בתחילת הפרק מגיע דוד אל נתן הנביא ומעלה בפניו את רצונו לבנות בית לה', ונתן משיב לו "כל אשר בלבבך עשה כי האלהים עמך". אלא שההסכמה הזאת הייתה דעתו של נתן בלבד. בלילה ההוא בא אליו דבר ה', ונתן חוזר אל דוד ומודיע לו שכעת הוא מוסר לו לא את דעתו שלו אלא את דעת השם: "לא אתה תבנה לי הבית לשבת". אין זו דחייה אלא הבטחה גדולה: זרעו של דוד הוא שיבנה את הבית, וכיסאו יהיה נכון עד עולם. מכאן ואילך באה תגובתו של דוד - תפילת הודיה שכולה ענווה והשגה בגדולת הבורא, והיא עיקר עיסוקנו בשיעור זה.
וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ דָּוִיד וַיֵּשֶׁב לִפְנֵי יְהֹוָה וַיֹּאמֶר מִי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהִים וּמִי בֵיתִי כִּי הֲבִיאֹתַנִי עַד הֲלֹם׃
דוד המלך בא ויושב לפני השם. מהו "לפני השם"? מבאר המצודת דוד: לפני הארון. ומה הוא אומר? "מי אני" - מי אני שהמלכת אותי, שהרי אני קטן ונבזה מצד עצמי, כמו שנאמר לו "אני לקחתיך מן הנוה מן אחרי הצאן". "ומי ביתי" - גם מצד המשפחה אין לי במה להתגדל, שהרי מרות המואביה אני בא. נמצא שאינני ראוי משום בחינה. "כי הביאותני עד הלום" - מנווה הרועים הבאת אותי עד למלכות.
וַתִּקְטַן זֹאת בְּעֵינֶיךָ אֱלֹהִים וַתְּדַבֵּר עַל בֵּית עַבְדְּךָ לְמֵרָחוֹק וּרְאִיתַנִי כְּתוֹר הָאָדָם הַמַּעֲלָה יְהֹוָה אֱלֹהִים׃
"ותקטן זאת בעיניך" - אפילו כל הגדולה הזאת הייתה כמעט בעיניך, עד שדיברת גם על בית עבדך למרחוק, והבטחת שגם זרעי ימלוך עד עולם, כמו שנאמר "והעמדתיהו בביתי ובמלכותי עד העולם".
ומהו "כתור האדם המעלה"? הרד"ק מסביר, והמלבי"ם פוסע בעקבותיו, שהראית לי מעלות גדולות כתכונת האדם הגדול, ואני שפל ונבזה. "תור" הוא לשון תכונה, וכן "תורת האדם", וכן "נאוו לחייך בתורים" - פנינים המסודרות ומחוברות על סדר ותכונה. נמצא "וראיתני כתור האדם" - כתכונת האדם איש המעלה.
המיוחס לרש"י מפרש אחרת: "כתור האדם המעלה" - השווית אותי והושבת אותי בשורת הגדולים. אני הייתי קטן, והושבת אותי באותה שורה עם גדולי עולם. לפי פירושו "תור" הוא לשון שורה, כמו "ראש תור" בכלאיים שהוא ראש שורת הירק, וכמו הביטוי המצוי בפינו "אני הראשון בתור". וזהו שאנו אומרים "מגן דוד" כשם שאומרים "מגן אברהם".
המלבי"ם מבאר כדעת הרד"ק, ומביא ראיה מן הפסוק המקביל בספר שמואל "וזאת תורת האדם", ששורשו "תור" והוראתו תכונה. "האדם" בה' הידיעה הוא איש המעלה, המיוחד והחשוב. אך מוסיף המלבי"ם, שלפי מה שביאר בספר שמואל (ב' פרק ז' פסוק י"ט), דוד מוכיח מכאן שמה שזכה אינו מצד היותו אדם פרטי, אלא מצד היותו אדם כללי המוביל את העולם ואת עם ישראל אל התיקון הכללי.
וכך מבאר שם המלבי"ם: החסד הזה לא נעשה לי באופן אישי, לאדם ששמו דוד, אלא "זאת תורת האדם" - באופן כללי. מה שהשם בחר בבית דוד, ומה שאבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה, אין זה חסד פרטי שעשה השם עם דוד להוציאו מצרתו ולגאלו. אלא הקדוש ברוך הוא מוביל כאן מהלך כלל עולמי: להוציא את משיח בן דוד מדוד המלך, ובזה תיקון כל העולם. כשם שהשם בחר בישראל מכל העמים, וכשם שבחר באהרן ובכוהנים שיהיו משרתיו והמברכים בשמו, כך בחר בית מלכות קיימת, היא מלכות בית דוד. נמצא שדוד הוא חוליה בשושלת גדולה המגיעה עד אחרית הימים, עד גילוי הייחוד, עד שיתוקן עולם במלכות שדי.
וראיה לדבר: חז"ל אומרים ששבעה דברים נבראו קודם לעולם, ואחד מהם שמו של משיח. הרי לך שעניינו של המשיח, של דוד המלך, אינו עניין פרטי של אדם שנקלע לצרה ויצא ממנה. כשהשם מדבר על העתיד הצפון לדוד, הוא מדבר על התיקון הכללי של כל העולם, ולכן זה מן הדברים שקדמו לעולם. וזהו "וזאת תורת האדם" - האדם, מבאר המלבי"ם, הכללי, הסוגיי, כלומר סוג האדם, שהוא למעלה מן האדם הפרטי, פלוני ואלמוני. מדובר כאן במהלך של תיקון האנושות. ועל זה אומר דוד: מודה אני לך השם שראית אותי כתור האדם העליון והמשובח, האדם הכללי, שעל ידי יבוא תיקון לכלל האנושות.
מַה יּוֹסִיף עוֹד דָּוִיד אֵלֶיךָ לְכָבוֹד אֶת עַבְדֶּךָ וְאַתָּה אֶת עַבְדְּךָ יָדָעְתָּ׃
המיוחס לרש"י מבאר: מה עוד צורך יש לדוד לבקש ממך ריבונו של עולם כדי לעשות כבוד לי שאני עבדך, והרי אתה יודע מאליך את כל מה שאני צריך. בספר שמואל הנוסח הוא "ומה יוסיף דוד עוד לדבר אליך ואתה ידעת את עבדך" - אתה יודע את כל צרכיי, ומה יש לי עוד להוסיף ולדבר אליך. והמצודת ציון מפרש שלשון "ידעת" היא מעניין אהבה ורחמים, כמו "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה", או מעניין חיבור, כמו "כי ידעתיו" באברהם, וכמו "וידע אדם את חוה אשתו". השם מתחבר אלינו, אוהב אותנו ומרחם עלינו.
המלבי"ם עומד על השינוי שבין הלשונות, ומבאר שעזרא מפרש כאן יותר: על הכבוד הזה שנעשה לעבדך, דהיינו מה שהחשיב אותו כאיש המעלה, כאדם המייצג את כלל האנושות ולא כאדם פרטי - מה יוסיף על זה דוד כאדם פרטי לדבר אליך? לאחר שכבר העמדת אותי בשמי רום, כסמל לאנושות, כמי שהאנושות תתוקן על ידו ומזרעו, וכי יש לי עוד מה לדבר כאדם פרטי? הפרט אינו תופס מקום לעומת התיקון הכללי, וזה בטל במעלתו.
ואם נרצה לתת דוגמה: הרי אם ימנו אדם למלך על העם, וכי יעלה על הדעת שיפתח באותה שעה ויאמר שיש לו בעיה באיזה אישור בנייה במקום פלוני? מינו אותך למלך, אתה המנהיג, ואתה עוסק בבעיה קטנה שלך? כך אומר דוד: כל עיסוק בבעיות אישיות ובקשות פרטיות אינו תופס מקום כאשר אני רואה שהייעוד שנתן לי השם הוא להיות "תור האדם", "תורת האדם".
יְהֹוָה בַּעֲבוּר עַבְדְּךָ וּכְלִבְּךָ עָשִׂיתָ אֵת כׇּל הַגְּדוּלָּה הַזֹּאת לְהֹדִיעַ אֶת כׇּל הַגְּדֻלּוֹת׃
המיוחס לרש"י מקשר את הפסוק אל שלפניו: על כן עשית להודיע לי את כל הגדולה הזאת, ולהודיעני שהכול מרצון ליבך, ולפיכך "השם אין כמוך". ואם תאמר, גדול כמוהו אין, אבל אולי יש מי שקטן ממנו מעט? לכך מוסיף הכתוב: "ואין אלהים זולתך" - גם בגויים, "בכל אשר שמענו באזנינו" כל ימינו. אין דומה ואין קרוב ואין כמעט, אלא אין עוד מלבדו.
המלבי"ם עומד על השינוי מן הכתוב בשמואל: "בעבור דברך וכלבך עשית את כל הגדולה הזאת להודיע את עבדך, על כן גדלת ה' אלהים כי אין כמוך ואין אלהים זולתך". שם ביאר המלבי"ם שההודעה הזאת היא ככל ההודעות שמודיע השם על ידי נביאיו - עניינים כוללים, הנוגעים לכלל האומה, לתכלית המין האנושי ולהשלמת הדורות. ועל ידי שאתה קושר את הסיבות והמסובבים מראש ועד סוף, "גדלת ה'".
וכך לשון ביאורו: השם יתואר בגדולה על ידי שכל הסיבות והמסובבים יוצאים ממנו. אין דבר שיוצא אל הפועל שלא על פי רצון השם ושלא מכוחו. הקדוש ברוך הוא אינו מביא רק את התוצאה, אלא הוא מסובב כל הסיבות, כלומר עורך את כל התוכניות בדרך שתוביל אל אותה תוצאה - מראשית הסיבות ועד אחרון המסובבים. מתחילה ועד סוף אין עוד מלבדו, והוא פעל ועושה ויעשה את כל המעשים.
ומדוע "אין כמוך"? מפני שכל הכוחות שהמשיל הקדוש ברוך הוא בבריאה הם כוחות מוגבלים. כשהמשיל מלאך על אומה מסוימת, זהו כוח מוגבל הפועל נקודתית באותו עניין. אבל כוחו של הקדוש ברוך הוא הוא לפעול מתחילה ועד סוף. וזהו "ואין אלהים זולתך" - "אלהים" כאן במובן של כוח. גם הכוחות שהמשיל בבריאה, השרים העליונים, הכוכבים והגלגלים, שכולם נקראים "אלהים" במובן של בעלי כוח, אין להם כוח כמוך, שהרי אתה יצרתם וכוחם נובע ממך, ואתה הוא הקוצב את כל הדברים עד אחרית מסובביהם מראשית קדומים.
כאן, אומר המלבי"ם, מוסיף עזרא: עשית את כל הגדולה הזאת "להודיע את כל הגדולות", "בעבור עבדך וכלבך". ההודעות הללו נועדו לגלות את אשר בליבך, שהמטרה היא להשלים את הכלל באחרית הימים, שיתגלה ייחודו של הבורא ויתגלה משיח בן דוד, וכל המהלכים מובילים אל התוכנית הזאת. "בעבור עבדך" - שעל ידי זה ידע מי כמוך. שהרי כל מטרת בריאת העולם היא "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", הכול נברא לכבודו. אלא שכעת הדבר נסתר, משום שאנו עדיין בעולם המעשה והעבודה, להתגבר על היצר ולגלות כבוד שמיים. אבל בסוף, כמו שלמדנו בדברי הרמח"ל בדעת תבונות, הדבר יתגלה, ואז יתוקן עולם במלכות שדי.
ומהו "וכלבך עשית" שבשמואל? מבאר המלבי"ם שהוא כמאמר מוסגר. עיקר הכתוב: "בעבור דברך את כל הגדולה הזאת להודיע את עבדך, על כן גדלת ה' אלהים" - במה שדיברת והודעת על ידי נביא את כל הגדולה הזאת, בזה הודעת את גדולתך. ו"כלבך עשית" בא לומר שאין לנו השגה, כדברי הרמח"ל, בתוכניות האלוקיות: מדוע מוביל הקדוש ברוך הוא את הדברים בדרך זו ולא באחרת, וכיצד הם אמורים להוביל אל הייחוד השלם. אלו תהליכים תת קרקעיים, דברים המתרחשים מתחת לפני השטח שאין לנו הבנה בהם. ברור רק שכל מה שקורה בכל ימות עולם אמור להוביל אל השלמות הזאת. "וכלבך עשית" - אתה עושה ומוביל את הדברים כליבך, כפי רצונך הנעלם שאין לנו בו השגה. אבל התכלית ידועה: להודיע את עבדך את המטרה שלשמה נברא העולם, שיתגדל ויתקדש שמו, ועל ידי זה "גדלת ה' אלהים".
יְהֹוָה אֵין כָּמוֹךָ וְאֵין אֱלֹהִים זוּלָתֶךָ בְּכֹל אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ בְּאׇזְנֵינוּ׃
"אין כמוך" - כדי שמזה נעריך את עומק מחשבותיך. וכבר הסברנו פעם את היסוד הזה: כל הבנה שלנו היא לעולם בדרך הדימוי. אם אני רוצה להסביר לך מהו זאב, אני אומר לך: כלב אתה מכיר? הזאב דומה לכלב. אתה מכיר בעלי חיים, ואני מדמה לך את הבלתי ידוע אל הידוע, ועל ידי כן אתה מכיר. אבל מה אנחנו מכירים באלוקות שאפשר לדמות אליו? אין לנו דבר קרוב, אין לנו דבר דומה, אין לנו דבר השייך כלל לעולם המושגים הזה שממנו אפשר להמשיל. וזהו "ואל מי תדמיוני ואשווה" - לא שייך להמשיל את הקדוש ברוך הוא לדבר, שאין לנו אפילו בבואה דבבואה או משל חיוור למציאות הבורא. "אין כמוך", ואילו היה, היה לי אולי התחלה של השגה באלוקותו, אבל לית מחשבה תפיסא ביה כלל.
ומוסיף המצודת דוד: "אין כמוך" - אין דומה לך שממנו נוכל להעריך את עומק מחשבותיך. "ואין אלהים זולתך בכל אשר שמענו באזנינו" - ככל הדברים הנפלאים אשר שמענו באוזנינו. כלומר, איני בא כלל להעריך את הקדוש ברוך הוא על פי מציאותו האמיתית, שבזה אין לנו שום השגה, אלא אפילו במושגים ששמענו באוזנינו - ניסים, אותות, שליטה בטבע, בריאת העולם - שהם מעט מזעיר ממציאותו הבלתי תכליתית, אף את המעט הזה אין לנו למה לדמות.
וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ אֲשֶׁר הָלַךְ הָאֱלֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ עָם לָשׂוּם לְךָ שֵׁם גְּדֻלּוֹת וְנֹרָאוֹת לְגָרֵשׁ מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם׃
במה מיוחדים ישראל מכל העמים? אומר המיוחס לרש"י: בכך שהלך אלוקים בעצמו לפדות לו לעם, כמו שכתוב "ועברתי בארץ מצרים", ולשום אומה לא עשה כן. וזהו שאנו אומרים: "הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו, השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי", וכן "או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה". הקדוש ברוך הוא עשה לך אותות ומופתים והוציאך גוי מקרב גוי, ואין דומה לזה בעולם.
"לשום לך שם גדולות ונוראות" - דברים שבהם מתגדל ומתקדש שמו בעולמו. "לגרש מפני עמך אשר פדית ממצרים גוים" - היות ואתה יחיד בעולמך, ועמך ישראל הם המיוחדים מכל האומות, נאה למלך יחידי לגאול אומה יחידה. וכך אמר הקדוש ברוך הוא: אני יחיד בעולמי ואברהם יחיד בעולמו, אני בעצמי אוציא את אברהם מכבשן האש. מגדולתו של הקדוש ברוך הוא אנו למדים את מעלתם של ישראל, שלא עשה כן לכל גוי.
המלבי"ם עומד על שינוי הלשון: בשמואל נאמר "אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם", בלשון רבים, ומפרש שם רש"י שהלכו שלוחיו, משה ואהרן, ו"אלהים" הוא במובן של שליחים ובעלי כוח מאת האלוקים - וכשם שאנו אומרים "אלהי האלהים", האלוה שמעל כל הכוחות והשליחים שבבריאה. ואילו עזרא כאן מבאר את השם "אלהים" כשם קודש, ואינו חוזר על משה ואהרן, ולכן שינה את הנוסח וכתב "אשר הלך האלהים" - "האלהים" בה' הידיעה, הוא הקדוש ברוך הוא, ו"הלך" בלשון יחיד, שמדובר באל היחיד.
ועוד מדייק המלבי"ם: ישראל היו לו לעם עוד קודם שפדאם, שהרי נקראו עם עוד לפני יציאת מצרים, כשהשם שולח את משה אל עמו. ולעניין "לשום לך שם", שבשמואל נאמר "לשום לו שם ולעשות לכם הגדולה ונוראות לארצך מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו" - הכתוב שם מוקשה מאוד, והמלבי"ם מאריך שם לפרשו. אך כאן מבאר שעזרא מלמדנו שמדובר במאמרים מקבילים: לעשות לו שם את הגדולה והנוראות, ולעשות לכם - לארצך. שני מישורים יש כאן: שמו של הקדוש ברוך הוא שמתגדל, והישועה שעשה לנו.
וַתִּתֵּן אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְךָ לְעָם עַד עוֹלָם וְאַתָּה יְהֹוָה הָיִיתָ לָהֶם לֵאלֹהִים׃
אומר המצודת דוד: "לך לעם עד עולם" - ולא יחליפם באומה אחרת. וזוהי סתירת לחי לכל האומות הטוענות שהיו שינויים ועדכונים בדרך, ושהקדוש ברוך הוא עזב בשלב מסוים את עם ישראל ובחר לו את הנוצרים או את המוסלמים. כאן רואים שהבל יפצה פיהם. יש לנו ברית עם הקדוש ברוך הוא, והדבר מופיע בכמה מקומות, כגון "אם ישבתו החוקים האלה מלפני נאום ה' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים". וזהו שנאמר כאן: נתת את עמך ישראל לך לעם עד עולם, ולא יחליפם באומה אחרת.
וְעַתָּה יְהֹוָה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ עַל עַבְדְּךָ וְעַל בֵּיתוֹ יֵאָמֵן עַד עוֹלָם וַעֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ׃
"יאמן" הוא לשון האמנה וקיום, כלומר יקוים הדבר שמזרעי תהיה המלכות. וכשם שאנו עונים "אמן", שהכוונה שדבר זה יתקיים, וכמו האישה שאומרת "אמן אמן", שמקבלת את הדבר ויהיה לו קיום, וכמו "ותקעתיו יתד במקום נאמן" - יתד שלא תמוש, דבר שיש לו קיום. וזו בקשת דוד: מה שנאמר על עבדך ועל ביתו, שמשושלתו יהיה המלך ולאחר מכן גם המשיח, יאמן עד עולם ועשה כאשר דיברת.
המלבי"ם מדייק: בשמואל דוד מבקש "הקם" את הדבר, וכאן עזרא אומר שאין צריך להתפלל שהשם יקים את דברו, אלא רק "שיאמן". שהרי מה שהשם אמר בוודאי יעשה, ואין צורך לבקש עליו. וכי יעלה על הדעת שאם אבקש יקיים את הבטחתו, ואם לא אבקש אינו מחויב בה? לא יעלה כן על הדעת.
אלא, מבאר המלבי"ם, בדרך יש עיכובים. יש גלויות, יש מצב של ריחוק. והרי זה עצמו מה שהביא את האומות לטעון שהקדוש ברוך הוא עזב את ישראל: מפני שראו את ישראל סחופים ודחויים בגלותם, ושנטשם מעל אדמתם, הסיקו שנטשם לגמרי. על כך מבקש דוד: ריבונו של עולם, ברור לי שבאחרית הימים תגאלנו גאולת עולמים ותקיים דברך, ועל ה"הקם" איני צריך לבקש כלל. אבל כיוון שיש בני אדם שאינם מאמינים, אני מבקש "יאמן ויגדל שמך" - שגם בזמן הגלות יהיו לנו סימנים ואותות ומופתים שיראו בהם שהקדוש ברוך הוא עדיין נאמן לעמו, ולא יאבדו את אמונתם באורך הגלות. שהרי כאשר הישועה מתעכבת יש חילול השם, וכאשר השם עושה לנו ישועות כבר עכשיו, בזה נאמן שמו ומתגדל, ורואים שהקדוש ברוך הוא עדיין מלך מושל בעולמו ומושיע את עמו.
וְיֵאָמֵן וְיִגְדַּל שִׁמְךָ עַד עוֹלָם לֵאמֹר יְהֹוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל וּבֵית דָּוִיד עַבְדְּךָ נָכוֹן לְפָנֶיךָ׃
"ויאמן ויגדל שמך עד עולם לאמר" - שיאמרו הכול "ה' צבאות אלהי ישראל אלהים לישראל", וכדברי המלבי"ם, שיאמרו זאת כבר עכשיו, שיאמן הדבר ויוכר כבר מעתה. "ובית דויד עבדך נכון לפניך" - שהרי אתה הבטחת שכיסאו יהיה נכון עד עולם, ובקשתי שיהיה הדבר ניכר כבר מעתה.
כִּי אַתָּה אֱלֹהַי גָּלִיתָ אֶת אֹזֶן עַבְדְּךָ לִבְנוֹת לוֹ בָּיִת עַל כֵּן מָצָא עַבְדְּךָ לְהִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ׃
מבאר המיוחס לרש"י: ודאי נאה לך ריבונו של עולם לאמת את דבריך, שהרי אתה בעצמך גילית את אוזני לבנות לי בית, כמו שנאמר "ואגיד לך ובית יבנה לך ה'", וכך אמר לי הנביא בשמך. וזה עצמו נותן לי את העוז לבקש: כיוון שגילית לי את הדברים מראש, מצאתי עוז לבקש עליהם. אילו לא היית אומר לי בעצמך שתביא עליי ועל זרעי את כל הטובות האלה, לא היה עולה על דעתי לבקש, שיומרני מדי לבקש בקשות כאלה. אבל היות וגלית את אוזן עבדך, יש לי מקום לבקש.
וְעַתָּה יְהֹוָה אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים וַתְּדַבֵּר עַל עַבְדְּךָ הַטּוֹבָה הַזֹּאת׃
אדם עשוי לקבל הבטחה מחברו והיא לא תתקיים, מאחת משתי סיבות. האחת, שהמבטיח הבטיח אך לא התכוון לקיים. השנייה, שהוא רוצה לקיים אך אין בידו הכוח, שחשב שיוכל והתברר לו שהדבר אינו תלוי בו, שיש כוחות אחרים ושהוא מוגבל. אצל הקדוש ברוך הוא אין את שני החסרונות הללו. "אתה הוא האלהים" - בעל הכוחות כולם, שהרי "אל" הוא כוח ו"אלהים" הוא כל הכוחות, ואם כן בידך הכוח למלא את דבריך. "ותדבר על עבדך הטובה הזאת" - ואין לחשוש כדרך בשר ודם שאמר ולא קיים, שהרי "לעולם ה' דברך נצב בשמים" ו"דבר אלהינו יקום לעולם", ודיבור זה בוודאי יש לו קיום. ובפרט שנמסר כבר בנבואה בפי הנביא, ובהבטחה טובה אין חזרה. בהבטחה של רעה אפשר שיעשה תשובה, ואפשר שהשם ידחה ויאמר "לא אביא הרעה בימיו", ואפשר שיבטל את הרעה לגמרי מפני שנכנע לפניו. אבל בהבטחה טובה לעולם יקיים השם את דברו, והיא הבטחה נצחית.
וְעַתָּה הוֹאַלְתָּ לְבָרֵךְ אֶת בֵּית עַבְדְּךָ לִהְיוֹת לְעוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּי אַתָּה יְהֹוָה בֵּרַכְתָּ וּמְבֹרָךְ לְעוֹלָם׃
"ועתה הואלת" - כלומר והואיל וכן הוא, אומר המצודת דוד, שוב אין לי צורך להתפלל על עצם קיום ההבטחה. ומה כן בקשתי? שתברך את בית עבדך להיות לעולם לפניך: תן להם לב טהור, שילכו בתורתך ויהיו דבקים בך ויהיו ראויים לקבל את ההבטחות. "כי אתה ה' ברכת ומברך לעולם" - מי שאתה בירכת מבורך לעולם, ואם כן אין מניעה מצד המברך. המניעה האפשרית היא רק מצד המקבל, שמא בניי לא יהיו ראויים. לכן, ריבונו של עולם, ברך אותם שיהיה להם לב לעובדך בלב שלם, ולא תהיה מניעה מצד המקבל.
ולכאורה יש כאן תמיהה, שכבר דיברנו בה בעבר: כיצד מבקשים יראת שמיים? "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל" מובן, שהבינה היא דעת והבנת התורה. אבל כשאנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא ייטע בנו יראת שמיים ויחזירנו בתשובה שלמה לפניו, הרי זה מסוג הדברים שאין השם מתערב בהם, שהכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים. וכביכול אומר הקדוש ברוך הוא: זה אינו בידי אלא בידך, ומה אתה מבקש על זה?
וכבר הסברנו כמה פעמים את דברי הרב דסלר במכתב מאליהו. אין הכוונה שהשם יבחר בטוב במקומנו, שאם כן היכן העבודה שלי? שיבחר הוא בטוב בשבילי ויקבל גם את העולם הבא בשבילי? הרי המטרה שאני אזכה לנצח. אלא כוונת הבקשה שתשנה את מדרגת הבחירה שלנו. אין אדם בלא בחירה, אלא שיש אדם שמדרגת הבחירה שלו היא אם לגנוב או לרצוח, ויש אדם שמדרגת בחירתו היא אם להתפלל שלוש תפילות ביום, ויש מי שמתפלל בוודאי והשאלה אם יכוון בכל השלוש, ויש מי שמכוון בוודאי, ומדרגת בחירתו היא אם לכוון גם בכוונות הרש"ש. לכולם יש בחירה, מזה שבחירתו אם לרצוח ועד משה רבנו, והשוני ביניהם הוא מדרגת הבחירה בלבד. ומה שאנו מבקשים הוא שתרומם את מדרגת בחירתנו: שיהיו לנו ניסיונות ובחירה, אך ברמה גבוהה יותר, לא בעבירות שפלות אלא בדקות. וזו גם בקשתו של דוד כאן: שתהפוך אותנו לראויים יותר, ואז לא תהיה מניעה מצד מקבלי הברכה.
בפרק זה נאמר לדוד שלא הוא יבנה את הבית, אלא זרעו, וכיסאו יכון עד עולם. דוד בא ויושב לפני הארון ופותח בענווה גמורה: "מי אני ומי ביתי", איני ראוי לא מצד עצמי ולא מצד משפחתי. ומכאן הוא עולה אל ההכרה הגדולה - "כתור האדם המעלה": מה שזכה אינו חסד פרטי לאיש ששמו דוד, אלא בחירה בבית מלכות שעל ידו יבוא תיקון כלל האנושות עד גילוי הייחוד וביאת משיח בן דוד, ולכן מה יוסיף דוד כאדם פרטי לדבר. משם הוא מגיע לשבחו של מקום: "אין כמוך", שאין למה לדמותו ואין כוח זולתו, שהוא מסובב כל הסיבות מראשית ועד אחרית, ולייחודם של ישראל שהלך אלוקים בעצמו לפדותם ונתנם לו לעם עד עולם ולא יחליפם. ולבסוף שתי בקשות: "יאמן" - שלא תאבד האמונה באורך הגלות ויתקדש שמו כבר עתה, ו"הואלת לברך" - שיזכו בניו ללב טהור ולמדרגה שבה יהיו ראויים לקבל את הברכה.
בזה סיימנו את פרק י"ז.