פרק י"ב בדברי הימים א' הוא פרק של התלקטות. הוא פותח באנשים בודדים ובקבוצות קטנות של גיבורים שנטשו את שאול ובאו אל דוד בעוד דוד נרדף ונחבא במצודות ובציקלג, ומסיים בהמוני כלל ישראל הבאים חברונה בלבב שלם להמליך את דוד על כל ישראל. הפרק מתאר אם כן את התהליך כולו: מן היחידים המוסרים נפשם על מלכות דוד בעוד שאול חי, ועד לשמחה הגדולה של כל האומה בהמלכתו.
וְאֵלֶּה הַבָּאִים אֶל־דָּוִיד לְצִיקְלַג עוֹד עָצוּר מִפְּנֵי שָׁאוּל בֶּן־קִישׁ וְהֵמָּה בַּגִּבּוֹרִים עֹזְרֵי הַמִּלְחָמָה׃
"הבאים אל דוד לציקלג" - באו אל דוד בעת שהיה בציקלג, ובאותו זמן שאול עדיין היה חי. בהמשך הפרק נראה גם בני מנשה שבאו לציקלג, וחשוב להבחין בין הזמנים. כאן הכתוב מדגיש: אלה שתראה כעת באו אל דוד בשעה שהיה עוד נרדף מפני שאול, כשישב בציקלג ימים וארבעה חודשים (שמואל א' כ"ז), ואז היה מנוע מלהגיע אל ארץ יהודה. וכל אלה שבאו אליו היו בין גיבוריו של דוד, אותם שסייעו לו במלחמותיו.
נֹשְׁקֵי קֶשֶׁת מַיְמִינִים וּמַשְׂמִאלִים בָּאֲבָנִים וּבַחִצִּים בַּקָּשֶׁת מֵאֲחֵי שָׁאוּל מִבִּנְיָמִן׃
"נושקי קשת" - כלי הנשק שלהם היה הקשת, ולפי המיוחס לרש"י הכוונה מזוינים בקשת ובחיצים. "מימינים ומשמאילים" - אומר המלבי"ם שרוב בני בנימין היו איטר יד ימין, ואלה לעומת זאת היו מאומנים בשתי ידיהם: לא רק בשמאל כדרך בני שבטם, אלא היה להם כישרון לירות הן בימין והן בשמאל. "באבנים ובחיצים בקשת" - גם את האבנים וגם את החיצים היו מומחים לירות בקשת, כעין אבני בליסטראות, ועל כך מעיד המיוחס לרש"י: "ואני ראיתי כן הרבה" - ראיתי מומחים שיורים בקשת גם אבנים.
"מאחי שאול מבנימין" - מקרוביו של שאול. והרי כאן מסירות נפש גדולה: אף ששאול עדיין היה חי, ובאופן טבעי היו אמורים להתמסר לבן משפחתם שהוא המלך, בכל זאת הכירו בכך שדוד הוא הנמשח, ובאו לסייע לו.
הָרֹאשׁ אֲחִיעֶזֶר וְיוֹאָשׁ בְּנֵי הַשְּׁמָעָה הַגִּבְעָתִי וִיזִיאֵל וָפֶלֶט בְּנֵי עַזְמָוֶת וּבְרָכָה וְיֵהוּא הָעַנְּתֹתִי׃
וְיִשְׁמַעְיָה הַגִּבְעוֹנִי גִּבּוֹר בַּשְּׁלֹשִׁים וְעַל־הַשְּׁלֹשִׁים׃
אגב, הקרי כאן "ויזיאל", אך הכתיב הוא "ויזואל" - מילה שנשמעת חדשנית ביותר, ואינה קשורה כלל לענייני "ויזואל" שבימינו, אבל היא מילה הכתובה בתנ"ך, אם תרצו פעם לעשות חידון למישהו.
מסביר המצודת דוד: מכל הבאים, הראש לכולם היה אחיעזר, ועמו בא יואש אחיו, ושניהם בני השמעה הגבעתי. והמלבי"ם מבאר את החשבון: מבנימין באו עשרים ושלושה, ועליהם היו שני שרי עשרות - אחיעזר ויואש - שכל אחד שר על עשרה. וכן מגד הגיעו אחד עשר גיבורים, כמו שנראה בפסוק ט', וגם שם היה אחד הראש - הוא ישמעיה הגבעוני, ראש בני גד. יוצא שבסך הכל, חוץ מן הראשים ומישמעיה, יש שלושים גיבורים, וישמעיה היה גיבור בין השלושים וגם שר על השלושים.
וְיִרְמְיָה וְיַחֲזִיאֵל וְיוֹחָנָן וְיוֹזָבָד הַגְּדֵרָתִי׃ אֶלְעוּזַי וִירִימוֹת וּבְעַלְיָה וּשְׁמַרְיָהוּ וּשְׁפַטְיָהוּ הַחֲרוּפִי׃ אֶלְקָנָה וְיִשִּׁיָּהוּ וַעֲזַרְאֵל וְיוֹעֶזֶר וְיָשָׁבְעָם הַקָּרְחִים׃ וְיוֹעֵאלָה וּזְבַדְיָה בְּנֵי יְרֹחָם מִן־הַגְּדוֹר׃
וּמִן־הַגָּדִי נִבְדְּלוּ אֶל־דָּוִיד לַמְצַד מִדְבָּרָה גִּבֹּרֵי הַחַיִל אַנְשֵׁי צָבָא לַמִּלְחָמָה עֹרְכֵי צִנָּה וָרֹמַח וּפְנֵי אַרְיֵה פְּנֵיהֶם וְכִצְבָאיִם עַל־הֶהָרִים לְמַהֵר׃
"למצד מדברה" - המצודות אשר במדבר, שם התחבא דוד מפני שאול, כמו שכתוב "ויקומו וילכו זיפה לפני שאול ודוד ואנשיו במדבר מעון בערבה", וכן "ויעל דוד משם וישב במצודות עין גדי". "ופני אריה פניהם" - פניהם מפחידים כפני האריה. "וכצבאים על ההרים למהר" - קלים היו במרוצתם כדרך הצבאים, שכשבאים לצוד אותם הם ממהרים במרוצתם על ההרים, וכך בני גד היו זריזים במרוצתם.
המלבי"ם מדגיש שבני גד באו קודם לבני בנימין שנזכרו למעלה, ומבאר את הלשון "נבדלו": הם היו אנשי צבא קודם לכן, ונבדלו - עזבו את הצבא שלהם והתחברו אל דוד, למצד מדברה, בעת שדוד ישב במצודות.
עֵזֶר הָרֹאשׁ עֹבַדְיָה הַשֵּׁנִי אֱלִיאָב הַשְּׁלִשִׁי׃ מִשְׁמַנָּה הָרְבִיעִי יִרְמְיָה הַחֲמִשִׁי׃ עַתַּי הַשִּׁשִּׁי אֱלִיאֵל הַשְּׁבִעִי׃ יוֹחָנָן הַשְּׁמִינִי אֶלְזָבָד הַתְּשִׁיעִי׃ יִרְמְיָהוּ הָעֲשִׂירִי מַכְבַּנַּי עַשְׁתֵּי עָשָׂר׃
אֵלֶּה מִבְּנֵי־גָד רָאשֵׁי הַצָּבָא אֶחָד לְמֵאָה הַקָּטָן וְהַגָּדוֹל לְאָלֶף׃
"אחד למאה הקטן" - הקטן שבכולם אחד רודף מאה, והגדול שבכולם רודף אלף, ונתקיים בהם "ורדפו מכם חמישה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו". ומהו "ראשי הצבא"? אומר המלבי"ם: לא ראשי הצבא עכשיו, אלא כמו שהתבאר שהם היו אנשי צבא למלחמה - ראשי הצבא שהיו קודם לכן אצל שאול, וכעת ערקו ועברו אל דוד.
אֵלֶּה הֵם אֲשֶׁר עָבְרוּ אֶת־הַיַּרְדֵּן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וְהוּא מְמַלֵּא עַל־כָּל־גְּדוֹתָיו וַיַּבְרִיחוּ אֶת־כָּל־הָעֲמָקִים לַמִּזְרָח וְלַמַּעֲרָב׃
"בחודש הראשון" - בניסן, שאז כבר נפשרו השלגים והירדן מתמלא על כל גדותיו (במיוחס לרש"י נדפס "נפרשו השלגים", ובפשטות זו טעות, וצריך לומר נפשרו). ובביאור "ויבריחו את כל העמקים" שתי דרכים: יש מפרשים שבקעו במגיניהם את כל עמקי המים למזרח ולמערב וכביכול עברו ביבשה, כבריח העובר מן הקצה אל הקצה. ויש מפרשים לשון הברחה - שהבריחו את היושבים בעמקים, נלחמו כנגדם והניסו אותם למזרח ולמערב.
ומתי היה זה? אומר המלבי"ם: בזמן שהיו שרי צבא, עוד בימי שאול, הייתה לבני גד מלחמה עם ההגריאים. הם עברו את הירדן בשעה שהיה מלא על כל גדותיו, "ויבריחו את כל העמקים" - הבריחו והניסו את כל ההגריאים שהיו בעמק, למזרח ולמערב.
וַיָּבֹאוּ מִן־בְּנֵי בִנְיָמִן וִיהוּדָה עַד־לַמְצָד לְדָוִיד׃
כאשר דוד היה במצודה באו אליו גם מבני בנימין, ועמהם מבני יהודה, ועמשי בראשם. ולמה צירפו עמם את עמשי? מפני שחששו שדוד יחשוד בהם: הרי הם בני בנימין, אנשיו של שאול, ויאמר בלבו "כנראה זו מלכודת, באו כעת להפיל אותי, כביכול לעשות עמי שלום, ושאול שלח אותם כדי שילכדוני". לכן לקחו עמם קלף מנצח - עמשי, שהיה מבני יהודה ומקרובי דוד, והוא היה בראשם ובפיו דיברו: הנה תראה, מבני משפחתך ודאי לא יבואו להפילך. עמשי הוא שידבר ויאמר לדוד: אין לך מה לדאוג, לא באנו להפילך אלא אדרבה, להתאחד ולהתחבר איתך.
וַיֵּצֵא דָוִיד לִפְנֵיהֶם וַיַּעַן וַיֹּאמֶר לָהֶם אִם־לְשָׁלוֹם בָּאתֶם אֵלַי לְעָזְרֵנִי יִהְיֶה־לִּי עֲלֵיכֶם לֵבָב לְיָחַד וְאִם־לְרַמּוֹתַנִי לְצָרַי בְּלֹא חָמָס בְּכַפַּי יֵרֶא אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ וְיוֹכַח׃
החשש היה מוחשי: בני בנימין הם אנשי שאול, והשאלה היא האם באו בלב שלם להשלים עמו, או שמא זהו גייס חמישי - כאלה שבאו לעשות רושם כאילו הם עמו, ובאמת באו לרגל ולהסגירו ביד בני שאול. לכן יצא דוד לפניהם, ואומר המלבי"ם שאת דבריו אמר בדרך תפילה: הוא אינו יודע אם באו לטובתו או לרעתו, ולכן מבקש מהשם היודע תעלומות שיברר לו את האמת. אם באו לשלום ולעזרו - יתן השם בלבו אהבה עליהם ורצון להתאחד עמם. ואם באו לרמותו - והרי "בלא חמס בכפי", לא עשה להם מאומה ואף על פי כן באו לרמותו - על זה הוא מבקש "ירא אלוהי אבותינו ויוכח". "יוכח" לשון ויכוח והוכחה, ששני צדדים מתנצחים וכל אחד מוכיח את שיטתו, וכאן: יוכיח השם ויברר לי את האמת, ואז יתן בלבי להישמר מפניהם, ויתברר אצלי הדבר בבירור מוחלט לדעת להישמר מהם, כמו "ויוכח אמש".
וְרוּחַ לָבְשָׁה אֶת־עֲמָשַׂי רֹאשׁ הַשָּׁלִישִׁים לְךָ דָוִיד וְעִמְּךָ בֶן־יִשַׁי שָׁלוֹם שָׁלוֹם לְךָ וְשָׁלוֹם לְעֹזְרֶךָ כִּי עֲזָרְךָ אֱלֹהֶיךָ וַיְקַבְּלֵם דָּוִיד וַיִּתְּנֵם בְּרָאשֵׁי הַגְּדוּד׃
"ורוח לבשה" - אומר הרד"ק: רוח רצון. וכך אמר לדוד: הלא אני ראש השלישים, ראש הגיבורים הללו, ואני לך - שארך ובשרך, כפי שראינו שהיה מקרוביו של דוד. ומהו "ועמך בן ישי"? מבארים הרד"ק והמלבי"ם שעמשא היה בן אביגיל, וכבר ביאר המלבי"ם לעיל שאביגיל הייתה אחותו של דוד מן האם ולא מן האב: אמה נישאה תחילה לנחש והולידה את אביגיל, ולאחר מכן נישאה לישי והולידה את דוד. נמצא שאביגיל אחותו של דוד מאותה אם ולא מאותו אב - היא מנחש ודוד מישי. עמשי עצמו לא היה מבני ישי, אלא שאם אמו הייתה אשת ישי ואם דוד, והוא גדל בביתם, וכשהוא עם דוד שהוא אחי אמו נחשב כאילו הוא בן ישי. עמשי היה אם כן כבן משפחה עם דוד.
ולכן הוא אומר: היות ואני מבית אביך ומשארך - שלום לך, אל תירא. "שלום לך ושלום לעוזרך" - האנשים הבאים שלמים הם, בין איתך ובין עם עוזריך, כוונתם שלמה לעשות שלום, ולא באו לרגל אחריך ולהילחם בך. ומהו "כי עזרך אלוהיך"? מסביר המלבי"ם שהוא חוזר על מה שהיה כאשר דוד כרת את כנף המעיל של שאול, שאז ראו שמתלווה אליו עזר אלוקי. אמרו לו: אחרי שראינו שעזרך אלוקיך, שהצלחת לכרות את כנף מעילו ויצאת בשלום ובכל זאת לא פגעת בו, הבנו שהשם איתך, ולכן אנו רוצים להתקרב אליך וכולנו באנו להשלים איתך. ולפי זה מובן "ויתנם בראשי הגדוד" - כל כך סמך עליהם עד שמינה אותם לראשי הגדודים הנלחמים בשבילו.
וּמִמְּנַשֶּׁה נָפְלוּ עַל־דָּוִיד בְּבֹאוֹ עִם־פְּלִשְׁתִּים עַל־שָׁאוּל לַמִּלְחָמָה וְלֹא עֲזָרֻם כִּי בְעֵצָה שִׁלְּחֻהוּ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים לֵאמֹר בְּרָאשֵׁינוּ יִפּוֹל אֶל־אֲדֹנָיו שָׁאוּל׃
כידוע, כאשר ברח דוד מפני שאול הוא ברח אל פלשתים, ורצו לקחתו עמם למלחמה כנגד שאול, וסרני פלשתים התנגדו ואמרו: "במה יתרצה זה אל אדוניו, הלא בראשי האנשים ההם". הם טענו: הוא מסוכסך עם אדוניו, וכיצד יתרצה אליו? הוא יבוא איתנו למלחמה ויהרוג אותנו במלחמה, ובזה יהיה רצוי לאדוניו, ושאול יקבלו בכבוד מלכים - מי שעד עכשיו נחשב אויב, יתקבל כאוהב. זו אחת הדילמות הלא פשוטות של מי שמפעיל סייענים: אחת הבעיות הקשות עמם היא שהם יכולים להתהפך ברגע, כי כאשר הם חוששים שעלו עליהם, הם הורגים את איש הקשר שלהם, ובזה מתרצים אל אנשי החמאס - "הנה תראו, אני הרגתי את ההוא". תמיד יש כאן מערכת שצריך לנהוג בה בזהירות מרובה, עקב בצד אגודל, כי אינך יודע מתי הדבר יתהפך. כך גם כאן: סרני פלשתים אמרו שדוד ירצה למצוא חן בעיני שאול הרודף אותו, ולכן יהרוג אותנו.
בְּלֶכְתּוֹ אֶל־צִיקְלַג נָפְלוּ עָלָיו מִמְּנַשֶּׁה עַדְנַח וְיוֹזָבָד וִידִיעֲאֵל וּמִיכָאֵל וְיוֹזָבָד וֶאֱלִיהוּא וְצִלְּתָי רָאשֵׁי הָאֲלָפִים אֲשֶׁר לִמְנַשֶּׁה׃
"נפלו על דוד" - התחברו אל דוד. כאשר הלך עם פלשתים עד אפק למלחמה כנגד שאול, ואז שילחו אותו הפלשתים וחזר, פגש בבני מנשה שהלכו לעזור לשאול כנגד פלשתים, והם התחברו אליו. נמצא שגם כאן מדובר עוד בזמן ששאול היה חי: בלכתו אל ציקלג, כשהחזירוהו הפלשתים, נפלו עליו כל אלה הנזכרים - ראשי האלפים, כלומר החשובים אשר למנשה.
וְהֵמָּה עָזְרוּ עִם־דָּוִיד עַל־הַגְּדוּד כִּי־גִבּוֹרֵי חַיִל כֻּלָּם וַיִּהְיוּ שָׂרִים בַּצָּבָא׃
באותו זמן, בעת שדוד הלך למלחמה, בא גדוד עמלק ושבה את נשיו ואת ילדיו, וכתוב שחזרו בבכי ובצער גדול מאוד, והלכו לרדוף אחרי עמלק להשיב את נשיהם וילדיהם. "והמה עזרו עם דוד על הגדוד" - אותם גיבורים, ראשי האלפים אשר למנשה, הם שעזרו לו לרדוף את עמלק. "ויהיו שרים בצבא" - אחר כך, כשחזר דוד לארץ יהודה, עשה אותם שרי הצבא לבני מנשה, שבאו אליו אחר כך אל חברון.
כִּי לְעֶת־יוֹם בְּיוֹם יָבֹאוּ עַל־דָּוִיד לְעָזְרוֹ עַד־לְמַחֲנֶה גָדוֹל כְּמַחֲנֵה אֱלֹהִים׃
מסביר המיוחס לרש"י: כביכול מה עוד צריך להאריך ולפרט מי ומי באו אליו - בכל עת ובכל יום היו באים אל דוד לסייעו. הכתוב מתאר כאן איך אט אט מתלקטים כל בית ישראל לקבל עליהם את מלכות דוד.
"עד למחנה גדול כמחנה אלוהים" - מרוב חילותיו קורא אותו מחנה אלוקים. מסביר הרד"ק, וכן הוא מביא בכמה מקומות, שכדרך המקרא כשרוצים להגדיל דבר מייחסים אותו ומחברים אותו אל השם, ובזה מגדילים אותו: "כהררי אל" - הרים עצומים; "עיר גדולה לאלוהים" - גדולה; "שלהבת יה" - שלהבת אדירה; "מאפליה". מכאן שמחנה אלוקים היינו מחנה אדיר, מחנה עצום ורב. והמיוחס לרש"י מבאר אפשרות נוספת: כל מה שראית את המחנה הזה גדול עצום ורב - לא היה זאת אלא מאת האלוקים. לא היה מחנה דוד גדול כל כך מכוחו, אלא מן השם בא לו המחנה בעצת אלוקים, כמו אצל יעקב שנאמר "מחנה אלוקים", שהוא הסיוע והעזר האלוקי שהיה עמו.
והמלבי"ם מבאר: "כי לעת יום ביום יבואו על דוד לעוזרו" - מן העת ההיא שדוד שב לארץ יהודה, שאז המליכוהו, באו גם משאר השבטים, וכל הזמן היו מתאספים ומתווספים על מחנותיו, וזה כמו שכתוב בשמואל ב' "ודוד הולך וחזק ובית שאול הולכים ודלים" - כוחו של דוד מתעצם וכוח בית שאול הולך ומדלדל.
וְאֵלֶּה מִסְפְּרֵי רָאשֵׁי הֶחָלוּץ לַצָּבָא בָּאוּ עַל־דָּוִיד חֶבְרוֹנָה לְהָסֵב מַלְכוּת שָׁאוּל אֵלָיו כְּפִי יְהֹוָה׃
מכאן, אומר המלבי"ם, מספר הכתוב מה קורה כאשר כלל ישראל באים להמליך את דוד. "מספרי ראשי החלוץ" - המספרים שנתנו לו ראשי החלוצים, החלוצים הם אלה שבאו תחילה, והם נתנו לו מניין כמה באו איתם: איתי באו אלף איש, איתי אלפיים איש, כל אחד מודיע את המניין שבא עמו. "להסב מלכות שאול אליו" - שאול כבר מת, אלא הכוונה להסב את המלכות מבני שאול, לפי שהיו עוד כאלה שסברו להמליך את בני שאול, וכעת מסבים את המלוכה אל דוד.
בְּנֵי יְהוּדָה נֹשְׂאֵי צִנָּה וָרֹמַח שֵׁשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת חֲלוּצֵי צָבָא׃
מסביר המיוחס לרש"י: אל תתפלא שמשבט יהודה באו המעט שמכל השבטים, לפי שבני יהודה אינם צריכים לבוא ולהמליכו - הם כבר מראש המליכו אותו בחברון. בני יהודה הם משפחתו והם מראש היו עמו וצמודים אליו ומלווים אותו; ואת החיזוקים היה צריך לקבל משאר השבטים שלא היו עמו עד עכשיו, אלה שהיו עם שאול והם באים כעת להמליכו. "חלוצי צבא" - החלוצים היוצאים לצבא, ומביא המיוחס לרש"י שיש מסבירים חלוצים כמו זריזים, "רצי בחליצנו" כמו רצי בזרזנו.
מִן־בְּנֵי שִׁמְעוֹן גִּבּוֹרֵי חַיִל לַצָּבָא שִׁבְעַת אֲלָפִים וּמֵאָה׃ מִן־בְּנֵי הַלֵּוִי אַרְבַּעַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת׃ וִיהוֹיָדָע הַנָּגִיד לְאַהֲרֹן וְעִמּוֹ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת׃
מבני שמעון באו גיבורי חיל לצבא שבעת אלפים ומאה, ומבני לוי ארבעת אלפים ושש מאות. "ויהוידע הנגיד לאהרן" - יהוידע היה אביו של בניהו בן יהוידע, והוא היה הנגיד; המלבי"ם מפרש שר ומנהיג, והרד"ק מפרש "הנגיד לאהרן" - לזרע אהרן, דהיינו כהן גדול. הוא היה הכהן הגדול ובא אל דוד עם שלושת אלפים ושבע מאות, ובנו בניהו היה ראש שלושים הגיבורים, כמו שנזכר למעלה.
וְצָדוֹק נַעַר גִּבּוֹר חָיִל וּבֵית־אָבִיו שָׂרִים עֶשְׂרִים וּשְׁנָיִם׃
אל תתפלא שצדוק לא היה נגיד, לפי שבאותו זמן נער היה. "ובית אביו שרים עשרים ושניים" - זו מעלה וגדולה, שבבית אביו היו עשרים ושניים שרים. ומשום כך לקחו לאחר מכן את הכהונה הגדולה מאביתר ונתנו אותה לצדוק הכהן, שהיה בעל מעלה גדולה יותר, שהרי מבית אביו היו עשרים ושניים שרים וחשובים.
וּמִן־בְּנֵי בִנְיָמִן אֲחֵי שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְעַד־הֵנָּה מַרְבִּיתָם שֹׁמְרִים מִשְׁמֶרֶת בֵּית שָׁאוּל׃
שלושת אלפים אלה מבני בנימין באו אל דוד לחברון לאחר מות אבנר ואיש בושת, כשכל ישראל באו אל דוד לחברון, לפי שעד הנה - עד אותו זמן - מרביתם היו שומרים משמרת בית שאול. לא כאותם מבני בנימין שבאו אל דוד בחיי שאול לציקלג, שעזבו את שאול; אלה הבאים כעת, מרביתם עד עתה היו עם בית שאול. לפי הרד"ק הכוונה שהיו שומרים לו את המלכות, מצפים וממתינים לראות את זרע שאול מולך, ש"שומר" הוא לשון המתנה - "משומרים לבוקר", הממתינים לבוקר, וכן "ואביו שמר את הדבר", המתין לראות כיצד ייפול דבר. והמלבי"ם מבאר אחרת: שהיו משומרי ראש המלך, שומרי ביתו, הנאמנים לו.
וּמִן־בְּנֵי אֶפְרַיִם עֶשְׂרִים אֶלֶף וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת גִּבּוֹרֵי חַיִל אַנְשֵׁי שֵׁמוֹת לְבֵית אֲבוֹתָם׃
"אנשי שמות" - המפורסמים והידועים בשמם בבית אבותם, ובאו מהם עשרים אלף ושמונה מאות לדוד.
וּמֵחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת לָבוֹא לְהַמְלִיךְ אֶת־דָּוִיד׃
"מחצי מטה מנשה" - אלה שנחלו בארץ ישראל עצמה, להבדיל מחצי מנשה שבעבר הירדן המזרחי. "אשר נקבו בשמות" - נקבו בשמותם מי ומי ההולכים, דהיינו הוזכרו ונכתבו בשמותיהם. ומסביר המלבי"ם: באו ראשיהם והביאו שמותם חתום שהם מסכימים על המלוכה - כל אלה חתומים עם אדוננו דוד.
וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה־יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם וְכָל־אֲחֵיהֶם עַל־פִּיהֶם׃
"יודעי בינה לעיתים" הוא ביטוי סתום, והמפרשים מנסים להבין במה מדובר. הרד"ק מביא תחילה את פירוש רבותינו: שידעו לעבר שנים ולקבוע חודשים - יודעים להתבונן על הזמנים, מתי הזמן הראוי לעבר בו ומתי לא. וזהו "לדעת מה יעשה ישראל": הם יודעים את זמני העולם, יודעים לחשב בתקופות ובמזלות, ועל ידי כן יודעים כיצד ישראל צריכים להתנהג בכל ענייניהם. ולמה מזכיר כאן עניין זה? מפני שהמלך זקוק להם להתייעץ עמם, שהרי עיבור השנה וקביעת החודשים נעשו בין השאר על ידי המלך - המלך היה שותף בדבר, כמו שראינו בדבר חזקיה המלך - ולכן זקוק דוד לבני יששכר שיסייעו בידו לקבוע את השנים ואת המועדים.
רבנו יונה, שמביאו הרד"ק, מבאר שאין כאן עניין חודשים ושנים כלל, אלא "יודעי בינה לעיתים" - יודעים להתבונן במשפטים ובדינים, וכמו "כל יודעי דת ודין". וכן המלבי"ם מסביר שיודעי העיתים הם אנשים היושבים זמן רב לפני המלך ומכירים כל שיג וכל שיח, כל תנועה ותנודה, כל רמיזה וקריצה. כשאתה בא ואומר לו: אולי נדבר עם המלך על עניין זה - הוא אומר לך: תשאיר את זה, זה לא לעכשיו, נדבר איתו בעוד שבוע; ואחר כך הוא קורא לך: בוא עכשיו, זו הזדמנות לדבר איתו. זהו יודע בינה לעיתים - יודע מתי הזמן שראוי והגון לדבר עם המלך, מתי הדברים יכולים לפעול, ויודע בכל דבר מהו העת הראוי לפעולה. וכן נאמר "ועת משפט ידע לב חכם", שקושר את עניין העיתים למשפט, ולפי זה המלך מתייעץ עמם בענייני הדינים.
אלא שהרד"ק מקשה על דרך זו: אם אלה אנשי המשפט והדינים המייעצים למלך, לא מתאים "לדעת מה יעשה ישראל", והיה צריך לומר "לדעת מה יעשה המלך". ולפי פירוש חכמים בענייני המועדים הדבר מתאים מאוד: לדעת מה יעשה ישראל - מתי ראש השנה, מתי פסח, מתי שאר המועדים, מתי שנה מעוברת, שעל פי זה ידעו מה יעשה ישראל. והמלבי"ם מבאר "יודעי בינה לעיתים" - שהיו יודעים לתת עצות על מעשה בני ישראל לפי הזמן, דהיינו יועצים; ושימו לב להדגשתו "על מעשה בני ישראל", שבזה הוא מיישב את קושיית הרד"ק: אין הם יועצי המלך בענייניו בלבד, אלא היו יודעים בכל זמן מה הדרך הנכונה להנהיג את עם ישראל. והמלבי"ם מביא גם את דרשת חז"ל שהיו בקיאים בחשבון תקופות ומזלות. "ראשיהם מאתיים" - מבני יששכר היו מאתיים שרי אלפים, והם באו כעת בשם כל השבט להמליך את דוד.
מִזְּבֻלוּן יוֹצְאֵי צָבָא עֹרְכֵי מִלְחָמָה בְּכָל־כְּלֵי מִלְחָמָה חֲמִשִּׁים אָלֶף וְלַעֲדֹר בְּלֹא־לֵב וָלֵב׃
מזבולון באו יוצאי צבא עורכי מלחמה לסייע לדוד ולהיות מאנשי מלחמתו. "בכל כלי מלחמה" - יודעים ובקיאים בשימוש בכל הכלים: יש מומחים לירות בקשת, יש מומחים ברומח ובכידון, ויש בחרב לקרב פנים אל פנים, ואלה היו בקיאים בכל כלי המלחמה לדעת להילחם, וחמישים אלף באו מהם.
"ולעדור בלא לב ולב" - משפט סתום שבו יוצאים המפרשים לתור דרך. המיוחס לרש"י מפרש "לעדור" מלשון מעדר ועדירה, כמו שכתוב בישעיהו "וכל ההרים אשר במעדר יעדרון", והם היו מומחים בעידור, ומתוך המומחים האלה עמדו עורכי המלחמה; אך אינו מבאר כיצד מתחבר לזה "בלא לב ולב". ומביא פירוש נוסף, ש"לעדור" הוא כמו לערוך מלחמה, וכך מסכימים עוד מפרשים. וכן אומר הרד"ק: "ולעדור" - ולערוך, וכמו "עוררי מערכה" שהם עורכי מערכה, "ועדרים לאורות" היינו מערכות, ולכן מערכת הצאן נקראת עדר, שזו מערכה של כבשים. והאנשים האלה באו לערוך מלחמה כנגד אויבי דוד "בלא לב ולב" - שלא היו להם שתי לבבות אלא לב אחד שלם אל דוד. יש אדם שהולך לצבא בלב ולב: הוא היה מעדיף להיות במקום אחר, ובא כשאינו סגור על עצמו; אבל אלה באו בלא לב ולב, בלב אחד, לבם שלם עם דוד, למסור נפשם כדי להמליכו.
והמדרש מבאר "בלא לב ולב" - שבין במתכוון ובין שלא במתכוון היו מנצחים. היו מנצחים ויהי מה, בכל מצב: אפילו אם יורה בקשת לתומו - היה פוגע. כמו שמצינו שיירו כנגד מלך ישראל ופגעו בו בנס, אלא ששם היה נס גמור בזריקה, וכאן מדובר שהם יורים חיצים, וגם מה שנוגע בלא כוונה היה הורג - וכל פגיעה שלהם הייתה במלכי האויב.
והמלבי"ם מבאר ש"לעדור" הוא מין תכסיס מלחמה, שהתייצבו המחנות עדרים עדרים, איש מול חברו. תכסיס מלחמה היינו דרך ותחבולה כיצד לערוך את המלחמה, כשהיו הולכים עדרים עדרים, קבוצות קבוצות. ולכאורה כאשר הם מחולקים לקבוצות, קורה לא פעם שהם חלוקים גם בלבם - זה מחנה פלוני וזה מחנה אלמוני, ונוצרת מתיחות ביניהם. על כך אומר הכתוב: הגם שהלכו בתכסיס מלחמה שבו היו מחולקים לקבוצות, עם כל זה בלא לב ולב - לב כולם היה שלם זה עם זה כנגד האויב, ואל תחשוש שמחמת החלוקה לקבוצות היו חלוקים בלבם זה על זה.
וּמִנַּפְתָּלִי שָׂרִים אָלֶף וְעִמָּהֶם בְּצִנָּה וַחֲנִית שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה אָלֶף׃ וּמִן־הַדָּנִי עֹרְכֵי מִלְחָמָה עֶשְׂרִים־וּשְׁמוֹנָה אֶלֶף וְשֵׁשׁ מֵאוֹת׃ וּמֵאָשֵׁר יוֹצְאֵי צָבָא לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה אַרְבָּעִים אָלֶף׃
מנפתלי באו שרים וחשובים אלף, ועמהם שלושים ושבעה אלף "בצינה וחנית": צינה היא המגן, וחנית הוא הכלי שאיתו היו משתמשים - וייתכן שחנית הוא מעין כידון. וגם מן הדני באו עורכי מלחמה, וגם מאשר יוצאי צבא.
וּמֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן מִן־הָראוּבֵנִי וְהַגָּדִי וַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בְּכֹל כְּלֵי צְבָא מִלְחָמָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף׃
קודם מנה את מנשה שבתוך הארץ, וכאן מונה את אלה שמעבר לירדן - ראובן וגד וחצי שבט מנשה - שבאו גם הם בכל כלי צבא מלחמה, מאה ועשרים אלף, כולם כדי להיות לעזר ולסיוע לדוד ולהמליכו עליהם.
כָּל־אֵלֶּה אַנְשֵׁי מִלְחָמָה עֹדְרֵי מַעֲרָכָה בְּלֵבָב שָׁלֵם בָּאוּ חֶבְרוֹנָה לְהַמְלִיךְ אֶת־דָּוִיד עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל וְגַם כָּל־שֵׁרִית יִשְׂרָאֵל לֵב אֶחָד לְהַמְלִיךְ אֶת־דָּוִיד׃
"עודרי מערכה" - כמו שהסברנו ב"ולעדור בלא לב ולב", שהכוונה עורכי מערכה. "בלבב שלם באו חברונה" - לא באו כמי שבאים לאחוז את עיני דוד או לעשות רושם, אלא בלבב שלם באו להיות עמו ולקבל מלכותו, להמליך את דוד על כל ישראל. ומהו "וגם כל שרית ישראל לב אחד"? מסביר המיוחס לרש"י: אפילו אלה שלא באו לחברון, גם הם היו בלב אחד עם דוד. ומדוע נכתב "שרית" חסר, ולא "שארית"? לרמוז שאפילו שארית לא הייתה - לא נשתיירו אלא מעט, שכולם באו לחברון בשמחה, וגם אותם מעטים שלא באו - לבם היה שלם עם דוד. והרד"ק לעומת זאת מבאר ש"שרית" הוא כמו "שארית" בנופל א', ואל תתפלא, שכבר ראינו כדברים הללו: "יתן השם את שלתך" כמו "את שאלתך", ועוד דוגמאות שבהן צריך להיכתב עם א' והא' נפלה.
וַיִּהְיוּ־שָׁם עִם־דָּוִיד יָמִים שְׁלוֹשָׁה אֹכְלִים וְשׁוֹתִים כִּי־הֵכִינוּ לָהֶם אֲחֵיהֶם׃
אומר המיוחס לרש"י: אל תתמה כיצד ייתכן שלושה ימים אוכלים ושותים - מאין לקחו לכל החיל הזה אכילה ושתייה שתספיק להם? הרי מדובר במאות אלפים שבאו, וצריך לזון ולפרנס אותם. על כך אומר הכתוב "כי הכינו להם אחיהם" - הכינו להם מקודם לכן, ו"אחיהם" הם חבריהם אנשי חברון, כמו שמסביר המצודת דוד.
וְגַם הַקְּרוֹבִים־אֲלֵיהֶם עַד יִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן וְנַפְתָּלִי מְבִיאִים לֶחֶם בַּחֲמוֹרִים וּבַגְּמַלִּים וּבַפְּרָדִים וּבַבָּקָר מַאֲכָל קֶמַח דְּבֵלִים וְצִמּוּקִים וְיַיִן־וְשֶׁמֶן וּבָקָר וְצֹאן לָרֹב כִּי שִׂמְחָה בְיִשְׂרָאֵל׃
"וגם הקרובים אליהם" - הסמוכים לאנשי חברון: לא רק אנשי חברון הביאו, אלא גם הסמוכים להם. "עד יששכר וזבולון ונפתלי" - אפילו הרחוקים, שנחלתם בקצה גבול ארץ ישראל, גם הם הגיעו והביאו. והביאו לחם בחמורים ובגמלים ובפרדים ובבקר - על כל בהמה היו מביאים לחם, כדי לזון ולפרנס את הבאים לשמוח עם דוד שלושה ימים. "מאכל קמח" - מיני מאכל העשויים מקמח; "דבלים" - תאנים יבשות שדורסים אותן יחד בעיגול והן נעשות גוף אחד; "צימוקים" - כפשוטו, ענבים מיובשים; "ויין ושמן ובקר וצאן לרוב". ולמה כל זה? "כי שמחה בישראל" - הייתה אז שמחה בישראל על שזכו להמליך מלך משכיל ומוצלח, ולכן הרבו להביא את כל הכבודה הזאת לעשות משתה ושמחה.
הפרק מוליך אותנו משני קצותיו של תהליך אחד. בתחילתו יחידים וקבוצות קטנות - בני בנימין מקרובי שאול, גיבורי גד שפניהם פני אריה, עמשי וחבריו - המוסרים נפשם ועוזבים את מחנה שאול כדי להצטרף אל דוד הנרדף במצודות ובציקלג, עד שדוד עצמו מתפלל שיתברר לו אם באו לשלום. בסופו כל השבטים באים חברונה במניינים עצומים, "כמחנה אלוקים", כל אחד ומעלתו: בני יששכר יודעי בינה לעיתים, בני זבולון "בלא לב ולב", וכל שארית ישראל בלב אחד. וכולם באו בלבב שלם להמליך את דוד, והעם מביא מכל הארץ לחם ומאכל ויין ושמן - "כי שמחה בישראל".