פרק י"ט בדברי הימים א' מספר את סיפור המשלחת שדוד שלח לנחם את חנון בן נחש מלך בני עמון, את ההשפלה שנעשתה לשלוחיו, ואת שתי מערכות המלחמה שבאו בעקבותיה - נגד בני עמון ונגד ארם. הפרק מופיע בשלמותו בספר שמואל ב' פרק י', והמלבי"ם עצמו שולח לעיין בפירושו שם. לפיכך נתמקד כאן בדברים שנתווספו בדברי הימים ובהשוואות שבין שני הספרים.
מה היה החסד של נחש?
וַֽיְהִי֙ אַחֲרֵי־כֵ֔ן וַיָּ֕מׇת נָחָ֖שׁ מֶ֣לֶךְ בְּנֵֽי־עַמּ֑וֹן וַיִּמְלֹ֥ךְ בְּנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃
וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜יד אֶעֱשֶׂה־חֶ֣סֶד עִם־חָנ֣וּן בֶּן־נָחָ֗שׁ כִּֽי־עָשָׂ֨ה אָבִ֤יו עִמִּי֙ חֶ֔סֶד וַיִּשְׁלַ֥ח דָּוִ֛יד מַלְאָכִ֖ים לְנַחֲמ֣וֹ עַל־אָבִ֑יו וַיָּבֹאוּ֩ עַבְדֵ֨י דָוִ֜יד אֶל־אֶ֧רֶץ בְּנֵֽי־עַמּ֛וֹן אֶל־חָנ֖וּן לְנַחֲמֽוֹ׃
נחש מלך בני עמון מת, ובנו חנון קם למלוך תחתיו. דוד אומר: אשלח משלחת דיפלומטית לנחם את חנון, שכן אביו עשה עמי חסד. מהו אותו חסד? בכתובים לא נתפרש, אבל חז"ל מבארים: כשדוד ברח מפני שאול, לקח את אביו ואמו ואת אחיו והושיבם במחוזו של מלך מואב, כמו שכתוב "וילך דוד משם מצפה מואב ויאמר אל מלך מואב יצא נא אבי ואמי אתכם". והמואבים הרגו אותם - הרגו את ישי ואת אמו של דוד ואת אחיו, חוץ מאליהוא. אליהוא אחי דוד ברח לארץ בני עמון, ונחש מלך בני עמון קיבל אותו והציל אותו. זהו החסד שעליו דוד מדבר.
ההכרח לפירוש הזה, אף שאין לו גילוי מפורש בכתובים, מביא המיוחס לרש"י: שהרי מכאן ואילך לא נזכרו עוד אחי דוד חוץ מאליהוא, שנזכר במחלקות הנשיאים ליהודה - "אליהוא מאחי דוד". ואם כן, לאן נעלמו כל השאר? אלא כאמור, מלך מואב הרגם לאחר שהפקידם דוד בידו.
ומכאן תבין גם מדוע כאשר הכה דוד את מואב "וימדדם בחבל" - הכה בהם מכה קשה ואכזרית, והתעולל בהם יותר מביתר אויביו. שהיה כאן עניין של נקמת מיתת הוריו ואחיו, וכדי שלא יעשו עוד כדבר הזה, וכדי שיבינו האומות שאין לפגוע בישראל.
עצת שרי עמון: "לחקור ולהפוך ולרגל"
וַיֹּאמְרוּ֩ שָׂרֵ֨י בְנֵי־עַמּ֜וֹן לְחָנ֗וּן הַֽמְכַבֵּ֨ד דָּוִ֤יד אֶת־אָבִ֙יךָ֙ בְּעֵינֶ֔יךָ כִּֽי־שָׁלַ֥ח לְךָ֖ מְנַחֲמִ֑ים הֲלֹ֡א בַּעֲבוּר לַחְקֹ֨ר וְלַהֲפֹ֤ךְ וּלְרַגֵּל֙ הָאָ֔רֶץ בָּ֥אוּ עֲבָדָ֖יו אֵלֶֽיךָ׃
אומרים שרי בני עמון לחנון: וכי נאיבי אתה לחשוב שדוד מכבד את אביך ושולח לך מנחמים? כל כוונתו לשלוח אנשים שיחקרו את הארץ מבפנים. הנכנס לתוך העיר רואה היכן הביצורים, היכן הצבא ממוקם, היכן החומות עבות והיכן יש פרצות. ומה ההכרח שלהם? הם הביאו ראיה מן הפסוק שבתורתם של ישראל: "לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים". ואם כן, מה פתאום בא דוד לדרוש שלומו וטובתו של מלך עמון?
ההשפלה: גילוח חצי הזקן וכריתת המדים
וַיִּקַּ֨ח חָנ֜וּן אֶת־עַבְדֵ֤י דָוִיד֙ וַֽיְגַלְּחֵ֔ם וַיִּכְרֹ֧ת אֶת־מַדְוֵיהֶ֛ם בַּחֵ֖צִי עַד־הַמִּפְשָׂעָ֑ה וַֽיְשַׁלְּחֵֽם׃
חנון משתכנע, ומשלח את הסגל הדיפלומטי של דוד בהשפלה גדולה. "ויגלחם" - הגילוח כשלעצמו אין בו השפלה גדולה, אף שבזמנם היו כולם רגילים לגדל זקן; אלא שכאן גילח את חצי זקנם, וגילוח חצי הזקן הוא ביזיון גדול. "ויכרת את מדויהם" - מדויהם היינו לבושיהם, מלשון "מדו בד". וכרת אותם בחצי "עד המפשעה", כלומר עד הערווה. והלשון "מפשעה" היא מלשון פסיעה, כמו "אפסעה בה", שאותו מקום הוא מקום פסיעת האדם, וזהו ביטוי נקי. וכך מכנים את הערווה גם "רגליים", כמו "ולא עשה רגליו", שהכוונה שלא גילח שער בית הערווה. ובספר שמואל מובא "עד שתותיהם", וגם "שתותיהם" הוא כינוי לערווה.
"שבו ביריחו עד אשר יצמח זקנכם"
וַיֵּלְכוּ֩ וַיַּגִּ֨ידוּ לְדָוִ֤יד עַל־הָֽאֲנָשִׁים֙ וַיִּשְׁלַ֣ח לִקְרָאתָ֔ם כִּֽי־הָי֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים נִכְלָמִ֣ים מְאֹ֑ד וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ שְׁב֣וּ בִֽירֵח֔וֹ עַ֛ד אֲשֶׁר־יְצַמַּ֥ח זְקַנְכֶ֖ם וְשַׁבְתֶּֽם׃
"וילכו ויגידו לדוד על האנשים" - שלוחים שלהם הלכו לספר לדוד את המעשה, והטעם מיד מבואר: "כי היו האנשים נכלמים מאד". הם עצמם לא יכלו לבוא בצורה הזאת אל דוד, שהרי היו חצי ערומים ובחצי זקן, ולכן התחבאו ושלחו להודיע לדוד את מצבם. "וישלח לקראתם" - שלח להם אנשים שיאמרו להם לשבת ביריחו, וודאי שגם שלח מי שילביש אותם. אבל זקן אינו צומח מיד, ובזמנם עדיין לא הייתה מקובלת שיטת ההשתלה, ומה יעשו? וגם לגלח את שאר הזקן כולו כנראה היה ביזיון. לכן אומר להם דוד: "שבו ביריחו עד אשר יצמח זקנכם ושבתם" - עד שיחזור הזקן ויצמח ולא תתבזו עוד, ואז תשובו לבתיכם.
ואולי יש מכאן חיזוק לשיטות הסוברות שבגילוח יש איסור "לא ילבש", כשיטת החתם סופר. ומטעם זה נהגו בני הונגריה לגדל שפם: לפי החתם סופר יש בגילוח חשש "לא ילבש", ולכן מגדלים שפם, שיהיה ניכר בו שהוא איש, וזה מוריד את החשש. ומהפסוק הזה, שהזקן המגולח נחשב ביזיון, לכאורה יש סיוע לשיטה זו.
"התבאשו עם דוד" - שכירת ארם
וַיִּרְאוּ֙ בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן כִּ֥י הִֽתְבָּאֲשׁ֖וּ עִם־דָּוִ֑יד וַיִּשְׁלַ֣ח חָנוּן וּבְנֵ֨י עַמּ֜וֹן אֶ֣לֶף כִּכַּר־כֶּ֗סֶף לִשְׂכֹּ֣ר לָהֶם מִן־אֲרַ֨ם נַהֲרַ֜יִם וּמִן־אֲרַ֤ם מַֽעֲכָה֙ וּמִצּוֹבָ֔ה רֶ֖כֶב וּפָרָשִֽׁים׃
"ויראו בני עמון" - מלשון יראה, "כי התבאשו עם דוד": לא "התבאסו" אלא "התבאשו", מלשון נבאש ריחם. התעיבו את עצמם בעיני דוד כדבר הנבאש, כבואש שריחו רע. הם מבינים שדוד לא יעבור על הביזיון שעשו לשלוחיו בלי תגובה, ולכן הולכים ושוכרים להם שכירי חרב שיגנו עליהם - מן ארם נהריים, מן ארם מעכה ומצובה, רכב ופרשים.
מסביר המיוחס לרש"י: ארמים רבים היו. "ארם מעכה" - ארמיים היושבים במעכה; "ארם נהריים" - ארמיים היושבים על נהר פרת, בין שני נהרות; "ארם צובה" ו"ארם" סתם - זהו עיקר האומה, שעיקר מושבם היה בארם צובה. וכן עמונים שיושבים בעמון נקראים עמונים והם עיקר האומה, ויש עמונים בשאר מקומות; וכן בני עשו שבארץ שעיר באדום הם עיקר האומה, ויש בני עשו בשאר מקומות. לכן מדגיש הכתוב שהיו ארמיים מארם נהריים, מארם מעכה ומצובה שהוא המקום העיקרי של בני ארם.
רכב או רגלי? שתי שכירות
וַיִּשְׂכְּר֣וּ לָהֶ֡ם שְׁנַיִם֩ וּשְׁלֹשִׁ֨ים אֶ֜לֶף רֶ֗כֶב וְאֶת־מֶ֤לֶךְ מַֽעֲכָה֙ וְאֶת־עַמּ֔וֹ וַיָּבֹ֕אוּ וַֽיַּחֲנ֖וּ לִפְנֵ֣י מֵֽידְבָ֑א וּבְנֵ֣י עַמּ֗וֹן נֶאֶסְפוּ֙ מֵעָ֣רֵיהֶ֔ם וַיָּבֹ֖אוּ לַמִּלְחָמָֽה׃
שכרו להם שלושים ושניים אלף רכב - רכבי מלחמה הקשורים לסוסים, וגם את מלך מעכה בעצמו ואת עמו. "ויבאו ויחנו לפני מידבא", ובני עמון גם הם נאספו מעריהם ובאו למלחמה.
המלבי"ם עומד על כך שכאן כתוב "שנים ושלושים אלף רכב", ובספר שמואל החשבון הוא שלושים ושניים אלף רגלי. ומיישב: בתחילה שכרו אנשי חיל רגלים, ולאחר מכן שלחו אלף כיכר כסף - פרט שאינו מוזכר בספר שמואל - ובכסף הזה שכרו רוכבים כפי המספר הזה. כלומר שתי שכירות היו: תחילה רגלים, ולאחר מכן רוכבים.
שתי מערכות: פנים ואחור
וַיִּשְׁמַ֖ע דָּוִ֑יד וַיִּשְׁלַח֙ אֶת־יוֹאָ֔ב וְאֵ֥ת כׇּל־צָבָ֖א הַגִּבּוֹרִֽים׃
"ואת כל צבא הגיבורים" - דהיינו את כל הצבא ואת הגיבורים.
וַיֵּצְאוּ֙ בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן וַיַּעַרְכ֥וּ מִלְחָמָ֖ה פֶּ֣תַח הָעִ֑יר וְהַמְּלָכִ֣ים אֲשֶׁר־בָּ֔אוּ לְבַדָּ֖ם בַּשָּׂדֶֽה׃
אומר המיוחס לרש"י: הם חילקו את חייליהם לשתי מערכות. בני עמון במערכה אחת פתח העיר כנגד כל ישראל, והמלכים שהיו איתם במערכה אחרת לבדם בשדה, מאחורי ישראל, כדי לתקוף אותם משני הצדדים.
וַיַּ֣רְא יוֹאָ֗ב כִּֽי־הָיְתָ֧ה פְנֵֽי־הַמִּלְחָמָ֛ה אֵלָ֖יו פָּנִ֣ים וְאָח֑וֹר וַיִּבְחַ֗ר מִכׇּל־בָּחוּר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַֽיַּעֲרֹ֖ךְ לִקְרַ֥את אֲרָֽם׃
יואב רואה שפני המלחמה - כלומר פני אנשי המלחמה - אליו פנים ואחור, ולכן בוחר מכל בחור בישראל ועורך מלחמה לקראת ארם.
אבשי או אבישי?
וְאֵת֙ יֶ֣תֶר הָעָ֔ם נָתַ֕ן בְּיַ֖ד אַבְשַׁ֣י אָחִ֑יו וַיַּעַרְכ֔וּ לִקְרַ֖את בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃
את יתר העם נתן יואב ביד אחיו אבשי - אבישי בן צרויה, אחיו של יואב בן צרויה - לערוך מלחמה לקראת בני עמון. וכאן מקום להעיר על השם: בכל ספר דברי הימים נקרא "אבשי", חוץ משני מקומות היוצאים מן הכלל, ובכל ספר שמואל נקרא "אבישי", חוץ ממקום אחד - "ואת יתר העם נתן ביד אבשי".
מסביר המיוחס לרש"י על פי דרכו לכל אורך הספר: ספר דברי הימים נכתב לכבודו של דוד, ובשם "אבישי" יש חוסר כבוד לדוד. שכן "אבישי" נשמע כ"אבי ישי", ואז כביכול הוא משווה עצמו למלך - דוד הוא בן ישי, וגם הוא כביכול מתכבד בכך שישי אביו (אף שבאמת היה נכדו). לכן קוראו "אבשי", ובזה נסתר ה"ישי" ואין מי שמשווה עצמו לדוד. יש אמנם לדחות אפשרות אחרת, שהשם "אבי ישי" משמעו יומרה - "אני האבא של ישי" - שהרי אין מסתבר שיחשוב הנכד עצמו לאבי הסבא; אבל לומר שהוא מתכבד בכך שישי אביו - זה כן נשמע, וזה מוריד כביכול מכבודו של דוד.
"חזק ונתחזקה בעד עמנו"
וַיֹּ֗אמֶר אִם־תֶּחֱזַ֤ק מִמֶּ֙נִּי֙ אֲרָ֔ם וְהָיִ֥יתָ לִּ֖י לִתְשׁוּעָ֑ה וְאִם־בְּנֵ֥י עַמּ֛וֹן יֶחֶזְק֥וּ מִמְּךָ֖ וְהוֹשַׁעְתִּֽיךָ׃
אומר יואב לאבשי: חלק מן העם יהיו איתי וחלק איתך. אם תחזק ממני ארם - אתה תבוא ותהיה לי לכוח עזר להינצל מהם; ואם ההפוך יקרה, שאני אתגבר על ארם ועליך יחזקו בני עמון - אני אבוא ואושיע אותך.
חֲזַ֤ק וְנִֽתְחַזְּקָה֙ בְּעַד־עַמֵּ֔נוּ וּבְעַ֖ד עָרֵ֣י אֱלֹהֵ֑ינוּ וַיהֹוָ֔ה הַטּ֥וֹב בְּעֵינָ֖יו יַעֲשֶֽׂה׃
"חזק ונתחזקה" - תתחזק אתה והעם שאיתך, וגם אנחנו נתחזק. "בעד עמנו" - שלא ילכו עמנו בשבי, "ובעד ערי אלהינו" - שלא יכבשו את ערי אלוקינו. "וה' הטוב בעיניו יעשה" - אם כל ההתחזקות לא תועיל, חלילה, ותבוא מפלה, אנו יודעים שכל מה שהשם עושה הוא הטוב בעיניו, וודאי שהוא לטובה; אין לנו הבנה כיצד, אבל נקבל זאת באהבה, כדברי המצודת דוד.
מכאן רואים שיש צורך לחזק את העם בעת המלחמה. לצורך זה היו שולחים את הכהן משוח מלחמה, כמו שמביא הרמב"ם, שהיה אומר לעם שהם יוצאים להילחם בעד השם, ומי שיוצא ומוסר נפשו ונלחם בשביל כבוד השם - מובטח לו שיחזור בשלום, ולא יירא ולא יחשוש מהאויבים; ומי שיש בידו עבירות יחזור לביתו שמא ייתן מורך בלב העם. אף כאן "חזק ונתחזקה בעד עמנו" הם משפטי מוטיבציה שכל מגמתם ללמד: אינני נלחם כדי להציל את עצמי, אלא כדי להציל את עם ישראל בכללותו ואת ערי ישראל, ויש כאן כבוד שמיים - ובזה ודאי יתחזק האדם יותר בעת המלחמה.
ניצחון ראשון
וַיִּגַּ֨ש יוֹאָ֜ב וְהָעָ֧ם אֲשֶׁר־עִמּ֛וֹ לִפְנֵ֥י אֲרָ֖ם לַמִּלְחָמָ֑ה וַיָּנ֖וּסוּ מִפָּנָֽיו׃
וּבְנֵ֨י עַמּ֤וֹן רָאוּ֙ כִּֽי־נָ֣ס אֲרָ֔ם וַיָּנ֣וּסוּ גַם־הֵ֗ם מִפְּנֵי֙ אַבְשַׁ֣י אָחִ֔יו וַיָּבֹ֖אוּ הָעִ֑ירָה וַיָּבֹ֥א יוֹאָ֖ב יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃
יואב והעם אשר איתו ניגשים לפני ארם, וארם בורחים. בני עמון רואים שארם נסו, ובורחים גם הם מפני אבשי ובאים העירה, ויואב חוזר לירושלים.
שופך - הנשק הסודי של ארם
וַיַּ֣רְא אֲרָ֗ם כִּ֣י נִגְּפוּ֮ לִפְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וַֽיִּשְׁלְחוּ֙ מַלְאָכִ֔ים וַיּוֹצִ֣יאוּ אֶת־אֲרָ֔ם אֲשֶׁ֖ר מֵעֵ֣בֶר הַנָּהָ֑ר וְשׁוֹפַ֛ךְ שַׂר־צְבָ֥א הֲדַדְעֶ֖זֶר לִפְנֵיהֶֽם׃
ארם ראו שנגפו לפני ישראל, והולכים לגייס את הנשק הסודי שלהם - את שופך. הם מוציאים את ארם אשר מעבר הנהר, ושופך שר צבא הדדעזר בראשם. בספר שמואל מופיע שמו "שובך", וחז"ל מפרשים: "שובך" - שהיה גבוה כשובך; "שופך" - שהיה שופך דמים כמים, ולכן נקרא שופך, לשון שפיכה.
גיוס כללי ועריכת המערכה
וַיֻּגַּ֣ד לְדָוִ֗יד וַיֶּאֱסֹ֤ף אֶת־כׇּל־יִשְׂרָאֵל֙ וַיַּעֲבֹ֣ר הַיַּרְדֵּ֔ן וַיָּבֹ֣א אֲלֵהֶ֔ם וַיַּעֲרֹ֖ךְ אֲלֵהֶ֑ם וַיַּעֲרֹ֨ךְ דָּוִ֜יד לִקְרַ֤את אֲרָם֙ מִלְחָמָ֔ה וַיִּלָּחֲמ֖וּ עִמּֽוֹ׃
"ויגד לדוד" - באו והודיעו לו שמגיע כוח שובר שוויון: שופך עם ארם אשר מעבר הנהר. דוד רואה את המצב ואוסף את כל ישראל, לא רק את הצבא שהיה קודם אלא גיוס כללי, עובר את הירדן ובא אליהם. "ויערוך אלהם" הכוונה שהכין את עצמו לערוך מלחמה כנגדם - שסידר את הצבא מערכה לקראת מערכה - ולאחר מכן "ויערוך דוד לקראת ארם מלחמה וילחמו עמו".
שבעת אלפים רכב וארבעים אלף רגלי
וַיָּ֣נׇס אֲרָם֮ מִלִּפְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וַיַּהֲרֹ֨ג דָּוִ֜יד מֵאֲרָ֗ם שִׁבְעַ֤ת אֲלָפִים֙ רֶ֔כֶב וְאַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף אִ֣ישׁ רַגְלִ֑י וְאֵ֛ת שׁוֹפַ֥ךְ שַֽׂר־הַצָּבָ֖א הֵמִֽית׃
ארם בורחים, ודוד הורג מהם שבעת אלפים רכב וארבעים אלף איש רגלי. ובספר שמואל כתוב שבע מאות רכב. ויש לדעת ש"רכב" אין הכוונה לכלי הרכב עצמו אלא לרוכב, ללוחם שעל הרכב.
מיישב הרד"ק: שם מדובר בשבע מאות רכב "בחור" - גדודי העילית, המובחרים שבהם; ואצלנו, שמוזכר שבעת אלפים רכב, מדובר בשאר אנשי הרכב, שאר הלוחמים אשר על הרכב. וכן לגבי המספר האחר: שם כתוב "וארבעים אלף פרשים" ואצלנו "וארבעים אלף איש רגלי". אומר הרד"ק, ששם מנה את הפרשים ארבעים אלף בלי למנות את הרגלים, וכאן מונה את הרגלים בלי למנות את הפרשים, כי הם כבר נמנו שם. נמצא שהיו ארבעים אלף מזה וארבעים אלף מזה: פרשים הם הרוכבים על סוסים בלי רכב, ורגלי הם ההולכים ברגל להילחם בחנית ובכידון. וכמו שהזכרנו כמה פעמים, בא עזרא בדברי הימים וגילה את מה שלא פירש וסיפר בספר שמואל.
המלבי"ם מסביר את הסתירה בעניין שבע המאות באופן אחר: עזרא גילה שכל רכב היו בו עשרה סוסים, ועל ידי כן שבע מאות רכב הם שבעת אלפים - הכתוב שם מדבר על הרכב עצמו, וכאן על סוסי הרכב, ואין סתירה. ולגבי הארבעים אלף, למלבי"ם פחות הסתבר לומר שמדובר בארבעים אלף נוספים, אלא באותם ארבעים אלף עצמם. ומדוע פעם קורא להם פרשים ופעם רגלים? מפרש המלבי"ם: "פרש" הוא שם על שם הגבורה והבקיאות לרכב על סוסים, אבל באותו זמן היו רגלי. כלומר, "פרשים" בפוטנציאל - הביא אנשים שיודעים לרכב על סוסים, אלא שהם באו להילחם כחיל רגלי ולא כרוכבים.
ארם משלימים עם דוד
וַיִּרְא֞וּ עַבְדֵ֣י הֲדַדְעֶ֗זֶר כִּ֤י נִגְּפוּ֙ לִפְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּשְׁלִ֥ימוּ עִם־דָּוִ֖יד וַיַּעַבְדֻ֑הוּ וְלֹֽא־אָבָ֣ה אֲרָ֔ם לְהוֹשִׁ֥יעַ אֶת־בְּנֵֽי־עַמּ֖וֹן עֽוֹד׃
עבדי הדדעזר הם אותם שראינו לעיל בפסוק ט"ז, שהובאו כצבא סיוע לבני עמון: כשראו ארם שנגפו לפני ישראל, הביאו את ארם אשר מעבר הנהר ואת שופך שר צבא הדדעזר בראשם. וכעת, כשרואים עבדי הדדעזר שגם הם נגפו לפני ישראל ושהמצביא שלהם שופך נהרג - הם משלימים עם דוד ועובדים אותו. "ולא אבה ארם להושיע את בני עמון עוד" - בעקבות המפלה הגדולה לא רצה עוד להיכנס להרפתקאות מסוג כזה, ולא הלך להושיע עוד את בני עמון בשום עניין שהיו זקוקים בו לישועה בכל מקום אחר.
לסיכום:
הפרק פותח בכוונה טובה - דוד מבקש לשלם חסד תחת חסד לבנו של נחש, שקיבל את אליהוא אחיו כשנהרגו הוריו ואחיו בידי מואב - ומסתיים במלחמה כבדה, לאחר ששרי עמון חשדו במשלחת הניחומים כמרגלים והשפילו את שלוחי דוד בגילוח חצי זקנם ובכריתת מדיהם. דוד מציל את כבודם ("שבו ביריחו עד אשר יצמח זקנכם"), יואב ואבשי מחלקים את הכוחות בין ארם לבני עמון ומחזקים איש את אחיו ב"חזק ונתחזקה בעד עמנו ובעד ערי אלהינו" - מוטיבציה של מסירות נפש לכלל ולכבוד שמיים, עם קבלת "וה' הטוב בעיניו יעשה". לבסוף, גם גיוס שופך שר צבא הדדעזר אינו עומד, ארם נגפים, משלימים עם דוד, ואינם אבים להושיע את בני עמון עוד.