פתיחה: תיקון הטעות והעלאת הארון
פרק ט"ו בדברי הימים א' עוסק בהעלאת ארון ברית ה' מבית עובד אדום אל המקום שהכין לו דוד בעיר דוד. זהו הניסיון השני של דוד, לאחר שבפעם הראשונה נכשלו והרכיבו את הארון על העגלה ונענש עוזה. כאן דוד לומד את טעותו, חוזר אל הכתוב בתורה, ומעמיד את כל סדר ההעלאה כדין: לוויים, כתף, מוטות, כהנים, משוררים ושוערים. עזרא מאריך כאן בכל מה שנכתב בקיצור בספר שמואל ב', וכדרכו של המלבי"ם, עיקר העיון הוא בתוספת ובשוני שבין הספרים.
מקום קבע לארון (פסוק א)
וַיַּעַשׂ־לוֹ בָתִּים בְּעִיר דָּוִיד וַיָּכֶן מָקוֹם לַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֶּט־לוֹ אֹהֶל׃
דוד הכין מקום לצורך הארון ומעליו פרס אוהל. מסביר המלבי"ם: "ויכן מקום" הכוונה שבנה מקום, בניין אבנים. ואם זהו בניין אבנים, מה צורך באוהל? האוהל בא לקרות מלמעלה, שפרסו יריעות מעליו. עד עכשיו היה הארון מתהלך באוהל ובמשכן, כלומר במקום נייד ומתפרק, ואילו כעת כבר יש לו מקום של אבנים, ומכל מקום מעליו אוהל.
"כי אם הלוויים" - לימוד המצווה לדורות (פסוק ב)
אָז אָמַר דָּוִיד לֹא לָשֵׂאת אֶת־אֲרוֹן הָאֱלֹהִים כִּי אִם־הַלְוִיִּם כִּי־בָם בָּחַר יְהֹוָה לָשֵׂאת אֶת־אֲרוֹן יְהֹוָה וּלְשָׁרְתוֹ עַד־עוֹלָם׃
כמו שאומר המיוחס לרש"י: בלוויים בחר ה' ולא בעגלה. בפעם הקודמת הביאו את הארון בעגלה, ואז נענש עוזה, וכפי שדוד עצמו אומר בהמשך: "כי למבראשונה לא אתם, פרץ ה' אלוקינו בנו כי לא דרשנוהו כמשפט" - בתחילה לא לקחנו את הארון כהוגן, הרכבנו אותו על העגלה ולא דרשנו כמשפט, ולכן פרץ בנו הפרץ בעוזה.
וכך מבאר המלבי"ם, וכבר ראינו זאת לעיל, שהיו להם כמה חטאים: א', עצם העניין שעוזה ואחיו נשאו את הארון בכתף מבית אבינדב אל העגלה, והם לא היו לוויים. ב', הם נשאו אותו בידיים, ואילו הארון נישא במוטות ולא בידיים, צריך לשאת אותו בבדים. ג', לאחר מכן הניחו אותו על העגלה. לכן הוא אומר להם כעת: לא לשאת כי אם הלוויים - לא ישראלים כמו שטעינו אז, אלא דווקא הלוויים.
והסברנו שדוד המלך טעה בתחילה, מכיוון שחשב שרק בהיות הארון במדבר הוא נישא על ידי הלוויים, אבל לאחר מכן אין הקפדה זו. שהרי במדבר ראינו שנשאו אותו רק בני קהת, ומכאן למד דוד שאין זו מצווה מוכרחת. וכעת הבין שטעה. שהרי בפרשת עקב כתוב: "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה' לעמוד לפני ה' עד היום הזה, על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו". מכאן רואים שמצוות נשיאת הארון מוטלת על כל בני לוי, ומה שראינו שבני קהת הובדלו - זה רק "בעת ההיא", כשהיו במדבר, ואז הייתה המצווה ייחודית לבני קהת; אבל לאחר מכן כל הלוויים יכולים לשאת את הארון.
ועוד למד משם לתקן את טעותו ולהבין שהנשיאה בכתף אינה מצווה זמנית לזמן המדבר בלבד, שהרי באותו פסוק נאמר שנשיאת הארון היא "לעמוד לפני ה'... עד היום הזה" - נושאים את הארון בכתף בני לוי עד היום הזה. ולכן אמר: "בם בחר ה' לשאת את ארון האלוקים ולשרתו עד עולם" - לא כמו שחשבתי בתחילה שנשיאת הארון היא רק במדבר, אלא עד עולם זה צריך להיות דווקא על ידי הלוויים. זו מצווה לדורות.
הקהלה ואסיפה - ההבדל שבלשון (פסוקים ג-ד)
וַיַּקְהֵל דָּוִיד אֶת־כׇּל־יִשְׂרָאֵל אֶל־יְרוּשָׁלָ͏ִם לְהַעֲלוֹת אֶת־אֲרוֹן יְהֹוָה אֶל־מְקוֹמוֹ אֲשֶׁר־הֵכִין לוֹ׃ וַיֶּאֱסֹף דָּוִיד אֶת־בְּנֵי אַהֲרֹן וְאֶת־הַלְוִיִּם׃
דוד מקהיל את כל ישראל לירושלים להעלות את הארון אל מקומו. היכן היה הארון? ראינו - בבית עובד אדום הגיתי. בהתחלה פחד דוד: מי ייקח אליו את הארון הנורא הזה שיש בו חשש מיתה. אבל לאחר מכן כשראה שאדרבה יש בו ברכה גדולה, כבבית עובד אדום שילדו כלותיו ובנותיו שישה בכרס אחת, הבין שכאשר נוהגים בארון בכבוד יש בו ברכה ויש בו שפע. ולכן כעת הוא הולך להעלותו מבית עובד אדום.
המלבי"ם כדרכו עומד על הדקדוק: מדוע "ויקהל" את כל ישראל ו"ויאסוף" את בני אהרון? אומר המלבי"ם, וכבר ביאר זאת במקומות אחרים: המקהיל - על ידי קול וכרוז, וזה לכל ישראל, שמוציאים קול וכרוז שהמלך קורא לכולם להגיע לירושלים. אבל הלוויים באים מעצמם, ודוד אוסף אותם אליו כדי לדבר עימם, שהרי הם רואים בעצמם שיש צורך להכניס את הארון, ולכן זו רק אסיפה כדי לדבר עימהם.
משפחות הלוויים והשרים שבראשם (פסוקים ה-י)
לִבְנֵי קְהָת אוּרִיאֵל הַשָּׂר וְאֶחָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים׃
"ואחיו" - היינו חבריו ובני משפחתו. ומי הם בני קהת? עמרם, יצהר, חברון ועוזיאל. עמרם ויצהר היו משפחה אחת, חברון לבדם, אומר המלבי"ם, ומעוזיאל יצאו שתי משפחות: עוזיאל ואליצפן בנו. ומגרשון וממררי - לכל אחד משפחה אחת.
לִבְנֵי מְרָרִי עֲשָׂיָה הַשָּׂר וְאֶחָיו מָאתַיִם וְעֶשְׂרִים׃ לִבְנֵי גֵּרְשׁוֹם יוֹאֵל הַשָּׂר וְאֶחָיו מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים׃ לִבְנֵי אֱלִיצָפָן שְׁמַעְיָה הַשָּׂר וְאֶחָיו מָאתָיִם׃ לִבְנֵי חֶבְרוֹן אֱלִיאֵל הַשָּׂר וְאֶחָיו שְׁמוֹנִים׃ לִבְנֵי עֻזִּיאֵל עַמִּינָדָב הַשָּׂר וְאֶחָיו מֵאָה וּשְׁנֵים עָשָׂר׃
קריאת הכהנים לכיסוי הארון (פסוק יא)
וַיִּקְרָא דָוִיד לְצָדוֹק וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם לְאוּרִיאֵל עֲשָׂיָה וְיוֹאֵל שְׁמַעְיָה וֶאֱלִיאֵל וְעַמִּינָדָב׃
למה קרא לצדוק ולאביתר? אומר המלבי"ם: הכהנים היו צריכים לכסות את הארון בפרוכת, בכיסוי עור תחש ובבגד כליל תכלת, כמו שמופיע בבמדבר, ורק לאחר מכן נושאים אותו הלוויים. לא היו נושאים אותו כשהוא גלוי.
"לא דרשנוהו כמשפט" - וידויו של דוד (פסוקים יב-יג)
וַיֹּאמֶר לָהֶם אַתֶּם רָאשֵׁי הָאָבוֹת לַלְוִיִּם הִתְקַדְּשׁוּ אַתֶּם וַאֲחֵיכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֵת אֲרוֹן יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־הֲכִינוֹתִי לוֹ׃
"אל הכינותי לו" - אומר הרד"ק שזה לשון קצרה, כמו "אל המקום אשר הכינותי לו", ומביא דוגמאות נוספות בתנ"ך של התבטאות בלשון קצרה.
כִּי לְמַבָּרִאשׁוֹנָה לֹא אַתֶּם פָּרַץ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בָּנוּ כִּי־לֹא דְרַשְׁנֻהוּ כַּמִּשְׁפָּט׃
"כי למבראשונה לא אתם" - בתחילה, כשנשאנו אותו מבית אבינדב, לא אתם נשאתם אותו, וזו הייתה הסיבה שפרץ ה' אלוקינו בנו. "כי לא דרשנוהו כמשפט" - המשפט לאלוקים הוא כמו שכתוב בתורת משה, שישאו אותו הלוויים בכתפם ובמוטות, כדברי הרד"ק. ואם כן אומר להם דוד: ראו שבראשונה טעינו במה שנהגנו שלא אתם נשאתם אותו, ולכן פרץ ה' בנו, ועכשיו אתם תשאוהו. והמלבי"ם מסביר שהמילה "והעליתם" חוזרת גם על ההמשך: "והעליתם את ארון ה'... כי למבראשונה לא אתם" - לא אתם העליתם; המילה "העליתם" משמשת לשני חלקי המשפט.
הנשיאה בכתף ובמוטות (פסוקים יד-טו)
וַיִּתְקַדְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְהַעֲלוֹת אֶת־אֲרוֹן יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃ וַיִּשְׂאוּ בְנֵי־הַלְוִיִּם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה כִּדְבַר יְהֹוָה בִּכְתֵפָם בַּמֹּטוֹת עֲלֵיהֶם׃
הלוויים נושאים את הארון בכתפם - ואומר המיוחס לרש"י שאין הכוונה ממש בכתף אלא במוטות שבהם אוחזים את הארון. "בכתפם" - ולא בעגלה. והמצודת דוד מסביר שאין הכוונה בכתפם ממש אלא בבגדים ששמו עליהם על כתפם. "במוטות" - ולא כבתחילה, שנשאוהו מבית אבינדב שלא במוטות, כדברי המלבי"ם; כעת זה במוטות.
"להרים בקול לשמחה" - כלי השיר (פסוק טז)
וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְשָׂרֵי הַלְוִיִּם לְהַעֲמִיד אֶת־אֲחֵיהֶם הַמְשֹׁרְרִים בִּכְלֵי־שִׁיר נְבָלִים וְכִנֹּרוֹת וּמְצִלְתָּיִם מַשְׁמִיעִים לְהָרִים־בְּקוֹל לְשִׂמְחָה׃
הלוויים משוררים כדי לקחת את הארון תוך כדי ריקוד ושמחה. אומר המצודת דוד: "משמיעים" - שמשמיעים קול גדול, וקוראים "ומצילתיים משמיעים" יחד, אף שיש אתנחתא במצילתיים, כמו "בצלצלי שמע". ומה הן המצילתיים? שתי צלחות עשויות נחושת שמקישים אותן זו בזו, כמו שאנחנו מכירים בשפה המדוברת; הן היו גדולות מאוד וקולן היה קול גדול.
או שהכוונה, אומר המלבי"ם, ב"להרים בקול" - להרים את הלבבות על ידי קול ושמחה. כלומר לעורר את האנשים ולרומם אותם על ידי קול גדול, שמכוח הפעולות נמשכים הלבבות.
המשוררים והמשנים (פסוקים יז-יח)
וַיַּעֲמִידוּ הַלְוִיִּם אֵת הֵימָן בֶּן־יוֹאֵל וּמִן־אֶחָיו אָסָף בֶּן־בֶּרֶכְיָהוּ וּמִן־בְּנֵי מְרָרִי אֲחֵיהֶם אֵיתָן בֶּן־קוּשָׁיָהוּ׃
הימן היה מבני קהת, אסף מבני גרשון, ואיתן מבני מררי - כפי שהוזכרו לעיל.
וְעִמָּהֶם אֲחֵיהֶם הַמִּשְׁנִים זְכַרְיָהוּ בֵּן וְיַעֲזִיאֵל וּשְׁמִירָמוֹת וִיחִיאֵל וְעֻנִּי אֱלִיאָב וּבְנָיָהוּ וּמַעֲשֵׂיָהוּ וּמַתִּתְיָהוּ וֶאֱלִיפְלֵהוּ וּמִקְנֵיָהוּ וְעֹבֵד אֱדֹם וִיעִיאֵל הַשֹּׁעֲרִים׃
"אחיהם המשנים" - אלה שהיו משנים לשוערים, כלומר בדרגה שנייה להם. אומר הרד"ק: "המשנים" - שניים להם, כמו משנה למלך.
וכאן יש דבר משונה בפסוק: "זכריהו בן" - בן מי? רוב המפרשים מסבירים שכך היה שמו: זכריהו בן. ועל פי זה מסביר הרד"ק את הכתוב בתהילים "למנצח על מות לבן" - שהמשורר ניגן אותו מזמור שעשה דוד על מות גוליית ונוס פלשתים, ו"לבן" היינו אותו בן שמוזכר כאן, ששמו היה בן. ואם כן, מי שקורא לבנו "בן", כמקובל אצל אחינו החילונים, שנדע שזה שם מן המקראות.
אבל המלבי"ם חולק על שאר המפרשים ואומר: "זכריה בן יעזיאל" - יעזיאל אביו. הוא מבין ש"בן" הוא תואר ולא שם פרטי, והפסוק מתאר שזכריה היה בנו של יעזיאל.
שוערים שנעשו משוררים
כל אלו המשוררים והשוערים הם שהביאו כעת את הארון. השוערים - אלה שעד עכשיו היו שוערים במשכן - כעת משוררים לפני הארון. הלוויים יש להם שני תפקידים: הם אחראים על שמירת בית המקדש ועל פתיחת השערים, וזה תפקיד השוערים, והם גם המשוררים - כנגד חמש עשרה מעלות שעליהן עומדים הלוויים ומשוררים בשעת הקרבת הקורבנות. אומר המיוחס לרש"י: במשכן שילה היו שוערים, אבל בדרך לא היו צריכים שוערים, ולכן הם היו משוררים, חוץ משניים - ברכיה ואלקנה. כל זה היה בדרך, אבל כאשר נח הארון היו גם משוררים וגם שוערים.
וְהַמְשֹׁרְרִים הֵימָן אָסָף וְאֵיתָן בִּמְצִלְתַּיִם נְחֹשֶׁת לְהַשְׁמִיעַ׃
הימן, אסף ואיתן היו ממונים גם על המצילתיים, והקישו בהן כדי להשמיע קול גדול.
מדוע מותר היה לשוערים לשורר
מן השוערים שהוזכרו בפסוק י"ח, אומר המלבי"ם, חציים ניגנו בנבלים על עלמות וחציים בכינורות על השמינית - שהם סוגים של מיני ניגונים, או שהם כלי שיר כדברי יש מפרשים. ועזזיה לא הוזכר בתחילה מפני שלא היה מן השוערים.
אלא שיש כאן קושי, אומר המלבי"ם: הרי יש לנו הלכה שאסור לשוערים לסייע למשוררים, ושוער ששורר או משורר ששיער חייב מיתה. ואיך כאן אנו רואים שהשוערים הולכים ומנגנים? אלא שכאן לא היה שיר של עבודה בבית המקדש. כאן לא מדובר על העבודה במקדש אלא על הכנסת הארון, ובזה אין בעיה שגם המשוררים וגם השוערים כולם ינגנו. האיסור הוא להחליף את המלאכות בבית המקדש בלבד.
ומוסיף המלבי"ם ראיה: הנה על פי הדין אין מוסיפים על שישה נבלים ואין פוחתים מתשעה כינורות, וכאן היו שמונה נבלים ושישה כינורות; והצלצל אחד בלבד, וכאן היו המצילתיים שלושה. מכאן למדת שאין כאן הקפדה על המספר, כי אין זה חלק מן העבודה אלא דרך כבוד לארון להעלותו. ומשום כך לא הקפידו שהשוערים ישוררו ולא הקפידו על מספר כלי הנגינה.
סוגי הכלים: עלמות ושמינית (פסוקים כ-כא)
וּזְכַרְיָה וַעֲזִיאֵל וּשְׁמִירָמוֹת וִיחִיאֵל וְעֻנִּי וֶאֱלִיאָב וּמַעֲשֵׂיָהוּ וּבְנָיָהוּ בִּנְבָלִים עַל־עֲלָמוֹת׃
כל אלה המוזכרים כאן ניגנו בנבלים "על עלמות", כלומר על כלי שיר שנקרא עלמות, כמו "למנצח על עלמות" - סוג של כלי נגינה שהיה מקובל בזמנם. ואומר המיוחס לרש"י שאלה המוזכרים בפסוק למעלה היו שוערים, וכעת עשה אותם דוד למשוררים.
וּמַתִּתְיָהוּ וֶאֱלִיפְלֵהוּ וּמִקְנֵיָהוּ וְעֹבֵד אֱדֹם וִיעִיאֵל וַעֲזַזְיָהוּ בְּכִנֹּרוֹת עַל־הַשְּׁמִינִית לְנַצֵּחַ׃
מסביר המיוחס לרש"י שזה כלי נגינה שעליו היו מנגנים את המזמורים "למנצח על השמינית". ולמה נקרא שמינית? אומר המצודת דוד: מפני שהיה זה סוג של כינור שהיו בו שמונה נימין. ומהו "לנצח"? מסביר מצודת דוד שהמנגנים נקראים מנצחים מפני שהם מתנצחים זה עם זה - כל אחד מגביה את קולו יותר, כמין מלחמה שכל אחד רוצה לנצח בה, ולכן נקראים מנצחים, שמתנצחים זה עם זה בהרמת הקול ובהכרעת הנעימה.
כנניהו - המנצח על המשא (פסוק כב)
וּכְנַנְיָהוּ שַׂר־הַלְוִיִּם בְּמַשָּׂא יָסֹר בַּמַּשָּׂא כִּי מֵבִין הוּא׃
במה היה שר? מסביר המיוחס לרש"י: במשא, בנשיאות השיר. ו"יסור במשא" - היה מייסר ומוכיח אותם על המשא בניגון נעימות שיר, כלומר מדריך אותם: עכשיו צריך להגביה את הקול, עכשיו להנמיך. זו כוונת "משא" - אם צריך לשאת ולהגביה את קולם או להנמיכו. "כי מבין הוא" - שהיה מבין בתחום הנגינה, בנשיאות הניגון.
ומביא ראיה שהביטוי "מבין" נופל על אדם המבין במוזיקה: "ויהי מספרם עם אחיהם מלמדי שיר לה' כל המבין" - אלה שהיו מלמדים את השיר ואת הנגינות נקראו "המבין", אדם שיש לו הבנה בתחום הזה. וכן "ויפילו גורלות מבין עם תלמיד" - גם שם "מבין" הכוונה לאנשים המבינים בחוכמת המוזיקה.
המלבי"ם מסביר: "וכנניהו שר הלוויים במשא" - היה שר על הלוויים המשוררים בפיהם, והשיר נקרא משא, שהיו נושאים בו בשיר דברי תהילה, משל ומליצה, ולכן נקרא משא, ולא במובן של סחיבת משא על הכתפיים. ו"יסור במשא" - לדעת המלבי"ם אין זה מלשון לייסר אלא מלשון לֶאֱסֹר: היה אוסר את קשר המשוררים, שעל פיו היו מתחילים ועל פיו מסיימים.
וזה מובן היטב: ההבדל בין צרימה לבין סימפוניה הוא המנצח. כל אחד מנגן איך שבא לו - נוצרת צרימה; ברגע שיש מנצח - יש סימפוניה. המנצח אומר לכולם מתי להתחיל ומתי לסיים, זה יגביה וזה ינמיך, זה ייכנס וזה יישב. על ידי כן הוא "אוסר" את כולם, כלומר קושר אותם לחבורה אחת, שתהיה סימפוניה שלמה; ואם לא, כל אחד נכנס ועושה כרצונו, וזה נשמע בהתאם.
והמלבי"ם מביא דוגמה ללשון זו: "מי יאסור המלחמה" - וכי יש שם איסור והיתר? אלא זה לשון קשירה: מי עורך את המלחמה וקושר את כל הצבאות יחד. וכמו אותה אנקדוטה על אדם שנכנס לרכבת עם כלב ושאל את האחראי האם יש בעיה, ואמר לו: אסור - מותר, מותר - אסור. אסור, כלומר קשור - מותר לך; אבל אם הוא מותר, כלומר אינו קשור - אסור לך. והנמשל: המילה "אסור" משמשת גם במשמעות איסור וגם במשמעות קשירה, ו"מותר" גם במשמעות התרת הקשר וגם במשמעות היתר. וכשם שבמוזיקה צריך מי שיקשור את הנגנים להרמוניה אחת, כך במלחמה: אם הלוחמים מאוגדים - מנצחים את הקרב; ואם לא, חלילה חרב איש ברעהו, שזה אינו יודע שהכוח בא מכיוון זה והשני אינו יודע שמפתיעים מכאן, ועלול לירות באחיו ובחבריו. לכן צריך מישהו שיערוך את המלחמה ויקשור את כל הגדודים יחד.
שוערים לארון - שמירה מלפנים ומאחור (פסוקים כג-כד)
וּבֶרֶכְיָה וְאֶלְקָנָה שֹׁעֲרִים לָאָרוֹן׃
וּשְׁבַנְיָהוּ וְיוֹשָׁפָט וּנְתַנְאֵל וַעֲמָשַׂי וּזְכַרְיָהוּ וּבְנָיָהוּ וֶאֱלִיעֶזֶר הַכֹּהֲנִים מַחְצְרִים בַּחֲצֹצְרוֹת לִפְנֵי אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְעֹבֵד אֱדֹם וִיחִיָּה שֹׁעֲרִים לָאָרוֹן׃
המלבי"ם מסביר: הלוויים היו הולכים אחרי הארון, ושבעה כהנים בחצוצרות היו הולכים לפניו - כמו בשעת כיבוש יריחו, ששבעה כהנים הלכו בשופרות היובלים לפני הארון, אף כאן "מחצרים בחצוצרות". ושני שוערים מן הלוויים היו הולכים אחרי הארון, הם ברכיה ואלקנה, והם היו מפסיקים בין הארון לבין הלוויים כדי שהלוויים לא יתקרבו אליו.
ולפי זה אין לפרש כמצודת דוד, שדוד לקח את אלה שהיו עד עכשיו שוערים והפכם למשוררים, אלא כעת לארון עצמו היו שוערים. וכשם שהשוער דואג שלא תחרוג מגבולך ולא תיכנס לשער שעליו הוא מופקד, כך כאן: בשעה שלקחו את הארון היה צריך שמירה מלפניו ומאחריו, שלא "ייכנסו לשער" במרכאות, כלומר שלא יתקרבו אל הארון. שני הכהנים עובד אדום ויחיה היו שוערים לארון מלפניו, וברכיה ואלקנה שוערים לארון מאחוריו - אלה שומרים מכאן ואלה מכאן, כדי שלא יקרה הפעם מה שקרה בפעם הקודמת, שאחד התקרב ושלח ידו בארון כפי שעשה עוזה, וראינו שזה לא הסתיים בטוב.
"מחצצרים" שקוראים "מחצרים"
הרד"ק עומד על כך שהמילה כתובה "מחצצרים" והקרי "מחצרים", ואומר: אל תתפלא, ומביא דוגמאות שבהן מופיעה אות פעמיים בכתיב אך נקראת פעם אחת. הדוגמה הראשונה - יששכר; בשונה מאחינו החסידים שקוראים "ישסכר", שהוא ודאי עיוות ושיבוש, כמו עוד כמה דוגמאות בקריאה החסידית שמהוות עיוות ושיבוש.
פעם היה הרב מבריסק בבית כנסת של חסידים, ולפתע העיר לבעל הקורא. מה קרה? זה היה בפרשת פנחס: "אשר הֻכָּה ביום המגפה", והלה קרא "אשר היכה". שהרי אצל החסידים ה"או" הופכת ל"אוי" - כמו שהרב עובדיה היה מדגים: "לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו", וכך החסידים קוראים "לא תותירי ממיני עד בויקר". אמרו לו: הרי הרב נמצא כאן כבר חודש, למה רק עכשיו העיר? אמר להם: כי עכשיו זה שינוי משמעות. "הוכה" - שהוכה על ידי אחר, "היכה" - בלשון מפעיל, שהוא היכה מישהו אחר. עד עכשיו אתם קוראים בשינוי - זו הקריאה שלכם; אבל לקרוא בשינוי שמשבש את המשמעות עצמה, זה כבר משמעותי מאוד. ויש עוד הרבה מקומות של שינוי משמעות, אך נניח לזה.
על כל פנים לענייננו: למה קוראים "מחצרים" אף שכתוב "מחצצרים"? כמו יששכר, שקוראים יששכר ולא ישסכר. דוגמה נוספת: "ומחייאל ילד את מתושאל" - כתוב בשני יודי"ן ואנו קוראים ביו"ד אחת. וכן ירעיה ושלמיה, שנכתבים בשני יודי"ן ונקראים ביו"ד אחת. אף כאן "מחצצרים" - צד"י אחת נופלת, וקוראים "מחצרים".
ועוד: המצודת דוד שם לב שמוזכר כאן עובד אדום, שראינו אותו לעיל כמי ששמר על הארון - עובד אדום הגיתי. וכאן הוא מופיע כחלק מן הלוויים, בעוד שלא ידוע לנו שעובד אדום הגיתי היה לוי, וגם לא נכתב כאן "הגיתי" כדרך שהוא מוזכר תמיד. ועל כן הוא אומר: אולי הוא אחר ואינו האמור למעלה, ושמא זהו עובד אדום אחר שכך היה שמו.
ההעלאה בשמחה - וריבוי הפרטים אצל עזרא (פסוק כה)
וַיְהִי דָוִיד וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׂרֵי הָאֲלָפִים הַהֹלְכִים לְהַעֲלוֹת אֶת־אֲרוֹן בְּרִית־יְהֹוָה מִן־בֵּית עֹבֵד־אֱדֹם בְּשִׂמְחָה׃
אומר המלבי"ם: כל מה שראינו עד עכשיו הוא תוספת על מה שכתוב בשמואל ב'. וכדרכנו, המלבי"ם אינו עומד על פשט המקראות, שהרי את זה כבר למדנו בשמואל ב', אלא על השוני ועל התוספת שעזרא מוסיף כאן. בשמואל נאמר בקיצור: "וילך דוד ויעל את ארון האלוקים מבית עובד אדום עיר דוד בשמחה", ואילו כאן עזרא מרחיב: איך הייתה השמחה, מי ניגנו וכמה, מי היו השוערים, מי היו המנגנים, מי היה אחראי עליהם ומה שמותיהם - כל זה אינו מוזכר כלל בשמואל ב'.
"בעזור האלוהים" והקורבנות (פסוק כו)
וַיְהִי בֶּעְזֹר הָאֱלֹהִים אֶת־הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית־יְהֹוָה וַיִּזְבְּחוּ שִׁבְעָה־פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים׃
מסביר המצודת דוד: היות שעזרם האלוקים. ובמה עזרם? שהרי בפעם הקודמת כשהביאו את הארון היכה בהם ה' ופרץ פרץ בעוזה; ואף כתוב שהארון היה מכלה בלוויים, ומשום כך שבט הקהתי היו מועטים משאר משפחות הלוויים. והפעם "בעזור האלוקים" - ה' סייע בידם ולא נכשלו כשנשאו את הארון, ולכן הקריבו את הקורבנות הללו. וזאת חוץ מהשור והמריא שזבחו כל שישה צעדים, המופיע בשמואל ב', כפי שמבאר המצודת דוד.
והמלבי"ם מסביר: בשמואל כתוב "ויהי כי צעדו נושאי ארון ברית ה' שישה צעדים ויזבח שור ומריא" - בכל שישה צעדים היו עוצרים, שוחטים שור ומריא ומקריבים קורבן. בא עזרא והוסיף שבכל הסדר הלכו שש פעמים שישה צעדים, ובסך הכל הקריבו שבעה פרים ושבעה אילים, כמו שחז"ל מפרשים.
לבושו של דוד (פסוקים כז-כח)
וְדָוִיד מְכֻרְבָּל בִּמְעִיל בּוּץ וְכׇל־הַלְוִיִּם הַנֹּשְׂאִים אֶת־הָאָרוֹן וְהַמְשֹׁרְרִים וּכְנַנְיָה הַשַּׂר הַמַּשָּׂא הַמְשֹׁרְרִים וְעַל־דָּוִיד אֵפוֹד בָּד׃
"מכורבל" - מלובש, כמו שכתוב בדניאל "בכרבלתהון", שהכוונה בלבושם המיוחד, לבוש מפואר, כמו כרבולת של תרנגולת. וכל הלוויים אף הם היו מכורבלים במעיל בוץ. ולמה היה דוד במעיל בוץ? מסביר המיוחס לרש"י: כיוון שדוד היה משורר כמו הלוויים, לבש גם הוא מלבוש כלוויים. ומביא ראיה מעניינת, ומדגיש "להבדיל": מנהג מלכים ושרים של עכו"ם, כשהם אוכלים עם הכהנים שלהם הם מתלבשים כמו הכהנים שלהם. אף כאן, להבדיל אלף הבדלות, כשדוד משורר ומזמר עם הלוויים הוא מתלבש בלבוש הלוויים, שהוא לבוש בוץ.
"ועל דוד אפוד בד" - חוץ מזה היה עליו אפוד בד כמו האפוד של אהרון. מהו האפוד? הוא דומה מאוד לציצית שלנו היום, אלא שהיה מתארך ממש, אולי עד הברכיים ואף נמוך יותר. אין זה בגד שלובשים ממש, אלא מין רצועה שמכניסים בה את הראש והיא חופה מלפנים ומאחור, כמו הציצית שלנו, שאינה סגורה מן הצדדים. וכזה היה אפודו של אהרון: כמין שני לבדין, אחד לפנים ואחד לאחור, מגיע עד מותניו, והאזור היה ארוג ממנו, וכדי שלא ינוע ולא יפריע היו קושרים בחגור זה.
הרד"ק מסביר: "וכנניה השר המשא" - חסר הנסמך; היה צריך להיכתב "וכנניה השר, שר המשא", שהיה אחראי על המשא, אלא שהלשון מקצרת. וכן "הארון הברית" במקום "הארון, ארון הברית" - משמיטים פעם אחת את המילה ארון, ויש עוד הרבה דוגמאות מסוג זה.
וְכׇל־יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת־אֲרוֹן בְּרִית־יְהֹוָה בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר וּבַחֲצֹצְרוֹת וּבִמְצִלְתָּיִם מַשְׁמִעִים בִּנְבָלִים וְכִנֹּרוֹת׃
המלבי"ם מבאר שבספר שמואל מופיעים שלושה עניינים שבהם התייחד דוד: א', בגופו - שרץ בכל עוז לפני הארון. ב', במלבושיו - שהיה חגור אפוד בד כלבוש הכהנים ולא לבוש המלך. ג', שהשתתף עם כלל ישראל שהעלו את הארון בתרועה ובקול שופר. את כל זה לא היה עזרא צריך לכתוב, שהרי כבר מופיע בהרחבה בשמואל; רק כעת הוא מוסיף ומפרש את סוג לבושו של דוד, שהלך מכורבל ומעוטף במעיל בוץ, כדרך שהיו מעוטפים הלוויים נושאי הארון והלוויים המשוררים, וחוץ מזה היה עליו אפוד בד כלבוש הכהנים.
ועוד מוסיף: "תרועה וקול שופר" כבר מופיע בשמואל, אבל על החצוצרות והמצילתיים והנבלים והכינורות מספר לנו עזרא כאן - שגם ישראל יודעי נגן היו מנגנים. כלומר אל תחשוב שרק הלוויים, שזה היה תפקידם בניגון ובשירה, אלא כל ישראל שהיה יודע לנגן הצטרף עימהם.
מיכל בת שאול (פסוק כט)
וַיְהִי אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה בָּא עַד־עִיר דָּוִיד וּמִיכַל בַּת־שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת־הַמֶּלֶךְ דָּוִיד מְרַקֵּד וּמְשַׂחֵק וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ׃
עזרא מסיים את הפרק בסיפור מיכל בת שאול, שראתה את דוד מרקד ומשחק, ותוך כדי הריקוד הוגבהו בגדיו ונגלו שוקיו, ועל ידי כן בזתה לו בליבה.
אומר המיוחס לרש"י, וכבר הזכרנו כמה פעמים שהוא נוקט בקו שכל ספר דברי הימים נכתב לכבודו של דוד: ומשום כך אין עזרא מזכיר מה אמרה מיכל לדוד, כי יש בזה ביזיון לו. שהרי בשמואל כתוב שאמרה לו בציניות: "מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהיגלות נגלות אחד הריקים" - ויש בזה זילותו של דוד, ולכן עזרא מדלג על דבריה. אבל את עצם העניין שבזתה לו בליבה הוא כן מזכיר; רק את הקלון שבדבריה הוא חוסך מדוד המלך. ובעקבות זה כתוב שדוד בא ובירך את ביתו, והיא לא נתברכה, ולאחר מכן לא היה למיכל בת שאול ולד עד יום מותה. וחז"ל שואלים: הרי ראינו שכן היה לה ולד? ומשיבים שזה היה קודם לכן, אבל מאותו עניין ואילך לא היה לה ולד.
המלבי"ם עומד על שני שינויים בין הספרים. האחד: כאן כתוב "בא עד עיר דוד", ובשמואל "בא עיר דוד". "בא עיר דוד" משמעו שהגיע לעיר, ו"בא עד עיר דוד" משמעו שהיה קרוב לעיר, עד לפניה. ומסביר שאף ששם כתוב "בא עיר דוד", עזרא פירש "עד עיר דוד" - שכבר מרחוק ראתה אותו, עוד לפני שהגיע לעיר, וכבר אז בזתה לו בליבה.
והשוני השני: שם כתוב "מפזז ומכרכר", ובא עזרא ופירש "מרקד ומשחק". ולפי דרכו של המיוחס לרש"י מובן השינוי: "מפזז ומכרכר" נשמע לשון מבזה יותר מאשר "מרקד ומשחק", ולכן נקט לשון מכובדת יותר כלפי דוד, שהרי ספר דברי הימים לכבודו של דוד בא. ו"מכרכר", כבר הסברנו, הוא מעין הכרכרה שכשהיא נוסעת היא מקפצת - אף הוא היה מקפץ כמו הכרכרה המקפצת.
לסיכום:
פרק ט"ו הוא פרק של תיקון. דוד חוזר אל "המשפט" שבתורת משה: הלוויים דווקא, בכתף ובמוטות, כהנים מכסים את הארון ושוערים שומרים מלפנים ומאחור שלא יתקרב אדם. ומתוך כך "ויהי בעזור האלוהים" - הפעם לא נכשלו. עזרא מרחיב כאן את מה שבשמואל נאמר בקיצור: פירוט המשפחות והשרים, המשוררים והשוערים, הנבלים והכינורות והמצילתיים, וכנניהו שקושר את כל המשוררים לחבורה אחת "כי מבין הוא". ולבסוף סיפור מיכל, שעזרא מספרו בלשון מרוככת ומכובדת, כדרכו של ספר דברי הימים שבא לכבודו של דוד. המסר העובר בפרק כולו: כבוד שמים אינו נמדד ברגש ובשמחה בלבד, אלא בשמחה הנתונה בתוך גדרי ההלכה והסדר - ואז אדרבה, במקום פרץ יש עזר וברכה.