פרק כ' בדברי הימים א' חותם את פרשת מלחמותיו של דוד: כיבוש רבת בני עמון בידי יואב, ואחריו שלוש מלחמות עם הפלשתים שבהן נפלו ילידי הרפאים. הפרק מקביל לפרשיות שבספר שמואל, והמפרשים עומדים לאורכו על ההבדלים שבין הנוסחאות, ועל מה שנשמט כאן מפני כבודו של דוד. נלך על סדר הפסוקים.
וַיְהִי לְעֵת תְּשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָכִים וַיִּנְהַג יוֹאָב אֶת־חֵיל הַצָּבָא וַיַּשְׁחֵת אֶת־אֶרֶץ בְּנֵי־עַמּוֹן וַיָּבֹא וַיָּצַר אֶת־רַבָּה וְדָוִיד יֹשֵׁב בִּירוּשָׁלָ͏ִם וַיַּךְ יוֹאָב אֶת־רַבָּה וַיֶּהֶרְסֶהָ׃
"תשובת השנה" - מבאר המצודת דוד שהשמש שבה אל אותה נקודה עצמה שבה יצאו המלכים להילחם בשנה שעברה, כפי שראינו בפרק הקודם. המיוחס לרש"י מביא את דברי חז"ל: העת שבה העשבים בשדה מצויים להאכיל את הסוסים, זו "עת צאת המלכים". מתי היו המלכים יוצאים למלחמה? כשהיה די מזון לסוסים. וכלשון המלבי"ם: בימי הקציר.
אומר המלבי"ם: הפסוק הזה מועתק משמואל ב' פרק י"א, ומה שכתוב כאן "ויך יואב את רבה" הוא סוף הסיפור שם בפרק י"ב, פסוקים כ"ו עד ל"א. כלומר, אף על פי שדוד המלך הגיע לשם לבסוף, עיקר הכיבוש נעשה על ידי יואב, ולכן נאמר "ויך יואב את רבה".
וַיִּקַּח דָּוִיד אֶת־עֲטֶרֶת־מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ וַיִּמְצָאָהּ מִשְׁקַל כִּכַּר־זָהָב וּבָהּ אֶבֶן יְקָרָה וַתְּהִי עַל־רֹאשׁ דָּוִיד וּשְׁלַל הָעִיר הוֹצִיא הַרְבֵּה מְאֹד׃
דוד לוקח את עטרת מלכם מעל ראשו, ומוצא שהכתר המיוחד הזה משקלו ככר זהב, וקבועה בו אבן יקרה. את הכתר הזה הוא מאמץ לעצמו - "ותהי על ראש דוד" - ומלבד זאת "ושלל העיר הוציא הרבה מאד".
כאן עומדים המפרשים על הקושי: קשה להבין את הדברים כפשוטם, שהרי ככר זהב הוא כשלושים ושלושה קילוגרם. אדם אינו יכול להניח על ראשו שלושים ושלושה קילוגרם - שלושים ושלוש שקיות חלב על הראש. לזמן קצר אולי אפשר להחזיק מעמד, אבל לא ככתר זהב שאיתו מסתובבים באופן קבוע.
הרד"ק מביא: יש מפרשים שהעטרת הייתה תלויה למעלה מראשו, והוא היה יושב על הכיסא תחתיה, והיא כנגד ראשו מלמעלה. כלומר לא הייתה מונחת ממש על ראשו, אלא תלויה בחוטים מעליו לשם כבוד, וזה היה פארו - שהוא יושב תחת העטרת. והמיוחס לרש"י כותב: "ושמעתי בנרבונא כי כן המנהג בארץ ישמעאל" - שמניחים את הכתר מעל ראש המלך, ולא שהוא מונח ממש על ראשו.
חז"ל מבארים שהאבן היקרה שבה הייתה אבן שואבת, והיא הייתה מעמידה את העטרת באוויר - מעין מה שעשו לעגלים של ירבעם, אבן שואבת שהיא מגנט שהחזיק אותם באוויר; כך גם כאן סוג של מגנט שהחזיק את העטרת באוויר. הסבר נוסף של חז"ל: "משקל ככר זהב" אינו המשקל הפיזי אלא השווי - הייתה בה אבן יקרה ששווה ככר זהב. והרד"ק מוסיף הסבר: לא הייתה על ראשו באופן קבוע, אלא בהזדמנויות מסוימות היה מניחה על ראשו, ולסבול אותה זמן קצר אפשר, אבל ללכת ולסבול משקל כזה זמן ארוך אינו הגיוני.
וְאֶת־הָעָם אֲשֶׁר־בָּהּ הוֹצִיא וַיָּשַׂר בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִיצֵי הַבַּרְזֶל וּבַמְּגֵרוֹת וְכֵן יַעֲשֶׂה דָוִיד לְכֹל עָרֵי בְנֵי־עַמּוֹן וַיָּשָׁב דָּוִיד וְכׇל־הָעָם יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
"וישר במגרה" - כרת אותם במגרה, מלשון מסור, ניסר אותם. וכפי שהסברנו, כיוון שהיו בני עמון רשעים, נפרע מהם בצורה קשה. המלבי"ם מבאר "וישר" משורש נסור, כלשון "התגדל המסור על מניפו".
ומה מוסיף "ובמגרות" על "במגרה"? הרי לא מסתבר שיאמר תחילה "במגרה" בלשון יחיד ואחר כך "ובמגרות" בלשון רבים סתם. לכן מבאר שמדובר בכלי אחר המורכב מכמה מגרות: יש כלי שבו מסור אחד, ויש כלי שהוא עצמו מורכב מכמה מסורים. או כפי שזה מופיע במקום אחר בלשון "במגזרות", כלשון "לגוזר ים סוף".
וַיְהִי אַחֲרֵי־כֵן וַתַּעֲמֹד מִלְחָמָה בְּגֶזֶר עִם־פְּלִשְׁתִּים אָז הִכָּה סִבְּכַי הַחֻשָׁתִי אֶת־סִפַּי מִילִידֵי הָרְפָאִים וַיִּכָּנֵעוּ׃
מה שחסר כאן בפרשייה, אומר המיוחס לרש"י, כתוב בשמואל ב' פרק כ"א: "ותהי עוד מלחמה לפלשתים את ישראל וירד דוד ועבדיו עמו וילחמו את הפלשתים". וגם כאן, מפני כבודו של דוד לא נכתב תיאור המלחמה, שכן במלחמה ההיא נאמר "ויעף דוד" - לא שהתעופף, אלא שהתעייף. ושם נאמר "וישבי בנב אשר בילידי הרפה... וחגור חדשה ויאמר להכות את דוד". הגמרא בסנהדרין מביאה תיאור שלם כיצד הגיע אליו וביקש לנקום בו על מות אחיו גוליית, וזרק אותו לאוויר כדי שייפול על החרב, ומי שבא לסייע לדוד היה אבישי בן צרויה. וכיוון שבעניין הזה היה גנאי לדוד - דוד התעייף, דוד היה בסכנה - לכן אין כאן תיאור מפורט של כל הסיפור.
"אז הכה סבכי החושתי את ספי מילידי הרפאים" - ובשמואל כתוב "את סף אשר בילידי הרפה". הוא היה אחיו של גוליית ואחיו של ישבי בנוב. אלה היו המלחמות האחרונות, אומר המלבי"ם, ומאז כבר לא יצא דוד המלך למלחמה בעצמו, שלא יכבה נר ישראל. שלוש מלחמות היו בנוב, מפני שהרפאים היו בנוב, והמלחמה הייתה בגזר.
וַתְּהִי־עוֹד מִלְחָמָה אֶת־פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן־יָעִיר אֶת־לַחְמִי אֲחִי גׇּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים׃
זו מלחמה נוספת, ובה מכה אלחנן בן יעיר. המיוחס לרש"י אומר שהיה אחד מגיבורי דוד, ושמו אלחנן בן יעיר, והוא הכה את לחמי אחי גוליית הגיתי, "ועץ חניתו כמנור ארגים".
מהו מנור אורגים? עץ עגול שהיו כורכים בו את הבגד בשעת האריגה. עץ ארוך וכבד שעליו היו מגלגלים את כל חוטי השתי, וכשהיו אורגים את הערב - אורגים חצי מטר או מטר ומגלגלים את העץ, ושוב אורגים ושוב מגלגלים. הבד הארוג הולך ונגלל, ונשארים החוטים שאינם ארוגים, ובין חוטי השתי היו מכניסים את חוטי הערב. זהו מנור אורגים. ואומר הכתוב שעץ חניתו היה כבד וגדול כמנור אורגים.
יונתן תרגם את הפסוק הזה בשמואל: "וקטל דוד בר ישי מחי פרוכת בית מקדשא דמבית לחם". הוא מפרש את "כמנור אורגים" על אלה שהיו עושים את הפרוכות לבית המקדש, ו"יעיר" - כמו יער הלבנון, כינוי לבית המקדש, ששם היו אורגים את הפרוכות. וחז"ל אומרים מידה כנגד מידה: יבוא דוד שאמו אורגת פרוכת לבית המקדש במנור אורגים, ויהרוג את גוליית שעץ חניתו כמנור אורגים. לפי זה אלחנן בן יעיר הוא דוד המלך עצמו, ונקרא "אלחנן" - שחננו השם, וזהו דוד שהכה את גוליית.
אבל רוב המפרשים כאן עיינו בביאור הזה. אמנם זו דרשת חז"ל, אלא שדברי חז"ל "כפטיש יפוצץ סלע" ואפשר לדרוש בכמה צורות, ובפרט שפשוטו של מקרא אינו מתיישב כן: בפשט כתוב אלחנן בן יעיר, וכתוב שהכה את לחמי אחי גוליית - לא מדובר בגוליית ולא מדובר בדוד.
לכן אומר המיוחס לרש"י שגוליית הגיתי אינו גוליית הפלשתי, וממילא "אחי גוליית הגיתי" אינו אחי גוליית הפלשתי. ראשית, שם הוא נקרא פלשתי וכאן גיתי. שנית, למעלה נאמר "אז הכה סבכי החושתי את ספי מילידי הרפאים", ובהמשך בפסוק ו' נאמר "וגם הוא נולד להרפא" - הרפה הייתה אם גוליית - ואילו כאן ביחס לגוליית הגיתי לא נאמר שהיה מילידי הרפה. מכאן שמדובר במישהו אחר, ממשפחה אחרת, שאינו בנה של הרפה.
הרד"ק מביא שבספר שמואל כתוב "אלחנן בן יערי אורגים בית הלחמי את גלית הגתי", ולדעתו גוליית הגיתי הוא הוא גוליית הפלשתי, שהרי גוליית הפלשתי היה מגת. אין בכך סתירה: כמו שאומרים ראובן הישראלי וראובן הירושלמי - זה על שם הארץ וזה על שם העיר. כך גוליית הפלשתי הוא על שם העם, ואחת מערי פלשתים הייתה גת ("אל תגידו בגת, אל תבשרו בחוצות אשקלון" - מחמשת ערי פלשתים). פעם קורא לו גיתי ופעם פלשתי: מקום מגוריו גת, ועמו פלשתים.
אלא שלדעת הרד"ק לא אלחנן הכה אותו אלא דוד, ו"בית הלחמי" מוסב על דוד. דוד הכה את גוליית הגיתי, ואלחנן הכה את אחיו. ומהו "את לחמי אחי גלית"? לא שהכה את לחמי, אלא "את" במשמעות עם: אלחנן בן יעיר הכה עם בית הלחמי - עם דוד - את אחי גוליית הגיתי. נמצא ששני דברים היו כאן: דוד שהכה את גוליית, ואלחנן שהכה יחד עם דוד את אחי גוליית.
המלבי"ם מבאר: "אלחנן בן יערי אורגים בית הלחמי הכה את גלית הגתי" - בא עזרא והסביר ששם הגיבור המכה היה אלחנן בן יערי ממשפחת אורגים, והוא מפרש ש"אורגים" היינו משפחת בצלאל, שהם היו האורגים למשכן. ותדע שלא את גוליית הכה אלא את לחמי אחי גוליית. והיות שאחי גוליית היה גיבור כאחיו, ומי שהרגו היה גם הוא אפרתי כדוד, ממשפחת בצלאל - לכן המושלים משלו ואמרו "בית הלחמי הרג את גוליית", כיוון שהיה אפרתי מבית לחם אפרתה. כלומר האמרה מייחסת את ההריגה לאיש ממשפחת דוד מבית לחם, אף שלמעשה הכה את אחי גוליית ולא את גוליית עצמו.
וַתְּהִי־עוֹד מִלְחָמָה בְּגַת וַיְהִי אִישׁ מִדָּה וְאֶצְבְּעֹתָיו שֵׁשׁ־וָשֵׁשׁ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע וְגַם־הוּא נוֹלַד לְהָרָפָא׃
"איש מידה" - כמו "אנשי מידות", איש גדול מידות. ולמה נקרא כך? כי אנשים כאלה, כל מי שרואה אותם מתחיל למדוד אותם: זה נראה שני מטר לפחות, לא, זה שתיים ועשרים... כל אחד מודד אותו, ולכן נקרא איש מידה. היה פעם אחד ארוך כזה, שני מטר וחצי, ומישהו הסתכל עליו מלמטה ושאל: תגיד לי, מה מזג האוויר למעלה? עשה לו טפו - גשום.
"ואצבעותיו שש ושש עשרים וארבע" - שתים עשרה בידיים ושתים עשרה ברגליים, ואפשר למנותן עשרים וארבע, שהיו זו ליד זו. ובא הדבר להראות על עוצמתו, שהיה יכול לאחוז בחרב בכוח גדול.
והגמרא בברכות שואלת: למה צריך לומר "שש ושש עשרים וארבע", והרי זו כפילות - אם אמרת שש בכל יד ורגל, כבר יודע אני את החשבון לבד. ומשיבה: אי כתב רחמנא שש ושש, הוה אמינא שית דידיה ושית דכרעיה - הייתי אומר שש של הידיים ושש של הרגליים, ובסך הכול שתים עשרה: שלוש ביד זו ושלוש ביד זו, וכן ברגליים. לכן הוסיף עשרים וארבע. ואם היה כתוב רק עשרים וארבע, הוה אמינא שבע בהא וחמש בהא - שבע ביד זו וחמש בזו, שגם זה מצטרף לעשרים וארבע. לכן נאמר "שש ושש עשרים וארבע", שהיה מסודר, שש אצבעות בכל יד ובכל רגל.
בספר שמואל כתוב "איש מדון", ואומר הרד"ק שהוא כמו "מידה". ואפשר לבאר "מדון" מלשון ריב ומדון, שיצא לריב ולמדון, לחרף ולגדף מערכות אלוקים חיים.
"להרפה" - מבאר הרד"ק בשם אביו שאין זה שם של נקבה. לכאורה הרפה הייתה שמה של אם גוליית, אבל אבי הרד"ק מבאר שהוא שם לזכר: אנשים ענקיים נקראים רפאים, וענק יחיד נקרא רפה, שהוא לשון יחיד של רפאים. ומה שבספר שמואל מוזכר "הרפה" בה"א וכאן באל"ף - אין בכך קפידא, שאל"ף וה"א מתחלפות.
וַיְחָרֵף אֶת־יִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּהוּ יְהוֹנָתָן בֶּן־שִׁמְעָא אֲחִי דָוִיד׃
גם הוא קם מחרף ומגדף כמעשה גוליית, ומשום כך מי שנפרע ממנו היה יהונתן בן שמעא אחי דוד.
אֵל נוּלְּדוּ לְהָרָפָא בְּגַת וַיִּפְּלוּ בְיַד־דָּוִיד וּבְיַד־עֲבָדָיו׃
"אל נולדו להרפא בגת" - "אל" כמו "אלה". למי שמפרש "רפה" כלשון רפאים, הכוונה שנולדו לענקים; ולמי שמפרש שהרפה הוא שם אמו של גוליית, הכוונה שאותה הרפה הולידה בגת כמה וכמה ענקים. והכתוב מלמדנו שכולם נפלו ביד דוד וביד עבדיו: זה נפל ביד יהונתן, זה ביד אלחנן, זה ביד דוד, זה ביד אבישי - ובסופו של דבר כולם נפלו ביד דוד וביד עבדיו.
פרק כ' פותח בכיבוש רבת בני עמון שנעשה בעיקרו בידי יואב, ובנטילת עטרת מלכם שמשקלה ככר זהב - שהמפרשים נחלקו אם הייתה תלויה מעל ראש דוד, מועמדת באבן שואבת, שווה ככר זהב, או מונחת עליו לזמן קצר בלבד. אחר כך עובר הכתוב לשלוש מלחמות עם ילידי הרפאים בפלשת, ומעלים מפני כבודו של דוד את פרשת "ויעף דוד" וישבי בנוב. סביב "אלחנן בן יעיר" נחלקו הדרשה והפשט: חז"ל דרשו שהוא דוד עצמו, ואילו המיוחס לרש"י, הרד"ק והמלבי"ם מפרשים שגיבור אחר הכה את אחי גוליית. וחותם הפרק בהכרעה כוללת: כל אותם ענקים - "ויפלו ביד דוד וביד עבדיו".