פתיחה: כבוד האלוקים אחרי כבוד המלכות
פרק י"ג בדברי הימים א' פותח שלב חדש במלכות דוד. עד עתה עסק העם בתקנת עצמו - להמליך מלך שיושיע אותו; מכאן ואילך בא דוד ואומר: הגיע הזמן להתעסק בכבוד האלוקים. וכבוד האלוקים הוא הארון, השוכן זה עשרים שנה בקרית יערים, ויש להעלותו אל מקום מכובד. כך מבאר המיוחס לרש"י: "כבר עסקתם בתקנתכם להיות לכם מלך להושיע אתכם" - עתה נעסוק בכבוד שמים. הפרק כולו הוא סיפור ההעלאה הראשונה של הארון, שנקטעה בפרץ עוזא, ומתוכה נלמד עד כמה יש להיזהר בכבוד הקודש.
ההתייעצות עם השרים
וַיִּוָּעַץ דָּוִיד עִם־שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת לְכׇל־נָגִיד׃
המצודת דוד מדייק: "לכל נגיד" - לא עם כולם התייעץ, אלא עם הנגידים, המובחרים שבהם. המלבי"ם מציין שבשמואל ב' פרק ו' הדבר מוזכר בקצרה: "ויוסף עוד דוד את כל בחור בישראל שלושים אלף", ואילו עזרא מבאר לנו שתחילה התייעץ דוד עם השרים. מכאן שאין זה אירע מיד לאחר שהמליכוהו, אלא לאחר שכבר כבש את ירושלים, וציון הייתה עיר דוד, כפי שנראה בהמשך.
"נִפְרְצָה נִשְׁלְחָה" - פריצת הגדר
וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְכֹל קְהַל יִשְׂרָאֵל אִם־עֲלֵיכֶם טוֹב וּמִן־יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ נִפְרְצָה נִשְׁלְחָה עַל־אַחֵינוּ הַנִּשְׁאָרִים בְּכֹל אַרְצוֹת יִשְׂרָאֵל וְעִמָּהֶם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם בְּעָרֵי מִגְרְשֵׁיהֶם וְיִקָּבְצוּ אֵלֵינוּ׃
מהו "נפרצה נשלחה"? המיוחס לרש"י מפרש: נפרוץ את אותה גדר שהייתה גדורה עד עתה - שלא דרש שום אדם את האלוקים. נשלח אל אחינו הנשארים משום כבוד הארון, שיבואו ויתאספו, ונלך כולנו יחד להביא את ארון האלוקים.
הרד"ק מסביר "נשלחה" - נשלח מלאכים ושליחים בכל מקום, ו"נפרצה" כמו "ופרצת ימה וקדמה", לשון התפשטות למרחב. כלומר שיתפרצו השליחים ויגיעו אל כל מחוזות ישראל, כדי שיבואו ויתאספו להביא את הארון.
המלבי"ם לעומתו מסביר ש"נפרצה" הוא לשון התחזקות יתר על המידה. "ופרצת ימה וקדמה" - תתחזק לצאת ימה וקדמה; "ופרץ לרוב" - התחזקות מעבר לרגיל. ריבוי טבעי אינו נקרא פרץ, אלא דווקא היתר על המידה. וכן "מה פרצת עליך פרץ" - שהתחזק כדי לצאת. אם כן, לפרוץ פירושו לשון התחזקות יתר על המידה.
"כי לא דרשנוהו בימי שאול"
וְנָסֵבָּה אֶת־אֲרוֹן אֱלֹהֵינוּ אֵלֵינוּ כִּי־לֹא דְרַשְׁנֻהוּ בִּימֵי שָׁאוּל׃
זו המטרה שלשמה שולחים אל אחינו הנשארים בכל ארצות ישראל ואל הכהנים והלויים שבערי מגרשיהם: "ונסבה את ארון אלוהינו אלינו" - נלך ונדרוש בו ברוב עם, כדי להרבות בכבוד הארון, שרבים באים להשיבו אל מקומו. "אלינו" - אל ירושלים. וכל זאת משום שבימי שאול לא דרשנוהו בכבוד הראוי לו.
ומדוע? מסביר המצודת דוד: מפני ששאול הרג את נוב עיר הכהנים, משרתי הארון, ובזה כמו מיעט את כבוד הארון. נמצא שלא זו בלבד שלא דרשוהו בימי שאול, אלא עוד נתמעט כבודו בעקבות מיתתם של הכהנים.
הקהלת העם מן הנילוס עד חמת
וַיֹּאמְרוּ כׇל־הַקָּהָל לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי־יָשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי כׇל־הָעָם׃
וַיַּקְהֵל דָּוִיד אֶת־כׇּל־יִשְׂרָאֵל מִן־שִׁיחוֹר מִצְרַיִם וְעַד־לְבוֹא חֲמָת לְהָבִיא אֶת־אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִקִּרְיַת יְעָרִים׃
בשמואל מבואר שנתקבצו "כל בחור בישראל" - כלומר שלחו את הבחירים, את השופטים ואת החשובים מכל עיר ועיר. והם באו "מן שיחור מצרים ועד לבוא חמת", מגבול הנגב ועד גבול הצפון. "שיחור", מסביר המצודת ציון, הוא הנילוס. וכולם הולכים להביא את ארון האלוקים מקרית יערים, ששם היה הארון מאז שהשיבוהו הפלשתים.
בעלתה היא קרית יערים
וַיַּעַל דָּוִיד וְכׇל־יִשְׂרָאֵל בַּעֲלָתָה אֶל־קִרְיַת יְעָרִים אֲשֶׁר לִיהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים יְהֹוָה יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים אֲשֶׁר־נִקְרָא שֵׁם׃
"בעלתה" היא קרית יערים, כדברי המיוחס לרש"י. והרד"ק מוכיח זאת מספר יהושע: "ותאר הגבול בעלה" - זו קרית יערים; "אל קרית בעל היא קרית יערים" - בעלתה, בעלה, בעל, עיר בני יהודה. וכן בספר שמואל נאמר "מבעלי יהודה", מאותו מקום שנקרא בעלתה. ושם היה הארון מאז ששב משדה פלשתים, עשרים שנה, עד שראה דוד צורך להעלותו לירושלים.
"יושב הכרובים" - מקום השראת השכינה
בשמואל ב' פרק ו' נאמר "אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו" - שמו של הקדוש ברוך הוא נקרא על הארון. ואל תחשוב שמכיוון שגלה הארון לפלשתים יצא חלילה לחולין; עדיין אותו שם מקודש נקרא עליו.
המלבי"ם מבאר: הקדוש ברוך הוא נקרא בשם "יושב הכרובים", שהוא שוכן בין בדי הארון. משם היה משה רבנו שומע את הקול מדבר אליו מבין שני הכרובים. וכשאנו עומדים בתפילת שמונה עשרה, בחוץ לארץ מכוונים כנגד ארץ ישראל, ובארץ ישראל כנגד ירושלים, כנגד בית המקדש, כנגד בית קודש הקודשים, אל בין שני הכרובים - כי שם מקום שער השמים והשכינה.
פעם שמעתי מהרב ניסים פרץ זצ"ל, שאמר אם אינני טועה בשם הרמח"ל, שאותו קו אור דק שהוריד הקדוש ברוך הוא לאחר הצמצום, ושעליו נתלבשו הספירות, יורד עד בין הכרובים. על כל פנים זהו המקום המקודש ביותר, שמשם כביכול השם מדבר עם ישראל. ולכן נקרא "ה' צבאות יושב הכרובים" - בעבור הארון נקרא שמו כך, ואם כן ודאי ראוי לחלוק כבוד לארון, שהוא מקום משכן השם, מקום המרכבה שעליה כביכול רוכב קודשא בריך הוא.
העגלה החדשה - היכן נשתבשו
וַיַּרְכִּיבוּ אֶת־אֲרוֹן הָאֱלֹהִים עַל־עֲגָלָה חֲדָשָׁה מִבֵּית אֲבִינָדָב וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ נֹהֲגִים בָּעֲגָלָה׃
שואל המיוחס לרש"י: מה ראה דוד להרכיב את הארון על עגלה ולא במשא לויים, כפי שעשה באחרונה כשהעלה אותו לציון? הרי לאחר פרץ עוזא הוא כבר נשא את הארון על ידי הלויים - וכי לא ידע זאת קודם? במדרש מובא שאחיתופל ידע את ההלכה ולא רצה לגלותה, מפני רוע לבבו וזדונו, ולבסוף אמר דוד: מי שלא יגלה - ייחנק, וזה אשר עלתה לו בסופו של דבר, מחמת זה ומחמת עניין נוסף. אך עדיין התמיהה על דוד עצמה במקומה: איך טעה דוד בדבר שזיל קרי ביה רב, שתינוקות של בית רבן יודעים אותו?
אלא מבאר המיוחס לרש"י: דוד אמר, הפלשתים כשהשיבו את הארון - כיצד השיבוהו? על עגלה חדשה, "וישימו את ארון ה' על העגלה". אמר: אם כך עשו, כנראה כך צריך לעשות. אבל בזה טעה - וכי מהם אנו למדים? אנו למדים מן התורה, ובתורה נאמר שהנשיאה על ידי הלויים.
"ועוזא ואחיו נוהגים בעגלה" - בני אבינדב היו. ומפרש המיוחס לרש"י: אל תחשוב שישבו על העגלה, אלא כמנהג המנהיגים את העגלה: אחד הולך לפני העגלה ומיישר אותה בדרך ישרה, ואחד הולך בצד העגלה שלא תתהפך ותיפול. אחיו הולך לפני הארון ועוזא בצד העגלה, וכך מופיע בשמואל ב'. מכאן נבין מדוע דווקא עוזא הוא ששלח את ידו: זה היה תפקידו - לשמור על האיזון. וכשראה ששמטו הבקר והעגלה נוטה, הבין שעליו לתמוך בארון.
השמחה והשירה
וְדָוִיד וְכׇל־יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי הָאֱלֹהִים בְּכׇל־עֹז וּבְשִׁירִים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצֹצְרוֹת׃
"משחקים לפני האלוקים" - משמחים לפני הארון. "בכל עוז" - בכל כוחם. "ובשירים" - שהיו משוררים בפה, ובנוסף בכינורות ובשאר מיני כלי שיר. "ובמצלתיים" - שני כלי נחושת, כמצילתיים שאנו מכירים היום, שמקישים זה בזה להשמיע קול גדול, כמו "בצלצלי שמע", כדברי המצודת ציון.
המיוחס לרש"י עומד על שינוי הלשון: כאן נאמר "בכל עוז", ובשמואל ב' ו' נאמר "בכל עצי". ומסביר שהכוונה אחת: בכל עצי כלי שיר ובכל עוז כלי שיר - כל העצים שבהם היו מנגנים, ובכל עוז היו מנגנים באותם כלי נגינה.
גורן כידון - גורן נכון
וַיָּבֹאוּ עַד־גֹּרֶן כִּידֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶת־יָדוֹ לֶאֱחֹז אֶת־הָאָרוֹן כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר׃
אומר הרד"ק: בספר שמואל כתוב "עד גורן נכון", וגם זה נכון - שני שמות היו לו, כידון ונכון. וייתכן מאוד שנקרא "כידון" רק לאחר מותו של עוזא. מה הקשר? מלשון הכתוב "יראו עיניו כידו", ופירושו שוברו; המפרשים שם מבארים "כידו" כמו "כאידו", ואיד הוא שבר - "שמחה לאיד" היא שמחה לשבר, שרואה אדם נופל ונשבר ושמח לאידו. אם כן "גורן כידון" - הגורן שהיה שם שבר, שמת שם עוזא. ומסתבר מאוד שהשם הזה מופיע דווקא כאן בדברי הימים שכתב עזרא מאוחר יותר, כשהוא מתאר את המקום כפי ששמו נשתנה בעקבות המעשה; ואילו בשמואל ב' מתאר הכתוב את המקום כפי שנקרא באותה שעה - גורן נכון.
המלבי"ם מדייק בלשון: אין כתוב שאחז את הארון, אלא "לאחוז את הארון" - הוא רק רצה לאחוז, ומת "על אשר שלח ידו". עצם שליחת היד, אף שעדיין לא אחז בו, כבר עליה נענש.
"ויכהו על אשר שלח ידו"
וַיִּחַר־אַף יְהֹוָה בְּעֻזָּא וַיַּכֵּהוּ עַל אֲשֶׁר־שָׁלַח יָדוֹ עַל־הָאָרוֹן וַיָּמׇת שָׁם לִפְנֵי אֱלֹהִים׃
המיוחס לרש"י מקשר זאת ללשון שבשמואל ב' ו': "ויכהו שם האלוקים על השל" - "על השל" היינו "על השלח", כביכול אותה מילה, על אשר שלח ידו. כשם שמצינו "הכלבים יאכלו את בשר איזבל בחל יזרעאל", ובפסוק אחר "בחלק יזרעאל".
הרד"ק מוסיף: עוזא לא היה לוי, ובזה שגה דוד, שכן על ידי הלויים היה צריך להביא את הארון ולא בעגלה, כמו שנאמר "ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו". ודוד עצמו מתוודה אחר כך על חטאו ואומר: "כי לא לשאת ארון האלוקים כי אם הלויים". וכיצד טעה דוד? מסביר הרד"ק: דוד סבר שכל הציווי לשאת את הארון בכתף נאמר לשעתו, בזמן שהיו במדבר, שאז היה המשכן נישא בעגלות, ולכן ציווה השם לשאת את הארון בכתף כדי להראות שקדושת הארון גדולה מקדושת המשכן. אבל כשאין משכן הנישא בעגלות, אין צורך להראות שהארון קדוש יותר, וממילא אפשר להביאו בעגלה. ועוד, כפי שהזכיר המיוחס לרש"י - בעגלה בא משדה פלשתים; אם היה טוב לבוא בעגלה משדה פלשתים, יהיה טוב גם עתה.
ומהו חטאו של עוזא? המצודת דוד מסביר ש"ויחר אף ה' בעוזא" היה על מיעוט האמונה, שלא האמין שיש כוח ביד השם לעצור את ארונו מליפול. והרי הארון נושא את נושאיו - וכי אתה צריך לתמוך בו?
חרון של דוד - על עצמו
וַיִּחַר לְדָוִיד כִּי־פָרַץ יְהֹוָה פֶּרֶץ בְּעֻזָּא וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּא עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
חס ושלום לא חרה לו לדוד על השם יתברך, אלא על עצמו, כדברי המצודת דוד: כדרך האדם המצר ונבהל. חרון אפו היה על עצמו - שבעקבות המעשה שעשה עתה פרץ ה' פרץ בעוזא, ועל זה כאב לו מאוד.
וַיִּירָא דָוִיד אֶת־הָאֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר הֵיךְ אָבִיא אֵלַי אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים׃
אומר הרד"ק: "היך" כמו "איך", כי אותיות אהו"י מתחלפות, וכמו "והיך יוכל עבד אדוני זה". ודוד ירא את האלוקים ואומר: איך אוכל עתה להיות רגוע ולקחת את הארון אליי?
המלבי"ם בשמואל: פירוט החטאים בכבוד הארון
המלבי"ם בשמואל ב' פרק ו' מפרט את החטאים שהיו כאן, ונביאם בקצרה כדי שהדברים יהיו שלמים. הנה שנא השם את מה שפגמו בקדושת הארון:
א'. שהרכיבו אותו על עגלה חדשה, תחת מה שציוותה התורה שיישא בכתף. ומה שנאמר "מבית אבינדב" - חוזר על העגלה, שהעגלה הייתה מכספו של אבינדב.
ב'. "ועוזא ואחיו נוהגים בעגלה" - היה להם ללמוד מן הפלשתים, שהם לא נהגו את העגלה כלל אלא הפרות כיוונו את הדרך מעצמן; וכאן הנהיגו הם את העגלה - חמור אף ממה שעשו הפלשתים.
ג'. "וישאוהו מבית אבינדב" - עוזא ואחיו נשאו אותו מן הבית אל העגלה, שהרי קודם לכן היה בבית. ואם כבר נושאים בכתף - צריך לויים, והם לא היו לויים אלא זרים.
ד'. "עם ארון האלוקים" - כשנשאו אותו לא נשאוהו במוטות אלא אחזו בגוף הארון עצמו, ולא על ידי מוטות הממצעים ביניהם לבין הארון, וזה אסור, כמו שכתוב אצלנו בדברי הימים "וישאו בכתפם במוטות עליהם".
ה'. "ואחיו הולך לפני הארון" - ההולך לפני הארון אחוריו אל הארון. וכי כך הולכים? הרי גם כשהיו נושאים את הארון במוטות, כל ארבעת הנושאים היו פניהם אל הארון, ושניים היו הולכים לאחור; לא היו נוסעים כשאחד מפנה גבו לארון. וכאן הולך לפניו ומפנה לו את גבו, וזהו ביזיון וקצף. ואף שרי פלשתים נשמרו מזה והלכו אחריו ולא לפניו.
ו'. שני דברים לא עשו כראוי בשמחה: האחד, שהיו "משחקים" - דרך שחוק, ולא כדרך "שמחו ברעדה" ו"גילו ברעדה". והשני, שלא היה זה בכלי שיר המיוחדים לעבודה ולא על ידי הלויים, שהם המיוחדים לנגן בכלי השיר לפני השם, אלא "כל בית ישראל" כולם, "בכל עצי ברושים ובכל מיני זמר" - הביאו כל מיני זמר שאין דרכם לנגן בהם לפני השם.
ולאחר ששגגו בכל זאת, מוסיף המלבי"ם, עוד הוסיף עוזא לפשוע במה ששלח ידו לאחוז בארון. הוא חשב שהארון צריך סמך שלא יתמוטט, והיה לו לדעת כי השם השוכן בו נושא ואינו נישא, ואמרו חז"ל: נושאיו נשא - את עצמו לא כל שכן. ומה שגרם לכך - "כי שמטו הבקר" מתחת העגלה; והיה לו להבין שזה רמז אליהם על המעשים הלא נכונים שהם עושים, שזה היה מסעתם ופחדם.
ועל הלשון "ויכהו על השל וימת שם עם ארון האלוקים" מבאר המלבי"ם כאילו כתוב: ויכהו וימת שם על השל עם ארון האלוקים. שהרי תרגום "שגגה" הוא "שלו"; "על השל" - בשגגה, על ששל ושכח, שגג ושכח את קדושת הארון ואת פחד השם בעודו עם ארון האלוקים. וזה חטא גדול בנושא הארון, השוכח יראת המלך בעודו עומד לפניו. כל זה גרם לחרון אף ה' כנגדם.
נפילה ממדרגת האהבה למדרגת היראה
"ויחר לדוד" - מזה הבין דוד שלא נזהרו כראוי בכבוד הארון, וחרה לו על עצמו. והמלבי"ם מדייק זאת מן הלשון: כתוב "ויחר לדוד" ולא "ויחר אף". כל מקום שנאמר "ויחר אף" - החרון על הזולת; וכל מקום שנאמר "ויחר" בלבד - חרה לו על עצמו. כמו "ויחר לקין מאוד ויפלו פניו" - לא חרה לו על אחר אלא על עצמו, שנשתנו פניו כחררה.
"וירא דוד את ה' ביום ההוא" - עד אותה שעה, אומר המלבי"ם, עבד דוד תמיד מתוך שמחה. ועבודת השם בשמחה היא מדרגה גבוהה הרבה יותר מן העבודה מיראה, ועבודה כזאת תריק על בעליה שפע של חסד ורחמים, טוב ושמחה. ואילו עתה, כשחרד מפני העונש שנענש עוזא, נפל ממדרגת האהבה אל מדרגת היראה - יראת העונש, שהיא מדרגה פחותה ונמוכה. ולכן אמר דוד: "היך אביא אליי את ארון האלוקים?" - כי הבין שנפל ממדרגתו ואינו ראוי עוד שיבוא אליו הארון. קודם לכן חשב שראוי הוא, שהרי עבד מתוך שמחה; אך עתה שעובד רק מתוך יראה ופחד, אינו במדרגה הראויה. ועוד, שראה כי "הקרב הקרב אל ארון ה' יומת", והבין שהארון מכלה במי שאינו נוהג בו כראוי, ולכן פחד: איך אביא את הארון אליי, זו סכנה גדולה.
בית עובד אדום הגיתי
וְלֹא־הֵסִיר דָּוִיד אֶת־הָאָרוֹן אֵלָיו אֶל־עִיר דָּוִיד וַיַּטֵּהוּ אֶל־בֵּית עֹבֵד־אֱדֹם הַגִּתִּי׃
דוד אינו מסיר את הארון אליו אל עיר דוד, אלא מטה אותו אל בית עובד אדום הגיתי. ועובד אדום לוי היה, ומן השוערים, כמו שכתוב "ועובד אדום ויעיאל השוערים". ואם כן מהו "הגיתי"? משתמע שהיה מן הגיתים היושבים בגת. אלא שאין הדבר כן: הוא רק התגורר בגת. כשם שאדם הגר במרוקו נקרא מרוקאי, ואין זה אומר שהוא גוי - יהודי מרוקאי, יהודי תימני, יהודי עיראקי, וכן יהודי גיתי. אף שמקומם של הגיתים היה מקום פלשתים, היו שם גם יהודים; ולא סתם יהודי, אלא לוי מיוחס.
וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן הָאֱלֹהִים עִם־בֵּית עֹבֵד אֱדֹם בְּבֵיתוֹ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ יְהֹוָה אֶת־בֵּית עֹבֵד־אֱדֹם וְאֶת־כׇּל־אֲשֶׁר־לוֹ׃
"עם בית עובד אדום" - סמוך לבית מושבו, שייחד לו חדר מיוחד בביתו. ובזכות זה "ויברך ה' את בית עובד אדום ואת כל אשר לו": בעבור שהארון היה אצלו נתברך ביתו. ואף שישב הארון עמו ועם כל בני ביתו, לא זו בלבד שלא הוזק אף אחד מהם, אלא שנשיו ובנותיו וכלותיו כולן ילדו בריבוי רב. רצו להראות בכך שלא זו בלבד שאין הארון מכלה, אלא שיש ממנו שפע וברכה - כשנוהגים בו כהוגן וכראוי.
לסיכום: דוד המלך מבקש להשיב את כבוד הארון שנתמעט בימי שאול, ומקהיל את כל ישראל מן הנילוס ועד לבוא חמת. אלא שההעלאה נעשית שלא כדין - בעגלה במקום בכתף לויים, מתוך למידה מן הפלשתים במקום מן התורה, ועם שורה של פגמים בכבוד הארון שמנה המלבי"ם. עוזא מוסיף ושולח ידו לאחוז בארון, ושוכח שהארון נושא את נושאיו, ונענש בו במקום. דוד חרד ונופל ממדרגת עבודה מאהבה ושמחה אל עבודה מיראת העונש, ואומר "היך אביא אליי את ארון האלוקים". הארון פונה אל בית עובד אדום הגיתי - לוי מיוחס שגר בגת - ושם, במשך שלושה חודשים, מתגלה הפנים השני של אותו כוח עצמו: לא כילוי אלא ברכה, כשנוהגים בקודש כהוגן וכראוי.