בחלק זה של הפרק מונה לנו הכתוב את רשימת גיבורי דוד. הקושי הראשון שקופץ לעין הוא ההשוואה לספר שמואל: שם נמנים שלושה גיבורים בדרגה הראשונה - עדינו העצני, אלעזר בן דודו האחוחי, ושמה בן אגא; ואילו כאן נמנים רק שניים: ישבעם בן חכמוני ואלעזר בן דודו האחוחי. עוד קושי: שם נאמר שעורר את חניתו על שמונה מאות חלל, וכאן נאמר על שלוש מאות חלל. ועוד: כאן מסופרת גבורתו של אלעזר בחלקת שדה מלאה שעורים, ואילו בשמואל מסופרת גבורתו של שמה בחלקה מלאה עדשים - גם השמות השתנו וגם השעורים והעדשים. אומר המלבי"ם: הוא אשר אמרנו לאורך הספר - עזרא אינו בא להעתיק את ספר שמואל, אלא להוסיף על הידוע לנו משם. את שאר הדברים הוא סומך עליך שתיקח אותם מספר שמואל שהיה מצוי לכל, ואת מה שהוסיף כאן - אלה דברים שלא תמצא אותם שם כלל.
וְאֵלֶּה מִסְפַּר הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִיד: יָשָׁבְעָם בֶּן חַכְמוֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִישִׁים, הוּא עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ עַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָת׃
בספר שמואל כתוב "יושב בשבת תחכמוני ראש השלישי הוא עדינו העצני על שמונה מאות חלל בפעם אחת". למדנו שם ששמו היה עדינו העצני, וכאן מוסיף לך הכתוב: דע לך ששמו גם ישבעם בן חכמוני, והוא נקרא כך על שם חכמתו. "ישבעם" - מצד חכמתו ישב בישיבה ללמד חכמה לעם, וכן יושב עם המלך ומייעץ לו בענייני העם; "בן חכמוני" - ללמד בן חכם, ללמד את החכמים.
ומצד גבורתו מספר לך הכתוב שבפעם אחת הרג שלוש מאות חלל ולא התעייף, ואף אחרי שלוש מאות חלל עדיין היה מניע את חניתו בקלילות. עשו חשבון: אם ייקח אדם חרב ויתבקש רק לבקע חמישים אבטיחים, כבר בשלושים יאמר לכם שכואבת לו היד. וחרב אינה סכין - רק להרים אותה זה כמה קילו. ולבקע כך שלוש מאות - וזה בלי להיאבק, בעמידה במקום; ואילו כאן מדובר במאבק, שאתה רודף אחרי אנשים כדי לשסף אותם. ולמרות הכול, עדיין היה מניע את ידו בקלילות.
"ראש השלישים" - הקרי "השלישים" והכתיב "השלושים". יוצא אפוא: מצד חכמתו היה ראש לכולם, ולכן מנה אותו ראש לשלושת הגיבורים; אבל מצד גבורתו לא היה ראש לשלושת הגיבורים, שהרי נראה בהמשך שאבישי אחי יואב היה מן הגיבורים השניים במדרגה ועשה אותה גבורה עצמה - נמצא שאינך הראשון, שהרי יש מי שעושה גבורה שאינה פחותה משלך. אלא שהוא היה ראש לשלושים הגיבורים שגבורתם פחותה מן השישה הראשונים.
הרד"ק אף הוא עומד על השינוי בין "ישבעם בן חכמוני" שכאן ל"יושב בשבת תחכמוני" שבשמואל, ומיישב שייתכן שמדובר בשתי דמויות: "תחכמוני" הוא האב, וכאן מדובר על הבן. "ישבעם" - שהיה יושב בעצה עם המלך בעניין העם, יושב עם המלך ומייעץ לו. ולפי זה מובן גם השינוי במספר: יפה כוח האב מכוח הבן - כוח האב שמונה מאות חלל, וכוח הבן שלוש מאות. או, מוסיף הרד"ק, שהכתוב מדבר על שניהם כאחד - "הוא עורר את חניתו", גם ישבעם וגם חכמוני, על שלוש מאות חלל.
ואם תשאל, הרי שם כתוב שמונה מאות - אפשר לומר שבמלחמה אחת היו שלוש מאות ובמלחמה אחרת שמונה מאות. שהרי כוונת הדברים שבאותו קרב הצליח להרוג שמונה מאות איש. כמו הטייסים שמסמנים על המטוס ליד תא הטייס כמה מטוסים הפילו - כך אצלו היה רשום: במלחמה זו שמונה מאות חללים, ובמלחמה זו שלוש מאות חללים. ואגב, הם כלל לא היו צריכים לרשום; היו זוכרים בראש. כידוע, הרב עובדיה היה יודע כל הזמן באיזו ברכה הוא אוחז - אומר "עכשיו שישים וארבע", "עכשיו תשעים ושלוש", וכל יום סופר את מאה הברכות כדי לוודא שאכן בירך מאה ברכות, בלי לרשום.
וְאַחֲרָיו אֶלְעָזָר בֶּן דּוֹדוֹ הָאֲחוֹחִי, הוּא בִּשְׁלוֹשָׁה הַגִּבֹּרִים׃
אומר המלבי"ם: אף אלעזר היה משלושת הגיבורים בדרגה הראשונה, שכולם היו יחד עם דוד באותה מלחמה עם פלשתים בפס דמים, כפי שנראה בפסוק הבא. בספר שמואל לא נזכר שם אלא שהכה את פלשתים ועשה ישועה, ועזרא מוסיף לנו שהציל גם חלקה מלאה שעורים - דבר שאינו מופיע בשמואל. ומה שבשמואל מסופר שהגיבור השלישי, שמה, הציל חלקה מלאה עדשים - את זה אין עזרא מזכיר, שהרי אין בו חידוש, וזאת כבר אתה יודע משם. נמצא שמדובר בשתי חלקות: את של השעורים הציל אלעזר, ואת של העדשים הציל שמה.
ואם תשאל: מדוע ספר שמואל, שבא לספר את הסיפור המלא, לא הזכיר את גבורת אלעזר בחלקת השעורים? אומר המלבי"ם: מפני שאת זה עשה בסיוע חיילותיו, כפי שנראה מיד, ולכן לא ראה צורך להזכיר גבורה זו; מה שאין כן גבורת שמה עם העדשים, שאותה עשה לבדו, ולכן הזכירה שם בצורה ייחודית.
הוּא הָיָה עִם דָּוִיד בַּפַּס דַּמִּים, וְהַפְּלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ שָׁם לַמִּלְחָמָה, וַתְּהִי חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה שְׂעוֹרִים, וְהָעָם נָסוּ מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים׃
"פס דמים" - אומר רש"י: שם מקום, ובשמואל הוא נקרא "אפס דמים". ואין בכך קושי, שהרי שמות המקומות משתנים עם הזמן. לדוגמה ג'לג'וליה - מה שמה המקראי? הגלגל. כך "אפס דמים" נעשה "פס דמים". ומדוע נאספו שם פלשתים למלחמה? אומר המיוחס לרש"י: על פי המובא בספר שמואל "בחרפם בפלשתים" - הפלשתים לא יכלו לשאת שיש מי שבא ודורש כבודם של ישראל ואף מחרף אותם, ולכן קמו להילחם בישראל. ומה שנאמר שהשדה הייתה מלאה שעורים - הפלשתים רצו לקצור אותה ולהצית אותה באש.
הרד"ק, לעומת המלבי"ם, אינו מפרש שמדובר בשתי חלקות ובשני גיבורים, אלא באותה חלקה עצמה. וכיצד מיושב "עדשים" מול "שעורים"? אפשר שהשדה כבר נקצרה והייתה מלאה עומרים, ואספו לתוכה עומרים גם משדות אחרים, מעדשים ומשעורים כאחד - וממילא השדה הייתה מלאה עדשים וגם מלאה שעורים. ואילו המצודת דוד הולך בקו של המלבי"ם: אין זו אותה מלחמה, שהרי שם נאמר ששמה הציל וכאן אלעזר הציל, ואם כן מדובר בשני גיבורים ובשני סיפורים שונים.
וַיִּתְיַצְּבוּ בְתוֹךְ הַחֶלְקָה וַיַּצִּילוּהָ וַיַּכּוּ אֶת פְּלִשְׁתִּים, וַיּוֹשַׁע יְהֹוָה תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה׃
"ויתיצבו" לשון רבים - אלעזר בן דודו האחוחי ואנשיו. וזה ההסבר מדוע לא הוזכר הדבר בספר שמואל: לא הייתה זו גבורתו לבדו אלא בסיוע אנשיו. והם הצילו את החלקה שלא ישרפוה פלשתים, והכו את פלשתים, והושיע ה' תשועה גדולה.
וַיֵּרְדוּ שְׁלוֹשָׁה מִן הַשְּׁלוֹשִׁים רֹאשׁ עַל הַצֻּר אֶל דָּוִיד אֶל מְעָרַת עֲדֻלָּם, וּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים חֹנָה בְּעֵמֶק רְפָאִים׃
אומר המלבי"ם: אחרי שלושת הגיבורים שבדרגה הראשונה היו עוד שלושה בדרגה השנייה, שניים בעוצמתם ובגבורתם, והם היו ראש לשלושים הגיבורים שיימנו בהמשך הפרק. והדבר היה בזמן שדוד נמשח למלך, ואז עלו פלשתים עד עמק רפאים הסמוך לירושלים, ודוד הלך אל מערת עדולם הסמוכה לארץ פלשתים, כמובא בשמואל ב' פרק ה' פסוקים י"ז-כ'. שם נאמר "ויבואו אל קציר" - שהיה זה בזמן הקציר; וכאן מסופר שירדו ובאו על הצור, ששם המצודה והמערה. ולשון ירידה מדויקת, שהרי ההולך מירושלים לארץ פלשתים יורד מהרי ירושלים דרומה אל ארץ פלשתים. וכל זה היה בשלב שבו המליכו רק את דוד, כלומר קיבלו עליהם את מלכותו.
וְדָוִיד אָז בַּמְּצוּדָה, וּנְצִיב פְּלִשְׁתִּים אָז בְּבֵית לָחֶם׃
"ודוד אז במצודה" - היא אותה מצודה שבמערת עדולם שהזכרנו. "ונציב פלשתים אז בבית לחם" - הנציב הוא המושל, השופט שהעמידו פלשתים בבית לחם, שהרי זה היה בתחילת מלכות דוד, כשפלשתים עדיין מושלים בישראל, והיה צריך להסיר גם את עול נציב פלשתים מעליהם. וכך אנו רואים בימי שמשון ושמואל: "התחזקו והיו לאנשים פלשתים פן תעבדו לעברים" - מכאן שהעברים היו משועבדים להם והפלשתים היו המושלים, והם חששו פן יתהפך הגלגל ויהיו הם עבדים לישראל. זו אותה ממשלה של פלשתים, ובכללה הנציב שהיה אז בבית לחם.
וַיִּתְאָו דָּוִיד וַיֹּאמַר: מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבּוֹר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר׃
בור בית לחם היה מקומו של דוד - "ודוד בן איש אפרתי הזה מבית לחם יהודה". כיוון שדוד היה רגיל להיות בבית לחם, היה מורגל במימיה, ולכן התאווה לאותם המים. אומר המיוחס לרש"י: כל מים ואוויר שאדם רגיל בהם יפין לו, ושאינו רגיל בהם - ניזוק. הרבה פעמים אדם עובר מאקלים לאקלים וזה מזיק לו, עושה לו בעיות בריאות ופוגם בצלילותו.
ובעניין המים כותב הרמב"ם שמים זכים וצלולים מולידים מוח ושכל זך, ולעומתם מים מעופשים מולידים עיפוש במוח. ולכן תראה את בני אפריקה שמוחם מעופש, ולעומתם בני אירופה שמוחם צלול - שהרי מי ששותה מי גבים ומים מזוהמים נפגמת צלילות דעתו, ואילו באירופה יש להם את המים הזכים ביותר, מהפשרת שלגים, והמים הללו מביאים להשגות שכליות גבוהות יותר. ראיה לדבר מביא המיוחס לרש"י מספר יוסיפון: מלכה אחת שחלתה משנישאה מחוץ לארץ מולדתה, ואמרו הרופאים שאין לה רפואה עד שתרחץ ותיהנה ממימי מקומה, וכן עשו לה. ושים לב שאפילו ברחיצה מדובר, לא רק בשתייה. לכן ביקש דוד המלך דווקא מים מבור בית לחם.
וַיִּבְקְעוּ הַשְּׁלֹשָׁה בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבּוֹר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר, וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל דָּוִיד, וְלֹא אָבָה דָוִיד לִשְׁתּוֹתָם וַיְנַסֵּךְ אֹתָם לַיהֹוָה׃
שלושת הגיבורים בקעו את מחנה פלשתים, שאבו מים מן הבור שבשער, נשאו והביאו לדוד - ודוד לא רצה לשתות מהם אלא ניסכם לה'. אומר המיוחס לרש"י: "וישאבו" - כשהפלשתים עומדים מפני הבור. כלומר גבורה גדולה הייתה כאן: לבקוע דרך הפלשתים החוצצים בינם לבין הבור, ולהצליח לדלות מים, ובלבד למלא את רצונו של דוד. ועל "וינסך אותם לה'" אומר בר קפרא: חג הסוכות היה, וניסכן על גבי המזבח.
וַיֹּאמֶר: חָלִילָה לִּי מֵאֱלֹהַי מֵעֲשׂוֹת זֹאת, הֲדַם הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶשְׁתֶּה בְנַפְשׁוֹתָם כִּי בְנַפְשׁוֹתָם הֱבִיאוּם, וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם. אֵלֶּה עָשׂוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבּוֹרִים׃
מבאר המיוחס לרש"י: "בנפשותם הביאום" - מסרו עצמם להריגה על המים. "חלילה לי" - חולין הוא לי לשתות מים שאנשים מסרו נפשם עליהם; הרי אני כמי ששותה את דמם. וזהו "הדם האנשים האלה אשתה בנפשותם" - וכי אשתה את דם האנשים שהלכו וסיכנו נפשם? הם הביאום בסכנת נפשות, ואם כן המים כדם ייחשבו לשותה אותם.
רש"י בספר שמואל מביא דרך אחרת: "וינסך אותם לה'" - כך אמר, מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי, כל המוסר עצמו למיתה על דברי תורה אין אומרים שמועה מפיו; ומאי "וינסך אותם לה'" - דאמרינהו משמיה דגמרא. כוונת הדברים: דוד שלח אל הסנהדרין שיפסקו לו שאלה הלכתית בנוגע לאותה שדה, אם מותר היה ליטול את מה שהיה שם, ואותם אנשים מסרו נפשם כדי להגיע אל הסנהדרין ולשאול. וכיוון שכל המוסר עצמו למיתה על דברי תורה אין אומרים שמועה מפיו, אמר דוד את אותם דברי תורה - שנמשלו למים - משמא דגמרא, בלי לתלותם בשם החכם שמפיו יצאו.
המלבי"ם על ספר שמואל מרחיב ומבאר מדוע לא רצה דוד לשתות. הם עשו גבורה עצומה, הלכו דרך המחנה ושאבו את המים ביד חזקה, וכשחזרו והמים בידם לא רצה דוד לשתות. ומביא המלבי"ם בשם המהר"י, הוא האברבנאל: התכליות ראוי שיהיו מתייחסות אל ההשתדלות שנעשתה עבורן, כמו שכתב המליץ - "הזה פועל חכם שיכין כלים משקלם אלפי אלפים דינרי זהב לעשות מחט ברזל אחד?" כלומר לעולם מכינים את הכלים לפי התוצאות היוצאות מהם. אין אדם מקים מפעל אדיר בשביל תוצרת פעוטה, ואין ממציאים מכונה עוצמתית כדי שבסופו של דבר תוציא מחט אחת.
לפיכך, אם ההשתדלות עצומה - ראוי שגם התכלית תהיה עצומה כערכה. על קידוש שם שמים מוסרים אפילו את הנפש; אבל למסור נפש על דבר פחות ערך - הרי זה כמקים מפעל אדיר בשביל מחט, שאין שום יחס בין ההשקעה לתוצאה. לכן לא רצה דוד שההשתדלות הנמרצת שעשו הגיבורים תהיה בעבור דבר קטן: וכי כל המאמץ הזה כדי שיהיה לי משהו לשתות? אלא אמר: יהיה כל מאמצכם בשביל להסיך נסך לה' - ואז נעשה כל המעשה כדאי ומשתלם, שהרי תכליתו ותוצאתו נסך לה'. זהו "הדם האנשים האלה אשתה בנפשותם" - האנשים האלה מסרו דמם בנפשם, ואם כן ראוי שמסירות נפש זו תהיה לדבר יקר הערך והחשיבות.
ומה עניין "להסיך נסך לה'" כאן? אומר הרד"ק: שפך אותם לארץ לשם ה', כי לא היה שם מזבח. שהרי נסכים כרגיל הם על גבי המזבח, ובמקום הקרב לא היה מזבח - ולכן שפכם לארץ לכבוד ה'.
בפסוקים אלו מונה עזרא את ראשי גיבורי דוד, לא כהעתקה מספר שמואל אלא כהשלמה: ישבעם בן חכמוני, שמצד חכמתו היה ראש לכולם ומצד גבורתו לא היה ראש לשלושה, ושהכה שלוש מאות חלל בפעם אחת ועדיין הניע חניתו בקלילות; ואלעזר בן דודו, שהציל עם אנשיו את חלקת השעורים בפס דמים - גבורה שלא נזכרה בשמואל דווקא משום שנעשתה בסיוע אנשיו. ולאחריהם שלושת ראשי השלושים, שבקעו את מחנה פלשתים להביא לדוד מים מבור בית לחם שאליהם היה רגיל. ודוד לא אבה לשתותם, כי דם האנשים הם, ולימד אותנו יסוד גדול: התכלית צריכה להיות לפי ערך ההשתדלות - ולכן הפך את מסירות נפשם לנסך לה', והעלה מעשה של סכנת נפשות לדרגת מעשה יקר ערך.