פרק י"א - חלק ג': המשך מניין גיבורי דוד
אנחנו ממשיכים במניין הגיבורים אשר לדוד, וזה ילווה אותנו עד סוף הפרק. עד כה עסקנו בשלושת הגיבורים שבמדרגה הראשונה, ומכאן ואילך מונה הכתוב את המדרגה השנייה - אבשי ובניה - ולאחריהם את גיבורי החיילים ואת רשימת השמות הארוכה החותמת את הפרק.
אבשי אחי יואב - ראש השלושה
וְאַבְשַׁי אֲחִי יוֹאָב הוּא הָיָה רֹאשׁ הַשְּׁלוֹשָׁה, וְהוּא עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ עַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חָלָל, וְלוֹ שֵׁם בַּשְּׁלוֹשָׁה׃ (כ)
"אבשי" הוא אבישי המוכר לנו; שמות מסוימים באים בחילופי אותיות במקומות שונים במקרא. והוא היה ראש השלושה - מבאר המיוחס לרש"י שהכוונה לאותם שלושה שבקעו במחנה פלשתים ושאבו את המים, והוא היה הראש להם.
שואל המיוחס לרש"י: ומה עם יואב? מדוע אינו נמנה עם הגיבורים? ומשיב, שלא מנה אותו לפי שאין זה לכבודו להימנות עמהם, שהרי הוא שר הצבא וראש לכולם. כשאדם הוא הראש והמפקד, אין מונים אותו כאחד מן החיילים, שכן הדבר גורע ממדרגתו. לפיכך מונים את הגיבורים, ויואב עומד מעל כולם.
המלבי"ם מבאר שכאן מתחיל הכתוב לפרט מי היו הגיבורים, והראש שבהם היה אבשי. "ולו שם בשלושה" - הכוונה שגם בשלושת הגיבורים שבמדרגה הראשונה היה לו שם. כלומר, אף שהוא נמנה בשורת הגיבורים שאינם הראשונים, בא הכתוב להודיעך עד כמה היה חשוב: הוא היה ראש השלושה שבמדרגה השנייה, ואף בין הראשונים היה נחשב. ראיה לדבר - "והוא עורר את חניתו על שלוש מאות חלל", כמו עדינו העצני שהיה משלושת הגיבורים הראשונים. מתוך כך תבין שגם ביניהם היה נחשב לגיבור.
מִן הַשְּׁלוֹשָׁה בַשְּׁנַיִם נִכְבָּד, וַיְהִי לָהֶם לְשָׂר, וְעַד הַשְּׁלוֹשָׁה לֹא בָא׃ (כא)
לפי המלבי"ם, "מן השלושה בשניים" פירושו מן השלושה שבמדרגה השנייה. יש מדרגה ראשונה ויש מדרגת "השניים", היינו המדרגה השנייה. באותה מדרגה שנייה היה אבשי הנכבד שבהם ושר עליהם, אך "ועד השלושה לא בא" - אל שלושת הגיבורים הראשונים לא הגיע. אמנם ראינו שהיה לו שם גם אצלם והם החשיבוהו, אבל נמנה עמהם לא היה, שכן לא עמד במדרגתם.
ומוסיף המלבי"ם: כאן בא עזרא ומפרש בדברי הימים מה שנסתם בספר שמואל. בשמואל נאמר "מן השלושה הכי נכבד", ולא פורש מאיזה שלושה, ובא עזרא ומבאר - מן השלושה שבמדרגה השנייה, שכן אל השלושה הראשונים עדיין לא הגיע. ולדעת הרד"ק, "מן השלושה בשניים נכבד" מוסב על שלושת הגיבורים שהביאו את המים, שהוא היה הנכבד יותר משני חבריו שהביאו עמו את המים.
בניה בן יהוידע - שלוש גבורות
בְּנָיָה בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַיִל רַב פְּעָלִים מִן קַבְצְאֵל, הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב, וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג׃ (כב)
"בניה" הוא בניהו בן יהוידע המוכר לנו. "בן איש חיל" - מבאר המיוחס לרש"י שאין הכוונה לבן ביולוגי, אלא כדוגמת "בן בליעל": כשאומרים בן בליעל אין הכוונה שאביו בליעל, וכשאומרים בר מצווה אין הכוונה שאמו מצווה, אלא הכוונה בעל הדבר - כמו "בן מוות האיש". כך "בן איש חיל" היינו איש חיל. ובספר שמואל נאמר "בן איש חי", וכך מנהג בני אדם: כשרואים אדם זריז אומרים עליו "כולו חי" - אדם מלא כוח פעולה.
"רב פעלים" - פעולות רבות של גבורה עשה. "מן קבצאל" - מן המקום הנקרא קבצאל, ובשמואל "מקבציאל", עיר שהייתה בחלק יהודה. "אריאל מואב" - גיבורים שכוח ארי להם, שכן "אל" הוא תמיד לשון כוח, כמו "יש לאל ידי". והוא הכה את שני גיבורי מואב.
"והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג" - ולא חשש מן הצינה ומן הקור. ומוסיף המיוחס לרש"י: יש אומרים, שכל השנה כולה אין הארי מסוכן יותר מביום השלג, שכשבא אדם כנגדו הוא זורק את השלג ברגלו בין עיני האדם עד שאינו יכול לראות, והורגו. וכך שמעתי על זאת, אומר המיוחס לרש"י, וכל זה בא להראות את גודל גבורתו.
המלבי"ם מבאר שבניה הוא הגיבור השני מבין שלושת הגיבורים שבמדרגה השנייה - הראשון היה אבשי אחי יואב, והשני בניה, בן איש חיל ורב פעלים מן העיר קבצאל שבנחלת יהודה. ושלוש גבורות הראה: האחת - שהכה את שני אריאל מואב, גיבורי מואב. השנייה - שהכה את הארי, ואף שהארי היה בתוך הבור שלו, ששם עוצמתו גדולה יותר, וביום השלג, שאז הארי מתגבר והאדם מסורבל. והשלישית - שהכה את האיש המצרי, איש מידה, חמש באמה, כשניים וחצי מטרים (ואם נמדוד כשיעור החזון איש, גבוה אף יותר), וביד המצרי חנית, והוא ירד אליו במקל בלבד.
וְהוּא הִכָּה אֶת הָאִישׁ הַמִּצְרִי אִישׁ מִדָּה חָמֵשׁ בָּאַמָּה, וּבְיַד הַמִּצְרִי חֲנִית כִּמְנוֹר אֹרְגִים, וַיֵּרֶד אֵלָיו בַּשָּׁבֶט, וַיִּגְזֹל אֶת הַחֲנִית מִיַּד הַמִּצְרִי וַיַּהַרְגֵהוּ בַּחֲנִיתוֹ׃ (כג)
אומר המלבי"ם: כאן מבאר עזרא פרטים שלא הוזכרו בספר שמואל - שהיה "איש מידה". ומהו איש מידה? מבאר המיוחס לרש"י: שאר אנשים אנו יודעים את גובהם באומד העין, זה מטר שבעים וזה מטר שמונים, אבל כשמדובר באדם גבוה במיוחד צריך למדוד אותו ממש. "איש מידה" - כל הרואה אותו מודד אותו. וכעניין שנאמר "אשר ראינו בתוכה אנשי מידות", אנשים שצריך למדוד אותם כדי לדעת את גודלם.
"חנית כמנור אורגים" - אף פרט זה לא הוזכר בשמואל, ולכן חוזר עליו הכתוב כאן. מבאר המצודת ציון: מנור אורגים הוא העץ העגול שהאורג כורך עליו את חוטי השתי. חוטי השתי הם היסוד (שתי מלשון תשתית), ואותם מותחים על מנור האורגים - כובד עליון וכובד תחתון. לאחר מכן מעבירים את חוטי הערב, למעלה ולמטה, ומערבים אותם בין חוטי השתי (ומכאן שמם "ערב", שהם מתערבים בשתי). ולאחר שנארגה חתיכת בד, מגלגלים את הבד על הכובד העליון ומשחררים חוטי שתי נוספים מן הגליל התחתון, וממשיכים באריגה. אותו גליל עגול נקרא מנור אורגים, וזה היה גודל חניתו של אותו מצרי. "וירד אליו בשבט" - במקל, "ויגזול את החנית מיד המצרי", ובה הרגו.
"ויגזול את החנית מיד המצרי" - להילחם בכלים של הדור
בדרך כלל משתמשים בפסוק זה כדי ללמד את הדרך שבה יש להתגונן כנגד כוחות הרשע: אם נילחם רק בכלים הישנים - פספסנו את המערכה.
בזמנו באו יהודים אל החזון איש ואמרו לו: רבנו, לא שמעת מה קורה בירושלים? התחילו ללמד בבתי החינוך בעברית, והרי יש חרם הקדמונים בירושלים שלא ילמדו בבתי החינוך בעברית אלא ביידיש בלבד. אמר להם: אמשול לכם משל. גנרל צעיר עמד בפני מלחמה עם כוחות האויב, וישב ותכנן כיצד לפעול. פתאום הגיע אליו גנרל ישיש, נשען על מקלו ובקושי הולך, ואמר לו: חביבי, אתה עוד צעיר, לנו הייתה כאן מלחמה לפני שבעים שנה, בוא ואספר לך כיצד כבשנו אותם. אמר לו הצעיר: חביבי, איני יודע מה אתה יודע, אבל כל כללי המלחמה השתנו - המוצבים השתנו, מקומות הלחימה השתנו, כלי הנשק השתנו. מי שנלחם היום כפי שנלחמו פעם, לא רק שיפגר, אלא בסופו של דבר ינוצח בקלות; שהרי תילחם בחנית ובחרב ובאותם כללים ישנים. מי שזוכר, פעם היו צנחנים; גם היום יש פלוגה כזאת, אבל מתי לאחרונה שמעתם על צנחנים שצנחו מעבר לקווי האויב? היום הדרך היא לוחמת סייבר, דרך אחרת לגמרי.
וכך אמר להם החזון איש: בזמנו, כדי לגדור גדר כנגד בן יהודה וחבריו, מחדשי או ממיתי השפה העברית, היה צורך לגדור גדר ואסרו ללמד בשפה העברית. אבל היום אין זו המלחמה, ואם נילחם במלחמה הזאת ודאי שננחל כישלון.
ומה שהדבר אומר בפועל: יש כלים שמבחינתנו פסולים לחלוטין, כמו הטלוויזיה, שנחשבה מוקצה מחמת מיאוס. אני עוד זוכר בילדותי בשוק בנתניה מודעות ענק של חרם חמור על מי שיכניס טלוויזיה לביתו. היום, ליד כל כלי המשחית והמרעין בישין, הטלוויזיה היא משחק ילדים - לא שהיא כשרה, טרף היא, אלא שהיא כבשר שחוטות טרפות לעומת בשר נבלות. והאינטרנט הוא אם כל המרעין בישין. צריך להבין בכל דור על מה להילחם, ואם אתה שם את הדגש על דבר שאינו הדבר הנכון - הפסדת את המערכה. מישהו רצה פעם להמחיש עד כמה יש הבאים להילחם אך מנותקים לגמרי מן המציאות, ואמר: "זה מתחיל באינטרנט, וממשיך לטלוויזיה, ובסוף שומעים גם רדיו". אדם מנותק אינו מבין כיצד להילחם ביצר, וכדי להילחם צריך להכיר את הכלים.
ואכן, הטלוויזיה שעליה הכריזו חרם חמור החזירה בתשובה מה שאלפי מחזירים בתשובה לא עשו בדורות - בעקבות הידברות ופעילותם. מי יכול היה פעם להיכנס לקיבוץ? מי היה מסכים שמרצה ייכנס לשם? והיום אתה שומע סיפורים בלי סוף על אנשים שמזפזפים בטלוויזיה, נמאס להם מן השטויות, ופתאום רואים "איזה דוס" ואומרים: בוא נשמע מה יש לו לומר - ונשארים שם. זו הדרך להילחם היום. ואם תאמר: הרי זה מוקצה מחמת מיאוס - צודק אתה, אבל לפעמים צריך "ויגזול את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו", בחניתו של המצרי דווקא להרגו.
שכן אם נמשיך להילחם בכלים הישנים - נמשיך להפיץ קונטרסים? מי קורא היום קונטרס? החילוני המצוי אינו יודע להתמודד עם טקסטים. הראה לו דף גמרא - עשית לו שחור בעיניים: מאין זה מתחיל, היכן נגמר, אין ניקוד, אין טעמים, הכול טקסט רצוף. כבר מזמן אין זו התקופה שבה הפיצו יהדות באמצעות ספרים. היום מפיצים יהדות באינטרנט, באינסטגרם, בפייסבוק ובעוד מרעין בישין שבקושי את שמותיהם אני מכיר, הודו לה'.
ואין זו המלצה להיכנס לשם, שכן זו סכנה גדולה מאוד, ורבים שמתעסקים בזה נופלים אחר כך, ולכן צריך להיזהר בזה מאוד. אבל צריך לדעת שהחבר'ה נמצאים שם, ובמדיות שבהן הם נמצאים שם צריך לתפוס אותם. כשיימאס לו מכל השטויות, ימצא שם ערוץ הידברות ועוד מקומות של קודש שדרכם יוכל ללמוד. אמנם זו חרב פיפיות, שהרי היצר יכול לבוא ולומר לאדם: אני רוצה אינטרנט בשביל דברים שבקדושה - ובדרך זו מכניסו לדברים של טומאה. לכן, ראשית, מי שלא הגיע לזה - שכלל לא יתעסק עם זה. ושנית, מי שכבר יש לו - שיעמיד את כל החסימות המקסימליות, כך שלא תהיה לו שום גישה למקומות שמהם מגיעים לדברים מקולקלים. וברוך ה' יש היום סינונים טובים, כגון נטפרי וכיוצא בו, סינון קפדני מאוד שיש בו אנשים הבודקים תמונה תמונה, ואדם המחזיק בהם לא יראה אפילו דמות אישה לעולם. אם אין לך - הנח לזה ואל תתעסק בזה כלל; ואם כבר יש לך - לפחות שיהיה באופן שלא יגיע על ידו לדברי עבירה. אבל נדע שדרך "ויגזול את החנית מיד המצרי" היא הדרך להילחם בדור הזה, ומי שחושב שאין לנגוע בזה כלל - מפסיד בסופו של דבר את המערכה. אלא שצריך לעשות זאת עם הגדרות הנכונות ועם השמירה הראויה, וכך יש בידך להשיג את כל הרחוקים ולקרבם.
מעלתו של בניהו - גיבור ונכבד
אֵלֶּה עָשָׂה בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע, וְלוֹ שֵׁם בִּשְׁלוֹשָׁה הַגִּבֹּרִים׃ (כד)
"אלה" - הפעולות שהוזכרו: שהכה את שני אריאל מואב, שירד והכה את הארי, ושהכה את האיש המצרי. "ולו שם בשלושה הגיבורים" - לפי המצודת דוד, היה מפורסם לגיבור בין שלושת הגיבורים שואבי המים, שעם כל גבורתם החשיבו גם אותו לגיבור. אבל שלושת הגיבורים הראשונים, לגודל גבורתם, לא החשיבוהו למאומה - שלא כאבשי אחי יואב, שגם בין שלושת הראשונים היה לו שם ונחשב לגיבור בעיניהם, אף שלא נמנה עמהם.
מִן הַשְּׁלוֹשִׁים הִנּוֹ נִכְבָּד הוּא, וְאֶל הַשְּׁלֹשָׁה לֹא בָא, וַיְשִׂימֵהוּ דָוִיד עַל מִשְׁמַעְתּוֹ׃ (כה)
"מן השלושים הנו נכבד" - היה נכבד משלושים גיבורי דוד. ואומר הרד"ק: לא היה ממניין השלושים, אלא נכבד מן השלושים, שכן השלושים הם כבר במדרגה נמוכה יותר, והוא נחשב מהם. "ואל השלושה לא בא" - אל שלושת הראשונים, תחכמוני, אלעזר ושמא, לא הגיע. נמצא שמה שנאמר "ולו שם בשלושה הגיבורים" הכוונה לשלושה שבמדרגה השנייה, אך לא לשלושה הראשונים.
המלבי"ם מבאר: "נכבד" כאן במובן של כבוד, לא של גבורה. ובמה היה כבודו? שהיה ראש הסנהדרין. נמצא ש"מן השלושים הנו נכבד" - מצד הכבוד היה נכבד מכל שלושים הגיבורים כולם, שכן הוא ראש הסנהדרין והם לא. ואף שמצד הגבורה אל השלושה הראשונים לא הגיע ואף שם אין לו ביניהם, מצד הכבוד היה הנכבד מכולם. לפיכך מינהו דוד המלך על אנשי משמעתו. "משמעתו" - מבאר המיוחס לרש"י שהוא מלשון מינוי, היינו האנשים הממונים שלו; ובפשטות, אלה הנשמעים לו, שדוד המלך שולח אליהם תמיד הוראות לפעולה.
גיבורי החיילים
וְגִבּוֹרֵי הַחֲיָלִים: עֲשָׂהאֵל אֲחִי יוֹאָב, אֶלְחָנָן בֶּן דּוֹדוֹ מִבֵּית לָחֶם׃ (כו)
"וגיבורי החיילים" - מבאר המיוחס לרש"י: אלה שהיו גיבורים, אך לא כאותם המוזכרים למעלה. והמלבי"ם מבאר, שכבר ביאר קודם שהגיבור השלישי מבין שלושת הגיבורים שבמדרגה השנייה היה עשהאל, ושם נאמר "עשהאל אחי יואב בשלושים" - שהיה נחשב גם בין השישה גיבורים, אלא שלא היה אצל המלך כחמישה הראשונים אלא רק עם השלושים, הם שלושים הגיבורים שיימנו כאן.
וכן מצינו בהמשך "ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי", ותרגום יונתן: על קלעיא ועל קשתיא - הקולעים באבן והיורים בקשת. ולכן גם כאן מזכירו הכתוב עם גיבורי החיילים, שהיה ראש לכולם. בספר שמואל מזכיר עוד גיבורים עד אוריה החיתי, המופיע אצלנו בפסוק מ"א, ומסיים שם "כל שלושים ושבעה" - שלושים ושבעה עם השישה הראשונים. וכאן מזכיר חלקם בשינוי שמות; מבאר המלבי"ם, שהיו מהם בעלי שני שמות, כפי שמצינו דוגמאות רבות בספר דברי הימים. ואפשרות נוספת: חלק מן הגיבורים מתו, וכאן מדובר בגיבורים שבאו תחתם בשלב השני, ואותם מזכיר עזרא. ומאוריה החיתי ואילך מצא עזרא בספר דברי הימים עוד שישה עשר גיבורים שאותם הוא מונה.
רשימת הגיבורים
שַׁמּוֹת הַהֲרוֹרִי, חֶלֶץ הַפְּלוֹנִי׃ עִירָא בֶן עִקֵּשׁ הַתְּקוֹעִי, אֲבִיעֶזֶר הָעַנְּתוֹתִי׃ סִבְּכַי הַחֻשָׁתִי, עִילַי הָאֲחוֹחִי׃ מַהְרַי הַנְּטֹפָתִי, חֵלֶד בֶּן בַּעֲנָה הַנְּטוֹפָתִי׃ אִיתַי בֶּן רִיבַי מִגִּבְעַת בְּנֵי בִנְיָמִן, בְּנָיָה הַפִּרְעָתֹנִי׃ חוּרַי מִנַּחֲלֵי גָעַשׁ, אֲבִיאֵל הָעַרְבָתִי׃ עַזְמָוֶת הַבַּחֲרוּמִי, אֶלְיַחְבָּא הַשַּׁעַלְבֹנִי׃ (כז-לג)
רוב הכינויים הללו הם על שם המקום שממנו בא כל אחד: "השעלבוני" - מן המקום הנקרא שעלבים, וזה מקורו של השם; "הפרעתוני" - ממקום שנקרא פרעתון; "מנחלי געש", "הערבתי" - כל אחד על פי שם מקומו.
בְּנֵי הָשֵׁם הַגִּזוֹנִי, יוֹנָתָן בֶּן שָׁגֵה הַהֲרָרִי׃ אֲחִיאָם בֶּן שָׂכָר הַהֲרָרִי, אֱלִיפַל בֶּן אוּר׃ חֵפֶר הַמְּכֵרָתִי, אֲחִיָּה הַפְּלֹנִי׃ חֶצְרוֹ הַכַּרְמְלִי, נַעֲרַי בֶּן אֶזְבָּי׃ יוֹאֵל אֲחִי נָתָן, מִבְחָר בֶּן הַגְרִי׃ צֶלֶק הָעַמּוֹנִי, נַחְרַי הַבֵּרֹתִי נֹשֵׂא כְּלֵי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה׃ עִירָא הַיִּתְרִי, גָּרֵב הַיִּתְרִי׃ אוּרִיָּה הַחִתִּי, זָבָד בֶּן אַחְלָי׃ (לד-מא)
"נושא כלי יואב בן צרויה" - מבאר המצודת דוד שהדברים חוזרים על נחרי הברותי, שהוא היה נושא כלי תשמישו של יואב.
עֲדִינָא בֶן שִׁיזָא הָראוּבֵנִי רֹאשׁ לָראוּבֵנִי וְעָלָיו שְׁלֹשִׁים׃ (מב)
"ועליו שלושים" - הכוונה לסמוכים אליו והנמשכים אחריו, שהיו שלושים.
חָנָן בֶּן מַעֲכָה וְיוֹשָׁפָט הַמִּתְנִי׃ עֻזִּיָּא הָעַשְׁתְּרָתִי, שָׁמָע וִיעִיאֵל בְּנֵי חוֹתָם הָעֲרֹעֵרִי׃ יְדִיעֲאֵל בֶּן שִׁמְרִי וְיֹחָא אָחִיו הַתִּיצִי׃ אֱלִיאֵל הַמַּחֲוִים וִירִיבַי וְיוֹשַׁוְיָה בְּנֵי אֶלְנָעַם וְיִתְמָה הַמּוֹאָבִי׃ אֱלִיאֵל וְעוֹבֵד וְיַעֲשִׂיאֵל הַמְּצֹבָיָה׃ (מג-מז)
לסיכום: בחלק זה של הפרק מונה הכתוב את מדרגות הגיבורים אשר לדוד: אבשי אחי יואב, ראש השלושה שבמדרגה השנייה, שאף בין שלושת הראשונים היה לו שם אף שלא נמנה עמהם; בניה בן יהוידע, איש חיל ורב פעלים, שהראה שלוש גבורות - שני אריאל מואב, הארי בבור ביום השלג, והאיש המצרי שאת חניתו גזל מידו והרגו בה - והיה הנכבד שבשלושים מצד היותו ראש הסנהדרין, ולכן מינהו דוד על משמעתו; ולאחריהם גיבורי החיילים ורשימת השמות עד סוף הפרק, שחלקם בשינוי שמות מספר שמואל, בין מפני שהיו בעלי שני שמות ובין מפני שאלה גיבורים שבאו תחת הראשונים. ומן הפסוק "ויגזול את החנית מיד המצרי" למדנו יסוד גדול בעבודת הדור: להילחם בכלים של היום דווקא, בזהירות ובגדרים הנכונים, שכן בכלים שבהם נלחמים בנו - בהם עצמם אפשר לקרב ולהשיב לבבות לאבינו שבשמים.