פרק י"ד בדברי הימים א מביא בפנינו שלושה עניינים: בניית ביתו של דוד בעזרת חירם מלך צור, רשימת הבנים שנולדו לו בירושלים, ושתי מערכות המלחמה כנגד פלשתים שהתעוררו כששמעו כי נמשח דוד למלך על כל ישראל. נעבור על הפסוקים לפי סדרם, עם ביאורי המלבי"ם, המיוחס לרש"י והמצודות, ונראה כיצד עזרא בספר דברי הימים בא לפרש ולהשלים את מה שנאמר בספר שמואל.
וַיִּשְׁלַח (חירם) [חוּרָם] מֶלֶךְ־צֹר מַלְאָכִים אֶל־דָּוִיד וַעֲצֵי אֲרָזִים וְחָרָשֵׁי קִיר וְחָרָשֵׁי עֵצִים לִבְנוֹת לוֹ בָּיִת׃
שמו מופיע כאן "חורם", אך הכתיב הוא חירם, וכך הוא מופיע במקומות אחרים. חירם היה מלך צור, והוא שולח שליחים אל דוד עם עצי ארזים ועם אומנים: "חרשי קיר" הם אומנים הידועים בבניית קירות, ו"חרשי עצים" הם אומנים הידועים במלאכת העץ. המטרה: לבנות לדוד בית. לימים, כאשר שלמה יבנה את בית המקדש, גם אז יקבל עזרה ויביא ארזים מן הלבנון; כאן מדובר בבניית ביתו של דוד עצמו.
המיוחס לרש"י מביא מדרש: "למוד היה האיש הזה להיות אוהב לשבט יהודה, כן עשה חירה העדולמי ליהודה". הוא מקשר בין חירה לחירם, ובעצם אומר לך שכנראה אין זה אותו אדם, אבל כבר היה מורגל אצלם בדורות, במשפחה, לסייע לשבט יהודה - ודוד הרי בא משבט יהודה.
המלבי"ם עומד על השוני מספר שמואל. שם, בפרק ה', הסיפור הזה מופיע לפני העלאת הארון, ואצלנו מופיעה קודם העלאת הארון ורק אחר כך עניין ביתו של דוד והחרשים שבאו לבנותו. מסביר המלבי"ם: בשמואל רצה הכתוב לספר בעניין הבאת הארון, ולכן קיבץ שני עניינים וסיפר אותם כאחת. אבל עזרא מגלה לנו שהיו כאן שני שלבים: בשלב הראשון, מיד אחרי שכבש את מצודת ציון וייחד לו את עיר דוד לשבת שם, הובא הארון אל בית עובד אדום הגיתי. בזמן שהארון יושב בבית עובד אדום, שלח חירם מלך צור אל דוד עצי ארזים וכו', ורק בשלב הבא העלה דוד את הארון. כלומר עזרא מספר לנו את הכרונולוגיה המדויקת, בשעה שספר שמואל תיאר את שני העניינים כאחד אף שקרו בזמנים שונים.
וַיֵּדַע דָּוִיד כִּי־הֱכִינוֹ יְהֹוָה לְמֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל כִּי־נִשֵּׂאת לְמַעְלָה מַלְכוּתוֹ בַּעֲבוּר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל׃
ומה הייתה ידיעתו? אומר המלבי"ם: מזה שכלל ישראל נתאספו משיחור מצרים ועד לבוא חמת על פי פקודתו של דוד, שומעים לקולו וכולם מגיעים ומתאספים. בהתחלה הרי לא באו כולם להמליכו, ושבע שנים היה בחברון; וכעת כולם מתאספים - ובזה ידע דוד כי הכינו ה' למלך על ישראל, שמלכותו מתחילה וממשלתו על כלל ישראל. ודבר נוסף: מזה שחירם שולח אליו מלאכים, בזה הוא יודע "כי נישאת למעלה מלכותו" - מלכותו מתרוממת עד שמלכי גויים יאשרוהו, גם מלכי הגויים רואים כבוד לעצמם להיות איתו בקשר. מזה הוא מבין שהקדוש ברוך הוא רומם את מלכותו.
גם מצודת דוד אומר בלשון הפסוק "במה שעם לא ידעו יעבדוהו" - בזה נודע לו שה' נישא ורומם את מלכותו. אלא שהוא מוסיף נקודה: להראות צניעותו וענוותנותו של דוד. דוד המלך אומר מיד "בעבור עמו ישראל" - לא כי אני דוד, לא כי סוף סוף אני מלך, אלא הכל בעבור עמו ישראל. בזכותם של עמו ישראל נישאה מלכותו והוכן למלך עליהם. לעם ישראל יש זכות, אבל לא בגללי, לא בשלי.
וַיִּקַּח דָּוִיד עוֹד נָשִׁים בִּירוּשָׁלָ͏ִם וַיּוֹלֶד דָּוִיד עוֹד בָּנִים וּבָנוֹת׃
אומר המיוחס לרש"י: כל ספר דברי הימים בא לספר שבחו של דוד, וגם זה חלק מחוזקו של דוד, שנשא עוד נשים והיו לו בנים רבים.
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הַיְלוּדִים אֲשֶׁר הָיוּ־לוֹ בִּירוּשָׁלָ͏ִם שַׁמּוּעַ וְשׁוֹבָב נָתָן וּשְׁלֹמֹה׃
לעיל ראינו "ואלה נולדו לו בירושלים, שימעה", ואצלנו כתוב "שמוע". אומר המצודת דוד: שמוע או שימעה, והכל אותו אדם. וכבר הסברנו שהשמות מופיעים בכמה וריאציות, מכיוון שכל אותם שמות היו שמותיו - כמו שאומרים יעקב, ויענקל'ה, ויאנקי, וג'קי, וג'ייקוב, והכל זה אותו אחד. כך גם כאן: פעם תראה שנקרא שמוע ופעם שימעה, ומדובר באותו אחד; ונראה בהמשך ששמות נוספים מופיעים אף הם בשינוי מעט.
המלבי"ם כבר העיר לעיל על כך ששלמה אינו מופיע ראשון אלא רביעי - "שמוע ושובב נתן ושלמה". ולמה? כדרך כותב הספר, שמשליך את הצרורות תחילה ואחר כך מזכיר את החשוב. כלומר תחילה מונה את אלה שאין לו עניין להתעסק בהם, את הפחות חשובים, ואת שלמה - שהוא החשוב ושבו ירצה להתעסק בהמשך - מאחר.
וְיִבְחָר וֶאֱלִישׁוּעַ וְאֶלְפָּלֶט׃
"אלישוע" הוא אלישמע שמוזכר למעלה, וגם כאן אנו רואים שינוי קל בשם. "ואלפלט" - בספר שמואל הוא מופיע בשם אליפלט, וגם כאן השם בשינוי מעט. לעיל בפרק ג' פסוק ו' כתוב "ויבחר ואלישמע ואליפלט", ואחר כך "ואלישמע ואלידע ואליפלט" - היו לו שני בנים, כפי שעמדנו על זה אז, לשניהם קראו אליפלט. וכאן הוא משנה את שמותם: את הראשון הוא קורא "אלפלט" ולא אליפלט, ואת השני הוא קורא "אליפלט". ועוד שינוי: כאן כתוב "ובעלידע", והוא אותו אחד שמופיע לעיל בשם אלידע.
וֶאֱלִישָׁמָע וּבְעֶלְיָדָע וֶאֱלִיפָלֶט׃
וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים כִּי־נִמְשַׁח דָּוִיד לְמֶלֶךְ עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ כָל־פְּלִשְׁתִּים לְבַקֵּשׁ אֶת־דָּוִיד וַיִּשְׁמַע דָּוִיד וַיֵּצֵא לִפְנֵיהֶם׃
מסביר המיוחס לרש"י: עד אז היו הפלשתים מושלים בעם ישראל כל הימים, עד שבא שאול ודוד. כך רואים בזמנו של שמשון: "הלא ידעת כי מושלים בנו פלשתים" - ממשלה הייתה לפלשתים עלינו. כמו כן בשמואל א' ד', כאשר הורידו את הארון: "התחזקו והיו לאנשים פלשתים, פן תעבדו לעברים כאשר עבדו לכם" - "כאשר עבדו לכם", כלומר שהיינו משועבדים תחת ידם. וכן למעלה: "ויראו כל ישראל ויעזבו עריהם וינוסו, ויבואו פלשתים וישבו בהם" - שוב אתה רואה שלפלשתים הייתה ממשלה, והם יושבים באותם מקומות שעם ישראל עזבו.
באותן שבע שנים שדוד מלך בחברון הם לא חששו כלל ולא ראו בזה איום: מה בכך שמלך בחברון? כאילו מינו לו נציב או שר על חברון, מעין רשות מקומית - האם על כך נצא למלחמה? אבל כשראו שנמשח למלך על כל ישראל, זה כבר מהווה איום: הם רוצים לצאת מתחת עולנו ולפרוק אותו. לכן עולים כל הפלשתים לבקש את דוד - לא רצו שיהיה מלך על ישראל, שכן זה מגרע בממשלתם עלינו.
המלבי"ם מוסיף שעד עכשיו היה דוד גם בעל בריתם במובן מסוים, כפי שראינו כשברח אל אכיש מלך גת ובא כביכול כמסייע לו להילחם, עד שאמרו: הרי זה דוד ששרו לו "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו", ובמה יתרצה אל אדוניו אם לא בכך שילחם כנגדנו - ושלחו אותו הביתה. לא באמת, אבל כביכול בא להילחם יחד איתם כנגד שאול. ועכשיו הם רואים שמי שהיה כביכול איתנו יוצא כנגדנו, מקבל לו ממלכה והופך למלך עצמאי בלי קשר אלינו.
וּפְלִשְׁתִּים בָּאוּ וַיִּפְשְׁטוּ בְּעֵמֶק רְפָאִים׃
בשמואל כתוב "וירד אל המצודה", וכאן מספר לנו עזרא שדוד "יצא לפניהם". פירושו של דבר שהלך להקדים את פלשתים: אמר, אם אמתין עד שפלשתים יבואו, אהיה בנקודת נחיתות; אצא ואפתיע אותם עוד לפני שהם מגיעים, ואז תהיה לי נקודת עליונות. ולכן הוא הולך אל המצודה - זו המצודה שבמדבר מעון, שהייתה קרובה לארץ פלשתים - ומתקרב אל מחוזם כדי לתקוף אותם ולהקדים תרופה למכה, או אם תרצו: מכה למכה. אך תוך הזמן שדוד מתארגן לצאת, הם הקדימו את עצמם ונטשו בעמק רפאים, והוא רואה אותם פתאום לידו. הוא חשב להקדים אותם, ומתברר שהם כבר התפשטו - וזהו "ויפשטו בעמק רפאים", התפשטו שם באותו עמק כבאים לתקוף את דוד.
וַיִּשְׁאַל דָּוִיד בֵּאלֹהִים לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה עַל־[פְּלִשְׁתִּים] וּנְתַתָּם בְּיָדִי וַיֹּאמֶר לוֹ יְהֹוָה עֲלֵה וּנְתַתִּים בְּיָדֶךָ׃
"וישאל דוד באלוקים" - אומר המיוחס לרש"י: על ידי אורים ותומים. ומדוע נאמר "האעלה"? הרי אמרנו שהוא הלך לכיוון המדבר כדי להפתיע את פלשתים, ואז התברר לו שהם כבר הגיעו לכאן. עכשיו הוא חוזר לכיוון ירושלים, ומי שהולך לכיוון ירושלים - עולה. לכן הוא שואל "האעלה". אילו היה בא מירושלים, אדרבה, זו הייתה ירידה; אלא שכבר יצא לכיוון הפלשתים, ומשהתברר לו שהתקרבו לכאן, הוא צריך לעלות אליהם.
וַיַּעֲלוּ בְּבַעַל־פְּרָצִים וַיַּכֵּם שָׁם דָּוִיד וַיֹּאמֶר דָּוִיד פָּרַץ הָאֱלֹהִים אֶת־אוֹיְבַי בְּיָדִי כְּפֶרֶץ מָיִם עַל־כֵּן קָרְאוּ שֵׁם־הַמָּקוֹם הַהוּא בַּעַל פְּרָצִים׃
"בעל פרצים" הוא השם שיינתן למקום בהמשך; באותה שעה שעלו לשם נקרא המקום עמק רפאים. ודוגמה לכך שהכתוב קורא למקום על שם העתיד מצינו בתורה: "ויבואו עד נחל אשכול" - על שם שכשיחזרו יביאו איתם אשכול, וכבר עכשיו הוא קורא לו נחל אשכול. מדוע? כי כשהוא מספר את הסיפור הוא מזכיר את השם הידוע כיום לכולם: אתה יודע איפה זה היה? בנחל אשכול, המקום שאתה מכיר היום בשם הזה. אבל בזמנו לא היה מקום כזה. זה כמו מי שרוצה לספר לך היום על דברים שהיו לפני הקמת המדינה ומזכיר שמות שלא היו קיימים אז - אבל הוא רוצה שתבין איפה זה נמצא, כי אתה מכיר את השם הזה היום. כך גם כאן: הוא מזכיר את המקום "בעל פרצים", אף שהשם הזה בא רק בעקבות כל הסיפור שנקרא כעת.
דוד מכה אותם שם, ואומר "פרץ האלוקים את אויבי בידי כפרץ מים": ה' פרץ את אויביי, מסרם בידי, והם נפרצו כמו פרצת הים או הסכר - נסו מפניי כפרץ מים שנפרצים ממקומם בקול רעש אדיר, בשטף אדיר. "על כן קראו שם המקום ההוא בעל פרצים", ולכן קראתי בהתחלה "ויעלו בבעל פרצים" - קראתי למקום בעל פרצים בעקבות העניין הזה.
המלבי"ם עומד על כך שבספר שמואל כתוב "ויבוא דוד בבעל פרצים", ואצלנו "ויעלו בבעל פרצים". ואפשר להסביר שכוונת שמואל היא שבבוא דוד לבעל פרצים הלכו פלשתים לקראתו והתגרו בו מלחמה; ובא עזרא ומפרש שהפלשתים עלו בבעל פרצים, כלומר עלו מן העמק אל ההר כדי להתקרב לירושלים, ודוד בא מאחריהם - שכן דוד יצא במקור להקדים אותם, וכשהתברר לו בדרך שהם כבר קרובים לירושלים חזר, וכשחזר תקף אותם מאחור, וכך הכה אותם. ועוד: בספר שמואל כתוב "על כן קרא" בלשון יחיד, ואצלנו "קראו". בא עזרא לומר מי טבע את השם - דוד הוא שקרא; ולכן בשמואל נאמר בלשון יחיד, וכאן "קראו", שבעקבות שדוד קרא, אחר כך כולם קראו למקום בעל פרצים. כך ששני הדברים נכונים.
יש כאן מדרש נפלא מאוד, מדרש לא כל כך ידוע. ידוע שהרבה מדרשים נעלמו מאיתנו - "ועלמות אין מספר", אומרים: מה זה "עלמות אין מספר"? אלו המדרשים. ובאמת מדרשים אין מספר. יש הרבה מדרשים שאנו קוראים אותם, ותשאל חכם: איפה זה כתוב? והוא יאמר לך: אין לנו את המדרש הזה. ומניין אתה יודע שיש מדרש כזה? כי רבי אברהם הנגיד, או רבי פלוני, מצטט אותו - וברגע שהוא מצטט, אני יודע שיש מדרש כזה, אלא שאיננו מוצאים אותו. יש מדרשים קטנים רבים, כמו מדרש אבכיר, מדרש חזיתא, מדרש תדשא - מדרשים שנקראו על שם המילה הראשונה שבהם: הפסוק הראשון שנדרש בו הוא "תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע", ולכן נקרא מדרש תדשא; ומדרש חזיתא נקרא כך מפני שדורש בתחילתו "חזית איש מהיר במלאכתו, לפני מלכים יתייצב, בל יתייצב לפני חשוכים". ראיתי מי שמצטט מדרש שגם דוד העמיד גלגל חמה, ואמר שלא מצא את המדרש הזה. ולבני תימן היה מדרש ייחודי - מדרש הגדול - ובו נמצאו מדרשים רבים שאחרים ציטטו אותם ולא היה להם מקור.
וכך מופיע במדרש הגדול על חומש דברים (הוצאת מוסד הרב קוק, עמוד מ"ו): "ואף לדוד העמיד הקדוש ברוך הוא גלגל חמה, במלחמות שעשה בבעל פרצים, והייתה קשה עד למאוד, שהרג כל אותן האוכלוסין, שנאמר: ויקם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם, ולא נמלט מהם איש". ושואל המדרש: "עד הערב" - וכי בלילה היה עושה מלחמה? אלא מלמד שהעמיד לו הקדוש ברוך הוא גלגל חמה ולבנה, כדרך שהעמיד ליהושע.
והמדרש מביא על זה פסוק: "וכן הוא אומר: כי כהר פרצים יקום ה', כעמק בגבעון ירגז, לעשות מעשהו זר מעשהו, ולעבוד עבודתו נכריה עבודתו". את פשט הפסוק לא נסביר כאן, ומי שירצה ישמע זאת בשיעורים על ישעיהו כ"ח; אבל ראו כיצד המדרש דורש את הפסוק על ענייננו. מהו "כהר פרצים כעמק בגבעון"? זו חמה ולבנה שהעמידם ממקומם כמו בעמק בגבעון, כמו שכתוב "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון" - כך היה גם בהר פרצים, שגם שם העמיד דוד את החמה. ומהו "ירגז"? שרגז הקדוש ברוך הוא על אומות העולם שנזדווגו לישראל. ומהו "לעשות מעשהו זר מעשהו"? לעשות מעשהו שאין אלוהיהם של אומות העולם יכולים לעשות כן - האלוהויות שלהם אינן יכולות להעמיד חמה, ולדוד העמיד ה' חמה.
וַיַּעַזְבוּ שָׁם אֶת־אֱלֹהֵיהֶם וַיֹּאמֶר דָּוִיד וַיִּשָּׂרְפוּ בָּאֵשׁ׃
בספר שמואל כתוב "עצביהם", וכאן "אלוהיהם". מסביר המלבי"ם שעזרא בא לפרש, שלא תאמר "עצביהם" מעין טלמסאות. מהן טלמסאות? היו בונים להם כל מיני דמויות, ודרך הדמויות הללו היו יודעים נסתרות. היו עושים צורות שעל ידן היו מורידים כוחות עליונים, כוחות של שדים ורוחות וכדומה, והם היו מתגלים להם; או שהיו עושים פעולות להוריד את רוחות המתים, ולצורך זה היו צריכים צלם כלשהו כדי למשוך את אותו כוח. הצלם הזה אינו בהכרח עבודה זרה, אלא מעין כלי תפעולי לקבל את ההשראה וההשפעה של אותם כוחות. התורה אוסרת את זה, שהרי אסור לדרוש אל השדים ואל המתים, אבל על כל פנים אין זו עבודה זרה כפשוטה. אומר המלבי"ם: מלשון "עצביהם" שבשמואל ניתן היה להבין שהיה זה כעין טלמסאות, ובא עזרא ומפרש "ויעזבו שם את אלוהיהם" - שמדובר בעבודה זרה ממש.
"וישרפו באש" - כך דוד מצווה. ובספר שמואל כתוב "וישאם דוד", וניתן היה להבין שנשא אותם לירושלים; בא עזרא ומפרש שהכוונה ששרף אותם. היות ומדובר בעבודה זרה, היא חייבת שריפה. ואף שלכאורה היה מקום לומר שכיוון שעזבו שם את אלוהיהם, גוי שביטל את העבודה זרה - בטלה, ייתכן שדוד לא סמך על זה, או שלחומרא משום "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" הלך ושרף אותם. וכיצד לשון "וישרפו" מתאימה ללשון "וישאם"? מסביר המלבי"ם שזה היינו הך: "וישאם" היינו ששרף אותם כמו משאת עשן, וזו כוונת "וישאם" - שישרפו אותם, כמו שעזרא מפרש "וישרפו באש".
וַיֹּסִיפוּ עוֹד פְּלִשְׁתִּים וַיִּפְשְׁטוּ בָּעֵמֶק׃
הפלשתים מוסיפים ופושטים בעמק, כלומר הזדמנות נוספת שהם באים לקרב. וכבר הסברנו כמה פעמים שהפלשתים מזכירים לנו מאוד את הפלסטינים: אין מצב, לא מנצחים אותם; אתה מכה - עד הסיבוב הבא. וכך היה לכל אורך הדרך: עם הפלשתים זה מעולם לא היה משהו שנגמר, אין "זבנג וגמרנו". מכה ומרימים ראש, ועוד פעם מכה ועוד פעם מרימים ראש, וכך הולך וחוזר. גם כאן, אחרי שהסתיימה המערכה, הם באים למערכה חדשה, "ויפשטו בעמק" - מתפשטים ופושטים את צבאם בעמק.
וַיִּשְׁאַל עוֹד דָּוִיד בֵּאלֹהִים וַיֹּאמֶר לוֹ הָאֱלֹהִים לֹא תַעֲלֶה אַחֲרֵיהֶם הָסֵב מֵעֲלֵיהֶם וּבָאתָ לָהֶם מִמּוּל הַבְּכָאִים׃
כאן מביא המיוחס לרש"י מדרש מפורסם מאוד: אמרה מידת הדין לפני המקום, ריבונו של עולם, למה העברת את שאול מלפני דוד? אמר לה: על שלא המתין לשמואל שבעת ימים כאשר ציווהו. שמואל אמר לו "תוחל שבעת ימים, אל תעלה את העולה עד שאבוא", ורק אז תצא למלחמה. אבל שאול ראה את העם נפוצים מעליו - וזה היה עקב אכילס בכל הנהגתו, כמו שדיברנו פעם, שהיה קשוב לעם ותלוי בעם יותר מדי במקום להנהיג את העם - והקריב את העולה עוד לפני שהגיע שמואל. וכשסיים להקריב מיד הגיע שמואל, לקראת סוף היום השביעי, ואמר לו "נסכלת, לא תקום ממלכתך". אמר הקדוש ברוך הוא למידת הדין: תראי את ההבדל בין שאול לדוד, שהנה הנסעתי את דוד, "הסב מעליהם" וכו' - וכל זה שמר דוד.
ונקרא את לשון הכתובים בשמואל ב' פרק ה' פסוק כ"ב: "ויוסיפו עוד פלשתים לעלות וינטשו בעמק רפאים. וישאל דוד בה' ויאמר: לא תעלה, הסב אל אחריהם ובאת להם ממול בכאים. ויהי כשומעך את קול צעדה בראשי הבכאים אז תחרץ, כי אז יצא ה' לפניך להכות במחנה פלשתים. ויעש דוד כן כאשר ציווהו ה', ויך את פלשתים מגבע עד בואך גזר". על זה אומר המיוחס לרש"י שאמר הקדוש ברוך הוא למידת הדין: תראי את ההבדל בין שאול לדוד - כאשר ה' מנסה אותו ואומר לו שרק כשתשמע את קול הצעדה תצא ותתקוף, דוד המלך עמד בציוויו של הקדוש ברוך הוא, ובזכות זה זכה לאותה מלוכה, שבה הראה שאינו מתפעל מדברי העם, שהוא מנהיג ולא מונהג.
מה הם "הבכאים"? המצודת ציון מסביר: אילנות תותים. אמר לו: לך באותו עמק הבכאים, באותו מקום שיש בו את אותם האילנות. והמלבי"ם מסביר: שם בשמואל כתוב "לא תעלה, הסב אל אחריהם", ובא עזרא ומפרש כאן בדברי הימים שהכוונה "לא תעלה אחריהם" כמו בפעם הראשונה - שהרי בפעם הראשונה תקף אותם מאחור. הפעם הטקטיקה תהיה שונה: "הסב" - הסב מעליהם ואל תעלה אחריהם, אלא בוא אליהם דרך סיבוב.
וִיהִי כְּשָׁמְעֲךָ אֶת־קוֹל הַצְּעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים אָז תֵּצֵא בַמִּלְחָמָה כִּי־יָצָא הָאֱלֹהִים לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת אֶת־מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים׃
מסביר המצודת דוד: כשתשמע את קול הצעדה תדע שה' שלח מלאכו להכות בהם. ומוסיף המצודת דוד: ואף שאין מעצור לה' להושיע מבלי תחבולות הסיבוב ומבלי קביעות זמן - וכי ה' תלוי בזמן, שתחכה עד הרגע הזה? הוא יכול להכות גם עכשיו. וכי צריך דווקא סיבוב? הוא יכול להכותם חזיתית. "כי אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט". ולמה אם כן צריך את כל התחבולות הללו? אומר המצודת דוד, כמו שהזכרנו קודם: אמר כן לנסותו - הישמור מצוותיו בדבר המלחמה, או יקל בעיניו כאשר הקל בהם שאול.
וַיַּעַשׂ דָּוִיד כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ הָאֱלֹהִים וַיַּכּוּ אֶת־מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים מִגִּבְעוֹן וְעַד־גָּזְרָה׃
"מגבעון" - כאשר נסו מגבעון, המשיכו והיכו אותם עד המקום שנקרא גזר, וזו כוונת "עד גזרה". וגבעון מופיע בספר שמואל בשם "גבע", וזה אותו מקום: גבע וגבעון היינו הך.
וַיֵּצֵא שֵׁם־דָּוִיד בְּכָל־הָאֲרָצוֹת וַיהֹוָה נָתַן אֶת־פַּחְדּוֹ עַל־כָּל־הַגּוֹיִם׃
בפרק זה למדנו כיצד עזרא משלים ומדייק את ספר שמואל: את הכרונולוגיה של שליחות חירם והעלאת הארון, את זהות הקורא לשם "בעל פרצים", את היותם עבודה זרה ממש שנשרפה באש, ואת פשרה של הוראת "הסב מעליהם". ראינו את ידיעתו של דוד שה' הכינו למלך - הן מהתאספות כל ישראל והן מכיבוד מלכי הגויים - ובצידה את ענוותנותו: "בעבור עמו ישראל", לא בשלי. ראינו את מדרש מדרש הגדול שהעמיד הקדוש ברוך הוא גלגל חמה גם לדוד במלחמת בעל פרצים, ולבסוף את הלימוד המרכזי: ההבדל בין שאול לדוד. שאול הקל בציווי מפני שהיה תלוי בעם, ודוד המתין וקיים בדיוק את מה שנצטווה - ובזכות היותו מנהיג ולא מונהג זכה למלוכה, עד ש"ויצא שם דויד בכל הארצות".