פרק כ"א בדברי הימים א' מכניס אותנו לפרשיית מניין העם: דוד המלך מונה את ישראל, ובעקבות המניין בא נגף על העם. המיוחס לרש"י כותב כאן: "ויעמוד שטן על ישראל - אף על פי שפרשה זו אינה לכבוד דוד, נכתבה כאן". והדברים צריכים עיון גדול, שהרי המיוחס לרש"י עצמו כותב לאורך כל הספר שעזרא כתב את הדברים לתפארתו של דוד, דברים שבהם נראית מעלתו. לכן לא הוזכר כאן חטא בת שבע, ולכן לא הוזכר מה שראינו בפרק הקודם אצל ישבי בנוב, שדוד נחלש ונקלע לסכנה. כל העניינים הפחות נעימים אצל דוד אינם מוזכרים בספר הזה. ואם כן למה דווקא כאן נכתב דבר כל כך לא נעים, שדוד הביא נגף על ישראל בכך שספר ומנה אותם שלא כדין?
מתרץ המיוחס לרש"י: בסוף הפרשה כתוב שדוד בנה מזבח וה' ענה לו באש מן השמים, ובזה יש כבוד גדול לדוד. והיות שכך, מספר עזרא גם את תחילת הסיפור, כדי שנבין את הרקע שממנו הגיע דוד אל אותה שעה גדולה.
וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל־יִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת־דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת־יִשְׂרָאֵל׃
שואל הרד"ק: מי הוא השטן הזה העומד ומסית את דוד? ומשיב: הוא היצר הנטוע בלב האדם מנעוריו. אל תחשוב שנברא כאן איזה שטן מיוחד במינו עבור דוד; זהו השטן הקבוע, הנטוע בלב האדם, והוא עומד על ישראל ומסית את דוד מתוכו למנות אותם. וכדברי חז"ל: הוא השטן, הוא מלאך המוות, הוא יצר הרע - הכל אותו אחד בשינוי אדרת.
בספר שמואל נאמר "ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם", ומשם משתמע שהקדוש ברוך הוא הוא שהסית, ואילו כאן כתוב "ויעמוד שטן". אומר הרד"ק: האמת היא שה' הסיתו, אלא שההסתה נעשתה באמצעות השטן, ומפני שישראל היו ראויים לעונש. ועוד, שהשטן עצמו נקרא מלאך ה' - כפי שאנו רואים שדוד רואה בהמשך את מלאך ה' וחרבו שלופה בידו בבואו לעצור את המגפה. "מלאכיו עושי דברו", ואחד מהם הוא גם השטן. השטן אינו פועל באופן עצמאי ואינו כוח בפני עצמו; הקדוש ברוך הוא הוא שנתן לו כוח להחטיא ולהביא את האדם לידי ניסיון. ממילא אין סתירה בין הכתוב שם לכתוב כאן: שליח ה' שקם במקרה הזה הוא השטן, והוא המטעה והוא הממית.
כל הפרשה הזאת מופיעה בספר שמואל ב' פרק כ"ד, ושם למדנו אותה באריכות עם המלבי"ם. כאן אזכיר רק בקצרה את יסוד דבריו: לאחר מרד שבע בן בכרי חשש דוד שהעם כבר אינו לגמרי איתו, ובעת פקודה - כשיצטרך אותם למלחמה - תהיה השתמטות המונית. כדי למנוע זאת ביקש דוד לקבל באופן פרטני את שמותיו של כל אחד ואחד.
צריך להבין את המציאות של אותם ימים. אין זה כהיום, שכל אדם מקוטלג עם טביעת אצבע ביומטרית ואין הווא אמינא אחרת. בזמנם, אדם נולד - מי יודע שנולד; אדם מת - מי יודע שמת? "ולא נודע בשכבו ובקומו". ידעו פחות או יותר שבמקום פלוני יש שלושים אלף איש או ארבעים אלף, אבל לא ידעו באופן פרטני מי הם האנשים, מה שמותיהם, למי לשלוח מכתב כשצריך להתגייס, ומתי הגיע פלוני לגיל צבא. את כל זה רצה דוד לברר, כדי שכשיצטרך לצאת למלחמה לא יגלה פתאום שהוא מלך בלי צבא, אלא יוכל לשלוח לכל אחד ואחד צו להתייצב.
ואומר על כך המלבי"ם: זו הייתה הסתה וגירוי, שכן הפעולה הזאת כלל לא הייתה מתבקשת - עם ישראל היו שלמים איתו. בספר שמואל כתוב "למנות את ישראל ואת יהודה", ואילו כאן מדגיש עזרא "למנות את ישראל" בלבד. גם אם נראה בהמשך שנמנו גם יהודה, עיקר המניין היה ישראל. שכן כל עיקר המניין בא מתוך חוסר אמון בעם, ומי שבו נתן דוד פחות אמון הם ישראל. יהודה - זה שבטו, זו משפחתו, הם היו איתו בכל השלבים, אף כשעמד מול שאול; מהם פחד פחות. אבל מישראל היה לו חשש, וכפי שאנו רואים בהמשך שבהיפלג הממלכה ישראל כבר אינם ממשיכים עם מלכי בית דוד. לכן בא עזרא ומגלה שעיקר המגמה הייתה למנות את ישראל, אותם ראה דוד כחוליה החלשה שיש לספור אותה כדי להבטיח שבעת פקודה יבואו להילחם עמו.
וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל־יוֹאָב וְאֶל־שָׂרֵי הָעָם לְכוּ סִפְרוּ אֶת־יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד־דָּן וְהָבִיאוּ אֵלַי וְאֵדְעָה אֶת־מִסְפָּרָם׃
המלבי"ם מדייק בלשון. "לפקוד" עניינו החשבון הכולל, הסך הכולל, וזה נועד לדעת כמה מונה עמי לעומת עם שכנגדו שאני יוצא להילחם בו. אבל לא זה מה שעניין את דוד ולא זה מה שחיפש. דוד לא ביקש מפקד אלא ספירה, ומשמעות הספירה היא למנות אותם באופן פרטני ולדעת את שמותיהם: יש את פלוני ויש את אלמוני, וכל אחד ואחד יהיה ספור אצלו. המלבי"ם מביא שם הוכחות מפסוקים נוספים להבדלים שבין מניין לפקידה לספירה, ומבאר כל אחד מהם. וזה עצמו היה החטא - שביקש לדעת אותם אחד לאחד כדי לדעת את מי לגייס.
וַיֹּאמֶר יוֹאָב יוֹסֵף ה' עַל־עַמּוֹ כָּהֵם מֵאָה פְעָמִים הֲלֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֻּלָּם לַאדֹנִי לַעֲבָדִים לָמָּה יְבַקֵּשׁ זֹאת אֲדֹנִי לָמָּה יִהְיֶה לְאַשְׁמָה לְיִשְׂרָאֵל׃
מסביר המצודת דוד: יואב הרגיש שהמלך מתאווה לדעת כמה הם מונים - כמה חיילים יש לי. כאדם שיש לו ערימת שטרות ומתאווה לדעת כמה יש לו. אמר לו יואב: מי ייתן וה' יוסיף עליהם עוד כהנה וכהנה, יכפלו ויחזרו ויכפלו עד מאה פעמים. והרי אדוני יודע - "כולם לאדוני לעבדים", כולם נאמנים למלך, וגם אם יתרבו עוד, "ברוב עם הדרת מלך". אם כן למה לך לדעת את מספרם? הדבר עלול רק להביא שממה בישראל - "לאשמה" לשון שממה - שכן אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין, וכשאתה מגלה את המספר אתה עלול להביא נגף. וכידוע, העניין הזה עלה בכמה וכמה הזדמנויות, וגם כשערכו מפקד בארץ התעורר החשש הזה - איך לא יבואו לידי נגף.
והמלבי"ם מוסיף: לפי מה שהסברנו, דבריו של יואב נפלאים מאוד. אומר לו יואב: כל עניינך לדעת את מספרם בפרטות הוא כדי לדעת את מי לגייס, מפני שאתה חושש שלא יהיו איתך בעת פקודה. ובזה אתה טועה - "הלא אדוני המלך כולם לאדוני לעבדים", כולם נאמנים לך. ואדרבה, המניין עצמו יביא אשמה ושממה בישראל. לכן אין ראוי למלך להסתפק בנאמנותם, ואין ראוי לו למנותם.
מצאתי דבר נפלא: טענתו של יואב רמוזה בפרשת כי תשא. "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם". קח את המילה "יהיה" והתחל ממנה ראשי תיבות למפרע: יִהְיֶה, וְלֹא, אֹתָם, בִּפְקֹד - ראשי תיבות יוֹאָב. וזו בדיוק טענתו של יואב: אתה רק תגרום שהדבר יהיה לאשמה לישראל. וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא.
וּדְבַר־הַמֶּלֶךְ חָזַק עַל־יוֹאָב וַיֵּצֵא יוֹאָב וַיִּתְהַלֵּךְ בְּכׇל־יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹא יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת־מִסְפַּר מִפְקַד־הָעָם אֶל־דָּוִיד וַיְהִי כׇל־יִשְׂרָאֵל אֶלֶף אֲלָפִים וּמֵאָה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב וִיהוּדָה אַרְבַּע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף־חָרֶב׃
אף שיואב מצד עצמו התנגד, דוד המלך מעליו ודברו חזק יותר מדברו של יואב, ולכן יצא יואב והתהלך בכל ישראל לספור את העם, ובשובו נתן את מספר מפקד העם אל דוד.
כאן מונח הקושי הגדול: אי ההתאמה בין תוצאות המפקד שבספר שמואל לבין התוצאות שלפנינו. כאן נאמר "אלף אלפים ומאה אלף", היינו מיליון ומאה אלף שולף חרב, ויהודה ארבע מאות ושבעים אלף. ואילו בשמואל נמנים ביהודה חמש מאות אלף - לאן נעלמו שלושים אלף? ומנגד, בשאר העם נמנים בשמואל שמונה מאות אלף בלבד, וכאן מיליון ומאה אלף - כיצד נוספו שלוש מאות אלף?
הרד"ק, וכן רש"י בשמואל, מביאים את דברי רבי שמעון בן לוי: הכתובים מוסיפים כאן מה שחיסרו כאן. אלו שני שבטים שלא נמנו, כמו שכתוב "ולוי ובנימן לא פקד בתוכם". יואב אמר לעצמו: באלו אני יכול להישמט. שבט לוי אינו נמנה במניין שאר השבטים כי אם מבן חודש ומעלה, בעוד השאר נמנים מבן עשרים; ואם ישאל דוד היכן שבט לוי, אשיב לו שאינו בכלל המניין. ובפשטות, דוד מחפש יוצאי מלחמה, ושבט לוי אינם עושים מלחמה, ואם כן אינם בכלל המניין. ומה עם בנימין? דיו שחסר וכלה בפילגש בגבעה, שנשארו מכל השבט שש מאות איש בלבד והיה חשש שייכחד שבט מישראל. ודי להם באותה קללה, שלא נוסיף עליהם קללה נוספת שנמנה אותם ויחסר עוד מהם ויהיה להם לאשמה. משני שבטים אלו יכולתי להימלט. ולפי זה, מה שנאמר כאן "ולוי ובנימן לא פקד בתוכם" מגלה לך היכן לא פקדם - שם בספר שמואל; ואילו אצלנו נמסר החשבון השלם, מיליון ומאה אלף.
אלא שהרד"ק מקשה שני קשיים. הראשון: לא יישבת את יהודה. בנוגע ללוי ובנימין ניחא, וזה מסביר את שלוש מאות האלף החסרים שם בישראל; אבל ביהודה יש הפרש של שלושים אלף - מניין הוא?
הקושי השני: אצלנו מופיע המניין הגדול ושם מופיע המניין הקטן. לפי ההיגיון, היה צריך להיות כתוב שם שלוי ובנימין לא נפקדו, ולכן שם הם שמונה מאות אלף בלבד, ואילו כאן מיליון ומאה אלף מפני שהחשבון כולל את לוי ובנימין. והנה תשימו לב - הפסוק "ולוי ובנימן לא פקד בתוכם" כתוב דווקא אצלנו ולא שם. אומר הרד"ק: זה אינו הגיוני, מלבד מה שיהודה נשאר בלא תירוץ.
עוד מביא הרד"ק, וכן רש"י שם בשמואל, מל"ב מידות דרבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם. כתוב אחד אומר "ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף איש שולף חרב, ויהודה ארבע מאות ושבעים אלף איש שולף חרב", וכתוב אחד אומר "ותהי ישראל שמונה מאות אלף איש, ויהודה חמש מאות אלף איש" - נמצא ביניהם הפרש של שלוש מאות אלף. ואלו שלוש מאות אלף מה טיבן? בא הכתוב השלישי ומכריע: "בני ישראל למספרם ראשי האבות ושרי האלפים והמאות ושוטריהם המשרתים את המלך לכל דבר המחלקות הבאה והיוצאת חודש בחודש לכל חודשי השנה, המחלקת האחת עשרים וארבעה אלף" - שלוש מאות אלף היו כתובים בנימוסו של מלך ולא היו צריכים להימנות.
כלומר, היו כאלה שהיו רשומים בנימוסו של המלך, אנשי מחלקותיו ועובדיו. אותם לא היה צריך למנות, שכן הם מנויים ורשומים אצל המלך ומקבלים ממנו משכורת מדי חודש. לכן שם המספר קטן יותר - שמונה מאות אלף בלא אנשי מחלקות המלך, וכאן מיליון ומאה אלף בכללם. אבל גם כאן נשאר הקושי: מה עם יהודה?
על כך אומר הרד"ק: ייתכן שכל אותם שלושים אלף מתו במגפה. כתוב ששבעים אלף היו המתים במגפה, ושלושים אלף מהם היו מיהודה. ולמה מתו מיהודה שלא בפרופורציה לשאר השבטים - שלושים אלף מתוך שבעים? מפני שזהו שבטו של דוד, ודוד היה הגורם כביכול, ולכן משבטו מתו יותר. ולפי זה, מה שכתוב כאן ארבע מאות ושבעים אלף אינו המניין המקורי אלא המספר שלאחר המגפה, שכן במניין המקורי היו חמש מאות אלף.
עוד מביא הרד"ק מדרש: שני פתקים עשה יואב, אחד מרובה ואחד מועט. אמר: אם יקבלו את המועט - טוב, ואם לאו - אני נותן לו את המרובה. כלומר הכין שני מניינים, ואם דוד יסתפק במניין המועט מה טוב, ואם לא - ייתן לו את המרובה, שהוא בפשטות המניין האמיתי. ומה רצה בזה? ראשית, על ידי מניין מועט יש פחות חשש עין הרע, שכן עין הרע באה על ידי התפעלות - "הם כל כך הרבה!". ועוד, שאם דוד לא יידע את מספרם האמיתי, כביכול לא נמנו כלל, שהרי אין המלך יודע מניינם.
צריך לדעת שעיקר הבעיה במניין היא הפרדת הפרט. מדוע המניין עלול להביא לידי נגף? דיברנו על כך בפרשת כי תשא: מעלתם של ישראל היא בהיותם חלק מכלל, וכחלק מכלל - "ועמך כולם צדיקים". כשאתה מתייחס אליהם כאל "כולם" - הרי הם צדיקים. אבל כשאתה מתחיל "לחלק לבם" - "חלק לבם עתה יאשמו" - כשאתה מפרט אותם ומחלקם, מתעורר קטרוג.
אמרנו על כך משל: אדם בא לבסטת אתרוגים ומסתכל - איזה אתרוגים יפים, משהו משהו. יתחיל לקחת אחד אחד: לזה יש בלעטל (והמוכר כבר יודע להניחו כשהבלעטל למטה), לזה הצורה אינה מי יודע מה, ולזה יש נקודה שחורה. כשבודקים באופן פרטני, כבר אין זה נראה כל כך טוב. וכן מסופר על רבי אליהו לופיאן, שנסע בכביש החוף ואמר: תראו את הים, איזה דבר מרהיב ביופיו - אבל אם נתקרב מעט אל המים נראה את השקיות, את הרפש, את הזפת והלכלוך. כשאתה מסתכל ברזולוציה גבוהה יותר, מיד מתגלים חסרונות; אבל כשאתה מסתכל על הכלל - הכלל שלם: "כולך יפה רעייתי ומום אין בך". כשמסתכלים על "כולך" - יפה רעייתי ואין בהם מום. וזה חלק מן החיסרון שבמניין: כשמפרידים ביניהם ונותנים פוקוס לכל אחד ואחד - מי יוכל לומר שהוא שלם? ומכאן הקטרוג.
המלבי"ם הולך באותו קו, שיואב לא פקד את לוי ובנימין. וכנראה אין הוא רואה קושי בכך שהדבר כתוב אצלנו ולא שם, מפני שעזרא בא לגלות את מה שנסתם בספר שמואל: אתה רוצה לדעת מדוע בשמואל המספר קטן יותר? מפני ש"לוי ובנימן לא פקד בתוכם, כי נתעב דבר המלך את יואב". אף שהדבר כתוב אצלנו, עזרא מגלה בכך מה אירע שם.
ומה עם הסתירה ביהודה? גם זו מיושבת. כתוב שתשע ערים נתנו מיהודה לבני אהרן, וגם בני בנימין היו מעורבים עם יהודה וגרו באותם מקומות. את אלה מנה יואב בכלל בני יהודה - הם היו שלושים אלף, והוא החשיבם בטעות ליהודה. שהרי את לוי ובנימין לא מנה בפני עצמם, אך את אלה היושבים בנחלת יהודה מנה כחלק מיהודה.
ולפי זה מובן מה מתרחש כאן: כשעזרא מונה "ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף", הוא חישב גם את לוי ובנימין בכללותם, והם היו שלוש מאות אלף. אלא שאז יש לגרוע מיהודה את אותם שלושים אלף שיואב חישבם בטעות כחלק מיהודה, שכן באמת אינם שייכים לשם אלא ללוי ולבנימין. ולכן עזרא מוריד שלושים אלף מיהודה ומחזירם למקומם - אל אותם שלוש מאות אלף של לוי ובנימין, שחלקם גרו בשאר מקומות וחלקם בנחלת יהודה. נמצא: מתווספים שלוש מאות אלף בישראל, מפני שאלו לוי ובנימין, ומופחתים שלושים אלף מיהודה, מפני שאלו לוי ובנימין שיואב כללם בטעות ביהודה.
וְלֵוִי וּבִנְיָמִן לֹא פָקַד בְּתוֹכָם כִּי־נִתְעַב דְּבַר־הַמֶּלֶךְ אֶת־יוֹאָב׃
וַיֵּרַע בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים עַל־הַדָּבָר הַזֶּה וַיַּךְ אֶת־יִשְׂרָאֵל׃
"על הדבר הזה" - על שנמנו, ומבאר המצודת דוד: מבלי כופר נפש. ו"ויך את ישראל" - על זה בא הנגף. המלבי"ם מדייק כאן: כבר התחיל איזשהו חולי בין העם. ומה הקשה לו? שהרי בהמשך אנו רואים שניתנה לדוד זכות בחירה באיזה סוג עונש יילקה, ואם כבר נאמר "ויך את ישראל" - מה מקום לבחירה? בפשטות היה אפשר לומר כמצודת דוד, שבעקבות זה באה המכה על ישראל, והכתוב יפרט להלן כיצד באה, ו"ויך" אינו מתאר את השעה הזאת. אלא שלמלבי"ם קשה היה לפרש כך, שהרי כתוב "ויך" בפועל; ולכן הוא מסביר שהתחילה מכה כלשהי בעם, איזה נגף שהתחיל להסתובב, ולאחר מכן באה המכה הגדולה כפי שנראה בפסוקים הבאים.
וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל־הָאֱלֹהִים חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וְעַתָּה הַעֲבֶר־נָא אֶת־עֲווֹן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד׃
דוד אומר: חטאתי במה שעשיתי את הדבר הזה, שמניתי אותם בלי כופר נפש. "העבר נא" - שלא ימותו, וממילא ילך לו העוון ולא יהיה נגף. "כי נסכלתי מאוד" - מעשה סכלות עשיתי, ובי העוון; ואם כן למה הם צריכים לסבול?
אלא שחז"ל אומרים שהיו בהם עוונות נסתרים, ולכן הסית הקדוש ברוך הוא את דוד למנותם. ודאי הוא שאין אדם מת בגלל חטאו של אחר; אף אחד לא מת בגלל דוד. מה שמתו - מתו בגלל עוונות נסתרים שהיו בהם, והקדוש ברוך הוא נפרע מהם.
המיוחס לרש"י מעיר על "העבר נא את עֲווֹן עבדך": המילה נכתבה כאן בשני ווי"ן, וכן בעוד שלושה מקומות בתנ"ך בלבד; בכל שאר המקומות "עוון" נכתב בוי"ו אחת. וכלל הוא: כשדבר מופיע בכתיב מלא - הוא מלא, וכשהוא מופיע בכתיב חסר - הוא חסר. וכאן הכתיב המלא מלמד על עוון מלא: "תעביר את העוון המלא שעשיתי".
המקום השני: "הן בעווֹן חוללתי ובחטא יחמתני אמי" - שאפילו חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהיה לו איזה צד של עבירה שלא נתכוון בה, והרי אבא לא נתכוון אלא לצורך עצמו, וזה מוגדר שם כעוון. ולפי זה קצת צריך עיון, שהרי אנו עושים מזה עוון גדול, ואולי הכוונה אדרבה למעלתו של ישי. המקום השלישי: "עֲווֹנוֹתָיו ילכדונו את הרשע" - עוונותיו המרובים. והרביעי: "ומצאנו עווֹן" - בארבעת המצורעים שהיו פתח העיר, שאמרו נלך ונגיד למלך שארם ברחו והשאירו את כל הרכוש, ואם לא נלך ונגיד לבית המלך יהיה עוון גדול ויבואו עלינו האויבים. נמצא שבכל המקומות שבהם נכתב "עוון" בשני ווי"ן - הכוונה לעוון גדול, וכך גם בווידויו של דוד כאן.
פרק כ"א נפתח בפרשה שאינה לכבודו של דוד, ובכל זאת נכתבה כאן מפני סופה - בניית המזבח והיענות ה' באש מן השמים. השטן, שאינו אלא היצר הנטוע בלב האדם ושליח ה' לנסות, הסית את דוד למנות את ישראל, ושורש ההסתה בחשש שלאחר מרד שבע בן בכרי שמא לא יתייצב העם בעת פקודה. לכן ביקש דוד "ספירה" פרטנית ולא "מפקד" כולל, וזה עצמו היה החטא. יואב התנגד וטען "כולם לאדוני לעבדים", וטענתו רמוזה בראשי התיבות שבפרשת כי תשא, אך דבר המלך חזק עליו. את הפער שבין המניין שכאן למניין שבשמואל יישבו הראשונים בכמה פנים: לוי ובנימין שלא נפקדו, שלוש מאות אלף אנשי מחלקות המלך, שלושים אלף מיהודה שמתו במגפה, ושני הפתקים של יואב; והמלבי"ם מיישב שיואב מנה בטעות בכלל יהודה שלושים אלף מלוי ומבנימין שישבו בנחלתם, ועזרא החזירם למקומם. ושורש האיסור כולו - שהפרדת הפרט מן הכלל מעוררת קטרוג, שכן רק בהסתכלות על הכלל "כולך יפה רעייתי ומום אין בך". דוד מודה ומתוודה "חטאתי מאוד", ובכתיב המלא של "עווֹן" מונחת הכרתו בגודל העוון - וזו עצמה תחילת דרכו של התיקון.