולכים תמיד בהלקאה עצמית - אל תתפלא שהגויים רוכבים על זה. אבל אם תבוא בביטחון אמיתי שמה ששלך ומגיע לך הוא שלך, בסופו של דבר גם הגוי יישר קו.
"בכסף מלא" - במחיר כסף שלם, כל משקלו, ולא מטבעות חסרים; וכל זאת כדי שעל ידי כן תיעצר המגפה.
ארנן מבקש לתת בחינם
וַיֹּאמֶר אָרְנָן אֶל־דָּוִיד קַח־לָךְ וְיַעַשׂ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָיו רְאֵה נָתַתִּי הַבָּקָר לָעֹלוֹת וְהַמּוֹרִגִּים לָעֵצִים וְהַחִטִּים לַמִּנְחָה הַכֹּל נָתָתִּי׃
ארנן אומר לדוד: קח לך ואיני רוצה תשלום. הבקר יהיה לעולות, המוריגים לעצים והחיטים למנחה. "מוריגים" - מבאר מצודת ציון שהוא לוח עץ שבתחתיתו נעוצות אבנים, וכעניין "מורג חרוץ חדש בעל פיפיות תדוש הרים ותדוק": בו היו דשים את התבואה, שהאבנים שבתחתיתו מגלגלות את התבואה, מועכות אותה ומפרידות את המוץ מן החיטים - וזו הכוונה "מורג חרוץ", שיש לו חריצים למטה. את לוחות העץ הללו מציע ארנן לעצים, שהרי צריך להבעיר עצים על המזבח, והחיטים למנחה. "הכל נתתי" - במתנה גמורה, ואיני מעוניין בתשלום.
"והעלות עולה חינם" - אין מקמצים במצווה
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִיד לְאָרְנָן לֹא כִּי־קָנֹה אֶקְנֶה בְּכֶסֶף מָלֵא כִּי לֹא־אֶשָּׂא אֲשֶׁר־לְךָ לַיהֹוָה וְהַעֲלוֹת עוֹלָה חִנָּם׃
כלומר: לא אקח את אשר לך כדי לתת לה' ולהעלות עולה חינם. איני מוכן להעלות לה' עולה מדבר הניתן לי בחינם.
כתוב בזוהר הקדוש שכשאדם בא לקיים מצווה, גם אם נותנים לו אותה בחינם - יתעקש לשלם. ואם לא את מלוא הסכום, על כל פנים ישלם משהו. ולמה? לפי שכל מצווה הבאה בחינם נתפסים בה החיצונים, שיש על כך קטרוג: האדם הזה אינו מוכן להשקיע עבור ריבונו של עולם, אינו מוכן להוציא כסף מכיסו. זה כמו אדם שיאמר לארוסתו על הטבעת שקנה לה: "מה קרה, הייתה מכירת חיסול, מכרו חמש בעשר, אמרתי שאני חייב לקנות לך משהו". כלומר: יותר מזה את לא שווה בעיניי - איזה ביזיון נורא. או שיאמר: "מישהו נתן לי את זה במתנה, אמרתי מה יש לי לעשות עם זה? אתן לך". זהו "והעלות עולה חינם", ועולות חינם הן ביזיון גדול. ולכן כל מצווה שמקיימים צריך לקיים בכסף מלא.
האר"י הקדוש, כשהיה הולך לקנות ארבעת המינים, היה מוציא את ארנקו ונותנו למוכר ואומר לו: אני אקח מה שאני רוצה, ואתה תיקח כמה שאתה רוצה. איני ממליץ לנהוג כך היום למי שמעוניין להישאר עם הארנק, אבל כנראה בזמנו ידע האר"י ז"ל שיש לו על מי לסמוך - ומכל מקום אנו רואים מה צריך להיות היחס. אל תחפש לקמץ. מישהו שאל אותי כמה עלה לו האתרוג - הסתכלתי, אתרוג יפה - אמרתי: שלוש מאות? אומר: פחות. מאתיים? מאה? עד שהגיע לשלושים שקל. איך? אמר: הלכתי חמש דקות לפני שהשוק נסגר, ומכרו הכול בשלושים שקל. אמרתי לו: כך היית קונה גם לארוסתך טבעת, ממכירות חיסול? הולכים לקנות מראש; ואם לא היה נשאר משהו יפה, היית קונה בלית ברירה את מה שנשאר? לשם מצווה הולכים לקנות דברים מיוחדים, דברים יפים, והולכים מוקדם.
איני אומר שאדם צריך להוציא אלף ואלפיים שקלים, אבל ודאי שיקנה בסכום נכבד ולא יקמץ במצוות. הריטב"א אומר שכל הוצאותיו של אדם נגזרות עליו מראש השנה, חוץ מהוצאות שבת ויום טוב ותלמוד תורה; ומבאר הריטב"א שאין זה דווקא תלמוד תורה, אלא כל הוצאות המצווה - כל הוצאות המצווה אינן בחשבון הקצוב לך מראש השנה כמה תרוויח השנה. אם כן, תקנה ואל תקמץ. והרי דוד המלך מלמדנו: "קנה אקנה בכסף מלא", שאיני מעלה לה' אלוקיי עולות חינם.
חמישים שקלי כסף או שש מאות שקלי זהב
וַיִּתֵּן דָּוִיד לְאָרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקָל שֵׁשׁ מֵאוֹת׃
בספר שמואל כתוב שנתן "כסף שקלים חמישים", וכאן "שקלי זהב משקל שש מאות". אילו היה כתוב להפך - שם חמישים שקלי זהב וכאן שש מאות שקלי כסף - היה ניתן לומר שחמישים שקלי זהב שווי ערך לשש מאות שקלי כסף; אבל כאן הוא להפך. חז"ל אומרים שאין סתירה, שהזהב שכאן והכסף שם היינו הך, וכנראה שכוונתם שהלשון "כסף שקלים חמישים" אינה באה לומר את טיב המטבע (כסף ולא זהב) אלא כמו שאנו קוראים היום "כסף" - כלומר תשלום. ועל השאלה שם חמישים וכאן שש מאות, אומרים חז"ל: גבה מכל שבט חמישים, ובשנים עשר שבטי ישראל הגעת לשש מאות.
ועוד אומרים חז"ל, ומביא הרד"ק: בפסוק אחד נאמר "באחד שבטיך" ובפסוק אחר "מכל שבטיכם" - כלומר, בית המקדש הוא באחד השבטים או מכל השבטים? מיישבים חז"ל: הבית יהיה בשטח של אחד שבטיך (ומובא שם שזה יהודה ובנימין), אבל הכסף יהיה מכל שבטיכם - את הכסף כולם נתנו.
ורבי אומר משום אבא יוסי בן דוסתאי: הבקר והעצים ומקום המזבח בחמישים, וכל הבית כולו בשש מאות - ושני הדברים אמת. מה ששילם שם חמישים היה על הבקר, על העצים ועל מקום המזבח; ומה ששילם שש מאות היה על כל הבית כולו, על השדה ועל הכול, ואין סתירה בין הפסוקים. ומוסיף הרד"ק שלשון הפסוקים מוכיחה כדברי רבי: שבשמואל כתוב "את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמישים" - הגורן והבקר בחמישים; וכאן נאמר "ויתן דוד לארנן בַּמָּקוֹם שקלי זהב", ואין "במקום" היינו על המקום בלבד, אלא בעבור המקום כולו, כל השדה שבה יבנה את הבית, נתן שש מאות שקלי זהב.
נמצא אם כן שהמלאך שלח אותו לשם להקים מזבח, ודי היה בחמישים שקלים לקנות את הגורן ואת העצים ואת הבקר; אלא שדוד המלך אמר: לא אקנה רק את המקום הזה, אלא אקנה כבר את כל המתחם, כדי שכל המקום יוכל לשמש למקדש, לעזרות ולכל ההר. וממילא על זה שילם יותר - שש מאות שקלים, וזהו "ויתן דוד לארנן במקום", בעבור המקום כולו.
אש מן השמיים והחזרת החרב לנדנה
וַיִּבֶן שָׁם דָּוִיד מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיִּקְרָא אֶל־יְהֹוָה וַיַּעֲנֵהוּ בָאֵשׁ מִן־הַשָּׁמַיִם עַל מִזְבַּח הָעֹלָה׃
"ויענהו באש" - מבאר מצודת דוד: העניה הייתה בכך שהוריד לו אש על קורבנו, ועל ידי כן ידע שמעשהו כעת לרצון.
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לַמַּלְאָךְ וַיָּשֶׁב חַרְבּוֹ אֶל־נְדָנָהּ׃
מבארים המצודות שכביכול חסר כאן משפט: ויאמר ה' למלאך להשיב חרבו, וישב חרבו אל נדנה. ודוגמה לזה: "ויאמר ה' לדג ויקא את יונה" - שהיה צריך להיות כתוב "ויאמר ה' לדג להקיא את יונה, ויקא את יונה"; אלא שהכתוב כתב בלשון קצרה. "נדנה" - הנרתיק של החרב.
ולמה דווקא כעת הושבה החרב אל נדנה? שהרי ראינו שהחרב הייתה מונפת על ירושלים, וזה מצב של "סטנד ביי" - לא פתרון הבעיה ולא סילוק חרון האף. הקדוש ברוך הוא אמר למשחית "הרף", אבל החרב עדיין מעל ירושלים. רק על ידי המעשה של קניית הגורן והקרבת הקורבן הושבה החרב אל נדנה, כלומר הוסר האיום לחלוטין.
"ויזבח שם" - גילוי מקום הבחירה
בָּעֵת הַהִיא בִּרְאוֹת דָּוִיד כִּי־עָנָהוּ יְהֹוָה בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי וַיִּזְבַּח שָׁם׃
אומר המלבי"ם: הפרשה הזאת לא נכתבה בשמואל, ומשום כבודו של דוד שעשה מזבח נכתבה כאן. ומה בא הפסוק להוסיף? הרי כבר קראנו קודם "ויבן שם דוד מזבח ויעל עולות ושלמים". אלא שכאן כוונת הדברים שמכאן ואילך זבח שם: פסוק כ"ו מדבר על מה שהיה, ופסוק כ"ח - "ויזבח שם" - משם והלאה.
ומבאר המלבי"ם שזו הקדמה למה שנראה בפרק הבא, שהמקום הזה הוא בית לה' - "ויאמר דוד זהו בית ה' האלוהים וזה מזבח לעולה לישראל". ומניין נודע לו? ממה שראה שה' ענהו וירדה אש מן השמיים דווקא במקום הזה; ומזה שנפסקה המגפה ממה שזבח שם; ומזה שהיה הדבר על פי ה', שהרי הקדוש ברוך הוא אמר לו לזבוח שם. ואף שבאותו זמן היה מזבח העולה בגבעון, לא שלחו ה' להקריב בגבעון אלא הורה לו לזבוח במקום ההוא, ודוד לא היה יכול ללכת לגבעון. מכל זה ידע שזהו המקום המיועד לבית הבחירה, ולכן "ויאמר דוד זהו בית ה' האלוהים".
המשכן בגבעון ומהי "במה"
וּמִשְׁכַּן יְהֹוָה אֲשֶׁר־עָשָׂה מֹשֶׁה בַמִּדְבָּר וּמִזְבַּח הָעוֹלָה בָּעֵת הַהִיא בַּבָּמָה בְּגִבְעוֹן׃
המשכן שעשה משה רבנו במדבר, אותו משכן שליווה את ישראל, הוקם לאחר מכן בגבעון, ושם הייתה הבמה. ומהי "במה"? מסביר הרד"ק: כל הבית שבו נמצאים המשכן והמזבח נקרא במה, על שם הבמה שהיא המזבח הנמצא בתוכו. וכן במקום אחר: "בטרם יעלה הבמתה לאכול" - וכי עולה הוא על המזבח לאכול? אלא כל הבית כולו נקרא במה על שם שהבמה בתוכו; בבתים שהיה בהם מזבח, נקרא הבית "הבמה".
"כי נבעת מפני חרב מלאך ה'"
וְלֹא־יָכֹל דָּוִיד לָלֶכֶת לְפָנָיו לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים כִּי נִבְעַת מִפְּנֵי חֶרֶב מַלְאַךְ יְהֹוָה׃
כשהיה אותו מעשה, וה' ציווהו להעלות קורבן, לא היה דוד יכול ללכת לדרוש אלוקים לפני המזבח שהיה אז בגבעון, כי נבעת מפני חרב מלאך ה'. ולכן הלך ובנה מזבח אחר, כפי שראינו, בגורן ארנן היבוסי - שמחמת הבעתה תש כוחו ללכת לגבעון. וזה מתאים למה שאומרים חז"ל שאחזתו צינה בעקבות ראיית המלאך, ועל ידי כן "ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו".
לסיכום:
בפרק זה ראינו כיצד חטא מניין העם תובע מצד הדין שלושה עונשים, ובחסד ה' דיי באחד - "קבל לך" - בקבלה מרצון. דוד בוחר בדבר, שהוא שווה בכל ו"רבים רחמיו", ומתפלל שהפרעון יבוא בו ובבית אביו ולא בצאן. המלאך המשחית נעצר בין הארץ ובין השמיים, ובאותו מלאך עצמו באה גם הרפואה: הוראה להקים מזבח בגורן ארנן. דוד מסרב לקבל דבר בחינם - "קנה אקנה בכסף מלא" - וקונה לא רק את מקום המזבח אלא את כל המתחם בשש מאות שקלי זהב, וכאן למדנו שאין מקמצים בהוצאות מצווה. אש ירדה מן השמיים, החרב הושבה אל נדנה, ומכל האותות הללו נתגלה לדוד שזהו מקום בית הבחירה, שעליו יאמר בפרק הבא: "זהו בית ה' האלוהים וזה מזבח לעולה לישראל".