פתיחה: מפלת שאול כפתח למלכות דוד
פרק י' בדברי הימים א' מתאר את המלחמה האחרונה של שאול ואת נפילתו בהר גלבוע. המלבי"ם מעיר שכל הפרשה הזאת נמצאת כבר בשמואל א' פרק ל"א, וכן דרכם של המפרשים בדברי הימים: להשוות ולראות אילו דברים באו כאן בקצרה ובאו שם בהרחבה, ולהפך, אילו פרטים נוספו כאן ואילו פרטים נחסרו כאן ומפורטים דווקא בספר שמואל. כזכור, לפני המלחמה הזאת חשש שאול מאוד, ושאל בה' ולא ענהו ה': לא בנביאים, לא בחלומות ולא באורים. משם הלך לבעלת האוב, שהעלתה את שמואל, ושמואל אמר לו "מחר אתה ובניך עמי". עכשיו אנו מגיעים אל המלחמה עצמה, המלחמה שבה שאול נופל.
וּפְלִשְׁתִּים נִלְחֲמוּ בְיִשְׂרָאֵל וַיָּנָס אִישׁ־יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים בְּהַר גִּלְבֹּעַ׃
כאן הכתוב מתאר את מפלתו של שאול. אומר המיוחס לרש"י: את מפלותיו וכישלונותיו של דוד לא יתאר הספר, כיוון שספר דברי הימים בא לספר שבחו של דוד ומלכותו. לכן מעשה בת שבע נעדר מדברי הימים, וכן שאר דברים שהם לגנאי לדוד לא הזכיר כותב הספר, כי בא לתאר גבורתו וגדולתו, שהרי הספר שלו הוא על מלכי יהודה.
בניו של שאול נופלים ראשונים
וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחֲרֵי בָנָיו וַיַּכּוּ פְלִשְׁתִּים אֶת־יוֹנָתָן וְאֶת־אֲבִינָדָב וְאֶת־מַלְכִּישׁוּעַ בְּנֵי שָׁאוּל׃
"וַיַּדְבְּקוּ" אומר הרד"ק הוא כמו "וידביקו", כדרך "וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם" שהוא כמו "וידריכו". כלומר פלשתים הדביקו את שאול: רדפו אחריו, השיגו אותו והיו דבוקים בו וקרובים אליו. ואז הכו את בניו. נקודה זו חשוב להדגיש: בראשונה מתו בניו, וזה יתברר כמפתח להמשך.
וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה עַל־שָׁאוּל וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים בַּקָּשֶׁת וַיָּחֶל מִן־הַיּוֹרִים׃
"וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה עַל שָׁאוּל" - המלחמה כעת מתרכזת בו לבדו, ולכן כבדה. וזה בדיוק הדגש שבניו מתו כבר קודם: משמתו בניו, אין לו מי שיעזור לו, יסייע לו ויציל אותו, והמלחמה כולה נופלת עליו. "הַמּוֹרִים בַּקָּשֶׁת" הם אנשים שזו מומחיותם, קולעים בחוט השערה ולא יחטיאו. "וַיָּחֶל מִן הַיּוֹרִים" אומר המיוחס לרש"י שהוא כמו "וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה", אחזתו חלחלה, כלומר פחד.
"אין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"
מוסיף המיוחס לרש"י: בוא וראה כי אין חכמה ואין תבונה לנגד ה'. אם מה שאתה רוצה הוא נגד רצון ה', שום דבר לא יעמוד לך. הרי אנשי בנימין היו שונאיהם נופלים לפניהם בקשת, שכן הם היו בקיאים בקשת, כדכתיב "איטר יד ימינו" וגו'. ראה אצל יונתן איך רמז לנער בחיצים, "החיצים צידה", ובכך רמז לדוד; "בנימין נושקי קשת"; ובדברי הימים ב' י"ד "ומבנימין נושאי מגן ודורכי קשת". מכל אלה למדת שמומחיותם של בני בנימין הייתה לירות בקשת. אבל כשסר ה' מעל שאול, נפל דווקא ביד רובי קשת, בדבר שהוא אומנותו שלו.
המלבי"ם לעומת זאת טוען שמעיקרא אין כאן קושיא. שהרי על שאול עצמו לא מוזכר בשום מקום שהיה מומחה בקשת. זה מוזכר על בניו, ולא עליו. ויונתן אמנם היה רובה קשת, אלא שכבר הדגשנו שיונתן מת בהתחלה ונפל במלחמה. וכיוון שכך, שאול, שאין לו מומחיות בירייה בקשת, נופל עתה בידי המורים בקשת.
החשבון של שאול: התעללות ומיתה
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־נֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדׇקְרֵנִי בָהּ פֶּן־יָבֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וְהִתְעַלְּלוּ־בִי וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת־הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ׃
נושא הכלים הוא הנער שהיה מלווה את המלך ונושא אחריו את החיצים, החרב, החנית והרומח. בספר שמואל הפסוק ארוך יותר: "פן יבואו הערלים האלה ודקרוני והתעללו בי", וכאן נאמר רק "והתעללו בי". מה בעצם רצה שאול לומר? אומר המלבי"ם ששאול עשה חשבון פשוט: אילו ידעתי שרק יתעללו בי, יבזו אותי וישפילו אותי, אבל לא יהרגו אותי, יתכן מאוד שחיי צער עדיפים על מוות, והיה כדאי להישאר בחיים. ומאידך, אילו ידעתי שיהרגו אותי בלא התעללות, גם אז עדיף שאפול בידם ולא שאמית את עצמי, שהרי עדיף שלא יפגע אדם בעצמו. אבל כיוון שאני יודע "ודקרוני והתעללו בי", שבסוף גם יתעללו בי וגם יהרגו אותי, את שתי אלה יחד איני רוצה לקבל. לכן עדיף לי ליפול על חרבי ולהמית את עצמי, וכך לפחות אינצל מן ההתעללות שלהם.
הערה בנוסח דברי המלבי"ם
בלשון המלבי"ם שלפנינו כתוב: "וכן אם ידקרוני ולא ימיתוני טוב שלא אפגע בעצמי", ובזה התקשיתי מאוד. מה ירוויח מזה? מה פירוש "ידקרוני ולא ימיתוני", הרי אז כן התעללו בו. לכאורה היה צריך לומר: אם ידקרוני וימיתוני, עדיף מאשר שאמית את עצמי. אמרתי לעצמי שכנראה מילת "ולא" היא טעות סופר. פניתי למי שיש בידו את כתב היד של המלבי"ם, והוא בדק ומצא שהמילה "ולא" מחוקה: המלבי"ם כתב "ולא" ומחק אותה. משום מה המדפיס החליט בכל זאת להכניס את המילה, ובכל הדפוסים היא מופיעה. ולמעשה בהכרח אין גורסים כאן "ולא", שכן כך ממשיך המלבי"ם: "אבל אחר שבוודאי ימיתוני וגם קודם לכן יתעללו בי גם כן" - אז טוב שאמות בלא צער ובלא קלון, אלא אפול על החרב ואמות מיד.
"ויפול עליה" - גוסס ולא מת
וַיַּרְא נֹשֵׂא־כֵלָיו כִּי מֵת שָׁאוּל וַיִּפֹּל גַּם־הוּא עַל־הַחֶרֶב וַיָּמֹת׃
אומר המלבי"ם: "ויפול עליה" אין פירושו שמת מכוח הנפילה, אלא שנעשה גוסס. ומה שכתוב "כי מת שאול" פירושו שהוכה מכת מוות, שהרי אי אפשר לומר שמת ממש, כפי שנראה בהמשך שהיה עדיין זקוק לנער העמלקי שיפגע בו ויגמור את מיתתו. ומדוע נקרא כבר עתה "מת"? כיוון שקיבל מכה שממנה רק מתים, מכה שאין ממנה החלמה.
מדוע אין זו התאבדות
חז"ל דורשים שמעשהו של שאול לא נחשב לו כהתאבדות, כיוון שמיתתו הייתה ודאית. ואם תשאל מניין אדם יודע שמיתתו ודאית, אצל שאול נמסר הדבר על ידי שמואל: "מחר אתה ובניך עמי". כלומר יש כאן נבואה שהוא עתיד למות. ואם תקשה: הרי הקדוש ברוך הוא משנה גזרתו מרעה לטובה, ורק מטובה לרעה אינו חוזר בו, ואולי עוד ישתנה? התשובה: הוא כבר ראה שהדבר התחיל להתקיים. אמר לו שמואל "אתה ובניך עמי", ובניו כבר מתו. וגם ביחס לעצמו ראה שהדבר מתחיל להתקיים, שהרי הם כבר קרובים אליו מאוד ועומדים להרגו. ולכן אין הוא נחשב מתאבד, שכן במעשהו כבר היה בוודאות בגדר מת.
נבואה טובה אינה חוזרת
ואם נתעקש ונאמר שאולי על ידי תפילה יכול היה להינצל, יש ווארט שאומרים ביחס למשה רבנו. כשבא יהושע ואמר "אדוני משה כלאם", לפי שהתנבאו שמשה מת, לא התרגש משה מזה. אומרים חז"ל שלא סיימו לפניו את דבריהם של אלדד ומידד. מה היה הסיום? "משה מת ויהושע מכניס". אילו היה משה שומע את הסיום היה נלחץ; כיוון שלא שמע, נשאר רגוע. למה? "משה מת" - אתפלל; עד היום שמע ה' תפילתי, ואתפלל גם עכשיו. אבל אילו היה שומע "ויהושע מכניס", היה מבין שתפילה כבר לא תועיל, שכן זו נבואה לטובה, ונבואה לטובה אין הקדוש ברוך הוא חוזר בו ממנה (חוץ ממקרה אחד של טווית התו), ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימא. אם יהושע ממתין ועליו נגזר להנהיג, ודאי שאמות ואין עוד סיכוי אחר.
אותו דבר כאן: שמואל אומר לשאול "אתה עמי", ושאול יודע שדוד כבר נמשח. אם אני מת, אוטומטית המלך הוא דוד. ואם כך, הגזרה הזאת אינה יכולה להשתנות, שכן ברגע שנאמר שאני מת, נאמר בזה שהמלוכה לדוד, ויש כאן הבטחה טובה למישהו, והקדוש ברוך הוא אינו חוזר בו מהבטחה טובה. לכן הבין שהדבר הכרחי. ועוד עניין: מעשהו של שאול היה מותר משום שהייתה בו הצלה גדולה של כבוד המלכות. שיהיו לוקחים את המלך ומענים ומייסרים ומתעללים בו הוא ביזיון עצום למלכות, ונראה בהמשך שאף עשו מאמץ למנוע ביזיון משאול לאחר שבאמת ביזוהו. עניין זה אינו כאדם המאבד עצמו סתם, אלא שמירה על כבוד המלכות, ולכן הותר, ובפרט שכבר עמד למות.
וַיָּמׇת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו וְכׇל־בֵּיתוֹ יַחְדָּו מֵתוּ׃
"וכל ביתו" - אומר המלבי"ם שהכוונה כמו שכתוב בשמואל "וכל אנשיו", שהרי יתר בני ביתו נשארו בחיים. אין זה במובן של בני ביתו ממש אלא במובן של אנשיו.
וַיִּרְאוּ כׇּל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־בָּעֵמֶק כִּי נָסוּ וְכִי־מֵתוּ שָׁאוּל וּבָנָיו וַיַּעַזְבוּ עָרֵיהֶם וַיָּנֻסוּ וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶם׃
"אשר בעמק" הכוונה לעמק יזרעאל, ששם הייתה המלחמה. "כי נסו" מוסב על אנשי ישראל שנסו, ומשראו שגם מתו שאול ובניו הבינו שהמלחמה הוכרעה, וממילא צריך לברוח מפני פלשתים.
פשיטת החללים וביזוי גופת המלך
וַיְהִי מִמׇּחֳרָת וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים לְפַשֵּׁט אֶת־הַחֲלָלִים וַיִּמְצְאוּ אֶת־שָׁאוּל וְאֶת־בָּנָיו נֹפְלִים בְּהַר גִּלְבֹּעַ׃
"לפשט את החללים": בזמנם בגדים היו דבר יקר מאוד. לא היה לאדם דבר כזה פיג'מה, מי יכול היה להיות עשיר כל כך ולהוציא כסף על בגד מיוחד ללילה? היו ישנים עם שמיכה בלבד. זו רק דוגמה להמחשה. בגד היו צריכים לעשות בעבודת יד, מהרגע שגוזזים את הצמר מן הבהמה, וחשוב כמה מלאכות ידיים עד שתופרים ומגיעים לכדי בגד. לכן הדבר הראשון שהיו לוקחים מן המתים היו הבגדים, ובפרט אם בבגדיהם הביאו עמם עוד דברים ואוצרות.
וַיַּפְשִׁיטֻהוּ וַיִּשְׂאוּ אֶת־רֹאשׁוֹ וְאֶת־כֵּלָיו וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ־פְּלִשְׁתִּים סָבִיב לְבַשֵּׂר אֶת־עֲצַבֵּיהֶם וְאֶת־הָעָם׃
הם מגיעים ומגלים הפתעה גדולה: הנה המלך נופל מת! מבחינתם זו חגיגה. הם מפשיטים את בגדי המלכות, כורתים את ראשו ונושאים אותו יחד עם כליו, ומשלחים בכל ארץ פלשתים סביב "לבשר את עצביהם", כלומר את כוהני העבודה זרה, "ואת העם".
וַיָּשִׂימוּ אֶת־כֵּלָיו בֵּית אֱלֹהֵיהֶם וְאֶת־גֻּלְגׇּלְתּוֹ תָקְעוּ בֵּית דָּגוֹן׃
בית דגון היה בית העבודה זרה שלהם שהיה בדמות דג, ובית אלוהיהם הוא בית עבודה זרה נוסף. בספר שמואל מוזכר שאת גווייתו תקעו בחומת בית שן, היא בית שאן: כיוון שחתכו את ראשו, את גופו צלבו על החומה. אומר הרד"ק שמה שלא נזכר שם, עניין הגולגולת בבית דגון, נזכר כאן; ומה שלא נזכר כאן, עניין גופו שנתקע בחומת בית שן, מוזכר שם. נמצא שהתיאורים משלימים זה את זה. ואכן אנשי יבש גלעד לקחו את גווייתו ואת גופות בניו, אבל את הראש שהיה בבית דגון לא לקחו.
המלבי"ם בספר שמואל מביא: "וישימו את כליו בית עשתרות ואת גווייתו תקעו בחומת בית שן". בית עשתרות היה בית עבודה זרה שהיה עשוי כדמות עשתרות צאן, והוא "בית אלוהיהם" שכאן. לפי זה, כנגד "לבשר את עצביהם" - שם, בבית עצביהם, שמו את הכלים ואת הראש, היא הגולגולת שבבית דגון. ולמה רצה להזכיר שראשו של שאול נמצא בבית דגון? כי אם אתם זוכרים מה אירע בבית דגון כאשר הביאו לשם את ארון ברית ה': מצאו את אלוהיהם דגון כרות ידיים ורגליים. עכשיו אמרו: הנה האלוה שלנו נקם את נקמתו, וראשו הכרות של שאול מונח בבית דגון. וכנגד "לבשר את העם" תקעו וצלבו את גווייתו בחומת בית שן, מקום שכל העם יכול לראות.
חסדם של אנשי יבש גלעד
וַיִּשְׁמְעוּ כֹּל יָבֵישׁ גִּלְעָד אֵת כׇּל־אֲשֶׁר־עָשׂוּ פְלִשְׁתִּים לְשָׁאוּל׃
וַיָּקוּמוּ כׇּל־אִישׁ חַיִל וַיִּשְׂאוּ אֶת־גּוּפַת שָׁאוּל וְאֵת גּוּפֹת בָּנָיו וַיְבִיאוּם יָבֵישָׁה וַיִּקְבְּרוּ אֶת־עַצְמוֹתֵיהֶם תַּחַת הָאֵלָה בְּיָבֵשׁ וַיָּצוּמוּ שִׁבְעַת יָמִים׃
שואל המיוחס לרש"י: למה מסרו עצמם לסכנה לקחת את גופות שאול ובניו מהר גלבוע יותר משאר ישראל? הרי הם נכנסים אל מעוז פלשתים, כמו להיכנס לתוך עזה או לרמאללה ולהוציא גופה מן המוקטעה, אתה נכנס אל תוך מקום של צרעות. ומשיב: לפי שעשה להם שאול טובה והצילם כשעלה עליהם נחש העמוני. שם מובא שנחש העמוני נתן להם שבעה ימים לבדוק אם יש מי שיעזור להם, ואם לא, יבוא ויחסלם. באותם ימים צמו והתענו שיבוא להם מושיע, ובסוף שאול הוא שהושיע אותם. לכן עתה הם מרגישים מחויבים להציל את כבודו של שאול, וכנגד אותם ימים גם הם מתענים שבעה ימים.
ועוד טעם מביא המיוחס לרש"י: שיש כאן גם שבעת ימי אבלות, ולא רק תענית על עצם העניין, אלא אבלות על קרוביהם. שכן במעשה פילגש בגבעה מובא שאנשי יבש גלעד נתנו את בנותיהם לבני בנימין, כאשר חטפום מן המחולות, שהרי כל ישראל נדרו ונשבעו לא להשיא בנותיהם להם. נמצא שעתה, כשנפלו כאן אנשים משבט בנימין, נפלו בני משפחותיהם של אנשי יבש גלעד: נכדיהם וחתניהם. ולכן הם צמים ומתענים על הצער הזה, ונהגו כאן גם שבעת ימי אבלות.
חשבון סופו של שאול
וַיָּמׇת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּיהוָה עַל־דְּבַר יְהוָה אֲשֶׁר לֹא־שָׁמָר וְגַם־לִשְׁאוֹל בָּאוֹב לִדְרוֹשׁ׃
אומר המיוחס לרש"י: שתי מעילות מעל. האחת בשאלת אוב, שהעלה אחר כך את שמואל; והשנייה בעניין עמלק, שלא מיגר את עמלק ודרש ואמר: ומה על אדם אחד נאמר להביא עגלה ערופה, כאן רבים, יונק ועולל עד איש שיבה. ויש מדרש אגדה האומר חמש מעילות מעל. ומהו "על דבר ה' אשר לא שמר"? כאשר הומלך שאול היה ניסיונו הראשון שאמר לו שמואל להוחיל לו שבעת ימים ולא להקריב את העולה עד בואו. וכשהיה העם בלחץ, שכן פלשתים כבר התכוננו למלחמה, אמר "הביאו לי את העולה" והקריב. וכשסיים להקריב הגיע שמואל ואמר לו "נסכלת", הייתה ממלכתך נמשכת עמך עד עולם, ועכשיו שלא עשית כמצוותי איבדת את הממלכה. הרי שהייתה כאן המריית פי נביא, וזהו "אשר לא שמר", ו"אשר מעל" זה עניין מלחמת עמלק.
וְלֹא־דָרַשׁ בַּיהוָה וַיְמִיתֵהוּ וַיַּסֵּב אֶת־הַמְּלוּכָה לְדָוִיד בֶּן־יִשָׁי׃
"ולא דרש בה'" מפליא קצת, שהרי בספר שמואל כתוב "וישאל שאול בה' ולא ענהו ה'", ורק אחר כך הלך לשאול באוב. משיב הרד"ק: כיוון שדרש אחר כך באוב, נחשב לו כאילו לא דרש בה' כלל. מדוע? כי השווה את הדרישה באוב לדרישה בה'. כאילו יש שני ערוצי תקשורת: ערוץ אחד לריבונו של עולם, ואם אין, יש ערוץ חלופי לאוב. משהשווה ביניהם, לא נחשבה לו הדרישה בה' לדרישה.
ואם תאמר, מה היה לו לעשות? ערוץ התקשורת הראשון לא היה זמין, הקדוש ברוך הוא לא רצה לענות לו. על זה אומר הרד"ק: הגם שלא ענהו ה', היה לו לבקש פני ה' עוד ולשוב בתשובה שלמה לפניו, ולא להוסיף על חטאתו פשע ולדרוש באוב. לכן הדרישה באוב הוכיחה שהדרישה בה' כאילו לא הייתה, ולפיכך מגדיר אותו הכתוב "ולא דרש בה'".
"ויסב את המלוכה" - אומר המלבי"ם שכוונת כותב הספר בכל מקום להגביה מעלת דוד: ששאול איבד את המלוכה בחטאו, ומה' הייתה לדוד, כי שאול לא היה ראוי לה. ולכן מקדים הכתוב את עניין מיתתו של שאול, כדי שאחר כך יספר על המלכתו של דוד, וזו ההקדמה לפרק הבא שכבר יעסוק בדוד.
לסיכום: פרק י' מתאר את נפילת שאול בהר גלבוע: בניו נהרגים תחילה, ומשנשאר לבדו כבדה עליו המלחמה והוא נופל בידי המורים בקשת, דבר שאינו אומנותו. חשבונו של שאול ליפול על חרבו נבע מכך שידע שיתעללו בו וגם ימיתוהו, ולכן לא נחשב מתאבד: מיתתו הייתה ודאית מנבואת שמואל שכבר החלה להתקיים בבניו, וגם היה בכך שמירה על כבוד המלכות. פלשתים ביזו את גופתו, תקעו את גולגלתו בבית דגון ואת גווייתו בחומת בית שן, ואנשי יבש גלעד מסרו נפשם להשיב לו כבוד מתוך הכרת הטוב ומתוך אבלות על קרוביהם. וחותם הכתוב בטעם מיתתו: המעילה בדבר ה' ובמלחמת עמלק והדרישה באוב, שבגללה נחשב כמי שלא דרש בה' כלל, וממילא הוסבה המלוכה לדוד בן ישי, והיא ההקדמה לפרקי מלכות דוד.