פרק טז בדברי הימים א' הוא הפרק שבו מופיע במקורו המזמור "הודו לה' קראו בשמו", שאנחנו אומרים אותו בכל בוקר בתפילה. אם תשאלו אדם היכן מופיע "הודו לה' קראו בשמו", רובם ישיבו: בתהילים. אלא שכל מי שקרא פעם בתהילים מגלה שאין זה אחד לאחד כמו הנוסח שבסידור: כאן כתוב "ליצחק" ושם "לישחק", וישנם שינויי לשון נוספים. והתשובה היא שמקורו של המזמור כפי שאנחנו אומרים אותו הוא כאן, בדברי הימים. (וכאותו ילד שלאחר שהתפלל וקרא תהילים אמר לאביו: אבא, מה החוכמה? דוד המלך העתיק את הכל מהסידור...) נלמד אפוא היום את המזמור במקומו, ונראה גם את פשר השינויים.
וַיָּבִיאוּ אֶת־אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה־לוֹ דָּוִיד, וַיַּקְרִיבוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים לִפְנֵי הָאֱלֹהִים׃
"ויציגו אותו" - העמידו אותו, כלשון המצודת ציון. שלושת הפסוקים הראשונים כאן מופיעים גם בספר שמואל, ושם מסיים הכתוב "וילך כל העם איש לביתו וישב דוד לברך את ביתו". מבאר המלבי"ם: עזרא מצא בדברי הימים למלכי בית דוד, שעוד לפני שהלכו העם לבתיהם סידר דוד את משמרת אהרן ואת עבודת המשכן, כפי שיתואר בהמשך הפרק. לכן חוזר עזרא על הפרשה כולה: כדי ללמדך שדוד קבע תחילה מי יהיה הממונה על המשמרות, ורק לאחר מכן הלכו כל העם לביתם. בספר שמואל בא הדבר בקצרה, וכאן מאריך עזרא לתאר כיצד היו הדברים.
וַיְכַל דָּוִיד מֵהַעֲלוֹת הָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים, וַיְבָרֶךְ אֶת־הָעָם בְּשֵׁם ה'׃
מהו "ויברך את העם בשם ה'"? מסביר המיוחס לרש"י: בשם ה' שנקרא על הארון, כמו שנאמר למעלה "את ארון האלהים ה' יושב הכרובים אשר נקרא שם". כלומר, בירך אותם בשם ה' שוכן הכרובים אשר על הארון.
וַיְחַלֵּק לְכׇל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאִישׁ וְעַד־אִשָּׁה, לְאִישׁ כִּכַּר־לֶחֶם וְאֶשְׁפָּר וַאֲשִׁישָׁה׃
"אשפר" - דורשים חז"ל: אחד משישה בפר. לקח פר, חילקו לשישה חלקים ונתן לכל אחד. "אשישה" - סוג כלי שבתוכו היו נותנים את היין, כמו "אשישי ענבים", ואף אותה דרשו חז"ל: אחד משישה בהין, שישית ההין. המצודת ציון מבאר שדרשת חז"ל היא דרך דרש, ואילו פשוטו של "אשפר" הוא מלשון יפה ומשובח - מנה משובחת, מלשון "אף נחלת שפרה עלי". אשפר הוא לשון משופר, שפיר, טוב, כלומר משופרא דשופרא הביא להם. וכן "שפרה ופועה" - משפרות את הוולד, וכן "שופר" שדרשו חז"ל "שפרו מעשיכם", אף הוא מלשון שיפור. ו"אשישה" - הכלי שבו היין, כמו "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים".
וַיִּתֵּן לִפְנֵי אֲרוֹן ה' מִן־הַלְוִיִּם מְשָׁרְתִים, וּלְהַזְכִּיר וּלְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
אָסָף הָרֹאשׁ וּמִשְׁנֵהוּ זְכַרְיָה, יְעִיאֵל וּשְׁמִירָמוֹת וִיחִיאֵל וּמַתִּתְיָה וֶאֱלִיאָב וּבְנָיָהוּ וְעֹבֵד אֱדֹם וִיעִיאֵל בִּכְלֵי נְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת, וְאָסָף בַּמְצִלְתַּיִם מַשְׁמִיעַ׃
זוהי בדיוק הנקודה שבשבילה חזר עזרא על הסיפור, כדברי המלבי"ם: לפני ששילח דוד את העם, מינה ממונים על הארון - "ויתן לפני ארון ה' מן הלוים משרתים", משרתי הארון, שתפקידם גם "להזכיר ולהודות ולהלל לה' אלהי ישראל".
המיוחס לרש"י מפרש: "להזכיר" - לומר את שני המזמורים שנאמר בהם "מזמור לדוד להזכיר"; "ולהודות" - זה "הודו לה' קראו בשמו"; "ולהלל" - המזמורים הפותחים ב"הללויה". דוד מינה אותם שיהיו אומרים את המזמורים הללו לפני הארון, להלל ולשבח לה'.
והמלבי"ם מוסיף ומבאר: מהו "משרתים" - איזה שירות צריך הארון? לכבד ולרבץ לפניו, לנקות ולטאטא לפני הארון. ובאשר ל"להזכיר", מסביר המלבי"ם שאין הכוונה למזמורי "להזכיר" דווקא (שזה נראה יותר דרך דרש), אלא להזכיר מעשי ה' בימי קדם, להזכיר שבחו של מקום על מעשיו שמקדם. שהרי מי שמתבונן רואה שחלק נכבד מספר תהילים הוא הזכרת שבחי המקום: שהוציאנו ממצרים, מכות מצרים, היותנו במדבר, ההצלות שהציל אותנו ה' במשך השנים, וההצלות שהציל את דוד עצמו. זהו "להזכיר": להלל ולשבח את ה' במזמורים שמזכירים בהם שבחיו מימי קדם. "ולהודות" - להודות לה' על הטובות שעשה עמהם. "ולהלל" - על ידי שמספרים את שבחיו.
"אסף הראש" - אסף היה ראש לכולם, הממונה על כולם, ומשנהו זכריה. השאר היו בכלי נבלים ובכינורות, ואסף במצלתיים משמיע. מצלתיים, כפי שכבר הזכרנו, היו שני כלים גדולים עשויים בדרך כלל מנחושת, כמין שני מכסים של סיר, שהיו מכים בהם ומשמיעים קול רעש גדול.
וּבְנָיָהוּ וְיַחֲזִיאֵל הַכֹּהֲנִים בַּחֲצֹצְרוֹת תָּמִיד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית־הָאֱלֹהִים׃
חצוצרות הן כלי השיר של הכהנים, כפי שראינו למעלה "בניהו ואליעזר הכהנים מחצצרים בחצוצרות", ושונות הן מכלי הנגינה של הלויים שהיו בדרך כלל נבלים וכינורות. אומר המלבי"ם: הדין הוא שצריך שני כהנים לתקוע בחצוצרות, כמו שאומרת הגמרא בערכין, והם עצמם כנראה היו גם אלה שאמרו שיר בפה. בסך הכל היו שנים עשר, כדין "אין פוחתין משנים עשר על הדוכן". והיות שלא היה כאן אלא זכר בלבד - שהרי אין מדובר בעמידה ממש על הדוכן שבבית המקדש - היו בסך הכל שנים עשר כולל הכהנים שבחצוצרות, זכר לכך שאין פוחתין משנים עשר על הדוכן.
בַּיּוֹם הַהוּא אָז נָתַן דָּוִיד בָּרֹאשׁ לְהֹדוֹת לַה' בְּיַד־אָסָף וְאֶחָיו׃
אומר המלבי"ם: הם היו מהללים בכמה מזמורים, ורק שני מזמורים נתן דוד "בראש", כלומר נתן לאומרם בתחילה. והמיוחס לרש"י מבאר מהו "להודות לה' ביד אסף ואחיו": אסף היה מתחיל "הודו לה' קראו בשמו", וכל אחיו עונים אחריו. בדומה לזה מצאנו בספר נחמיה: "ומתניה בן מיכה בן זבדי בן אסף ראש התהילה יהודה לתפילה" - ראש התהילה היינו ראש המהללים, הפותח בהילולו.
צורת שירה זו מוכרת מאוד: אחד פותח והשאר עונים. כך מקובל בשירי המזרח, בשירת הבקשות ובשירה התימנית, וכבר הגמרא מביאה צורת שירה זו: "פתחו גברי וענו נשי - כאש בנעורת", כשהגברים פותחים והנשים עונות. "לענות" כאן אין פירושו להשיב תשובה על שאלה, אלא להגיב בזמר: זה אומר בית אחד וזה עונה לו, זה אומר חלק וזה אומר את החלק השני. והפותח היה בדרך כלל החשוב שבהם, ולכן נקרא "ראש התהילה", ראש המהללים. וכן בספר עזרא: "והלוים ישוע בנוי קדמיאל שרביה יהודה מתניה על הידות הוא ואחיו" - על ההודאה, שהם היו ראש לתהילה, המשבחים תחילה.
הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ, הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו׃
ראשית בדקדוק: "קראו בִשמו" ולא "בְּשמו", שהבי"ת רפויה. ואף שזו אות בג"ד כפ"ת בראש מילה, כבר הסברנו שהיות שיש כאן אהו"י סמוך - המילה "קראו" מסתיימת באות ו' הסמוכה למילה "בשמו" - נופל הדגש. וכן "הודיעו בָעמים" ולא "בְּעמים".
המיוחס לרש"י מבאר: "הודיעו בעמים עלילותיו" - את גבורותיו ונפלאותיו שפעל עם הארון. ושימו לב: כל המזמור הזה הוא הודאה, שיר ושבח לבורא על החסדים שעשה עמהם בעת שהעלו את הארון. "קראו בשמו" - קראו שה' יעזור לארונו, כלשון "וקראתם בשם אלהיכם ואני אקרא בשם ה'". לשון קריאה על כך שה' עשה נפלאות - ספרו בשבחו של מקום שעשה נפלאות עם ארונו.
גם הרד"ק כותב שהמזמור הזה שוררו אותו באותו יום לפני הארון, והוא כתוב גם בספר תהילים, אלא שיש ביניהם שינוי מועט בקצת תיבות והעניין אחד. ובתהילים הוא קצר יותר - עד "ובנביאי אל תרעו". ומדגיש הרד"ק: "ותכלית מזמור הודו לה'" - היינו סיומו - הוא ב"ובנביאי אל תרעו". אל תתבלבל מכך שהפרק ממשיך: "שירו לה' כל הארץ" שבפסוק כג הוא כבר מזמור חדש, ואף הוא מופיע בתהילים במקום אחר, בפרק צו. אף שהדברים נראים כהמשך אחד, שני מזמורים הם. גם במזמור השני יש שינוי מועט מן הנוסח שבתהילים, והעניין אחד. והמלבי"ם מבאר את השינויים שבין המזמורים ונותן קו מסוים שעל פיו נבין את כולם.
מתחיל הרד"ק: "הודו לה'" - אלו דברי דוד למשוררים ולקהל, שיודו לה' יתברך. "קראו בשמו" - כמו "ויקרא שם אברהם בשם ה'", להלל ולשבח אותו. "הודיעו בעמים עלילותיו" - מה שהתעולל ה' בפלשתים כאשר לקחו את הארון אליהם: הקדוש ברוך הוא ייסר אותם, דגון נפל, והעכברים והטחורים היכו בהם. "עלילותיו" כמו "אשר התעללתי במצרים" - ספרו אילו עלילות עשה ה' והתעולל בהם על שלקחו את ארונו. שכן, כאמור, כל המזמור שיר ושבח על שיבת הארון.
אומר המלבי"ם: בסדר עולם מובא שאת המזמור הראשון, עד פסוק כג, היו אומרים בבוקר, ואת המזמור השני - "שירו לה' כל הארץ" מפסוק כג - היו אומרים בין הערביים. את המזמור הראשון ייסד דוד בספר תהילים בפרק קה, ושם פירש המלבי"ם את הדברים כדרכו, והקורא ידרוש פירושו משם (ומי שירצה ישמע את שיעורינו על ספר תהילים), אלא שכאן בא בשינויים מועטים.
תוכן המזמור: להזכיר שה' הבטיח את הארץ לאברהם, וציווה את האומות שלא יגעו בהם, והדבר שציווה קיים לאלף דור. והנה תראה שה' הראה נפלאותיו בשדי פלשתים, שלא יגעו בארון ולא יגעו בעם ישראל.
ומכאן ההסבר לשינוי המרכזי: בתהילים כתוב "זרע אברהם עבדו", וכאן "זרע ישראל עבדו". מבאר המלבי"ם: שם נקט אברהם, כי תחילת ההבטחה הייתה לאברהם; אך כאן נאמר "זרע ישראל", כי נפלאותיו בארון היו מצד ישראל - יעקב אבינו הוא אבי האומה המיוחד לנו. מאברהם יצאו גם ישמעאל וגם בני קטורה, ומיצחק יצא גם עשיו, ואילו אבי האומה המיוחד לנו הוא יעקב. וכן בתהילים "זכר לעולם בריתו", וכאן "זכרו לעולם בריתו" - כאן הוא מצווה את עם ישראל שיזכרו את בריתו וישמרו אותה. וכן שאר השינויים, לפי שכאן הוא פונה אל העם.
שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ־לוֹ, שִׂיחוּ בְּכׇל־נִפְלְאֹתָיו׃
מסביר הרד"ק: "שירו לו" - השירה בפה; "זמרו לו" - הזמרה בנבלים ובכלי נגינה; "שיחו בכל נפלאותיו" - דברו זה עם זה על נפלאותיו של מקום.
הִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קׇדְשׁוֹ, יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי ה'׃
המיוחס לרש"י מבאר: "התהללו" - אמרו, כל מי שמאמין באלוקינו הוא יעזרנו, כמו "ובקדוש ישראל תתהלל" - סמוך על הקדוש ברוך הוא והתהלל בו, ותראה שה' יסייע בידך. "בשם קודשו" - שיש לכם אלוה קדוש, כמו "מי כה' אלהינו בכל קראנו אליו". התהללו בכך שזכיתם ששם קודשו מלווה אתכם והוא המושל בכם. "ישמח לב מבקשי ה'" - מי שמבקש את ה' בלב שלם, ישמח ליבו.
וזה מעין מה שאמר הגר"א לרבי חיים מוולוז'ין. אדם שמתפלל ובוטח בה' נאמר בו "חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה'" - כל המייחל לה' יכול לחזק ולאמץ את ליבו ולהיות בטוח בישועתו. אך שימו לב, אמר הגר"א, לפסוק שאנו אומרים ב"אשרי": "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת". בכל פסוקי "אשרי" מופיעה ו' החיבור באמצע: "גדול ה' ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר", "דור לדור ישבח מעשיך וגבורותיך יגידו", "הדר כבוד הודך ודברי נפלאותיך אשיחה" - ואילו כאן לא נאמר "ולכל אשר יקראוהו" אלא "לכל אשר יקראוהו באמת". למה נפלה הו'? כדי לומר לך שאין אלו שני דברים נפרדים - לא שקרוב ה' לכל קוראיו זה עניין אחד, ולמי שקורא באמת זה עניין שני - אלא זהו תנאי: קרוב ה' לכל קוראיו, בתנאי שיקראוהו באמת. מי שקורא לו באמת ובוטח בו באמת, ה' קרוב אליו. וזהו שנאמר כאן "ישמח לב מבקשי ה'" - מי שמבקש את ה' בלב שלם.
והרד"ק מבאר "התהללו בשם קודשו" ביחס לאומות: אתם תוכלו להתהלל על כל העמים, כי שם קודשו נקרא עליכם. כל העמים כל אחד עובד את פסיליו ואליליו אשר הם הבל ותוהו ולא יועילו ולא יצילו, ואתם תתהללו בשם קודשו של הקדוש ברוך הוא - יש לכם במה להתגאות עליהם, שאנחנו דבוקים בה' יתברך, ועל כן ישמח לבבכם שאתם מבקשי ה'.
ואפשרות נוספת מביא הרד"ק: "ישמח לב מבקשי ה'" - אפילו באומות העולם, כל מי שהוא בגדר מבקש ה', ישמח ליבו כאשר יבקש את ה' ויראה ישועה. ובמובן מסוים ראינו שמי מהאומות שמבקש את ה' רואה ישועה אפילו יותר מישראל, כמו שאומר שלמה בתפילתו שכאשר יבוא הנוכרי מארץ רחוקה - "ואתה תשמע השמים", בין ראוי בין שאינו ראוי. ולמה? כי הגוי, אם לא יקבל, יבוא בטרוניה: הייתי גם במקדש ההוא והייתי אצל הבודהה, וגם כאן לא קיבלתי תועלת. לכן תן לו אף אם אינו ראוי. אבל ישראל - רק אם ראוי להם תיתן, שהרי ישראל גם אם לא יקבל, יודע בעצמו שאינו הגון ושאין מגיע לו, ואינו בא בטרוניה כלפי קודשא בריך הוא.
דִּרְשׁוּ ה' וְעֻזּוֹ, בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד׃
מהו "עוזו"? אומר המיוחס לרש"י: זה המקדש והארון. הארון נקרא "עוזו", כמו "ויתן לשבי עוזו" - זה הארון, ובתוכו הלוחות, וכן "ה' עוז לעמו יתן", וכן "קומה ה' למנוחתך אתה וארון עוזך". ומכאן דבר מעניין: אלעזר ששמר על הארון נקרא "עוזה" - על שם הארון, על שם שתפקידו היה להתעסק ולשמור על העוז.
והמצודת דוד מבאר: "דרשו ה' ועוזו" - דרשו מאת ה' שיראה לכם עוזו. שכן כאשר הגויים מצרים לנו אין ניכר עוזו של ה' יתברך - איה גבורותיו ואיה נוראותיו? אלא אדרבה, דרשו מה' שיראה גבורותיו ונוראותיו כנגד האומות המצרות והמציקות לנו. "בקשו פניו תמיד".
זִכְרוּ נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה, מֹפְתָיו וּמִשְׁפְּטֵי־פִיהוּ׃
אילו נפלאות היו אז עם הארון? מכת העכברים והטחורים שלקו בהם הפלשתים. ועוד, שלקחו פרות עלות וכלאו את בניהן בבית, "וישרנה הפרות" - ואף על פי כן הלכו הפרות בדרך ישרה ואף שרו, כדרשת חז"ל, ולא שבו לאחוריהן אל בניהן אלא הלכו אל עבר ישראל. ואף הפרץ שפרץ ה' בעוזה הוא מנפלאותיו, להראות איזו סכנה יש למי שבא ונוגע בארון בלא היתר ובלא רשות. כל השיר הזה, אומר המיוחס לרש"י, נעשה על הארון, והיו אומרים אותו באופן תמידי - חציו בתמיד של שחר וחציו השני בתמיד של בין הערביים - ולכן מזכיר כאן את הנפלאות המיוחדות שהיו באותו זמן. ו"משפטי פיהו", מבאר המצודת דוד: המשפטים שעשה ה' בגויים עובדי עבודה זרה במאמר פיו - שאין הקדוש ברוך הוא צריך לעשות מלחמה בפועל, אלא הוא אמר ויהי, ובמאמר פיו עושה בהם שפטים.
זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ, בְּנֵי יַעֲקֹב בְּחִירָיו׃
כלומר: זכרו את נפלאותיו אשר עשה לזרע ישראל עבדו, לבני יעקב אשר הם בחיריו. גם הרד"ק, כמו המלבי"ם, עומד על השינוי מתהילים שבו נאמר "זרע אברהם עבדו". והתשובה: זרע אברהם הוא הוא זרע ישראל. כשאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם שיוציא ממנו זרע, נאמר "כי ביצחק יקרא לך זרע". כל הבא לטעון שגם ישמעאל זרעו של אברהם וגם עשיו זרעו של אברהם - נאמר "ביצחק יקרא לך זרע": לא היוצאים מן הפילגשים, לא היוצא מהגר, ולא עשיו היוצא מיצחק. ודרשו חז"ל "ביצחק - ולא כל יצחק", שלא תאמר שני בניו של יצחק בכלל, אלא בתוך יצחק יהיה לך זרע, והיינו יעקב דווקא. לכן מדגיש כאן הכתוב "זרע ישראל" - הבן המיוחד שהוא המשכיותו של אברהם. וכשנאמר "זרע אברהם" הכוונה לזרע אברהם המיוחד, לא לכל שאר בניו.
הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ, בְּכׇל־הָאָרֶץ מִשְׁפָּטָיו׃
אף על פי שבכל הארץ משפטיו - הוא אלוקינו ואנחנו עמו. משפטי ה' הם על כל העולם ולא במקום מסוים בלבד, וכפי שאנו אומרים על יום הדין בראש השנה שכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון. ובכל זאת "אלוקינו" - הוא האב המיוחד לנו. שכל באי תבל הם בנים לה', אלא, אם תרצו, בנים חורגים, והבנים המיוחדים לו הם עם ישראל.
וכפי שביאר המלבי"ם בכמה מקומות: כשמדברים על "אלוקים" מדברים על הבורא יתברך מצד גדולתו וממשלתו על כל העולם, וכשמדברים על "אלוקינו" - מצד ההשגחה הפרטית עלינו, מצד שעם ישראל הובדלו להיות "בנים אתם לה' אלהיכם", "בני בכורי ישראל", ויש להם מעמד שאינו דומה כלל למעמד שאר הגויים. שאר הגויים בבחינת "כאין וכאפס ותוהו נחשבו לו", "הן גויים כמר מדלי וכשחק מאזנים נחשבו", "ואת עשו שנאתי". ומי שנחשב באמת הוא עם ישראל, שנשמותיהם מתחת כיסא הכבוד, ואילו הגויים באו מבחינת אדם בליעל, מבחינת הקליפות, "מאפרד עליון גויים". דיברנו על כך באריכות, ומי שירצה יראה במשנת הגלגולים את ההבדל בין מקור נשמות ישראל שהוא ממחצב הקדושה, לבין מקור נפשות העכו"ם שהוא ממחצב הקליפות, נפש בהמית, כפי שכותב הבן איש חי.
זִכְרוּ לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ, דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר׃
מהו "בריתו"? התורה הקדושה. "דבר ציוה לאלף דור" - והרי כמה דורות אחרי בריאת העולם קיבלנו תורה? עשרים ושישה דורות. אומר המיוחס לרש"י: התורה ציווה ה' להודיעה בעולם לאחר אלף דור, וראה שאין העולם מתקיים בלא תורה, והעביר מהם תשע מאות שבעים וארבעה דורות - כלומר מחל עליהם ונתן את התורה לאחר עשרים ושישה דורות, לפי שאין העולם יכול להתקיים בלא תורה.
והרד"ק מבאר את הנוסח שבתהילים "זכר לעולם בריתו": הברית שכרת עם אברהם - הוא זכר אותה לעולם ולבניו אחריו, והדבר שהיה לו עמו, ההבטחה שהבטיחו, ציווה שתעמוד לאלף דור. ואפשרות נוספת: "ציווה" - גזר, כמו שגזר בברית בין הבתרים לתת לבניהם את ארץ כנען, שהבטחה זו תעמוד לאלף דור. ומדוע כאן נאמר "זכרו בריתו"? לפי שכאן הוא פונה אל העם ואומר להם: אתם צריכים לזכור את הברית הזאת, שה' נמצא עמכם באופן תמידי ומקיים את בריתו. הנה תראו את הבטחתו לתת את ארץ כנען, ואת הבטחתו להקים מלכות בית דוד, וכל ההבטחות שהבטיח לאבות הקדושים שיהיה עם ישראל ושיקבלו תורה - הנה הקדוש ברוך הוא זכר את בריתו, ולכן גם אתם זכרו אותה, את המחויבות שלכם לשמירת התורה והמצוות שנתן ה'.
אֲשֶׁר כָּרַת אֶת־אַבְרָהָם, וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִצְחָק׃ וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק, לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם׃
אומר הרד"ק: "אשר כרת את אברהם" - כמו שנאמר "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי". ואותה ברית ושבועה היו לצורך יצחק, ולא בעבור ישמעאל ולא בעבור בני קטורה, שהרי נאמר במפורש "כי ביצחק יקרא לך זרע". ומה למדנו מכאן? שאם מבטיח ה' דבר לזרעו של אברהם, אל יחשבו בני ישמעאל שהם בתוך החגיגה - ההבטחה הייתה לזרע, ומי נקרא זרע? יצחק.
והשבועה נאמרה גם בעקידת יצחק - "בי נשבעתי", ואף ליצחק עצמו נאמר "והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך". לישמעאל לא נאמר דבר כזה, אלא ליצחק בלבד. הרי שוב ביטוי לכך שהשבועה שנאמרה לאברהם אינה לכל זרעו אלא ליצחק דווקא, שאף אצלו יש חיזוק לשבועה: "והקימותי". ואותה ברית ושבועה העמיד ה' לחוק לבני ישראל, "ברית עולם" - לנצח, כיוון שעל הזרע המיוחד הייתה הברית והשבועה, ולא על עשיו ולא על ישמעאל. וכך אומר יצחק ליעקב: "ויתן לך את ברכת אברהם" - ולא מצאנו אצל עשיו ולא אצל ישמעאל שמישהו מהם העביר הלאה את ברכת אברהם. למדנו שברכת אברהם מיוחדת אך ורק ליצחק וליעקב ולבני ישראל, ולא לשאר האומות ולא לבני קטורה.
לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶרֶץ־כְּנָעַן, חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם׃
שימו לב, מדגיש המיוחס לרש"י: "אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק ויעמידה ליעקב" - כל שלושת האבות מוזכרים כאן, ועם כל אחד ואחד מהם נכרתה הברית "לאמר לך אתן את ארץ כנען חבל נחלתכם". ומהו "חבל"? חבל נחלתכם - אשר אתם נוחלים עכשיו, היא הארץ המובטחת.
בִּהְיוֹתְכֶם מְתֵי מִסְפָּר, כִּמְעַט וְגָרִים בָּהּ׃
"מתי" פירושו אנשי, כמו "עיר מתים" - אנשים. "מתי מספר" - כשהייתם אנשים מועטים. ולמה חשוב לומר זאת? אומר המיוחס לרש"י: שלא תחשוב שכבשנו את ארץ כנען משום שהיינו רבים וחזקים, שהגיעה לכאן אומה אדירה ואומה אדירה כובשת. מה פתאום - הרי בהיותכם מתי מספר הלכתם לגור בה.
ואם תאמר, גם אלף ויותר הוא מספר, מהו "מתי מספר"? לכך הוסיף "כמעט וגרים בה". ומבאר המיוחס לרש"י את העניין: אילו הייתי אומר למי שהוא יושב הארץ - לאברהם או ליצחק או ליעקב לבדם, אילו ישבו כאן קבע - "אני אתן לך את ארץ כנען", לא היה בכך פלא, שהרי הוא יושב כאן והוא חלק מן הארץ הזאת. אלא בוא וראה: ה' נשבע לתת להם את הארץ בשעה שהיו גרים בה - "חברון אשר גר שם אברהם ויצחק". גר פירושו גר, שהוא רק גר שם. תארו לעצמכם אדם שנסע נסיעה זמנית לאמריקה, והקדוש ברוך הוא מבטיח לו: אני אתן לך את אמריקה. אילו היה שם דור עשירי, ניחא, אבל הם אפילו בגדר גר תושב לא היו, אלא ממש גרים, הולכים מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר. וכן יעקב לא היה נטוע כאן, שהרי בבית לבן היה עשרים שנה.
וַיִּתְהַלְּכוּ מִגּוֹי אֶל־גּוֹי, וּמִמַּמְלָכָה אֶל־עַם אַחֵר׃
מדייק המיוחס לרש"י: לא נאמר "וילכו" אלא "ויתהלכו". וכבר הסברנו כמה פעמים את ההבדל בין לשון קל ללשון כבד - שדבר שנאמר בלשון קל נעשה בקלות, ומה שנאמר בלשון כבד נעשה בקושי ובכבדות. "רוצח" בקל, "מרצח" בכבד - בכל כוחו ובאופן עוצמתי; "שובר" ו"משבר" - הלשון הקלה קלה על מוצא הדיבור, ואילו "משבר" כבד על מוצא הדיבור וצריך להתאמץ לאומרו. אף כאן: "ויתהלכו" בא לומר שגם כאשר הלכו, לא היה זה בקלות, אלא באונס ובלית ברירה. יעקב אבינו קשה הייתה עליו מאוד פרידת הארץ, ורואים כמה מיהר לחזור כשיכול; ואברהם אבינו ירד בלית ברירה, והרמב"ן מוכיח ואומר דברים קשים על שעזב אברהם את הארץ, שהיה לו לבטוח בה'. קשה היה להם לעזוב - ה' הבטיח לי את הארץ, וזו הארץ הקדושה, ואני עוזב אותה כדי למצוא פרנסה במצרים מפני הרעב. לכן נאמר "ויתהלכו" ולא "וילכו": "וילכו" היינו שהלך בקלות, עזב, הוציא ויזה ונשאר שם באמריקה; אבל אצלם הקושי לעזוב היה גדול מאוד, והיו צריכים כאילו להתהלך בכוח ולהוציא את עצמם מן המקום הזה. ובדומה לזה מצאנו אצל אסתר: על שאר הנשים נאמר שבאו אל בית המלך, ואילו אצלה נאמר "ותילקח אסתר" - שנלקחה בעל כורחה, לא לקחה את עצמה, ולא הלכה עד שבאו ולקחוה, לומר לך שלא היה הדבר לרצונה.
לֹא־הִנִּיחַ לְאִישׁ לְעׇשְׁקָם, וַיּוֹכַח עֲלֵיהֶם מְלָכִים׃
אומר המצודת דוד: הדרך היא שאדם הנודד מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר הוא מן האנשים שאינם חשובים, לא מן הגבירים אלא מדלת העם, ודרכם של אלו שעושקים אותם - את זכויותיהם ואת רכושם, שהרי נווד אין לו זכויות. ואף על פי כן, בוא וראה: אף שהתהלכו מגוי אל גוי, לא הניח ה' לאיש לעשקם, ולא נתן לאנשי המקומות שאליהם הגיעו לעשוק אותם ולהעליל עליהם עלילות.
ויותר מזה - "ויוכח עליהם מלכים". מסביר המיוחס לרש"י: אפשר היה לומר שלא עשקום מפני שהחביאו את עצמם, שלא ראו אותם, שהלכו בצידי דרכים. לכך נאמר "ויוכח עליהם מלכים" - הרי שניסו לעשקם ולא הניח ה'. "לא הניח" אין פירושו שלא התחילו לעשקם, אלא שניסו והשם לא מסרם בידם. פרעה לאברהם, אבימלך ליצחק, לבן ושכם ליעקב - את כולם הוכיח הקדוש ברוך הוא: "השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך", "לא ידעתי כי אשתך היא", ועצר ה' את רחמם. ואצל יעקב, לבן ניסה כמה פעמים לעשקו, ונאמר "אלהי אבי... ויוכח אמש" - הקדוש ברוך הוא שמר עליו והזהיר את לבן מטוב ועד רע, ואף את הצאן שלקח לבן במרמה היו מלאכי השרת מעבירים מצאנו של לבן לעדריו של יעקב. הרי שניסו לעשקם וה' הצילם, ואף שהיו כנוודים לא הניח לאיש לעשקם, וכל מלך שניסה להצר להם הוכיחו ה' במכות קשות.
אַל־תִּגְּעוּ בִּמְשִׁיחָי, וּבִנְבִיאַי אַל־תָּרֵעוּ׃
פסוק זה הוא המשכו של "ויוכח עליהם מלכים" - מה הייתה התוכחה? "אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו". מסביר המיוחס לרש"י: אצל אברהם כתוב "וינגע ה' את פרעה", וכתיב "ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה ויאמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת"; וביעקב כתיב "ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה ויאמר לו השמר לך", ויעקב אומר ללבן "ויוכח אמש". ו"בנביאי אל תרעו" - "השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך".
מהו "במשיחי"? מבאר הרד"ק: גדוליי ונסיכיי. "משיח" הוא מי שנמשח בשמן המשחה, ואת מי היו מושחים? את מי שרצו להעלותו לגדולה. כל גדולה נעשתה במשיחה בשמן המשחה: מושחים את המלכים, וכלי בית המקדש היו עוברים משיחה שהיא הכשרתם, והכהן המוכיח את העם נקרא "הכהן המשיח" - משוח מלחמה, שהיה מוכיח את העם ואומר "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו". אם כן המשיחה מבטאת גדולה, ו"אל תגעו במשיחי" היינו בגדוליי ובנסיכיי - שהיו נכבדים אצל המלכים, אומר הרד"ק, כאילו היו מלכים משוחים.
וכך אתה רואה שבני חת אמרו לאברהם "נשיא אלהים אתה בתוכנו", אף שאברהם לא עמד בשום פריימריז ובשום בחירות. ואבימלך הולך אחרי יצחק כדי לכרות עמו ברית ושלום - ומי הוא יצחק? איזה מינוי קיבל, איזה תפקיד ואיזו שררה יש לו? אלא שהכירו בו כאיש אלוקים, וכן הכירו באברהם כאיש אלוקים. "נשיא אלהים אתה בתוכנו" אין פירושו שנתמנה לנשיא.
ואל תחשבו שנשיאות היא מציאה גדולה. בשעתו, כשרצה בן גוריון להיפטר מחיים ויצמן מיושב ראש הסוכנות היהודית ולא ידע כיצד, הקים במיוחד את מוסד הנשיאות - מקום ריק מתוכן, פומפוזיות בלבד, כדי שירגיש כאילו עשו ממנו משהו. פעם אמר שכל נשיא במדינת ישראל חייב לשאת עמו מטפחת באופן קבוע. שאלוהו למה, אמר: כדי שיהיה לו היכן לדחוף את האף. אל תתערב בשום דבר, קח מטפחת ותדחוף את האף שלך לשם. בארצות הברית הנשיא הוא הכל, על פיו יישק דבר, ואם הוא רוצה משהו הוא משגע את כולם (אף שצריך להיזהר שהקונגרס לא יהיה לעומתי), ואילו כאן - חתימה על חנינות, ואף זאת לפי רשימות שהוא מקבל ולא לפי הכרעתו, ותמונה אחת לארבעה חודשים בהשבעת ממשלה, ובזה מסתיים התפקיד. אצל אברהם לא היה כך: לא קיבל מינוי מאף אחד, ובכל זאת הכירו בו הכל - "נשיא אלהים אתה בתוכנו", נשיא אמיתי ולא נשיא דמה.
הפרק פותח בהבאת הארון אל האוהל שנטה לו דוד, ועזרא חוזר על הפרשה שבספר שמואל כדי ללמדנו שקודם שהלך העם לביתו סידר דוד את משמרות השיר והשירות לפני הארון. משם עוברים אנו למזמור "הודו לה' קראו בשמו", שמקורו כאן, ועיקרו שיר ושבח על הנפלאות שעשה ה' סביב הארון: העלילות בפלשתים, הפרות ששרו, והפרץ בעוזה. הקו המנחה בשינויי הנוסח בין כאן לבין תהילים הוא שכאן פונה דוד אל העם - "זרע ישראל", "זכרו בריתו" - לזכור את הברית ולשמור אותה. ובהמשך המזמור נזכרת הברית לאבות ונחלת הארץ, והדגש ש"בהיותכם מתי מספר כמעט וגרים בה" - לא בכוחנו זכינו בה אלא בהבטחת ה', והוא זה ששמר על האבות בנדודיהם: "לא הניח לאיש לעשקם ויוכח עליהם מלכים - אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו".