פרק י"ז בדברי הימים א' מופיע כמעט כצורתו בספר שמואל ב' פרק ז'. המלבי"ם, כדרכו לאורך הספר, אינו בא לפרש את הפרק מתחילתו ועד סופו, אלא לעמוד על השינויים שבין לשונו של עזרא כאן ללשון הכתוב בשמואל. כך גם אנחנו: לא נלמד כאן את כל הפרק על פי כל המפרשים כדרך שלמדנו את ספר שמואל, אלא נתמקד בהבדלים ובמשמעותם.
מדוע בכלל טרח עזרא להעתיק את הפרשה הזאת פעם נוספת? מסביר המלבי"ם: משום שבתוך הסיפור הזה טמונה ההבטחה העתידה על מלכות בית דוד. עיקר ספר דברי הימים נכתב לכבודו של דוד, וכאן נמצאת ההבטחה שמזרעו תקום מלכות בית דוד לעולם - לכן היה הסיפור הזה יקר בעיניו של עזרא להעתיקו שנית, עם שינויים שבאים לבאר, לפרש או לקצר.
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָשַׁב דָּוִיד בְּבֵיתוֹ, וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל־נָתָן הַנָּבִיא: הִנֵּה אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית הָאֲרָזִים, וַאֲרוֹן בְּרִית־יְהֹוָה תַּחַת יְרִיעוֹת.
בשמואל נאמר 'וַה' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב', כלומר הייתה לדוד מנוחה מאויביו, 'וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה' - בתוך האוהל אשר נטה לו דוד, כמו שראינו למעלה. אמר דוד: הקדוש ברוך הוא קיים בנו את ההבטחה 'וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב', נתן לנו מנוחה. אם כן, מה זה דורש ממני? מוטל עליי לעשות את מה שכתוב בסמוך לאותה הבטחה: 'וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם' - לבנות משכן להשם. השם כביכול מילא את חלקו, כעת הגיע זמני למלא את חלקי.
'יָשַׁב דָּוִיד בְּבֵיתוֹ' - מסביר המצודת דוד שבא הכתוב לומר שישב בבית הראוי לו לפי רום מעלתו, והיינו 'בֵּית הָאֲרָזִים', בית המחופה בתקרת ארזים, שהוא נחשב בית של מעלה. ולעומת זאת היכן נמצא הארון? תחת היריעות. וכי זה הבית הראוי לארון - שיהיה תחת יריעות בשעה שאני יושב בבית ארזים?
כאן מציין המלבי"ם את השינויים: אצלנו נאמר 'בְּבֵיתוֹ', ושם נאמר 'וַה' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו'. אצלנו נאמר 'בְּבֵית הָאֲרָזִים' בה"א הידיעה, ושם 'בְּבֵית אֲרָזִים'. וההבדל: הארזים הידועים הם אותם ארזים ששלח חירם מלך צור, מעין ייבוא אישי מלבנון - שם היה מקורם של ארזי הלבנון - וזהו בניין גדול, בית מלכות. לכן אומר דוד 'אנוכי יושב בבית הארזים'. ו'תַּחַת יְרִיעוֹת' הוא פירוש למה שנאמר שם 'בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה': הכוונה תחת היריעות המכסות מעל הארון.
וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל־דָּוִיד: כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ עֲשֵׂה, כִּי הָאֱלֹהִים עִמָּךְ.
נתן, כששמע את הרעיון, השיב מדעתו ולא בנבואה: מישהו רוצה לבנות בית להשם - כמה נפלא! אמר לו: כל אשר בלבבך עשה, שהרי בכל אשר אתה עושה השם עמך.
כאן עומד המלבי"ם על שינוי: בשמואל כתוב 'לֵךְ עֲשֵׂה', וכאן כותב עזרא רק 'עֲשֵׂה'. ההבדל: 'לך עשה' משתמע כציווי, כאילו נתן מצווה אותו במצוות נביא ללכת ולעשות; ואילו 'עשה' פירושו שביכולתך לעשות. לכן בא עזרא ותיקן את הלשון: 'כל אשר בלבבך עשה' - הרשות בידך, ולא שנצטווית על כך.
וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיְהִי דְּבַר־אֱלֹהִים אֶל־נָתָן לֵאמֹר.
שואל המדרש: למה דווקא בלילה ההוא, מיד? אמר לו הקדוש ברוך הוא לנתן הנביא: האדם הזה שאני שולח אותך אליו, נדרן הוא. צא ואמור לו קודם שיישבע לבנותו. שהרי דוד המלך הוא זה שאמר 'נשבעתי ואקיימה' - אדם הנודר ונשבע. אם יידור וייישבע לבנות בית להשם, תהיה בעיה להוציאו מזה. לכן מיד, בלילה ההוא, לך ודבר עם דוד.
דבר אחר דורשים חז"ל: האדם שאני שולחך אצלו זריז הוא - לך אמור לו קודם שישכור פועלים. שאם ישכור פועלים יהיה לו הפסד כלכלי, ואומר השם: איני רוצה שיהיה לו הפסד, לכן לך ואמור לו עוד קודם ששכר פועלים.
לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל־דָּוִיד עַבְדִּי, כֹּה אָמַר יְהֹוָה: לֹא אַתָּה תִּבְנֶה־לִּי הַבַּיִת לָשָׁבֶת.
הדגש הוא ב'לא אתה': לא שלא ייבנה הבית, אלא שלא אתה תבנה אותו כי אם בנך. זה יהיה מישהו ממך - אבל לא אתה.
כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת מִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי אֶת־יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וָאֶהְיֶה מֵאֹהֶל אֶל־אֹהֶל וּמִמִּשְׁכָּן.
הלשון כאן חסרה: 'וממשכן' - ומה? המיוחס לרש"י מסביר: ואהיה מתהלך מאוהל אל אוהל וממשכן אל משכן, והכתוב קיצר. והכוונה מגלגל לשילה, ומשילה לנוב, ומנוב לגבעון. ואף על פי שהייתי מיטלטל מאוהל לאוהל וממשכן למשכן, לא דיברתי ולא ביקשתי מאף אחד לבנות לי בית - וזה תוכן הפסוק הבא.
גם הרד"ק מסביר ש'וממשכן' היינו וממשכן אל משכן, ומאחר שכבר אמר 'מאוהל אל אוהל' סמך על המבין שישלים מעצמו. ובכל המקומות הללו - גלגל, שילה, נוב וגבעון - היה הארון תחת היריעות. וגם כל הימים שהיה הארון בקרית יערים, המזבח היה בנוב ובגבעון, ואם כן בכל אותו הזמן היו תחת היריעות.
המלבי"ם מציין: אצלנו 'מִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי אֶת־יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה', ושם 'לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי' - ואותו רעיון: מיום שהעליתי את ישראל ממצרים. ו'מֵאֹהֶל אֶל אֹהֶל' הוא ביאור למה שכתוב שם 'וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן'. שלא תאמר באוהל ובמשכן כפשוטו, אלא בא עזרא ומפרש: מאוהל לאוהל וממשכן למשכן. שהרי משכן שילה היה בניין אבנים מלמטה ואוהל של יריעות מלמעלה, ולא גג קשיח - ולכן נקרא 'אוהל משכן'. וכאשר עבר השם מן האוהל שבמדבר אל משכן שילה, ישב שם באוהל ובמשכן יחד.
בְּכֹל אֲשֶׁר־הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל־יִשְׂרָאֵל, הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת־אַחַד שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת־עַמִּי לֵאמֹר: לָמָּה לֹא־בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים.
רש"י מסביר: האם פניתי מעולם אל אחד משופטי ישראל, אותם מיניתי לרעות את עמי, ושאלתי בקובלנה למה לא בניתם לי בית ארזים? מעולם לא ביקשתי זאת. וגם הם מעצמם לא העלו במחשבתם לבנות לי בית, כפי שעלה במחשבתך.
הרד"ק מבאר את השינוי: בשמואל כתוב 'אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל', וכאן 'אֶת אַחַד שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל'. וגם המלבי"ם עומד על כך, ושניהם אומרים דבר אחד (והרד"ק ודאי קדם למלבי"ם): השופט נקרא שבט, שהוא הראש. כמו 'לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה' - שופט מיהודה; וכן 'שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ' - השופט של המלכות.
וְעַתָּה כֹּה־תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִיד: כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת, אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן־הַנָּוֶה מִן־אַחֲרֵי הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל.
מה צורך באמירה מחודשת של 'כה אמר ה' צבאות'? מסביר המיוחס לרש"י: הקדוש ברוך הוא רוצה לומר לו שעל מה שעלה במחשבתו מגיע לו שכר טוב. שהרי אנו רואים שאף אחד משופטי ישראל לא ביקש לבנות בית להשם - לא אני ביקשתי ולא הם ביקשו; וכאן עצם זה שאתה מבקש הוא מעלה, ולכן על העניין הזה מגיע לך שכר טוב.
'מִן הַנָּוֶה' - נווה הרועים, מגדרות הצאן. דוד קודם מלכותו היה רועה צאן; אביו שלחו אל הצאן, וכשבא שמואל למשוח מלך נשאר עוד אחד, הקטן, רועה בצאן. וכבר הסברנו שם שזרקוהו אל הצאן משום שחשדו בו בממזרות, ואמרו שמוטב שיהיה שם, אולי יבוא הארי והדוב ויכה את דוד ובכך תסור החרפה מבית ישי - כפי שהארכנו בעניין זה בדרשותינו לחג השבועות. ולענייננו: אומר לו השם, הנה היית במקום הנמוך של רועה צאן, ולקחתי אותך משם להיות נגיד על עמי ישראל.
וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ, וָאַכְרִית אֶת־כָּל־אוֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ, וְעָשִׂיתִי לְךָ שֵׁם כְּשֵׁם הַגְּדוֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ.
'וָאֶהְיֶה עִמְּךָ' - כתוב שהשם היה עם דוד, 'וַיְהִי ה' עִם דָּוִד וַיְהִי מַצְלִיחַ' בכל אשר הוא עושה. אצל שאול כל אשר יפנה ירשיע, ואצל דוד כל אשר יפנה יצליח. אף שאול אמר לו: ידעתי כי מלוך תמלוך, וראיתי שהשם עמך. הקדוש ברוך הוא ליווה את דוד לכל אורך הדרך והצילו לא פעם ולא פעמיים - מיד שאול שרדף אחריו, כאשר פעמים היה כפסע בינו לבין המוות וברגע האחרון ניצל.
'וָאַכְרִית אֶת כָּל אוֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ' - כל הרודפים אותך, ובכללם שאול, שסופו שנתבטלה מלכותו. 'וְעָשִׂיתִי לְךָ שֵׁם כְּשֵׁם הַגְּדוֹלִים' - כמו שכתוב למעלה 'וַיֵּצֵא שֵׁם דָּוִיד בְּכָל הָאֲרָצוֹת, וַה' נָתַן אֶת פַּחְדּוֹ עַל כָּל הַגּוֹיִם'. והמצודת דוד מביא דרשת חז"ל שזהו מה שאנו אומרים 'מגן דוד': מי הם הגדולים? אברהם יצחק ויעקב. על אברהם אומרים 'מגן אברהם', ועל דוד אומרים 'מגן דוד' - עשיתי לך שם כשמם של הגדולים.
עוד מציין המלבי"ם: בשמואל כתוב 'וָאַכְרִתָה', וכאן 'וָאַכְרִית'. אבאר את כוונתו. 'אֶהְיֶה' ו'אַכְרִית' הם לשון עתיד, אך כשאני אומר 'וָאֶהְיֶה', 'וָאַכְרִית', הוא"ו כאן היא וא"ו ההיפוך והלשון עבר. הוא"ו משמשת בכמה אופנים: השימוש העיקרי הוא וא"ו החיבור - 'משה ואהרון'; לפעמים היא וא"ו החילוק, במשמעות 'או', כמו 'שבת ויום טוב', שאין הכרח ששניהם יחד; ולפעמים היא וא"ו ההיפוך, שהיא מצויה מאוד בלשון המקרא. 'היה' הוא עבר, ו'והיה כי תבוא אל הארץ' הוא עתיד; 'אהיה' הוא עתיד, ו'ואהיה עמך' הוא עבר.
על פי זה: עד 'ועשיתי' מדבר הכתוב בעתיד המהופך לעבר, ועל כן באה הוא"ו בקמץ - 'וָאֶהְיֶה', 'וָאַכְרִית'. אבל מ'וְעָשִׂיתִי' ואילך מדבר על העתיד ממש, ולכן הוא"ו כאן בשווא, וא"ו החיבור: 'וְעָשִׂיתִי לְךָ שֵׁם' - ואני אעשה לך שם כשם הגדולים. ולכן מתאימה כאן הלשון 'וָאַכְרִית' ולא 'וָאַכְרִתָה', שכן הה"א הנוספת על הפועל מגלה רצון ולא עבר מוחלט, כמו שהמלבי"ם מבאר בכמה מקומות. שם מדובר על מה שהיה, וכאן על מה שעתיד להיות.
וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיהוּ וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד, וְלֹא־יוֹסִיפוּ בְנֵי־עַוְלָה לְבַלֹּתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה.
רש"י מסביר: לא כמו שהיה בימי שאול, שכאשר נהרג שאול נסו ישראל מפני הפלשתים, והפלשתים ישבו באותם מקומות שישבו בהם ישראל. כאן אומר השם: אשים מקום לעמי ישראל ונטעתיהו ושכן תחתיו - לא מקום שמשם יניסוהו, אלא ישכון תחתיו ולא ירגז עוד. 'ירגז' כמו 'הַמַּרְגִּיז מַמְלָכוֹת', שמסיר אותם ממקומם ומגלה אותם למקום אחר; ו'לא ירגז עוד' היינו לא יגלה עוד.
'לְבַלֹּתוֹ' פירושו כמו לענותו, ובשמואל אכן כתוב 'לְעַנּוֹתוֹ'. חז"ל כבר עמדו על השוני ואמרו: מתחילה 'לענותו' ולבסוף 'לבלותו'. כלומר, לאחר שחטאו השתנתה ההבטחה: מעונים היו על ידי בני עוולה, אך לא יבלו אותם - 'בליה' משמעה להומם ולאבדם. לכן בא עזרא ואומר 'לא יוסיפו בני עוולה לבלותו' - זו ההבטחה שנשארנו עמה. שכן הבטחת 'לענותו' כבר עברה מאיתנו, מאחר שעם ישראל המרו את פי השם וגרמו שיעונו בידי אויביהם. 'לענותו' לא נתקיים, אבל 'לבלותו' על כל פנים נתקיים - שלא הגיעו לידי אבדון מוחלט.
וּלְמִיָּמִים אֲשֶׁר צִוִּיתִי שֹׁפְטִים עַל־עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וְהִכְנַעְתִּי אֶת־כָּל־אוֹיְבֶיךָ, וָאַגִּד לָךְ וּבַיִת יִבְנֶה־לְּךָ יְהֹוָה.
אומר רש"י: מימי השופטים לא הייתה להם מנוחה כמו שיש לך, שאני הכנעתי את כל האויבים לפניך. גם בתקופת השופטים הייתה המנוחה זמנית בלבד - 'ותשקוט הארץ ארבעים שנה', ושוב חוזר חלילה. והרד"ק מסביר שמן הימים שציוויתי עליהם שופטים גם כן היו מענים אותם, ואף שהשופטים היו מושיעים אותם, לא הייתה זו מנוחה שלמה אלא זמנית.
'וָאַגִּד לָךְ' - מה יהיה שכרך. על מה שרצית והתנדבת בחשק לבך לבנות בית להשם, אני אבנה לך בית: אתה חשבת לבנות לי בית לשמי, ובאותה מידה יהיה שכרך, ומבשרו הקדוש ברוך הוא כי בית יעשה לך ה'. ומהו 'בית'? שייתן לך בן שימלוך תחתיך וישב על כיסא ישראל במקומך. כל דבר המתקיים באדם בבנו אחריו נקרא בית, וזהו 'וַהֲקִימוֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ'. וכעניין 'וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים' - בתי כהונה ובתי לוויה, שהם מתקיימים לזרעם אחריהם. שהרי 'בית' בלשון הקמת בית עניינו נישואין והולדה, דבר שיש לו המשכיות. אם כן ההבטחה היא שתזכה שזרעך אחריך ימשיך את מלכותך - דבר ששאול לא זכה לו ואתה תזכה לו.
המלבי"ם מבאר: 'וּלְמִיָּמִים' הוא פירוש למה שכתוב שם 'וּלְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוִּיתִי שֹׁפְטִים עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל' - מן הימים שציוויתי שופטים. 'וְהִכְנַעְתִּי' הוא כנגד מה שכתוב שם 'וַהֲנִיחֹתִי'. לאחר החטא כבר לא הייתה מנוחה גמורה, ולכן אי אפשר לומר 'והניחותי' אלא שהיו האויבים כנועים תחתיו. שהרי לקראת סוף ימיו של שלמה כבר הקים לו השם שטנים, וכנועים עדיין היו, אבל מנוחה גמורה לא הייתה. לכן כותב כאן עזרא 'והכנעתי' ולא 'והניחותי'.
עוד שינוי: שם נאמר 'וְהִגִּיד לְךָ ה' כִּי בַיִת יַעֲשֶׂה לְּךָ ה'', וכאן 'וָאַגִּד לָךְ'. ושם ביאר המלבי"ם שהכוונה שהשם יגיד לו זאת בנבואה אחרת. שהרי את הטעם והסיבה מדוע נמנע דוד מלבנות את הבית לא נאמר לו כאן, וגם בשמואל אין זה מפורש באותו מקום; הדבר מתבאר רק בהמשך, ואף אצלנו בפרק כ"ח פסוק ג', שהסיבה היא 'כי דמים רבים שפכת'. וכבר הסברנו שם שאין הכוונה כפשוטו כפי שנראה במבט חיצוני, אלא כמו שביאר המלבי"ם, ונראה את הדברים בעזרת השם בהמשך.
ואומר עזרא: באותו זמן עדיין לא נאמרה הנבואה הזאת, שכן אז עוד לא שפך דמים לרוב - עיקר המלחמות היו בשלב מאוחר יותר, ורק אחר כך אמר לו השם 'דמים רבים שפכת'. לכן אין הוא כותב 'והגיד לך' בלשון עבר, אלא 'וָאַגִּד לָךְ' - אגיד לך בעתיד, מפני שבאותה שעה עדיין לא ניתן היה לומר זאת.
וְהָיָה כִּי־מָלְאוּ יָמֶיךָ לָלֶכֶת עִם־אֲבֹתֶיךָ, וַהֲקִימוֹתִי אֶת־זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יִהְיֶה מִבָּנֶיךָ, וַהֲכִינוֹתִי אֶת־מַלְכוּתוֹ. הוּא יִבְנֶה־לִּי בָּיִת, וְכֹנַנְתִּי אֶת־כִּסְאוֹ עַד־עוֹלָם.
המיוחס לרש"י מסביר: לכאורה יש כאן הבטחה שעלולה לגרום לדוד ללחץ, שהרי הקדוש ברוך הוא אומר לו שבנו אחריו יבנה את הבית, ומשתמע שהדבר קרוב - כאילו יתכונן דוד להסתלק. לכך אומר לו: 'והיה כי מלאו ימיך ללכת עם אבותיך' - אל תירא שאני ממהר את הדבר. ימלאו בהם שבעים שנה, ורק לאחר שימלאו ימיך אקים את זרעך אחריך, 'והכינותי את מלכותו', כמו שנאמר בשלמה 'וַתִּכֹּן מַלְכוּתוֹ מְאֹד'.
המלבי"ם עומד על השינוי: אצלנו 'לָלֶכֶת עִם אֲבֹתֶיךָ', ושם 'וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ'. עזרא בא לרמוז שהצדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, כמו שכתוב 'יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל', וכן 'וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה'. לכן אל תבין 'ושכבת' כשכיבה המבטאת מנוחה, אלא 'ללכת עם אבותיך' - אתה בגדר הולך ומוסיף תמיד, שהצדיקים שם הולכים ומתקדמים בעבודת השם, כפי שדיברנו באריכות כשלמדנו במכתב מאליהו מהי בדיוק ההתקדמות של הצדיקים בעולם האמת.
ואין הכוונה שההתקדמות הזאת תבוא לו מכוח בניו; כוונתו רק שתהיה לך שם התקדמות רוחנית. ואדרבה, כבר ראינו מה שאומר, כמדומני, האברבנאל, שדוד המלך לא הצליח בחינוך ילדיו: חלקם היו בעייתיים מאוד - אחד רצח את אחיו, וזה קם למלוך ומרד באביו ושכב עם פילגשי אביו, ובקיצור היה שם בלגן שלם. והוא מסביר שהדבר נבע מכך שגדלו כבני מלכים, ולכן לא חונכו בחינוך תובעני אלא כבן מלך המרשה לעצמו הכל - ותראה שלא הצליח.
עוד שינוי: שם נאמר 'אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ', וכאן 'אֲשֶׁר יִהְיֶה מִבָּנֶיךָ'. מדוע? כדי להדגיש שהזרע לא יהיה מבנותיו. שאם נאמר 'אשר יצא ממעיך', אף בנותיו יוצאות ממעיו, והיה מקום לומר שמדובר בנכד הבא מבתו. לכן מדגיש עזרא 'מבניך' - דווקא מן הזכרים. וזהו כלל הדרך שבה כתב עזרא את הדברים שוב: הוא עושה תיקונים מסוימים כדי להוסיף ולבאר או לתת משמעות, וזה כל תפקידו של המלבי"ם כאן - להראות את שינויי עזרא ולעמוד עליהם, מדוע שינה כאן ומדוע שינה כאן, כדי להסביר את המהלך בכתיבת הדברים.
ועוד: אצלנו 'וַהֲכִינוֹתִי אֶת מַלְכוּתוֹ' ו'וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסְאוֹ', ושם 'אֶת מַמְלַכְתּוֹ' ו'כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ'. מסביר המלבי"ם: 'ממלכה' מציינת את העם בכללו שעליו הוא מולך, וזה לא נתקיים - שהרי בסופו של דבר נתחלקה הממלכה לשניים, ואצל זרעו של דוד נשאר רק החלק הקטן, כשני שבטים: יהודה ובנימין. אם כן ממלכה לא הייתה, אבל מלכות הייתה. לכן משנה עזרא את הלשון ואינו מזכיר 'ממלכה' אלא 'מלכותו', ולא 'כיסא ממלכתו' אלא 'כיסאו' - שכיסאו היה ומלכות הייתה, אבל ממלכה, שפירושה שהעם כולו עמו, לא הייתה אצלו, שהרי המלכות נתפלגה ונשארה בעיקר על שבט יהודה.
אֲנִי אֶהְיֶה־לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה־לִּי לְבֵן, וְחַסְדִּי לֹא־אָסִיר מֵעִמּוֹ כַּאֲשֶׁר הֲסִירוֹתִי מֵאֲשֶׁר הָיָה לְפָנֶיךָ.
בשמואל מופיע כאן 'אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים' - שאם יעוות את דרכו אייסר אותו כאדם המייסר את בנו. 'שבט אנשים' היינו על ידי אנשים: הקים לו לשטן את רזון ואת הדד, אנשים שהשם העמיד עליו שיציקו לו. וכבר הסברנו שם שנאמרה כאן הבטחה טובה: שאם יקלקל דרכיו לא אזרוק אותו אלא אייסר אותו. שכן אב הנותן סטירה לבנו - סימן שהבן עדיין אצלו ובביתו; אבל אם זרקו מן הבית, אינו רודף אחריו לתת לו סטירות, שהרי כבר אינו אצלו. ההבטחה היא שאם תהיה סטייה מן הדרך יבואו ייסורים, אבל תישאר תמיד צמוד להשם.
וזהו 'וְחַסְדִּי לֹא אָסִיר מֵעִמּוֹ כַּאֲשֶׁר הֲסִירוֹתִי מֵאֲשֶׁר הָיָה לְפָנֶיךָ' - אצל שאול ראינו שכאשר פשע, העביר השם את המלוכה ממנו ומזרעו ולא נשאר לו מאומה; ואילו אצל שלמה לא העביר השם את המלוכה ממנו, אלא חטף סטירות ונשאר מלך.
ומדוע אין כאן זכר ל'בהעוותו'? אומר המיוחס לרש"י: משום כבודו של דוד. כל הספר הזה לא נכתב אלא לכבודו של דוד, ולכן לא רצה לכתוב כאן דבר שיש בו זילות לבית דוד. והמלבי"ם מסביר טעם אחר: מפני שלאחר מכן גרמו העוונות ששבתה המלוכה לגמרי, כמו שכתוב 'וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר'. כלומר, על שלמה הובטח שבכל מקרה יישאר מלך, וההבטחה הזאת נתקיימה - גם אם יקלקל יחטוף סטירות אך יישאר מלך. אבל בדורות שלאחר מכן, הקדוש ברוך הוא אמנם רצה להמשיך את המלוכה, אלא אם כן יעשו הם פעולות שימנעו אותה מהם - ואז כבר לא נתקיים 'בהעוותו... חסדי לא אסיר מעימו' עם ייסורים בלבד, שהרי ראינו שסר החסד ופסקה הממלכה, את עיני צדקיהו עיוור ונתבטלה מלכות בית דוד. אמנם לא בטלה לעולמית, ואנו מצפים למלך המשיח משושלת בית דוד, אבל במציאות ההיא היה כאן ביטול. לכן משמיט עזרא את העניין, כי הדורות הבאים לא עמדו במטלה שהטיל עליהם השם, ואז גם השם לא קיים 'חסדי לא אסיר מעימו' לדורות הבאים אלא לשלמה בלבד.
ועוד שינוי: שם נאמר בפירוש 'כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ', וכאן אין שאול נזכר כלל: 'כַּאֲשֶׁר הֲסִירוֹתִי מֵאֲשֶׁר הָיָה לְפָנֶיךָ'. מסביר המלבי"ם: הלשון 'אשר הסירותי מלפניך' משתמעת כאילו הסיר את החסד משאול מפני שראה את דוד ראוי יותר, כלומר הוסר מפני שהיה כאן מישהו טוב יותר. אבל עזרא, כפי שכבר ראינו לעיל בפרק י' פסוק י"ג, בא לומר ששאול לא היה ראוי למלוכה מצד עצמו - לא בגלל שיש חלופה טובה יותר, אלא שהשם מאס בו מצד עצמו. לכן מתקן כאן עזרא ואינו אומר 'מלפניך': לא הסרתיו בגללך, אלא הסרתיו מפני שהיה ראוי להסירו. וסר החסד משאול מפני ששאול חטא והמרה את פי השם, הן בעניין החרמת עמלק והן בעניין הקרבת העולה, ומשום כך היה ראוי שתוסר ממנו המלוכה.
וְהַעֲמַדְתִּיהוּ בְּבֵיתִי וּבְמַלְכוּתִי עַד־הָעוֹלָם, וְכִסְאוֹ יִהְיֶה נָכוֹן עַד־עוֹלָם.
שם נאמר 'וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ, כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם', וכאן 'וְכִסְאוֹ'. עזרא מוסיף שההבטחה היא גם לשלמה, ולכן אינו אומר 'כיסאך' אלא 'כיסאו' בגוף שלישי, החוזר על הבן שיקום אחריך: שגם לו תהיה המלוכה שמורה לזרעו תמיד. ויש כאן אמירה שהדבר לא יהיה נתון לשאר זרע בית דוד, שהרי מבית דוד היו בנים רבים - אלא 'כיסאו יהיה נכון', שהשושלת תימשך דווקא דרך שלמה.
כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וּכְכֹל הֶחָזוֹן הַזֶּה, כֵּן דִּבֶּר נָתָן אֶל־דָּוִיד.
ראינו שהשם שלח את נתן במהירות, קודם שיבנה דוד את הבית או ישכור פועלים; ואכן ככל הדברים האלה, כפי שראינו עד עתה, כן דיבר נתן אל דוד. מסביר מצודת דוד: בא הכתוב לומר שאף שבתחילה הסכים על ידו ואמר לו 'כל אשר בלבבך עשה', לא בוש לחזור ולמחות בו בדבר השם. ולכאורה אין בכך חידוש גדול, שהרי נביא הכובש את נבואתו חייב מיתה, ואיך יעלה על הדעת שיעשה כדבר הזה; אבל על כל פנים בא הכתוב לומר שלא בוש לחזור בו.
פרק י"ז חוזר על פרשת נתן הנביא ובניין הבית שבשמואל ב' ז', ועזרא העתיקה משום שבה טמונה ההבטחה על נצח מלכות בית דוד - עיקר עניינו של ספר דברי הימים. דוד מבקש לבנות בית לארון היושב תחת יריעות בעוד הוא יושב בבית הארזים; נתן מסכים מדעתו, ובאותו לילה נשלח אליו במהירות - שלא יידור דוד ושלא ישכור פועלים - לומר לו שלא הוא יבנה אלא בנו. מולה באה ההבטחה: 'ובית יבנה לך ה'' - המשכיות ומלכות לזרעו. המלבי"ם מראה לאורך הפרק כיצד כל שינוי לשון של עזרא מדויק להפליא: 'עשה' ולא 'לך עשה' (רשות ולא ציווי), 'מאוהל אל אוהל' כפירוש, 'שופטי' במקום 'שבטי', 'ואכרית' ולא 'ואכריתה', 'לבלותו' במקום 'לענותו', 'והכנעתי' במקום 'והניחותי', 'ואגיד לך' לעתיד, 'ללכת עם אבותיך' ולא 'ושכבת', 'מבניך' ולא 'ממעיך', 'מלכותו' ולא 'ממלכתו', והשמטת 'בהעוותו' והשמטת שמו של שאול. מכל אלה עולה תמונה שבה ההבטחות נמדדות לפי מה שנתקיים בפועל לאחר החטאים, ומתוך שמירה עקבית על כבודו של דוד ובית דוד.