פרק י"ח פותח במילים "ויהי אחרי כן", והמיוחס לרש"י מבאר: אחרי מה? אחרי שדוד המלך ביקש לבנות בית לה', ואמר לו הקדוש ברוך הוא לא אתה תבנה בית לשמי אלא בנך. אמר דוד: אם לא אני הבונה - לפחות אני אארגן את החומר. וזה מה שעשה דוד כל ימי חייו: דאג שיהיה לשלמה בנו במה להקים ולבנות את הבית, שכשיבוא בנו לבנות יהיה לו הכל מזומן. הפרק שלפנינו מתאר כיצד זימן דוד את החומרים - על ידי מלחמותיו באויבים, ואת שללם לקח לצורך בניין בית המקדש.
הזכרנו בעבר שזו הייתה אחת התביעות כנגד דוד ב"דמים רבים שפכת": יש ביאור בחז"ל שהיות שאסף כספים רבים לצורך בניין בית המקדש, וכשהיה רעב ובאו לבקש ממנו שייתן לעם הנתון בפיקוח נפש - אמר להם דוד שזה הוקדש לבית המקדש ואיך אוכל לתת את זה, והדבר גרם לכך שנשפכו דמים. מכל מקום למדנו שדוד התאמץ והתייגע כל ימיו לדאוג שיהיה במה לבנות את בית המקדש, וזה בדיוק ההמשך למה שראינו לעיל: אם לא אבנה - לפחות אכין לקראת הבניין.
הפרק הזה, אומר המלבי"ם, מועתק משמואל פרק ח' עם הוספות ותיקונים, והמלבי"ם עומד לאורכו על השינויים.
וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיַּךְ דָּוִיד אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּכְנִיעֵם וַיִּקַּח אֶת גַּת וּבְנֹתֶיהָ מִיַּד פְּלִשְׁתִּים׃
בשמואל כתוב "ויקח את מתג האמה", וכאן עזרא מגלה לנו שהעיר גת היא הנקראת מתג האמה. מהו מתג האמה? הרד"ק מביא את תרגום יונתן "תיקון אמתא": הייתה אמת מים עוברת שם, ותיקנו את האמה שתעבור מחוץ לעיר ותיכנס לתוך העיר - מעין מוביל ארצי בזעיר אנפין שהיה מעביר את המים לתוך העיר, ועל שם כך נקראה העיר. עוד מציין הרד"ק שם, שאצלנו נקרא המקום "גת ובנותיה", כלומר שגת ובנותיה כולן היו נכללות בשם מתג האמה. "בנותיה" - כתרגומו "כפרנהא": כשם ש"תגלנה בנות יהודה" אין הכוונה לבנות ממש אלא לערי הלוויין והכפרים שמסביב לערי יהודה, כך גם גת ובנותיה.
אך המלבי"ם רמז כאן גם לדרש שבדבר, המובא בברייתא דרבי אליעזר. כשבא אבימלך ליצחק אמר לו "ראה ראינו כי היה ה' עמך" - אמרו: יודעים אנו שעתיד הקדוש ברוך הוא לתת לך ולזרעך את כל הארצות האל, כרות עמנו ברית ושבועה שאין זרעך יורש את ארץ פלשתים. רצו להבטיח שלא יפנו אותם משם. מה עשה יצחק? כרת אמה אחת ממתג החמור שהיה רוכב עליו - המתג המונח על צוואר החמור - ונתן להם, שיהיה בידם אות ברית ושבועה. כשרצה דוד לבוא בארץ פלשתים לא היה יכול מכוח אות הברית משבועת יצחק, עד שלקח מהם את אותו אות ברית. הם שמרו אותו כמעין מוצג מוזיאוני: "תראו את המתג הזה, זו תעודת הביטוח שלנו". כדי שיוכל דוד לכבוש אותם היה צריך ליטול מהם את תעודת הביטוח, ולכן נאמר "ויקח דוד את מתג האמה מיד פלשתים" - וברגע שאין הוא עוד בידם, כבר יכול היה לכבוש את ארצם.
וַיַּךְ אֶת מוֹאָב וַיִּהְיוּ מוֹאָב עֲבָדִים לְדָוִיד נֹשְׂאֵי מִנְחָה׃
אומר המלבי"ם: בספר שמואל הוא מאריך מאוד בעניין הכאת מואב, וכאן הוא מקצר - הכה את מואב, והיו מואב עבדים לדוד נושאי מנחה.
וַיַּךְ דָּוִיד אֶת הֲדַדְעֶזֶר מֶלֶךְ צוֹבָה חֲמָתָה בְּלֶכְתּוֹ לְהַצִּיב יָדוֹ בִּנְהַר פְּרָת׃
דוד מכה את הדדעזר (ובמקום אחר הדרעזר, והיינו הך) בחמת - שם הייתה המלחמה. מהו "להציב ידו בנהר פרת"? מסביר המיוחס לרש"י: הלך להציב כוחו ולהשיב גבולו בנהר פרת, כלומר לשים ידו על המקום ולהחזירו להיות חלק מגבולו. דוגמה לכך: "ואבשלום לקח ויצב לו בחייו ויקרא לה יד אבשלום" - יד היינו כוח וגבול, עד כאן כוחו וגבולו של אבשלום. ויש עוד הסבר שהוא מביא מפי רבי יצחק בר שמואל מנרבונה, שבתוך המצבה עשה צורה של יד, וזו "יד אבשלום".
המלבי"ם מגלה לנו חידוש בתוספת המילה "חמתה": מלך צובה הלך למלחמה על חמת כדי להילחם עם תועו מלך חמת. ולכן שלח תועו מתנות לדוד, שהרי דוד סייע לו בהכותו את הדדעזר - הדדעזר נלחם בתועו, ודוד הכה את הדדעזר ובכך עזר לתועו. וזה מה שנאמר בפסוק י': "כי איש מלחמות תועו היה הדדעזר".
ומדוע התערב דוד? מה נוגע לו ריב שבין תועו להדדעזר? כאן מצויה התשובה, אומר המלבי"ם: מכיוון שרצה הדדעזר לכבוש את חמת, ואז הייתה לו יד וכוח בנהר פרת שהוא מגבול ארץ ישראל - ואת זה דוד לא רצה. אם תרצו, מעין ההתבססות האיראנית בסוריה שמדינת ישראל לחוצה ממנה ופועלת לסכלה: דוד היה לחוץ מכך שהדדעזר מתבסס על גבולו ומהווה איום עליו, ולכן רצה להרחיקו מן הגבול. בשמואל כתוב "להשיב ידו", שמחמת היה משיב פניו לנהר פרת להתקרב אל ארץ ישראל; ועזרא אומר "להציב ידו", שיהיה לו שם מקום ניצב להניח בו ידו - כלומר שתהיה לו שייכות באותו מקום.
וַיִּלְכֹּד דָּוִיד מִמֶּנּוּ אֶלֶף רֶכֶב וְשִׁבְעַת אֲלָפִים פָּרָשִׁים וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי וַיְעַקֵּר דָּוִיד אֶת כָּל הָרֶכֶב וַיּוֹתֵר מִמֶּנּוּ מֵאָה רָכֶב׃
בספר שמואל המספרים שונים - שם כתוב "אלף ושבע מאות פרשים", ואצלנו שבעת אלפים. הרד"ק מיישב שבשמואל מנה רק את השרים הגדולים שבמחנה הדדעזר, וכאן מונה את כל הפרשים, ושם לא הזכיר את מניין הרכב ואת האיש הרגלי, ואצלנו כן. המלבי"ם מבאר יותר: מה שנאמר שם "פרשים" הם ראשי הפרשים, שכל פרש היה ממונה על עשרה סוסים. ממילא הדבר מובן נפלא: האלף שבשמואל הוא אלף הרכב, והשבע מאות הם ראשי פרשים שכל אחד ממונה על עשרה - הרי לך שבעת אלפים הכתובים אצלנו.
מהו "ויעקר דוד את כל הרכב"? אומר המיוחס לרש"י: משום שכתוב "לא ירבה לו סוסים", וכמו שנאמר ביהושע "ואת סוסיהם תעקר", ולכן השאיר לעצמו מאה רכב בלבד - כדי מרכבתו. יותר מכדי מרכבתו הם סוסים בטלים, רק לשם הכבוד והיוקרה. בימינו זה כמו מי שממלא את המגרש שלו ברכבי יוקרה: מה שאתה צריך לנסוע בו - סע בו, אל תקנה רכבים רק כדי להראות את יוקרתך. בזמנם היו קונים סוסים להראות יוקרה, ועל זה אמרה התורה "לא ירבה לו סוסים". ופירוש "לעקר" - להסיר את העיקר, דהיינו הרגליים, ובעצם להפוך את הסוס לבעל מום.
נשאלת השאלה: והרי הוא הופך את הבהמה לכזו שאינה יכולה ללכת - מה עם צער בעלי חיים? התוספות בעבודה זרה דף י"א (כך מובא ב"דברי טובה") עומדים על כך שעוקרים רגלי הסוס שהמלך רכב עליו, כדי שלא ירכב עליו אדם אחר, ושואלים: "ואם תאמר, אמאי לא פריך והאיכא צער בעלי חיים?" ומתרצים: שאני כבוד המלך שהוא כבוד לכל ישראל, וכבוד הרבים דוחה צער בעלי חיים. כבוד המלך עומד בדרגה גבוהה יותר מצער בעלי חיים.
וזה מראה לנו שביהדות יש היררכיה ברורה מאוד. חלק מהשיבוש בימינו הוא, שלמי שאין לו את דבר אלוקים הניצב בשמים, אין לו את ה"אנכי" שהוא האנך שירד בעת מתן תורה בהר סיני. האנך הזה הוא סוג של פלס: אתה רוצה לדעת אם דבר ישר או עקום? תשווה אותו לפלס של התורה. אבל מי שאין לו תורה, האנך שלו הוא ההיגיון שלו, וההיגיון לוקה בחסר לא פעם.
דוגמה לכך מצויה באותם חוגים המעוררים תמיד את עניין צער בעלי חיים, ואף מביאים סימוכין שזה מן התורה, ומקימים הוסטלים לבעלי חיים ודואגים לרווחתם - עד שיש חברת כנסת שברזומה שלה כתוב שהיא "דור שלישי למאכילות חתולים". והנה, כשפינו בזמנו את גוש קטיף (ואגב, אריאל שרון ביקש מהרב עובדיה שיברך אותו, והרב בירך אותו שיאריך ימים - ואכן שכב ולא קם, והאריך ימים במיטה), היו אנשים בלי בית, שהלכו לחפש היכן להניח את ראשם ונתקעו בקרווילות. ואז יצאו ארגוני יפי הנפש בסלוגן "אמץ כלב" - שהרי לכל המפונים היו כלבי שמירה, שכן היו אלה מקומות מסוכנים, וכשעזבו את בתיהם נותרו הכלבים משוטטים. אבל "אמץ מתנחל"? מה פתאום. הרי כבר היה איש שמאל שאמר לערבים לטווח להתנחלויות ולא לתל אביב, כי הם פוגעים באינטרסים של עצמם - חוץ מכתובות מדויקות הוא כבר אמר הכל. לכלבים יש חמלה ורחמים, ולאנשים המשוטטים בלי בית - "בעיה שלהם, למה הלכו לגור שם". זה מלמד עד כמה עקמומיות נוצרת כאשר אדם בונה לעצמו בעצמו את אמות המוסר והיושר.
וכבר הזכרנו פעם: להיינריך הימלר ימח שמו היה כלב שקרא לו "מענטש", והיה משסה אותו ביושבי המחנות - "הוא אדם". והמגיד מקלם, כשראה אישה גרמנייה מנשקת כלב, אמר בבית המדרש לרבנים בברלין שבמקום הזה יטבחו אנשים כמו עגלים. אמרו לו: הרב מגזים, הרב בא ממזרח אירופה, הרב אינו מכיר את ברלין - כאן זה נימוסים, הליכות ודרך ארץ. אמר להם: איני מכיר את ברלין, אבל אני מכיר פסוק - "זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן". מי שמסוגל לנשק עגל, יהיה מסוגל לשחוט אנשים כמו עגלים בלי ייסורי מצפון. ולא חלפו שנים רבות והדברים התקיימו.
המסקנה: מוסר אל תלמד אלא מן התורה. מי שברא אותך וברא את בעלי החיים וברא את העולם כולו, הוא זה שיכול לומר מה ראוי לעשות ומה לא, את מי צריך להרוג ואת מי להחיות, כנגד מי לפעול ולמי להיטיב. ואם הקדוש ברוך הוא אמר שכאן יש לעקר את הבהמות מפני כבוד המלכות, סימן שכבוד המלכות חשוב יותר מצער בעלי חיים. וזה בדיוק הרמז בלשון הפסוק: "ויעקר דוד את כל הרכב" - מדוע שוב "דוד", והלא כבר נאמר "וילכוד דוד ממנו"? אלא לומר לך שהיה בזה כבוד מצד היותו דוד המלך, שכולם רואים שהמלך מקיים את ציווי ה' "לא ירבה לו סוסים", וכבוד מלכות זה גובר על צער בעלי חיים. אך אדם שאינו מלך, ואין על כף המאזניים כבוד מלכות - לו לא הותר הדבר.
עוד כותבים התוספות שאין בזה גם איסור בל תשחית, שמצד כבוד המלך אין חוששים לבל תשחית. וכך מצינו שעושים למלך תכריכים במאה מנה - וכי לשם מה? הרי שמים את זה בקבר, ומאה מנה הוא סכום עתק; אלא שכבוד המלכות מתיר זאת. ומכאן דנו גם בעניין מה שהיו רגילים לזרוק למדורה בקבר רשב"י שיראין יקרים מאוד (בגדים יקרים), והיו שדנו בזה מצד בל תשחית, ומי שהתיר אמר שזה מעין כבוד המלך - כיוון שעושים זאת לכבודו של הצדיק.
וַיָּבֹא אֲרַם דַּרְמֶשֶׂק לַעְזוֹר לַהֲדַדְעֶזֶר מֶלֶךְ צוֹבָה וַיַּךְ דָּוִיד בַּאֲרָם עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף אִישׁ׃
בשמואל ב' כתוב "דמשק", וכאן "דרמשק". ואל תתפלא, אומר המיוחס לרש"י, שדרך הפסוק לדבר כן ולהוסיף אות ר'. דוגמה לכך: שבט ושרביט - "המייסר אתכם בשוטים", ומתרגם "שרביטין". אם כן דמשק ודרמשק היינו הך.
וַיָּשֶׂם דָּוִיד בַּאֲרַם דַּרְמֶשֶׂק וַיְהִי אֲרָם לְדָוִיד עֲבָדִים נֹשְׂאֵי מִנְחָה וַיּוֹשַׁע ה' לְדָוִיד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ׃
המיוחס לרש"י מפרש "וישם" - וישם נציבים, שכן בשמואל נאמר במפורש "וישם דוד בארם דמשק נציבים", והם ממונים ופקידים מטעם דוד לאחר שכבש את המקום. אך המלבי"ם מבאר שלא בכדי השמיט עזרא את הנציבים: שהרי בפרק י"ט נראה שארם נלחמו בישראל, ונמצא שדוד רצה לשים נציבים ובסוף לא יכול היה. לכן נאמר כאן "וישם דוד בארם דרמשק" סתם - הייתה לו תוכנית לשים נציבים, אך עזרא אינו מזכירם, כיוון שלבסוף באו להילחם בנו והתוכנית לא יצאה אל הפועל. שמואל מדבר על התוכנית, ועזרא - שעומד כבר אחרי המאורעות - יכול לספר לך גם מה היו התוצאות ולא רק התוכניות.
וַיִּקַּח דָּוִיד אֵת שִׁלְטֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הָיוּ עַל עַבְדֵי הֲדַדְעָזֶר וַיְבִיאֵם יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
שלטי הזהב הם מגיני הזהב, כמו שכתוב בירמיהו נ"א: "הָבֵרוּ החיצים מלאו השלטים" - השלטים הם המגינים, ו"הברו" הוא מלשון ברור ונקי, כלומר נקו או חדדו את החיצים ומלאו את המגינים.
וּמִטִּבְחַת וּמִכּוּן עָרֵי הֲדַדְעֶזֶר לָקַח דָּוִיד נְחֹשֶׁת רַבָּה מְאֹד בָּהּ עָשָׂה שְׁלֹמֹה אֶת יָם הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת הָעַמּוּדִים וְאֵת כְּלֵי הַנְּחֹשֶׁת׃
בשמואל כתוב "ומבטח ומברותי ערי הדדעזר", ואצלנו "ומטבחת ומכון". הרד"ק מיישב שלערים אלו היו שני שמות: טבחת ומבטח - היפוך אותיות של אותו שם, ומברותי היא העיר הנקראת מכון. כשם שניתן לקרוא לאותו מקום אנגליה או בריטניה. והמלבי"ם מבאר פשוט יותר, כדרכו לאורך הספר: עזרא מכנה את המקומות כפי שמותיהם בזמנו. בימי שמואל נקראו מבטח ומברותי, ולאחר מכן נשתנו שמותיהם, ועזרא קורא להם בשמות המוכרים לבני דורו, שהרי לא יכנה ערים בשמות שאינך מכיר.
וכאן אנו מקבלים עוד דוגמה להקשר של הפרק כהמשך לפרק הקודם: הנחושת הרבה הזו היא שממנה עשה שלמה את ים הנחושת - גיגית עצומה בממדיה - ואת העמודים ואת כלי הנחושת, שגם הם הצריכו כמות אדירה של נחושת. דוד הביא את הכל מערי הדדעזר, ומשם היה לשלמה במה לבנות. בשמואל לא הוזכר עניין זה כלל, אלא נאמר שם בקצרה "ומעמלק ומשלל הדדעזר מלך צובה" - באופן כללי בלבד; ואילו עזרא מוסיף ומפרט.
וַיִּשְׁמַע תֹּעוּ מֶלֶךְ חֲמָת כִּי הִכָּה דָוִיד אֶת כָּל חֵיל הֲדַדְעֶזֶר מֶלֶךְ צוֹבָה׃
וַיִּשְׁלַח אֶת הֲדוֹרָם בְּנוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ דָּוִיד לִשְׁאָל לוֹ לְשָׁלוֹם וּלְבָרְכוֹ עַל אֲשֶׁר נִלְחַם בַּהֲדַדְעֶזֶר וַיַּכֵּהוּ כִּי אִישׁ מִלְחֲמוֹת תֹּעוּ הָיָה הֲדַדְעָזֶר וְכֹל כְּלֵי זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת׃
כבר הסברנו מדוע דוד עשה זאת: מפני שחשש שהדדעזר יציב לו יד ליד נהר פרת ויהווה איום עליו. והיות שלתועו היו מלחמות עם הדדעזר, כשהוא שומע שדוד הכהו - מבחינתו זה נפלא, דוד עשה לו את העבודה. לכן שולח תועו את הדורם בנו לשאול לשלום דוד ולברכו, ושולח עמו תשורה של כלי זהב וכסף ונחושת, על שנלחם בהדדעזר והצילו מידו.
גַּם אֹתָם הִקְדִּישׁ הַמֶּלֶךְ דָּוִיד לַה' עִם הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב אֲשֶׁר נָשָׂא מִכָּל הַגּוֹיִם מֵאֱדוֹם וּמִמּוֹאָב וּמִבְּנֵי עַמּוֹן וּמִפְּלִשְׁתִּים וּמֵעֲמָלֵק׃
כפי שאמרנו, הכתוב מספר לנו כיצד דוד מכין את הקרקע לבניין בית המקדש: גם את כלי הזהב והכסף והנחושת ששלח לו תועו הקדיש, יחד עם כל הכסף והזהב שנשא מכל הגויים במלחמותיו - אדום, מואב, בני עמון, פלשתים ועמלק. את הכל הקדיש דוד לבניין הבית.
וְאַבְשַׁי בֶּן צְרוּיָה הִכָּה אֶת אֱדוֹם בְּגֵיא הַמֶּלַח שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף׃
מדוע נקרא כאן "אבשי" ולא "אבישי" - בזה נעסוק בהמשך. אבל מה שמעסיק כאן את המפרשים הם הקשיים: בתהילים מוזכר שלא אבישי הכה אותם אלא יואב; כאן שמונה עשר אלף, ובתהילים שנים עשר אלף (ובשמואל שמונה עשר אלף כמו אצלנו); ובשני הספרים נאמר "את אדום", ואילו בשמואל מופיע "את ארם". אם כן מהו היישוב הנכון?
הביאור הראשון משמו של הרד"ק: מלחמת אדום הייתה בעת מלחמת ארם, כמו שכתוב בתהילים "בהצותו את ארם נהריים ואת ארם צובה", ומארם ומאדום היו שמונה עשר אלף. וחשבון המספרים: אבישי התחיל את המלחמה והכה בהם שישה אלפים, ובא יואב והשלים את המלחמה והכה עוד שנים עשר אלף - הרי שמונה עשר אלף. לכן בתהילים כתוב "וישב יואב", שכן שב אחרי אבישי שהתחיל. ומדוע נזכף כאן לאבישי המניין המלא של שמונה עשר אלף? מסביר הרד"ק, מפני שמזכיר על שמו את כל המלחמה כיוון שהוא התחיל אותה, ומי שהתחיל את המלחמה - כולה נקראת על שמו. ובספר שמואל מזכיר שהמלחמה הייתה על ידי דוד, לפי שהמצביא הכללי הוא דוד המלך, החולש על כל המלחמות והוא העיקר.
המלבי"ם שולח לעיין בביאורו בספר שמואל, ושם מביא שני פירושים. בדרך כלל אין אנו חוזרים כאן על מה שביאר שם, שאם לא כן נצטרך ללמוד מחדש את כל ספר שמואל, ועיקר עיסוקנו בשינויים. אך נזכיר את פירושו השני: הוא מביא את מאמר חז"ל, שמזכירו כאן גם המצודת דוד, שאת אדום הכו פעמיים - פעם שנים עשר אלף ופעם שמונה עשר אלף. כך מיישב מדרש תנחומא: תחילה כבשם ושם בהם נציבים, ואחר כך מרדו בו וחזר וכבשם, ואז נאמר "וישם נציבים בכל אדום".
וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִיבִים וַיִּהְיוּ כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִיד וַיּוֹשַׁע ה' אֶת דָּוִיד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ׃
"נציבים" - אומר המיוחס לרש"י: שלטונים, שלא רצה להמליך עליהם מלך, לפי שמלך מראה סימן חשיבות. נציב הוא כמו מפקד צבאי הממונה על מקום כבוש, מינוי שנעשה בידי גנרלים ולא בידי מלך, שכן מלוכה משמעה ממלכה חשובה.
על הלשון "ויושע ה' את דוד" אומר המלבי"ם, בהתייחס גם לפסוק ו', שדוד כבש שם את ארם נהריים - היא סוריה - וכיבוש זה לא היה על פי התורה. שהרי "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה", וכל מקום שמלך ישראל כובש נעשה חלק מארץ ישראל, אבל בתנאי שהשלים תחילה את כיבוש ארץ ישראל במלואה, ואל יתחיל לכבוש מקומות חיצוניים בעוד ארץ ישראל לא הושלמה. לכן כיבוש ארם נהריים היה שלא כתורה, כמובא בספרי בסוף פרשת עקב, ונקרא כיבוש יחיד. ואף על פי כן מחדש לנו הכתוב "ויושע ה' את דוד" - שהקדוש ברוך הוא סייע בידו אף במה שעשה שלא על פי ההלכה.
ובמה שמספר לנו הכתוב על כיבוש אדום יש רמז לעתיד: הרי נאמר בהבטחה הראשונה שהקיני, הקניזי והקדמוני יהיו שלנו, ולא כבשום, ועתיד מלך המשיח לכבשם - והם אדום, עמון ומואב. לפיכך הראה לו הקדוש ברוך הוא מעין העתיד, והושיעו בכיבושיו אלו.
וַיִּמְלֹךְ דָּוִיד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ׃
המיוחס לרש"י מסביר: משך עצמו מלהילחם עוד ומלצאת ולבוא במלחמה, אלא היה יושב תמיד ושופט את ישראל בצדקה. כלומר "ויהי עושה משפט" - לאחר שסיים את מלחמותיו.
הגמרא בסנהדרין עומדת על הכפילות: והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה, ואם יש צדקה אין משפט. צדקה - אני עושה עמך חסד; משפט - אני נותן לך את המגיע לך על פי הדין ולא צדקות. כשאדם בא לבית דין הוא אומר: פסקו מה שמגיע לי, אינני מחפש גמ"ח. אם כן "משפט וצדקה" הוא לכאורה תרתי דסתרי.
מתרצת הגמרא: איזהו משפט שיש בו צדקה? הוי אומר זה ביצוע - פשרה. ומעלת הפשרה גדולה מאוד: לפני שנכנסים לדין, על הדיין לנסות לעשות פשרה, להגיע לעמק השווה במשהו ששני הצדדים יתרצו לו. זהו משפט שיש עמו צדקה.
ומוסיפה הגמרא ביאור נוסף: דן את הדין, זיכה את הזכאי וחייב את החייב, וראה שנתחייב עני ממון ושילם לו מתוך ביתו - זהו משפט וצדקה, משפט לזה וצדקה לזה. כלומר באו לפניו עני ועשיר לדין, והעני חייב, וכואב לו הלב שאין לעני מהיכן לשלם. וכי משום כך יטה את הדין? חלילה - פסוק מפורש בתורה שאסור להטות משפט כדי לעשות חסד עם העני, משפט אמור להיות משפט. אלא שדוד היה נותן אחר כך בסתר מתוך ביתו לאותו עני, שיהיה לו במה לשלם לעשיר.
על זה מביא השל"ה הקדוש, וכן המדרש שמואל, שהתפלל דוד (תהילים קי"ט): "עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקָי". מה הקשר? אלא שהנהגה כזו פותחת פתח לשרלטנים ולזייפנים: יבואו שניים ויעשו קנוניה - אחד יתחזה לעשיר והשני יתלבש כעני מסכן, יתבע אותו, דוד יחייבו, הוא יבכה שאין לו מהיכן לשלם, דוד יוציא מכיסו וייתן לו, והם יתחלקו. ולכן התפלל דוד: ריבונו של עולם, עשיתי משפט וצדק - אל תניחני לעושקָי, אל תיתן לאנשים לעשוק אותי ולעשות עליי קנוניות.
רבי מקשה על ביאור זה: "לכל עמו"? "לעניים" מיבעי ליה! שהרי לעשיר לא נתן כלום אלא עשה עמו משפט, ולעני עשה צדקה מביתו, ואין זה "כל עמו". לכן אומר רבי: אף על פי שלא שילם מתוך ביתו - זהו משפט וצדקה, משפט לזה שהחזיר לו ממונו, וצדקה לזה שהוציא גזלה מתחת ידו. היכן הצדקה? שהצלתי אותך מגזל - זו צדקה. ולכאורה גם כאן עדיין אין זה "כל עמו" אלא חלק מעמו, שהרי המשפט הוא למי שזכה והצדקה למי שחויב; אלא שאפשר לומר שכאן באמת זה לכל עמו, שכן לפעמים אדם זה הוא החייב ולפעמים הוא הזוכה, מה שאין כן בעניים ועשירים, שדרך כלל אותו אדם נשאר עני ואותו אדם נשאר עשיר, אף שיש שינויים במצבים קיצוניים.
וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה עַל הַצָּבָא וִיהוֹשָׁפָט בֶּן אֲחִילוּד מַזְכִּיר׃
מסביר המיוחס לרש"י: היות שדוד משך ידו מלצאת עוד בצבא - כפי שראינו שהגיע לידי סכנה עם ילידי הרפה ואמרו לו שלא תכבה נר ישראל - והיה יושב ועושה צדקה ומשפט, מי יעשה את מלחמותיו? לכן הפקיד את יואב בן צרויה על הצבא. וזה המשך ישיר ל"עושה משפט וצדקה": דוד התפנה למשפט ולצדקה, ואת יואב שם על הצבא. "מזכיר" - שהיה מזכיר לפני המלך איזה דין בא לפניו תחילה, כמו להביא את ספר הזיכרונות בדברי הימים.
וְצָדוֹק בֶּן אֲחִיטוּב וַאֲבִימֶלֶךְ בֶּן אֶבְיָתָר כֹּהֲנִים וְשַׁוְשָׁא סוֹפֵר׃
אומר המלבי"ם: בשמואל מופיע "אחימלך בן אביתר", שאביתר אביו היה הכהן הגדול, וצדוק ואחימלך היו כהנים תחתיו. ובעניין הסופר - בשמואל כתוב "ושריה סופר", ובהמשך שם מופיע "ושְׁוָא סופר", ומשמע שבשלב מסוים נפטר שריה ושוא נעשה סופר תחתיו, והוא שושא המוזכר כאן.
וּבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע עַל הַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וּבְנֵי דָוִיד הָרִאשֹׁנִים לְיַד הַמֶּלֶךְ׃
ביאורים רבים נאמרו מי הם הכרתי והפלתי. המיוחס לרש"י מביא בפתרונו שאומות היו, כדכתיב "הוי גוי כרתים", ומאומות אלו היו עם דוד אנשי חיל - מעין שכירי חרב שלקח מהן - ובניהו בן יהוידע היה הממונה על כולם, כמו שכתוב "וכל עבדיו עוברים על ידו וכל הכרתי וכל הפלתי וכל הגתים": כשם שהגתים הם עם, אלו שבאו מגת, כך הכרתי והפלתי הם עם, יושבי כרתים. הפירוש המוכר יותר בחז"ל הוא שהכרתי והפלתי הם האורים והתומים, שהיו כורתים על פיהם ומפליאים בדבריהם. ויש מסבירים, וכן התרגום שם ועוד, שהכרתי והפלתי הם הקשתים והקלעים.
"ובני דויד הראשונים ליד המלך" - אומר המיוחס לרש"י: פתרונו, ובני דוד היו תמיד ראשונים אצל המלך לעשות כל צורכו. שלא תבין שיש כאן חלוקה בין בניו הראשונים לבניו האחרונים, כאילו הראשונים ליד המלך והאחרונים לא; אלא "ובני דוד" - פסיק, "הראשונים ליד המלך", הם היו הראשונים המשרתים את המלך. אף שלכאורה הטעמים אינם מוכיחים כך, שכן על פי הטעמים נקרא "ובני דוד הראשונים - ליד המלך".
פרק י"ח הוא פרק ההכנה לבניין הבית: אחרי שנאמר לדוד שלא הוא יבנה, נטל על עצמו לארגן את החומר, ומלחמותיו ושלליהן כולם מוקדשים לה' - עד שמן הנחושת שלקח מערי הדדעזר עשה שלמה את ים הנחושת, את העמודים ואת כלי הנחושת. לאורך הפרק ראינו את דרכו של עזרא, כפי שמבאר המלבי"ם: לכנות את המקומות בשמותיהם המוכרים בדורו, להוסיף פרטים שמגלים את טעמי המלחמות ("חמתה" - שהדדעזר בא להציב יד בגבול ארץ ישראל), ולהשמיט פרטים שלא יצאו אל הפועל (הנציבים בארם). למדנו גם את ההיררכיה שהתורה קובעת - שכבוד המלכות דוחה צער בעלי חיים ובל תשחית - ואת גדלותו של דוד, שכשסיים את מלחמותיו ישב ועשה משפט וצדקה לכל עמו, משפט לזה וצדקה לזה.