מכאן, מפסוק כ"ג, מתחיל מזמור חדש. המזמור הזה מופיע בספר תהילים בפרק צ"ו, וכבר דיברנו לעיל על החלוקה הזאת ועל כך שמדובר בשני מזמורים שהיו אומרים אותם בבית המקדש. אומר הרד"ק, גם את המזמור הזה אמר דוד באותו יום עצמו, ולכן חז"ל אומרים ש"הודו לה'" נאמר בבוקר ו"שירו לה' כל הארץ" נאמר בין הערביים. וכך היו נוהגים כל אותן השנים לפני הארון: את "הודו" בבוקר ואת "שירו לה' כל הארץ" בין הערביים, כנגד שני הקורבנות, תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים. וזה נהג עד ששלמה הביא את הארון לבית עולמים, לבית המקדש.
שִׁירוּ לַה' כׇּל הָאָרֶץ, בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם אֶל יוֹם יְשׁוּעָתוֹ׃
אומר הרד"ק: "בשרו מיום אל יום" פירושו יום ביומו, כל יום תבשרו את ישועתו. ומדוע? כי "השם ישועותינו לנו יום יום", הקדוש ברוך הוא מושיע אותנו בכל יום. יש ישועות שאנחנו רואים אותן בעיניים, ויש ישועות שאיננו רואים, ועל אלו אנחנו אומרים בכל יום "ועל ניסיך שבכל יום עמנו". בכל יום ישנם ניסים וישועות והאדם אינו מרגיש בהם. "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך", ורבים מהם האדם כלל אינו חש בהם, ועל זה בדיוק צריך להודות. זה הוא "בשרו מיום אל יום ישועתו", ההודאה על הישועות היומיומיות.
ובאותו הזמן נאמר הדבר על הישועה של הארון. כל המזמור הזה נתחבר על ישועת הארון, שהפלשתים לקחו אותו והחזירוהו. הם חשבו שהם שבו את הארון, וכביכול אלוהי ישראל נחות בפניהם ולא יכול להצילו מידם. ואז הם באים בבוקר ורואים את האליל שלהם, דגון, כרות ידיים ורגליים ונופל על המפתן, ולאחר מכן מכה בהם בעפולים ובטחורים, מכה בהם בעכברים, עד שנאלצו להחזיר את הארון ועוד להשיב עמו מנחה. וגם החזרת הארון עצמה הייתה בדרך נס.
סַפְּרוּ בַגּוֹיִם אֶת כְּבוֹדוֹ, בְּכׇל הָעַמִּים נִפְלְאֹתָיו׃
העניין הזה של החזרת הארון היה כבוד עצום לארון ה' ולעם ישראל בגויים. ומי יספר זאת? מי יתפעל מזה? הגויים הם אלה שמספרים את כבוד ה', שהרי הם ראו את הדברים למול עיניהם, ומתוך כך גם הם הכירו בכבוד הבורא יתברך. "בכל העמים נפלאותיו" - את הנפלאות שנעשו עם הארון יספרו בכל העמים.
המלבי"ם אומר: כבר פירשתי את המזמור הזה בספר תהילים באריכות, וכאן אני בא לעמוד על השינויים. השינויים נובעים מכך שכאן המזמור יוחד לארון באופן פרטי. המלבי"ם נותן כמה דוגמאות ואומר "ואידך זיל גמור", כלומר: אסביר לך כמה שינויים, ועל פיהם תבין את העיקרון ותדע לבאר את השאר. ההודאה כאן הייתה על הנס והפלא שהשם עשה כאשר הארון שב מפלשתים, ואז הכירו הכול במלכותו יתברך.
בתהילים נאמר "עוז ותפארת במקדשו", וכאן נאמר "עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ". הארון הוא בחינת עוז, ומי שנוגע בו מיד מת, כמו שפרץ פרץ בעוזה. בתהילים העוז מתגלה במקדשו, אבל כאן אנחנו רוצים לספר על הנפלאות שנעשו עם הארון בזמן שהפלשתים הניחו אותו במקדשם, ליד האליל שלהם. לכן לא נאמר "במקדשו" אלא "במקומו", במקום שבו הניחו אותו, בבית אלוהי דגון, שם הראה הארון את עוזו. ומהי "חדווה"? החדווה על מפלת האויבים, שהאליל שלהם נפל כרות ידיים ורגליים כמשתחווה לפני הארון.
שינוי נוסף: בתהילים נאמר "שאו מנחה ובואו לחצרותיו", וכאן נאמר "שאו מנחה ובואו לפניו". שם מדובר במקום המקודש, בחצרות ה', אבל כאן הארון לא היה במקומו, הוא היה אצל הפלשתים במקדשם, ולכן אומר הכתוב שהשם נמצא שם בכל מקום שיהיה, "בואו לפניו". והם אכן הביאו מנחה, כדי לכפר על שלקחו את הארון. ומסיים המלבי"ם: כך תמצא ידך לפרש על דרך זו את יתר השינויים כשתעיין בפירושי שם ותשכיל על דבר. ואנחנו איננו כופלים כאן את מה שהמלבי"ם כבר ביאר במקומו, אלא עומדים על השינויים ועל ביאורי שאר המפרשים.
כִּי גָדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד, וְנוֹרָא הוּא עַל כׇּל אֱלֹהִים׃
מהו "נורא הוא על כל אלהים"? חלילה שאדם יבוא ללמוד מכאן שיש עוד אלוהות ועוד כוחות בבריאה. שהרי אם כך, נשאל: מדוע אנחנו עצמנו אומרים "אלוקים" בלשון רבים? היה לנו לומר "אל". אדרבה, תמיד אנחנו מייחדים שמו יתברך, "ה' אלוקינו ה' אחד". אלא שכוונת השם "אלוקים" היא בעל הכוחות כולם. כל אותם כוחות שאנחנו רואים בטבע, שנתפסו אצל האומות ואצל עובדי האלילים כריבוי כוחות, ריבוי מזלות וריבוי אלילים, בא הכתוב ואומר לך: דע לך, ה' אלוקינו ה' אחד. אף שאנחנו אומרים "אלוקינו", שהוא בחינת ריבוי כוחות, הכול נובע ממקור אחד, וזו בחינת "אחד".
לפי זה "נורא הוא על כל אלהים" פירושו על כל אותם הכוחות שבבריאה, והם שרי מעלה של הגויים. וה"אלהים" שבפסוק הזה הוא לשון חול. כלומר: על כל הכוחות אשר בטבע השם נורא, כולם יראים ממנו, שהרי הוא יצר את כולם.
כִּי כׇּל אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים, וַה' שָׁמַיִם עָשָׂה׃
אומר המיוחס לרש"י: תוהו, מעשה ידי אדם. וכך גם מצינו בנבואת חבקוק (פרק ב', פסוק י"ח), שכבר למדנו: "מה הועיל פסל כי פסלו יוצרו, מסכה ומורה שקר, כי בטח יוצר יצרו עליו לעשות אלילים אילמים. הוי אומר לעץ הקיצה, עורי לאבן דומם, הנה הוא יורה? הנה הוא תפוס זהב וכסף וכל רוח אין בקרבו". "מה הועיל פסל כי פסלו יוצרו" - איזו תועלת קיבלת מפסל שבן אדם סיים לפני רגע לייצר אותו, ומדוע אתה סבור שהוא יושיע אותך? "מסכה" הם אלילים שהיו עושים ממתכת. "מורה שקר" - שהיו מבקשים מהם הוראות כיצד לפעול וכיצד לנהוג, והכתוב אומר שאלו הוראות של שקר. "כי בטח יוצר יצרו עליו" - זה שיצר אותו בוטח בו, ומה בעצם ייצר? אליל אילם, שאין לו דיבור ואין לו כוח פעולה.
ומה עושה אותו אדם כשהאליל אינו מקשיב? הוא צועק אליו יותר חזק: לאליל שעשה מעץ הוא קורא "הקיצה", ולאליל שעשה מאבן הוא קורא "עורי". ואומר הנביא: "הנה הוא יורה?" האם באמת אתה מצפה שהאליל הזה יורה לך כיצד לנהוג, שינחה אותך ויהיה האלוה שלך? "הנה הוא תפוס זהב וכסף" - היו תולים עליהם שרשראות וקישוטי זהב וכסף, "וכל רוח אין בקרבו".
ומהו "אלילים"? מסביר המצודת דוד שזו מילה מורכבת, "אל" ו"לא", כלומר לא אל, דבר שאין בו ממש, כמו "רועי האליל" וכמו "רופא אליל", אין בו כוח. ודקדק הכתוב: באלילים כתוב שעשו אותם, האלילים נעשו על ידי מישהו, ולעומת זאת "וה' שמים עשה", הוא עשה את כל השמיים וכל אשר בם, את כל העולם כולו. ראה את ההבדל, מה אתם עובדים ומה אנחנו עובדים.
והרד"ק מוסיף: אף עובדי צבא השמיים עבודתם הבל. ולפי זה מובן היטב המשך הפסוק. שהרי מה עובדי האלילים עובדים? הם עובדים את השמיים, זה עובד לירח וזה עובד לשמש, את כל כוחות השמיים. ובא הכתוב ואומר: "וה' שמים עשה". אותו כוח שאתה עובד לו, האלוה שלי עשה גם אותו, כלומר אין זה "האלוה שלי" אלא האלוה של כולנו, שהוא עשה גם אותו. וזה מתקשר לדגון שנפל כרות ידיים ורגליים, ובא כאן הכתוב בדרך מוסר: ראו מה אתם עובדים, וה' הוא אלוקים חיים, וראו איך כל אותם אלילים כורעים ונופלים לפניו בלי כוח.
הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו, עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ׃
אצל השם יש הוד, הדר, עוז וחדווה, והאחרים מוטלים כמת, כמו שראינו שדגון נפל כמת, שם הם נופלים ושם הם מוטלים. ומסביר הרד"ק: כיוון שהייתה יללה ובכייה בפלשתים כל זמן שהארון ישב בשדה פלשתים, בא הכתוב לומר שאצל השם אין זאת, אדרבה, אצלו הוד והדר ועוז וחדווה, ואין שם אותה יללה שהייתה אצל פלשתים.
הָבוּ לַה' מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים, הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז׃
"הבו לה'" - מה? הכתוב אינו משאיר זאת סתום ומיד מפרש: "כבוד ועוז". מסביר הרד"ק: כל העמים הרואים והשומעים את הדבר יתנו לו את הכבוד וההדר. וזו משמעות כל הפסוקים הללו: כיוון שהם שמעו וראו את תוקפו של הארון ואת גדולת הבורא, הם יתנו לה' כבוד ועוז.
ומוסיף הרד"ק: אף שהמזמור נאמר על עניין הארון, יש בו גם אמירה על העתיד, על היציאה מן הגלות. כאשר השם יראה את נפלאותיו, יוציא אותנו מן הגלות ויקבצנו, וכל הגויים יתנו לו כבוד ועוז, כמו שכתוב "והיה ה' למלך על כל הארץ", וכמו שנאמר כאן "ויאמרו בגויים ה' מלך". כשם שהראה השם את כוחו אז אצל הפלשתים, כך עתיד להראות את כוחו בעתיד. וכן "ירעם הים ומלואו יעלוץ השדה" מדבר על מה שעתיד להיות בקיבוץ גלויות, כמו שכתוב "ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רינה וכל עצי השדה ימחאו כף", ואז יאמרו אלו לאלו "הודו לה' כי טוב", ותהיה ההודאה השלמה להשם יתברך על חסדיו עמנו.
הָבוּ לַה' כְּבוֹד שְׁמוֹ, שְׂאוּ מִנְחָה וּבֹאוּ לְפָנָיו, הִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ׃
מהו "כבוד שמו"? אומר המיוחס לרש"י: שמו הוא אדנות, א' ד' נ' י'. ומה זה מבטא? שהשם הוא אדון הכול. במה אנחנו מכבדים את השם? בשמו, שהוא אדון לנו ואנחנו מקבלים את אדנותו עלינו. "כשמו כן תהילתו", תנו לה' את אותו הכבוד המופיע בשמו. ומהו "בהדרת קודש"? אומר המצודת דוד: באוהל של הארון המהודר בקדושה. כלומר "בהדרת קודש" בא לבטא מקום: היכן ישתחוו לו? באותו אוהל שבו הונח הארון כשהחזירוהו מפלשתים, שהוא מקום מפואר ומהודר בקדושה אשר בו.
חִילוּ מִלְּפָנָיו כׇּל הָאָרֶץ, אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט׃
מסביר המיוחס לרש"י: מלך, כאשר הוא רואה שדואגים ויראים ממנו, מבין שהכוח בידו ומוסיף עוד הפחדה ועוד אימה. וכך זה עובד בכל המשטרים הטוטליטריים: ברגע שהשלטון רואה שקיבל כוח, הוא מפעיל אותו בכל עוצמתו, מתוך פחד שימרדו בו. כבר מזמן הייתה יכולה להיות הפיכה באיראן, ומדוע אין? כי בכל פעם שמתעורר שם משהו, שולחים את החיילים עם תת מקלע שירססו, ולאחר מכן מכניסים מאות ואלפים לכלא בעינויים קשים ונוראים. את העולם זה לא באמת מעניין. אם נהרג אזרח בריטי על איזו אונייה, כל העולם מתקומם, אבל הזוועות שהם עושים שם אינן מעניינות, ואף עושים איתם הסכמים, כמו אותם הסכמים שעד היום בוכים עליהם.
כך היא דרכם של מלכים בעלי שלטון מוחלט: מתוך חשש תמידי שיקחו מהם את השלטון הם מוסיפים עוד עוצמה, עוד שליטה ועוד הפחדה, והעם דואג מפניהם שלא יחריב את כל בתיהם. הם יכולים ברגע אחד למחוק כפרים שלמים וערים שלמות, ומי שאינו מאמין יראה מה קורה בסוריה, איך מוחקים ערים שלמות בפצצות נפלם ובחביות נפץ שמושלכות על האזרחים של עצמם.
אבל מידתו של הקדוש ברוך הוא אינה כן: כשהעולם יראים ממנו, "אף תיכון תבל בל תימוט". הוא עושה נקמה, והישרים מתקיימים והארץ מתקיימת ואינה מתמוטטת. "תיכון" מלשון שתהא על מכונה, יושבת על כנה, ולא תתמוטט. זהו ההיפך מדרך המלכים, שכאשר יראים מהם הם ממוטטים את כל מוסדות תבל כדי שיפחדו מהם עוד יותר. ולכן "חילו מלפניו כל הארץ": אל תחששו, השם אינו בא למחוק את העולם אלא ליישב את העולם. ההתגלות האלוקית שאנחנו מצפים לה אינה התגלות שיש לחשוש ממנה, אלא אם תעשה את רצון השם ותלך בדרכיו תהיה מן הזוכים בעקבותיה, ואם חלילה להיפך, אז להיפך. אלה יקומו לדיראון עולם ולחרפות עולם, ועם ישראל יקומו לתחיית עולם. הכול תלוי באיזה צד של המתרס היית.
יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ, וְיֹאמְרוּ בַגּוֹיִם ה' מָלָךְ׃
אומר המיוחס לרש"י: כשאדם מולך, הכול עצבים, שאין יודעים באיזה מצב רוח הוא פוסק את דיניו. אבל כאשר השם מולך, ישמחו השמיים והארץ, שמלכות השם היא לעולם בצדק וביושר. אין אצל הקדוש ברוך הוא מציאות של עוול, "אל אמונה ואין עוול". לכן כשהשם ימלוך תהיה שמחה גדולה, ולא כמלכותו של אדם שאנחנו חוששים כיצד ינהג בנו. דינו של השם יושר וצדק, וכל הישרים יאמרו "ה' מלך", כלומר השם החזיר לנו את הארון והוא המולך.
יִרְעַם הַיָּם וּמְלוֹאוֹ, יַעֲלֹץ הַשָּׂדֶה וְכׇל אֲשֶׁר בּוֹ׃
"ירעם הים" - הכוונה לבריות שבים, כמו "רנו שמים כי עשה ה'" שהכוונה לבריות שבשמיים, או לגרמי השמיים, השמש והירח והכוכבים, או לאופנים ולשרפים ולחיות הקודש. וכן "יעלוץ השדה" הכוונה שחיות השדה יעלצו. ומדוע? כי השם החזיר לנו את הארון ושלח מלאכי חבלה לעשות משפט בפלשתים.
אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר מִלִּפְנֵי ה', כִּי בָא לִשְׁפּוֹט אֶת הָאָרֶץ׃
אומר המצודת דוד שזו לשון מליצית. כשרוצים לבטא שמחה גדולה אומרים שהעצים התחילו לרקוד, וזה ביטוי מליצי שבא לומר לך שהשמחה תהיה רבה. והרננה תהיה מלפני השם כשיבוא לשפוט את הארץ ולשלם לכל אחד את גמול מפעלו. היום יש לנו מצרים ומציקים, והם על הגל, אבל לא לעולם חוסן. המתן, הקדוש ברוך הוא יבוא לשפוט את הארץ, ואז באמת תהיה סיבה לרנן, כי אז ידון השם את כל הרשעים והמצרים והמציקים והרודפים והמחריבים והמשמידים וישמידם. "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והייתה לה' המלוכה", ואז השמחה תהיה גדולה.
הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
"כי טוב" - שהשם טוב לכול. "כי לעולם חסדו" - שחסדו תמידי ותדירי, לעולם, ואינו חסד זמני.
וְאִמְרוּ הוֹשִׁיעֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ, וְקַבְּצֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ מִן הַגּוֹיִם, לְהֹדוֹת לְשֵׁם קׇדְשֶׁךָ, לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ׃
ומדוע דווקא שני המזמורים הללו אמר דוד המלך כשהביא את הארון? מובא במדרש בבראשית רבה על החזרת הארון, שהפלשתים לקחו פרות והניחו את הארון על עגלה חדשה, והפרות סחבו את הארון. הכתוב אומר "ותישרנה הפרות", ופשוטו שהלכו ישר, אבל חז"ל דורשים שהפרות שרו. ומה שרו? את המזמורים הללו. וכן בגמרא בעבודה זרה כ"ד עמוד ב': רבי ישמעאל בר נחמני אמר, "ותישרנה הפרות", מה שירה אמרו? "הודו לה' קראו בשמו". רבי אליעזר אמר: "שירו לה' כל הארץ". וכיוון שהפרות אמרו את המזמורים הללו, לכן כאשר דוד המלך מתקן מזמורים לארון הוא מתקן דווקא אותם, מזמור אחד שחרית ומזמור אחד ערבית. כך מפי רבנו אלעזר בר משולם ז"ל.
ומהו "להשתבח בתהילתך"? מסביר המצודת דוד: לשבח את עצמנו בתהילתך. כלומר מי שדבק בהשם, שבח הוא לו. כשאדם הולך עם הקדוש ברוך הוא הוא משתבח בזה, "אני עם ריבונו של עולם". וזו הבקשה: ריבונו של עולם, אנחנו מבקשים להודות לשם קודשך ולהשתבח בתהילתך, שיהיה לנו עצמנו שבח בזה שאנו מתדבקים בהשם המהולל מאוד.
בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעֹלָם, וַיֹּאמְרוּ כׇל הָעָם אָמֵן וְהַלֵּל לַה'׃
אומר הרד"ק שפסוק זה הוא סופן של התהילות והתשבחות והתפילות של המשוררים במזמורים אלו, ובסוף "ויאמרו כל העם אמן והלל לה'", שכל העם אמרו הלל והודו להשם יתברך. ומהו "מן העולם ועד העולם"? חז"ל דורשים: מהעולם הזה ועד העולם הבא, שמדובר כאן בשני עולמות.
ודוד המלך מצווה את כולם לומר אמן. מהו אמן? אמן הוא אמת. תמיד הביטוי "אמן" או "אמונה" בא לאמת את הדבר. ויש כאן שלוש בחינות: יש אמן שמשמעותו "כן יהי רצון", יש אמן שמשמעותו "אמת", ויש אמן שמשמעותו גם אמת וגם כן יהי רצון. כשאני אומר "ברוך אתה ה' האל הקדוש" ועונים אמן, מה אומר אותו אמן? אמת. אין כאן "כן יהי רצון" שיהיה קדוש, הוא כבר קדוש. מאידך, כשאנחנו רק מבקשים בקשה ואין בה דבר של שבח, האמן הוא "כן יהי רצון" שיתקיים הדבר. ואם יש בברכה גם שבח וגם בקשה, כמו "ברוך אתה ה' רופא חולי עמו ישראל", האמן הוא אמת וגם כן יהי רצון: אמת שאתה רופא חולי עמו ישראל, וכן יהי רצון שיקוים "רפאנו ה' ונרפא הושיענו וניוושעה". בהרבה סידורים היום חסכו מאיתנו את החיבוטים וכותבים בסוגריים ליד האמן "אמת", "אמת וכן יהי רצון" או "כן יהי רצון", כדי שתדע מה לכוון. פתח את הסידור ועיין.
מסביר המלבי"ם: הפסוקים שקראנו, "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" ו"ואמרו הושיענו אלוהי ישענו", הם סיומו של מזמור ק"ו, ו"ברוך ה' אלוקי ישראל מן העולם ועד העולם" הוא תחילתו. משמעות הדבר שבבוקר אמרו את כל מזמור ק"ה, ובערב את כל מזמור ק"ו. או שתאמר שלא בהכרח אמרו את המזמור כולו, ומכיוון שכאן נכתבו רק תחילתו וסופו של מזמור ק"ו, אפשר לומר שאמרו רק את תחילת הסימן וסופו כדי לרמז למזמור.
ומדוע דווקא שני מזמורים אלו? כי במזמור ק"ה הוא מספר את החסדים שעשה השם עם עם ישראל ביציאת מצרים ובמדבר, ובמזמור ק"ו הוא מתאר איך המרו את דבר השם, איך משלו בהם השונאים והלכו שבי לפני צר, ומסיים בבקשה שהשם יקבצם מן הגויים שהלכו אליהם בשבי. וכל העם ענו "ברוך ה' אלוקי ישראל" כדי לברך על הטובה ועל הרעה: גם על הטובה שהשם יגאל אותנו, וגם על הרעה, שהרי מזמור ק"ו מתאר מציאות לא פשוטה שעם ישראל בשבי ואויביהם מושלים בהם. וכשהם אומרים "ברוך ה' אלוקי ישראל" הם מודים ומברכים על הטובה ועל הרעה.
ומוסיף המלבי"ם: בתהילים לא כתוב "ויאמרו הושיענו" אלא "הושיענו" בלבד, וכפי שאמרנו לעיל. וההסבר הוא שכאן דוד אומר זאת כציווי לעם שיאמרו את שני הפסוקים האחרונים, שהרי לפי המלבי"ם במזמורים אמרו רק את הפסוק הראשון והאחרון ולא את כל הפסוקים, ולכן אומר להם "ואמרו", את זה בלבד תאמרו.
וַיַּעֲזׇב שָׁם לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לְאָסָף וּלְאֶחָיו, לְשָׁרֵת לִפְנֵי הָאָרוֹן תָּמִיד לִדְבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ׃
דוד עזב שם את אסף ואת שאר המשוררים שיעמדו תמיד לפני הארון, ו"לשרת" הכוונה לשורר ולזמר. "עזב" פירושו שהניח וסידר להם את סדר העבודה, שיאמר את השיר הנצרך באופן תמידי מעניינא דיומא, בכל יום את המזמור המתאים לאותו יום. ואומר הרד"ק שמאידך גיסא היו גם צדוק הכהן ואחיו הכהנים, שאותם שלח לגבעון לפני משכן ה' להקריב את עולות הבוקר והערב. ומה השוני? כי שם הייתה הבמה הגדולה, ובבמה הגדולה היו מקריבים תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים. לעומת זאת במקום הארון לא הייתה במה גדולה ולא היה שם המשכן, הניחו אותו באוהל באותו זמן, והקריבו שם בבמה קטנה, כדרך שכל אדם היה יכול להקריב ולבנות לו במה מחוץ לביתו.
וְעֹבֵד אֱדֹם וַאֲחֵיהֶם שִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנָה, וְעֹבֵד אֱדֹם בֶּן יְדִיתוּן וְחֹסָה לְשֹׁעֲרִים׃
הוא הניח שם עם אסף שישוררו עמו את עובד אדום ואת אחיהם, ואת עובד אדום בן ידיתון הניח שיהיה השוער לארון. נמצא שיש לנו שני עובד אדום: עובד אדום, ועובד אדום בן ידיתון. ומי הם "אחיהם"? אומר הרד"ק שהכוונה בניו, כמו שנראה בהמשך "המה ובניו ואחיהם", וכמו שדרשו חז"ל אצל יעקב ש"אחיו" הכוונה בניו. ומהו "שוערים"? שיהיו שומרים שם את האוהל שבו היה הארון, כי דרך כבוד היא לשמור על הארון כמו שהיו שומרים בבית המקדש.
והמלבי"ם שואל: אם הכוונה לבניו, הרי כאן נאמר שישים ושמונה, ובהמשך בפרק כ"ו פסוק ח' כתוב שהם שישים ושניים. ומיישב המלבי"ם: שישה מהם נחסרו בימי הדֶבֶר, ולכן משישים ושמונה נותרו שישים ושניים. או הסבר נוסף: עובד אדום וחוסה ואחיהם היו שישים ושמונה, אבל עובד אדום לבדו היה שישים ושניים. ואם תשאל, הרי בהמשך מצינו שלושה עשר בנים לחוסה, התשובה היא שבהמשך נולדו לו עוד בנים, אבל באמת היו רק שמונה בתחילה.
וְאֵת צָדוֹק הַכֹּהֵן וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' בַּבָּמָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן׃
את צדוק הכהן מינה לראש, ואחיו הכהנים היו יחד עמו, ושם מינה אותם במשכן שבגבעון. ולא נתן שום כהן אחר עם הארון, והסיבה פשוטה: שם לא היו צריכים קורבנות, שהרי לא היה זה מקום המשכן, ולכן הניח שם את צדוק הכהן רק לכבוד. כך מסביר המיוחס לרש"י, אבל המלבי"ם הולך בקו אחר ואינו נוקט בשיטת רש"י, כמו שכבר למדנו לעיל בפסוק ו'.
לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לַה' עַל מִזְבַּח הָעֹלָה תָּמִיד לַבֹּקֶר וְלָעָרֶב, וּלְכׇל הַכָּתוּב בְּתוֹרַת ה' אֲשֶׁר צִוָּה עַל יִשְׂרָאֵל׃
"להעלות עולות" הם קורבנות התמידין, ו"ולכל הכתוב" הכוונה לקורבנות המוספין.
וְעִמָּהֶם הֵימָן וִידוּתוּן וּשְׁאָר הַבְּרוּרִים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת, לְהֹדוֹת לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
יחד איתם היו הימן וידותון ושאר הברורים. "הברורים" הם המובחרים, אלה שבררו אותם. "אשר ניקבו בשמות" הם אנשים המפורסמים בשמותיהם, ידועים ומפורסמים שהיו המשוררים לפני המזבח בזמן שהיו מקריבים את הקורבנות.
וְעִמָּהֶם הֵימָן וִידוּתוּן חֲצֹצְרוֹת וּמְצִלְתַּיִם לְמַשְׁמִיעִים, וּכְלֵי שִׁיר הָאֱלֹהִים, וּבְנֵי יְדוּתוּן לַשָּׁעַר׃
אומר המלבי"ם: הימן וידותון היו בין המשוררים בפה, וזו הכוונה "עמהם", יחד עם הכהנים ועם שאר הברורים הנבחרים שניקבו בשמות להודות לה' בשירה בפה. וחוץ מזה מזכיר הכתוב את הימן וידותון גם לעניין הניגון, שהיו על ידי חצוצרות ומצלתיים ועל ידי כלי שיר, מכיוון שהיו בקיאים גם בשירת הפה וגם בשירת הכלים. אבל בני ידותון ייחודם היה שהיו רק שומרי השערים. ואומר המיוחס לרש"י שבשנת הארבעים למלכות בית דוד מינו אותם לראש למשוררים, כמו שכתוב "לידותון בני ידותון... על ידי אביהם הנביא, על הודות והלל לה'".
וַיֵּלְכוּ כׇל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ, וַיִּסֹּב דָּוִיד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ׃
מסיים עזרא את הפרק: כל העם הלכו איש לביתו, ודוד המלך גם הוא שב לברך את ביתו. וזה לאחר שסידר את עבודת הארון והמשכן ואת משמרות הכהנים והלויים, שזו, כמו שהזכיר המלבי"ם לעיל, תוספת ייחודית שלנו כאן בדברי הימים ואינה מוזכרת בספר שמואל. ורק לאחר מכן הלכו כל העם איש לביתו, ואז היה הסיפור עם מיכל בת שאול, שמוזכר שם בהרחבה ואצלנו הוזכר ברמז לעיל.
בחלק זה של הפרק עמדנו על המזמור השני שתיקן דוד לפני הארון, "שירו לה' כל הארץ" שבתהילים צ"ו, שנאמר בין הערביים כנגד "הודו" שנאמר בבוקר, ועד שהביא שלמה את הארון לבית עולמים. ראינו את ביאור המלבי"ם שהשינויים מלשון תהילים נובעים מכך שהמזמור יוחד לנס הארון בשדה פלשתים: "עוז וחדווה במקומו" ולא "במקדשו", ו"בואו לפניו" ולא "לחצרותיו". למדנו את אפסותם של האלילים מול "וה' שמים עשה", ואת חידושו הגדול של "חילו מלפניו כל הארץ אף תיכון תבל בל תימוט": שלא כדרך מלכי בשר ודם המוסיפים אימה וממוטטים את העולם כדי לשמר את שלטונם, מלכות השם בונה ומיישבת, ומשפטו יושר וצדק, ולכן "ישמחו השמים ותגל הארץ". ראינו את דרשת חז"ל על "ותישרנה הפרות" שהפרות שרו את שני המזמורים הללו, ומשום כך תיקנם דוד דווקא הם, ואת חלוקת העבודה בין הארון בירושלים לבמה הגדולה שבגבעון. ומכל אלו למדנו שההודאה על ישועת ה' אינה עניין של יום אחד: "בשרו מיום אל יום ישועתו", בכל יום ויום מחדש.