פרק יא בדברי הימים א פותח את תקופת מלכותו של דוד. אחרי שדוד מלך בחברון על שבט יהודה, מתקבצים אליו כל ישראל כדי לקבל אותו למלך גם עליהם. המלבי"ם מעמיד כאן יסוד שיחזור פעמים רבות בספר: עזרא דילג על כל הפרשה של המלכת איש בושת - שבתחילה המליכו את איש בושת, ורק לאחר שנהרג קיבל דוד את המלוכה - ואף לא הזכיר שדוד מלך באותן שנים על יהודה לבד. הטעם: כל עניינו של הספר הוא להגדיל מעלתו של דוד, ועיקרו הוא שדוד מלך מלוכה מוחלטת על כלל ישראל. לכן על כל שלבי הבראשית, על כל השלבים שקדמו, הוא מדלג.
וַיִּקָּבְצוּ כׇל־יִשְׂרָאֵל אֶל־דָּוִיד חֶבְרוֹנָה לֵאמֹר הִנֵּה עַצְמְךָ וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ׃
מהו "עצמך ובשרך אנחנו"? מסביר מצודת דוד: אנחנו כמו כל בית יהודה, בני איש אחד נחנו - ולכן עצמך ובשרך אנחנו. ומה שכתוב "ויקבצו כל ישראל" בא ללמד שבתחילה באו ישראל בעצמם, כפי שנראה בפרק יב, ולאחר מכן באו הזקנים, שהם הסנהדרין, שהרי כדי להמליך מלך צריך גם את זקני העדה. וכדי להמליך מלך צריך גם נביא, ועל כך אומר בהמשך "כדבר ה' ביד שמואל" - לומר לך שהמלוכה כאן נתקבלה בצורה מוחלטת על ידי כולם.
גַּם־תְּמוֹל גַּם־שִׁלְשׁוֹם גַּם בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ אַתָּה הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אַתָּה תִרְעֶה אֶת־עַמִּי אֶת־יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּהְיֶה נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל׃
המלבי"ם בספר שמואל מביא את דברי האברבנאל, שיש כאן שלוש טענות. ראשית: אל תחשוב שבני יהודה הם בלבד קרוביך - "עצמך ובשרך אנחנו", גם אנחנו קרובים שלך. שנית: אל תחשוב שהם קדמו להמליך אותך, שהרי מבחינתנו היית המוציא והמביא עוד מקדמת דנא, עוד בימי שאול, ואם כן אנחנו הקודמים. שלישית: ה' אמר לך "אתה תרעה את עמי את ישראל" - הוא לא אמר תרעה את יהודה אלא את ישראל, וזה כולל גם אותנו, ואם כן מלך אתה גם לנו. (אגב ההערה: אף שאיננו לומדים את ספר שמואל על הסדר, מדי פעם נביא תוספות ממה שהמלבי"ם אומר שם.)
המיוחס לרש"י מביא על "אתה תרעה את עמי" מדרש: על זה אמר דוד "ה' רועי לא אחסר". כלומר, אתה אומר לי אתה תרעה - מה אני יכול לרעות? אין הדבר תלוי בי. אלא ה' רועי, יש מי שרועה אותי ומנהיג אותי עד היום הזה, וכיוון שה' רועי ולא אחסר - גם אני לא אחסר לכם.
והמדרש מביא דוגמה נוספת: "אז נשבעו אנשי דוד לו לאמור לא תצא עוד איתנו במלחמה ולא תכבה את נר ישראל". הייתה מציאות שדוד המלך הסתכן במלחמה, ואנשיו נשבעו לו שלא יצא עוד איתם בקרב כדי שלא יסתכן, שלא תכבה נר ישראל. אמר להם דוד: אני נר ישראל? "כי אתה נרי ה' וה' יגיה חשכי" - ה' הוא הנר שלי, לא אני נר ישראל. הרי לך צניעותו וענוותנותו של דוד.
וַיָּבֹאוּ כׇּל־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־הַמֶּלֶךְ חֶבְרוֹנָה וַיִּכְרֹת לָהֶם דָּוִיד בְּרִית בְּחֶבְרוֹן לִפְנֵי יְהֹוָה וַיִּמְשְׁחוּ אֶת־דָּוִיד לְמֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל כִּדְבַר יְהֹוָה בְּיַד־שְׁמוּאֵל׃
בתחילה בא כלל העם, ולאחר מכן באים הזקנים, ורק אחרי שכולם מקבלים אותו הוא כורת ברית עם הזקנים שהם הסנהדרין, שהרי להמליך מלך צריך להימלך בסנהדרין. ושוב משחו אותו פעם שנייה, כדי שתהיה מלכותו מלכות כללית על כל ישראל ולא רק על שבטו, בני יהודה.
מהי הברית? המיוחס לרש"י אומר שהיא כאותה ברית שכרת יהוידע, כמו שכתוב במלכים ב' יא: "ויכרות יהוידע את הברית בין ה' ובין המלך ובין העם להיות לעם לה'" - שהעם יהיו עבדים לה'. זו ברית דואלית: היא מחייבת אותנו כעם כלפי ה', ומחייבת כביכול גם את הקדוש ברוך הוא ואת המלך כלפינו. הברית היא גם בין המלך ובין העם - מצד העם, להיות לו לעבדים כמשפט המלך, שכל העם נתיניו ועבדיו. ומצד המלך, שהוא מחויב לדאוג לעבדיו, להילחם את מלחמתם, שיהיה אכפת לו מן העם, ושלא ייקח את המלוכה כקרדום לחפור בה, כהיכי תימצי לשפר את מעמדו ולדאוג לעצמו בלבד. הברית היא ברית של הדדיות: אנחנו מוכנים להיות עבדים לאדוני כאשר אדוני באמת ימלוך עלינו וידאג לנו כראוי.
ומה פירוש "לפני ה'"? שואל המיוחס לרש"י: הרי המשכן לא היה בחברון, ו"לפני ה'" הוא תמיד במשכן. אלא כל מקום שעושים בו תנאי או כורתים בו ברית - המקום נמצא שם, הקדוש ברוך הוא עמהם. כך אצל יפתח, "לפני ה' במצפה" - וכי ה' היה במצפה? אלא כיוון שכרת ברית ועשה הסכם עם אותם שבאו וביקשו שיגאל אותם ויילחם מלחמותם, גם שם נקרא לפני ה'. וכן "ומעלה מעל בה' וכיחש בעמיתו" - וכי במשכן היה? אלא ברגע שמדובר בברית בין שניים, ה' כביכול נמצא שם, ולכן נקרא "בה'". אף כאן: ברית בחברון לפני ה' - שכשעושים ברית יחד, הקדוש ברוך הוא כמו נמצא בינותם. ואז מושחים את דוד למלך על ישראל "כדבר ה' ביד שמואל" - שהיה כאן גם ציווי הנביא, וממילא הושלמה מלכותו בכל הפרמטרים.
וַיֵּלֶךְ דָּוִיד וְכׇל־יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלַיִם הִיא יְבוּס וְשָׁם הַיְבוּסִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ׃
דוד הולך מיד למלחמה כאשר ממליכים אותו. ולמה? אומר המיוחס לרש"י: שלא יאמרו ישראל, כל המלחמות שעשה דוד בימי שאול וניצח - מזלו של שאול היה, ובזכותו ובכוחו ניצח, ועתה הוא דואג להילחם. לכן הולך דוד מיידית להילחם, כדי שלא יאמרו שיש לו אימה מן הפלשתים.
והמלבי"ם מסביר את עיקר המגמה: כאשר מתאחדים עתה שבט יהודה ובנימין למלכות אחת - וכידוע שני השבטים היו שותפים בירושלים, "חופף עליו כל היום", רצועה הייתה יוצאת, ואף בית המקדש עצמו חלקו בחלקו של בנימין וחלקו בחלקו של יהודה - רצה דוד שתהיה גם עיר המלוכה משותפת לשני השבטים, וירושלים חציה ליהודה וחציה לבנימין. לכן הדבר הראשון שהוא עושה הוא ללכוד את ירושלים. ירושלים בשמה המקראי הקדום נקראה יבוס, על שם היבוסי שהיו שם יושבי הארץ, ולכן גם כאשר דוד קנה את מקום המקדש קנה אותו מגורן ארוונה היבוסי - שמו ארוונה, אך מיושבי יבוס, שהיא ירושלים הקדומה.
וַיֹּאמְרוּ יֹשְׁבֵי יְבוּס לְדָוִיד לֹא תָבוֹא הֵנָּה וַיִּלְכֹּד דָּוִיד אֶת־מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִיד׃
אומר המלבי"ם: בספר שמואל בא המעשה באריכות, ועזרא לא רצה לחזור על דברים הידועים משם. זה כלל שהמלבי"ם יחזור עליו פעמים רבות: אין לעזרא טעם להאריך בדברי ספר שמואל שהם ידועים וגלויים ומפורסמים לכל, ובא רק לחשוף פרטים נוספים "הבלתי נודעים משם". לכן לא נחזור כאן על כל האריכות שבספר שמואל בעניין "כל מכה יבוסי ויגע בצינור", ומי הם העיוורים והפיסחים ומה היה צריך להכות בהם, שכבר הבאנו שם ביאורי המלבי"ם והאברבנאל. כאן נתבונן רק במה שעזרא מוסיף.
וההוספה הראשונה: בשמואל כתוב "ויאמר לדוד לאמור לא תבוא הנה", ולא נתפרש מי אמר זאת. כאן מגלה לנו עזרא שיושבי יבוס הם שאמרו לו. הם לא נתנו לו להיכנס דרך השער, ולכן איגף את המצודה מן הצד השני.
וַיֹּאמֶר דָּוִיד כׇּל־מַכֵּה יְבוּסִי בָּרִאשׁוֹנָה יִהְיֶה לְרֹאשׁ וּלְשָׂר וַיַּעַל בָּרִאשׁוֹנָה יוֹאָב בֶּן־צְרוּיָה וַיְהִי לְרֹאשׁ׃
בשמואל כתוב "כל מכה יבוסי ויגע בצינור" - ולא נאמר מה יהיה שכרו. זה מה שנקרא מקרא קצר: כאילו מובן מאליו שיקבל עושר וגדולה מן המלך, ואין הכתוב רואה צורך לפרט. כאן עזרא מפרט: "בראשונה" - שילך תחילה להכות בהם ויהיה הנוצח הראשון במלחמה, ושכרו "יהיה לראש ולשר".
ומה ההבדל בין ראש לשר? אומר המלבי"ם: יש ראש שאינו שר, ויש שר שאינו ראש, ויש ראש ושר. יואב היה שר - שר הצבא - אבל לא ראש על ישראל. לכן כשיואב עלה אי אפשר לומר עליו "לראש ולשר", שהרי שר הוא ממילא, ולכן נאמר בו "ויהי לראש" בלבד: נוספה לו מעלת הראש, שנעשה ראש לעיר, מנהיג העיר, מה שנקרא היום ראש העיר. אבל אם היה הולך להילחם מי שאינו שר, ההבטחה הייתה שיקבל את שתי המעלות יחד - גם ראש העיר וגם שר בממלכת דוד. ומכאן נבין גם את פסוק ח, "ויואב יחיה את שאר העיר", שכן היה לו מינוי ושררה עליהם והיה ראש להם.
וַיֵּשֶׁב דָּוִיד בַּמְצָד עַל־כֵּן קָרְאוּ־לוֹ עִיר דָּוִיד׃
בשמואל נאמר "וישב דוד במצודה ויקרא לה עיר דוד ויבן דוד סביב מן המילוא וביתה", וכל זה אין עזרא צריך להשמיענו שוב. אלא חידוש יש כאן: ההבדל שבין "מצד" ל"מצודה". מצד הוא ההר הגבוה, שיש לו תוקף ועוצם מצד עצמו. מצודה היא המבנה שעל ההר, המבצר הבנוי בראשו. בתחילה ישב דוד רק במצודה - מצודת ציון שהייתה בנויה כבר - וקרא לה עיר דוד, למצודה בלבד, וישב בתוך המבצר. מסביב למצודה, במעגל הראשון, היה המילוא, והמקום ההוא נשאר פנוי ולא בנו בו כלום. ומה כן בנה? "מן המילוא וביתה" - בתוך חומות המצודה, מן המילוא ופנימה, שם הוסיף בתים.
ובא עזרא לומר שדוד התפשט לאחר מכן ובנה גם מעבר לזה: צר לו המצודה לשבתו, עד שהרחיב את ישיבתו חוץ למצודה אל המצד, שהוא ההר עצמו, הר ציון שמסביב. ועוד מלמד אותנו עזרא: מה שקודם נקרא עיר דוד היה רק המצודה, ועתה משהלך ובנה והרחיב על כל המצד - קרא לכל ההר, לכלל הר ציון, בשם עיר דוד.
וַיִּבֶן הָעִיר מִסָּבִיב מִן־הַמִּלּוֹא וְעַד־הַסָּבִיב וְיוֹאָב יְחַיֶּה אֶת־שְׁאָר הָעִיר׃
אומר המלבי"ם: בשלב הבא התחיל דוד לבנות בניינים גם מסביב למצודה, על המצד, עד שבנה מן המילוא וחוצה עד הסביב - בנוסף למה שבנה בתחילה מן המילוא וביתה. ובימי דוד עדיין לא הושלמו הבניינים הללו, והמילוא לא הוקף בחומה בזמנו, וגם ירושלים לא הייתה מוקפת חומה עד ימי שלמה, שנאמר בו שבנה את המילוא ואת חומת ירושלים. וכן כתוב אצל שלמה שבת פרעה עלתה מעיר דוד אל ביתה אשר בנה לה, ואז בנה את המילוא וסגר את פרץ עיר דוד אביו - שבימי דוד לא הושלם הבניין והיה המקום פרוץ בלא חומה.
וכנגד בניית המילוא הזו יצא ירבעם ומחה בו: דוד המלך השאיר את המקום פנוי לעולי רגלים, ואתה הלכת ובנית את המילוא לצורך השיקצה שהבאת לך ממצרים. הוא הוכיח אותו בצורה קשה, ובסופו של דבר נאלץ לברוח, כיוון שהדבר גרם לאיום על חייו - שהיה בזה סוג של מרידה כנגד המלך. איך שלא יהיה, אנו מבינים שהמילוא שאנו מדברים בו כאן - דוד המלך התחיל לבנותו מעט, ולאחר מכן הלך שלמה ובנה אותו לגמרי, ובנה שם מקום לבת פרעה.
"ויואב יחיה את שאר העיר" - על עיר דוד השגיח דוד המלך בעצמו, ועל שאר ירושלים השגיח יואב. וכפי שראינו, דוד הבטיח שמי שיכה את יבוס יהיה ראש לה, וזה יואב שנעשה ראש העיר, וכיוון שהוא הראש הוא גם המחיה את העיר. ומה הכוונה "מחיה"? או להוסיף בה דיורין ולהפיח בה רוח חיים שתהיה עיר הומיה וקריה עליזה, או להשגיח בה שיהיה בה כדי מזונותם ופרנסתם - כל אלה בגדר להחיות את שאר העיר. והרד"ק מבאר "יחיה את שאר העיר" - שבנה את שאר העיר שהייתה הרוסה. ואם תשאל היכן מצאנו לשון חיות בבניינים, הרי זה בלשון השאלה, כמו "היחיו האבנים האלה", וכמו "וירפא את מזבח ה' ההרוס" - וכי הביאו למזבח רופא? אלא "וירפא" לשון מושאלת על תיקון, וכך "לחיות" את האבנים לשון מושאלת על בניית ההריסות.
וַיֵּלֶךְ דָּוִיד הָלוֹךְ וְגָדוֹל וַיהֹוָה צְבָאוֹת עִמּוֹ׃
"הלוך וגדול" - אומר מצודת דוד: הולך וגדל. פירושו של דבר, שלא שקט על שמריו, אלא כל הזמן הולך ומוסיף, הולך ומתעלה.
וְאֵלֶּה רָאשֵׁי הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִיד הַמִּתְחַזְּקִים עִמּוֹ בְמַלְכוּתוֹ עִם־כׇּל־יִשְׂרָאֵל לְהַמְלִיכוֹ כִּדְבַר יְהֹוָה עַל־יִשְׂרָאֵל׃
וְאֵלֶּה מִסְפַּר הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִיד יָשׇׁבְעָם בֶּן־חַכְמוֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִישִׁים הוּא־עוֹרֵר אֶת־חֲנִיתוֹ עַל־שְׁלֹשׁ־מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָת׃
תחילה נאמר "ראשי הגיבורים" ואחר כך "מספר הגיבורים", ויש כאן שתי רשימות. אומר המלבי"ם: מה שכתוב "אלה מספר הגיבורים", מפסוק יא ועד "אוריה החיתי", נמצא גם בשמואל ב' פרק כג. ועזרא, שדרכו להוסיף, מוסיף עוד גיבורים מפסוק מא ועד סוף הפרק, ועוד גיבורים שיזכיר בפרק יב, שאינם נמצאים בספר שמואל כלל.
וההבדל בין שתי הרשימות: בספר שמואל הזכיר רק את הגיבורים שהיו באופן תמידי אצל דוד, אותה יחידת עילית שהייתה עמו תמיד. וכאן הוא מזכיר תחילה את "ראשי הגיבורים אשר לדוד המתחזקים עמו במלכותו" - אלה שסייעו לו להחזיק במלכותו, שנתנו את הסטרטר למלכות דוד ועזרו לו לתפוס את המלכות, אלה שהיו עמו בתחילה כדי להמליכו. ואחר כך מזכיר גם את מספר הגיבורים שהיו תמיד עמו מראשית גיבוריו, אלא שבשמואל קיצר והזכיר רק את הגדולים שבהם, וכאן עזרא מוסיף עליהם גיבורים נוספים ומפרט גם את מספרם.